אורות הגבעה
כי תשא תשע"ז
האם עשיית שמן המשחה היא מצוה לדורות?
בר"מ בסה"מ [מצוה ל"ה] כתב שצונו שיהי' לנו שמן עשוי על
מתכונת המיוחד מוכן למשוח בו וכו' והקשה המנ"ח מצוה ק"ו דהר"מ
בסה"מ שרש ג' כתב דמצוה לשעה אינה נמנית ורק מצוה הנוהגת לדורות, והרי לא הי'
שמן המשחה בבית שני מאחר שגנזו בימי יאשיהו המלך ולמה לא עשאו לקיים מצות עשיית
שמן המשחה. ע"כ דרק משה נצטווה על עשיית שמן המשחה וא"כ לא הוי מצוה לדורות
ולמה לא נצטווה? ותירץ המנ"ח דנהי דאין מצוות עשיה נוהגת לדורות מ"מ
הדין למשוח כהנים ומלכים מזה השמן נוהגת לדורות.
אמנם נראה דאפילו מצות עשיית שמן המשחה נוהגת לדורות ומה שלא עשאו בזמן בית
שני זהו דין אחר, שכ"ז ששמן שעשאו משה קיים הרי זה פוטר ואוסר מלעשות שמן המשחה
אחר וכיון דשמן שעשאו משה נגנז אבל מ"מ הוא קיים לא שייך שוב החיוב והיתר
לעשות שמן אחר. אבל אה"נ אם כלה שמן שעשאו משה הי' החיוב לדורות לעשותה, רק שנאמר
הבטחה ששמן שעשאו משה קיים לדורות. אבל בעיקרון המצוה קיימת לדורות. וכעין זה
מצינו בר"מ בסה"מ מצוה קפ"ז שמנה מצות הריגת ז' עממין וחשיב לי'
מצוה לדורות אף שבלבל סנחריב את כל העמים וא"א לקיימו בפועל, מ"מ כיון דאין
המצוה מוגבלת בזמן מצד עצמה מקרי מצוה לדורות. וה"נ בשמן המשחה שאין המצוה מצד
עצמה מוגבלת לאיזה זמן, מקרי מצוה לדורות אף שאין אפשרות לקיימה.
ויסוד הדברים נמצא בכתבי הגרי"ז שדייק מהרמב"ם בפיה"מ מנחות
פ"ט מ"ב וז"ל שהכל מסכימין שאין עושין שמן המשחה עד שיכלה מה שעשה
משה רבינו עכ"ל. והיינו שהדין הוא שכל זמן שקיים השמן שעשה משה אין לעשות שמן
אחר וכיון דכולו קיים לעתיד לבא כמבואר בכריתות דף ה', לכן אין לעשות שמן אחר.
והביא גם לפיה"מ בכריתות פ"א מ"א וז"ל: "ודע שלא נעשה
ממנו לעולם ולא יעשה אלא מה שעשה משה שנאמר יהיה זה לי לדורותיכם כך קבלנו
עכ"ל. וביאר בכוונת הרמב"ם שכתב "כך קבלנו" בענין דהשמן קיים
ולא יאבד וגם בזמן הזה שנגנז הוא עדיין קיים ולכן אין לעשות שמן אחר עכ"ד.
וכן נראה בדברי הרדב"ז [מגדל דוד שיר השירים ה:ה] וז"ל: "וא"ת
למה לא עשו שמן המשחה לאחר שיאשיה גנז את השמן שעשה משה וי"ל כיון שעדיין הוא
קיים לפיכך לא היו רשאין לעשות אחר עכ"ל. וכתב על זה בגליוני הש"ס יומא
כ"א, "וצריך הסברה" וכוונתו דמה נפ"מ אם השמן של משה קיים
לענין אם אפשר לעשות שמן אחר? וע"פ דברי הגרי"ז מבוארת כוונת
הרדב"ז דכל זמן שהשמן של משה קיים נאמר שלא לעשות שמן אחר. [ועי' בערוך לנר
בכריתות].
