בגדרי אונס

לזכות שושנה בת דבורה גיטל לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה!! 

מחלוקת בכשרות שור האצטדין לגבי מזבח

בס' המדות לחקר ההלכה במדה ה' כתב: "בעצם ההנחה הנ"ל דאונס איננו שולל לגמרי את סיבת החיוב אלא שמביא לעומת זה סיבה פטורית, יש לכאורה לומר שאין זו הנחה מוסכמת לכולי עלמא, ובמחלוקת רב ושמואל היא שנויה בבבא קמא דאמרינן שם [לט ע"א] שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר 'כי יגח' [שמות כא כח] ולא שיגיחוהו. איבעיא להו מהו לגבי מזבח? רב אמר כשר, ושמואל אמר פסול. רב אמר כשר - אנוס הוא. ושמואל אמר פסול - הרי נעבד בו עבירה.

רב סובר מעשה באונס אינו מעשה ושמואל סובר שנחשב למעשה ולכן פסול למזבח

ולכאורה משמע דבזה היא המחלוקת, דרב סובר דמעשה באונס לא נחשב כלל למעשה ולכן אף במקום שאין אנו דנים בענייני חיוב ופטור כמו לעניין שור נגח לגבי מזבח, שלא החיוב שבזה פוסלו לגבי מזבח אלא מעשה הנגיחה כשהוא לעצמו פוסלו נמי אפשר לנו להוציא אונס מן הכלל הזה.

ושמואל סובר כפי הנחתנו הנ"ל, שאונס הוא רק סיבה פטורית אבל עצם המעשה בתקפו עומד ובכאן שאין אנו מדברים לעניין חיוב ופטור אלא לעניין פסול והכשר לגבי מזבח, אין לנו נפקא מינה בין אונס ובין רצון.

ובאופן שכזה, היה יוצא דלרב באונס אין כל סיבה חיובית במציאות ולא כמו שאמרנו מקודם שהאונס הוא רק סיבה נגדית לפטור ומכיוון דהלכה כרב כמבואר ברמב"ם פרק ד' מהלכות איסורי המזבח הלכה ג' הרי דבאונס אין כלל סיבה המחייבת.

אולי סובר רב שמעשה באונס נחשב למעשה אלא שאינו מתייחס לעושה

אולם בוודאי שראיה גמורה אין מזה, דאפשר דסברת רב גם כן מיוסדת רק על הכלל של 'אונס רחמנא פטריה', שלדידיה המושג בזה הוא שבאונס אף על פי שאי אפשר להכחיש שהמעשה נעשה אבל באופן שכזה אין המעשה מתיחס אל העושה וממילא הוא פטור, וזה שייך ממילא גם בשור אצטדין, דסוף סוף הפסול בזה לגבי מזבח הוא מה שהשור הוא שור נגח ובאונס לא נקרא כלל 'שור נגח', ובאופן שכזה אפשר שוב לומר דהאונס רק שולל את הסיבה החיובית אבל לא הוי בבחינת העדר הסיבה החיובית לגמרי אבל כיוון שזהו רק בבחינת שולל ולא בבחינת העדר כנ"ל שוב במקום שהמעשה הוא וודאי והאונס הוא ספק נכנס זה בכלל של אין ספק מוציא מידי וודאי כנ"ל.

רבי – ניתוק בין המעשה לבין העושה, שמואל – המעשה מתייחס לעושה

ויובן מתוך כך שהמחלוקת של רב ושמואל הוא בזה, דלרב האונס מנתק את היחס שבין המעשה ובין העושה וממילא זה שייך אף בשור האיצטדין כנ"ל, ולשמואל אין זה מן השם, ולעולם גם באונס מתיחס המעשה אל העושה אלא שהאונס הוא סיבה חדשה לפטור כמו פירעון ומחילה למשל שבוודאי אינם שוללים את סיבת החיוב וממילא זה לא שייך רק במקום שאנו דנים לענייני חיוב ופטור אבל אין לזה שייכות לענייני הכשר ופסול לגבי מזבח כנ"ל עכ"ד "המדות לחק"ה".

הגדרה זו של אונס שהמעשה אינו מיוחס אל העושה, נמצאת כבר בשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' ל"ח הו"ד בקובץ שיעורים [כתובות אות ט - י וכתב שם שהוא מחלוקת הראשונים]. וראה דרו"ח לרע"א על קלב"מ בעבירה באונס וע"ע בית האוצר אות אל"ף כלל כד ד"ה ודע, שפת הנחל [דרוש יא] ברכת שמואל נדרים סימן יב סקי"ב [הובא כל זה בספר המדות בהוצאת מהר"ק]. ועי' הערה נפלאה בקובץ מוריה [טבת תשס"ח עמ' קע"א].

מה הקשר בין "ולנערה לא תעשה דבר" לבין מקרה שלא הגיע בזמן מפאת אונס?

הגמרא בכתובות [ב' ע"ב] דנה אם יש אונס בגיטין, והיינו באחד שגירש את אשתו בתנאי שלא יבא עד יום פלוני והוא נאנס ולא בא. ומבואר בגמרא דמדאורייתא ודאי יש טענת אונס בגיטין, והיינו שהגט אינו גט משום שקיום התנאי היה באונס. ופירש רש"י דהטעם דיש אונס הוא משום דילפינן לה מולנערה לא תעשה דבר. והקשה בקובץ שעורים אות ה', דלכאורה מה ענין ולנערה לא תעשה דבר הנאמר לענין שלא מענישים אדם על מעשה שעשה באונס – לכאן, דמיירי דלא בא באונס, הרי סוף סוף הוא לא בא ונתקיים התנאי ואין כאן שום עונש.

גם באונס של נערה וגם באונס של אי ביאה בזמן אין המעשה מתייחס לעושה

והנה כתב הקובץ שיעורים שצריך לומר כמו שכתב בשו"ת חמדת שלמה [סימן ל"ח] דמהך קרא ולנערה לא תעשה דבר ילפינן דמעשה הנעשית באונס אינה נחשבת אל העושה אלא חשובה כאילו נעשית מאליה. ולכן הגברא פטור משום דהוא לא עשה כלל את מעשה העבירה. וכך גם כאן, תנאי היה אם לא באתי, היינו שהוא יעשה אי ביאה, אבל היכא שלא בא באונס, לא חשיב שהוא עשה אי ביאה [אלא שבמציאות הוא לא היה] ולכן לא נחשב שהתקיים התנאי עכ"ד.  

למה הנאנס לשחוט נחשב ששחט בכח גברא?

וכתב הקובץ שעורים דוגמא לזה, ממ"ש הרא"ש פ"ב דחולין דאם הפיל הסכין בלא שום כוונה ושחט לא הוי כח גברא. והקשה הקובץ שיעורים וז"ל ומכל מקום צ"ע, דהא אם נאנס ושחט ודאי מיקרי כח גברא כיון דידע בעת המעשה שהוא עושה ולא אמרינן דכיון שאנסוהו לשחוט הוי כנשחטה מאליה כו' עכ"ל.

ובס' אבני זכרון [עמ' קנ"ז] חילק דבשחיטה המתיר את הבהמה הוא המציאות שהבהמה נשחטה ולא אכפת לן מה שהמעשה נעשה באונס כיון דסוף סוף נעשה ע"י כח של גברא שהתכוון לחתוך את הסימנים ולכן יש חלות דין שחוטה על הבהמה עכ"ד. היינו שאין לייחס לגברא המסויים הזה את השחיטה אבל החפצא של השחיטה בודאי נעשתה ע"י כח גברא [וכ"כ הגרש"מ דיסקין במשאת המלך חולין עמ' ל"ד].

ביאור בדברי הגמרא בכתובות – יש אומדנא שקנס עצמו שאשתו תצא אם לא יבוא בזמן אבל אם לא בא בזמן מחמת אונס לא קנס עצמו

ובס' אבני אש [עמ' קנ"ח] כתב בביאור בגמרא [לולא דברי החמד"ש] שכאן הוא מדין אומדנא, והיינו שהוא קנס את עצמו שאשתו תצא ממנו עבור זה שלא בא עד הזמן שקבע, וכיון שבאונס התורה לא מענישה וילפינן לה מולנערה וכו' אף הוא אין דעתו להעניש ולקנוס את עצמו על אי ביאתו באונס. וכן משמע הכא במאירי בהא דדמתה הגמרא דין מזונות בהגעת זמן היכא שנאנס ולא כנסה לאונס בגיטין.

אין חלות גירושין באונס

ועוד ביאר ע"פ הרא"ה, דכתב דהא דאם התנה אם לא באתי יהיה גט ונאנס ולא בא, אין הגט גט, הוא משום דחלות הגט חל עליו באונס, והיינו דהוא נתן גט על דעת שיוכל לבא ולבטלו וכעת שנאנס, חשיב שהגט עצמו חל באונס. ועל דרך זה אפשר לומר ברש"י שאת הדין אונס ילפינן מולנערה, ואין זה רק פטור עונשים אלא ילפינן דאף מעשה גירושין שהחלות חל עליו באונס לא הוי גט משום דהוא אנוס בגירושין.

אין גם חלות קידושין באונס

ולכאורה לפי דברי הרא"ה הנ"ל, כל הדין אונס הנאמר הכא בגמרא הוא רק שחלות שחל עליו באונס לא חל וא"כ היכא שיקדש אשה על מנת שיבא ליום פלוני ולא בא באונס, ודאי שהאשה לא תהיה מקודשת, דאונס הנאמר בגמרא הכא הוא שהחלות שחל באונס בטל אבל לא מצינו דמחמת אונס יחול החלות.

מחלוקת אם קידש אשה עמ"נ שיבא ביום פלוני ולא בא

ולפי"ז צ"ב דהא הר"ן בהאומר פ"ג דקידושין הביא ירושלמי דנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בהאי דינא דקידש אשה ע"מ שיבא ליום פלוני ולא בא, דרבי יוחנן אמר שאינה מקודשת דהא לא בא וריש לקיש אמר דמקודשת משום דהאונס מיחשיב כמו שבא. ולפי הרא"ה צ"ב, דמה מהני אונס לקיים את המעשה.

רבי יוחנן סובר כביאור הרא"ה ואין חלות באונס ור"ל סובר שהתנאי הוא שהקידושין יחולו אם ירצה לבוא והרי רצה לבוא ומקודשת

וצ"ל כמו שכתב הקובץ שעורים [באות ג כאן] דבזה חולקים רבי יוחנן וריש לקיש, דרבי יוחנן סבירא ליה דהדין אונס הוא כביאור הרא"ה הנ"ל, וממילא מהני רק לבטל מעשה ולא לקיים מעשה משא"כ ריש לקיש סבירא ליה דהדין אונס הנאמר בגמרא הוא מדין אומדנא דעל דעת שלא יבא באונס לא התכוין לגרשה, והכי נמי באמרו הרי את מקודשת ע"מ שאבא ליום פלוני ג"כ כוונתו שזה תלוי איך ירצה, והוי כמו שהתנה הרי את מקודשת ע"מ שארצה לבא, וכיון שרצה לבא ונאנס נחשב התקיים תנאו ועל כן היא מקודשת.

האם אונס הוא חסרון בעצם המעשה או רק שאין מתייחס לעושה

ולעצם דברי ה'חמדת שלמה', אין כוונתו ברורה [וכפי שהביא בס' עבודה ברורה על ע"ז ח"ג עמ' נ"ה], וז"ל מבואר דר' זירא הוי ס"ל דאונס דפטריה רחמנא דלא מיקרי מעשה כלל דפועל מעשה ע"י אונס לא הוי פועל כלל, ועל כן הוי ס"ל דאפי' נעבד לא הוי לאסור הבהמה עכ"ל. וכתב בס' 'זכרון שמואל' [לגרש"ר זצ"ל] סימן ס"ה אות ד' דיש לפרש דבריו בב' אופנים, א] דאונס הוי חסרון בעצם המעשה, ב] אונס הוי חסרון בהתייחסות המעשה אל האדם וז"ל יש לפרש דאונס הוי חסרון בהמעשה והיינו בהתייחסות המעשה אל האדם או יש לפרש הוי גם חסרון בעצם המעשה כיון דהוי מעשה בלי רצון ודעת ומשו"ה לא חל עלה שם נעבד וכן שמעתי בשם החמדת שלמה עכ"ל.

ובקובץ שיעורים כתובות [אות ה'] ביאר דברי החמדת שלמה כצד הראשון של ה'זכרון שמואל', כאמור, דמעשה הנעשה באונס אינו נחשב של העושה אלא חשוב כאילו נעשה מאליו ולכן בהמתו אינה נאסרת במעשה שאינו שלו.

אונס כגרעון בעצם המעשה

והגר"ש שקאפ [בחידושיו למס' כתובות סימן נ'] כתב כצד השני שהביא הזכרון שמואל [לא בשם החמדת שלמה ועי' בס' קונטרס הביאורים לגרמש"ש סי' ח' אות ב' שכתב כן בדעת החמד"ש] דהוי חסרון בעצם המעשה, וז"ל: "בגמ' ע"ז ד' נ"ד איתא דלענין נעבד פליגי ר"ז ורבא, דר"ז סובר דבאנסוהו להשתחוות לבהמתו שלו לא נאסרה הבהמה משום נעבד משום דאונם רחמנא פטריה מקרא דולנערה לא תעשה דבר. ורבא סובר דהיכא דמחויב למסור נפשו כגון בפרהסיא לר' ישמעאל ולדידן בצנעה אז נאסרה הבהמה יעו"ש בתוס' באותה סוגיא באורך.

ולכאורה אינו מובן מה ענין חיוב קטלא לדין נעבד? והנה ראשונה עלינו לבאר דענין נעבד אינו בדרך שאר הקנאות והקדשות הנעשים ע"י גמירת דעת והקנאה, דאל"כ איך נאסר נעבד באונס, דהרי זה כתליוהו ויהיב אלא נראה דענין נעבד הוא דאם רק חשבינן דמה שהשתחווה היה עבודה לעכו"ם נאסרה הבהמה אם היא שלו, ומה דלא נאסרה אם השתחווה לבהמת חבירו הוא משום דאין נקרא שם עבודת עכו"ם על הבהמה אם היא של אחרים, כיון דהבעלים מתי שירצו ימחו בידו.

ולפ"ז עלינו לראות רק אם מה שעבד לבהמה אם היתה עבודה שלימה כפי עבודה שחייבים עליה. והנה באנסוהו להשתחוות אמדינן לדעתיה דבאמת בלבו לא נתרצה לעבודה הזאת רק שפחד המות גבר עליו על אי רצון הזה, ונוכל רק לאמר דיותר מתרצה לעבוד עבודה זרה מלמות אבל באמת בשניהם אין מתרצה, ומהאי טעמא פטרה רחמנא את האונס [דהיינו משום שאינו מעשה] עכ"ל. והוסיף שא"א לומר שבאמת יש מעשה שלם אלא שהבהמה אינה נאסרת משום שעבד מתוך אילוץ של פקוח נפש הדוחה את העבירה, א'] באותן ג' עבירות אין פקוח נפש דוחה כלל שזה לא שייך לומר, שדוחה רק לענין זה לפטור ממיתה ולא לעשות לכתחילה, וב'] הגמרא היתה צריכה לומר שמשום פקוח נפש הוא ולא משום דין אונס. ועוד נראה, שאם משום פקוח נפש, מהראוי היה שתאסר הבהמה כיון שבמעשה העבודה אין חסרון כלל, רק שמותר משום פקוח נפש [אלא ע"כ שאין כאן מעשה]. ומגמרא זו הביא להוכיח גם החמד"ש.

אבל הגר"ח [רשימות שיעורים שבועות ח"א עמוד ע"ג] הביא ראיה דמעשה באונס שפיר חשוב מעשה עבירה דמתוודים בוידוי יוה"כ על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, ומוכח שאף האנוס עשה מעשה עבירה המחייב את העבריין בתשובה ובוידוי. [ויש לדון בראיה זו ואכ"מ].

וראיה נוספת, שהרי בג' עבירות דינא שיהרג ואל יעבור, ואם עבר עבירה פטור ממלקות וממיתת ב"ד כי דינו כעושה עבירה באונס כדכתב הרמב"ם [פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ד] ואם אמרינן דהיכא דעובר עבירה באונס לא חשיב כלל מעשה עבירה, מדוע יהרג ואל יעבור הרי אינו עושה כלום, דפשוט שמצות קידוש השם היא רק כשנמנע מלעשות מעשה עבירה. ומוכח שעבירה באונס חשובה עבירה אלא שבשאר עבירות מותר מפני פקו"נ ובג' עבירות אסור עכ"ד.

למה חייבים למסור נפש על ג' עבירות – חומר העבירה או חילול השם

אבל העיר בס' עבודה ברורה [ע"ז ח"ג עמ' נ"ה] שנחלקו הראשונים בטעמא דבג' עבירות הדין הוא שיהרג ואל יעבור, הרמב"ן [במלחמות סנהדרין ע"ד] והנמוק"י ור"ן [שם] כתבו שאין הטעם משום חילול השם אלא משום חומר עבירות אלו שאינן נדחות מפני פיקוח נפש ולפיכך אמרו בהן שאף בצנעא או שנתכוון האנס להנאת עצמו שאין שם חילול השם יהרג ואל יעבור. אבל בעל המאור שם סובר שאף בע"ז וג"ע היכא דמתכוון האנס להנאת עצמו יעבור ואל יהרג שאין שם חילול השם ע"ש. הרי דסובר דחייב למסור נפשו שלא יהא חילול השם וא"כ ליכא ראיה מזה דמעשה עבירה באונס הוי מעשה עבירה דאפשר שאע"פ שאין המעשה נחשב כמעשה עבירה, מ"מ חייב למסור את נפשו כדי שלא יגרם חילול ה'. וכן מצדד בפסקי תשובה [עמוד רכ"ט] דאם עבר על איסור עריות ולא מסר נפשו לא חשיב דעבר על איסור עריות רק דעבר על חילול השם וכן בעבודה זרה ושפיכות דמים עכ"ד. ולא הבנתי, שאם אין כאן שום מעשה עבירה – איפה החילול השם??

מעשה איסור ולא מעשה עבירה

ועי' בס' טוב הארץ [עמ' רכ"א במאמרו של הגר"נ פרצוביץ זצ"ל] שכתב שבאמת בפועל מתוך אונס  יש כאן "מעשה איסור" אלא שאינו "מעשה עבירה", והאיסור כבר יוצר מצב שיש חיוב מסירות נפש [כשאין היתר משום פיקוח נפש]. ולפ"ז מובן גם למה אינה נאסרת הבהמה משום נעבד, שנעבד אסור דוקא כשיש "מעשה עבירה". ומיושבת היטב גם קושיית הג"ר שלמה איגר, איך דורשים לנשים דאונס שרי להתיר להן להיבעל להגמון תחילה [כתובות ג'], הרי יש כאן מעשה עבירה? התשובה היא, שבמקרה של אונס אין כלל מעשה עבירה, ויכולה להינשא ביום ד'. אלא שהגרש"א רצה לאסור אותה להינשא ביום ד' כי היא מביאה על עצמה עבירה באונס, ואסור להכניס עצמו לאונס. ואולי כאן אין היא מכניסה את עצמה לאונס אלא ההגמון בא עליה נגד רצונה והיא פאסיבית, ושונה מקרה זה ממפליג בספינה קרוב לשבת שהביא על עצמו את האונס של חילול שבת עכ"ד הגרנ"פ עיי"ש.   

הוכחה שמעשה באונס נחשב מעשה

ובחידושי הגרע"א ז"ל לכתובות ל' נסתפק אם חייבי מיתות אונסין פטורין מתשלומין כחייבי מיתות שוגגין. ובש"מ שם כתב דאינו פוטר ומשום דחסר ילפותא לאונסין. ומדברי הגר"ע והשטמ"ק הוכיח בס' קונטרסי ביאורים שגם אונס נחשב מעשה עבירה, דבלא"ה הרי אין מקום להסתפק כלל דכמאן דלא עביד הוא.

איך נחשב שלא עשה כשעשה מדעתו?

עוד יש להעיר בעצם יסוד החמדת שלמה שנקט שמעשה הנעשה באונס חשיב כאילו לא נעשה דבר, דהנה כידוע אונס רחמנא פטריה כולל ב' דברים, אחד הוא מעשה שאנסו אדם לעשות איזה מעשה או שנגרם ע"י אונס. ודבר שני מצאנו באונס רחמנא פטריה, שאדם עשה מעשה מדעתו אלא שלא ידע שיש במעשה זה עבירה כגון בההיא דיו"ד סי' קפ"ח שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ונטמאה ובכה"ג אינו אונס על המעשה אלא חשיב אונס מחמת שנהג כדין. ויותר מזה מצאנו במכות ט' שלדעת רב חסדא אומר מותר דינו כאנוס. והנה בשלמא באדם שאנסוהו לעשות מעשה, יש סברא לומר כדברי החמדת שלמה שכיון שנאנס בעשיית המעשה חשיב כאילו לא נעשה המעשה. אבל כשעשה המעשה מדעתו ונתברר שהיה עבירה והוא אנוס בכך, לכאורה אין שום סברא לומר דבכה"ג גדר הפטור של אונס רחמנא פטריה הוא משום דחשיב כאילו לא נעשה מעשה. ואם נאמר שגדר הפטור של אונס רחמנא פטריה שילפינן מהפסוק ולנערה לא תעשה דבר הוא דחשיב שלא נעשה מעשה, א"כ מהו מקור הפטור של אונס כשעשה מדעתו ורק עשה בהיתר וצע"ג. כך העיר בשעורי רבי דוד [כתובות אות ל"א] ובס' פנינים מבי מדרשא [ויקרא עמ' קמ"ט וציין שם לעיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' צ"ג ד"ה והנה נראה].

רחבה מני ים

והנה, אם ניכנס עמוק לתוך חידושו של ה'חמדת שלמה' נצטרך ספר שלם, ולא באנו אלא להעיר ולעורר ובתקוה שיוסף חכם יוסף לקח. ועי' בשיעורי עיון [לגר"א ברמן זצ"ל כתובות סי' ג'] להורות נתן [מועדים ח"א עמ' צ"ט], משאת המלך ע"ס הרמב"ם [לגרש"מ דיסקין זצ"ל שעליו התבטא הסטייפלר "הוא תמיד אומר טוב!" בסי' כ"ד], בית ישי [לגר"ש פישר סי' מ"ז], חי' הגר"ח מטעלז [על נדרים כ"ז] ועוד ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר. 

סיימתי בזמן קהילה לכל, י"ג אדר, גבעת זאב תשע"ו

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!