החילוק בין עשיית הקטורת לעשיית השמן
הרמב"ם במנין המצות בראש הל' כלי המקדש מנה מצוה א' לעשות שמן המשחה
וצ"ע למה לא מנה מצות עשיית הקטרת ג"כ, והרי בפ"ב שם כתב הר"מ
להדיא דעשיית הקטרת מצות עשה היא וכמה דינים נאמרו במעשה הקטרת שיהא בקדש ומשל
הקדש וכל הדינים האלו כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש, אף שעצם מצות ודין הקטרתה
מבואר בהל' תו"מ והוא משום שנאמר בה דין עשי' שאינו בשאר מנחות שאין דינם
ומצותם אלא הקרבה בלבד, וא"כ צ"ע מפני מה לא מנה מצות עשיית הקטרת למצוה
בפני עצמה כמו מצות מעשה שמן המשחה. וכן בספר המצות כתב הרמב"ם במצוה ל"ה
שצונו שיהי' לנו שמן עשוי על מתכונת המיוחד מוכן למשוח בו וכו', וזהו מצות עשיית
שמן המשחה. ובמצוה כ"ח שם כתב הר"מ מצות הקטרת הקטרת ולא מנה מצות עשיית
קטרת בפ"ע. ובמנין המצות הקצר כתב הרמב"ם במצוה ל"ה למשוח
כה"ג ומלכים בשמן המשחה ופירש בזה עיקר המצוה על מעשה המשיחה וצ"ע. אך
בסה"מ כתב להדיא כנ"ל דהמצוה היא שיהי' לנו שמן עשוי וכו' וצ"ע מאי
שנא מקטרת? וכבר עמד ע"ז הרדב"ז בפירושו על הר"מ.
והנראה בזה, דחלוקה מצות עשיית שמן המשחה בעיקר דינה ממצות עשיית הקטרת,
דבקטרת אף דעשייתה מצוה היא, מ"מ עיקר מצותה היא עשיית קטרת להקטרה ושיעור
עשייתה הוא ג"כ כל מה שצריך להקטרת כל השנה ולכן אינה נמנית בפ"ע משום
דבכלל מצות הקטרה היא וחלקי המצוה נמנין כאחד. אולם בשמן המשחה נראה דעיקר מצותה
וקיום דינה היא שיהי' שמן המשחה עשוי, ועשיית שמן המשחה בפ"ע היא עיקר קיום
מצותה ודינה. ונראה עוד דכל דין משיחת כהנים ומלכים הוא רק ע"י דאיכא חפצא של
שמן המשחה נאמר בזה ג"כ דין משיחה ומשיחת הכה"ג והמלך הוא דין המשלים את
מצות מעשה שמן המשחה ודו"ק היטב. וזהו כונת הר"מ במנין המצות הקצר. אך
עיקר קיום דינה הוא שיהי' שמן המשחה עשוי וזהו שמנה הר"מ מצות מעשה שמן המשחה.
וביומא נ"ב תניא משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של
אהרן וכו' יעו"ש, ויסוד הדבר הוא משום שכך הוא עיקר דין שמן המשחה שיהא קיים
ומונח אצל הארון וכשנגנז הארון נגנזה עמו ודו"ק. ולפי"ז מתבאר ג"כ
דין שיעור י"ב לוגין [עי' כריתות ה'] שנאמר בחלות עצם שמן המשחה אף שאין
שיעורים למשיחה משום שעיקר מצות שמן המשחה היא קיומו בלבד ונאמר ג"כ דין
שיעור שיהא י"ב לוגין שמן המשחה וכמש"נ.
ונראה עוד לפי"ז שכשם שחלוקים מעשה שמן המשחה ומעשה הקטרת ביסוד מצותן,
כך חלוקים הם באיסור עשי' כמתכונתם. ומדויק כן בדברי הרמב"ם דבפ"א מהל'
כלי המקדש כתב "העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' חייב כרת וכו' ואח"כ כ'
והוא שיעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנה לאחרים פטור" יעו"ש.
ובפ"ב שם ה"ט כתב "העושה קטרת מי"א סממנים אלו לפי משקלות אלו
להריח בה וכו' חייב כרת" יעו"ש. והרי שלגבי קטרת כתב שעיקר האיסור הוא
כשעושה כדי להריח בה, וגבי שמן המשחה כתב בסתם שהעושה שמן המשחה חייב והוסיף אח"כ
בלשון תנאי בעלמא והוא שיעשה להמשח בו. וכ"ה בסה"מ, שכתב במצוה פ"ג
שהזהירנו מעשות שמן כמו שמן המשחה וכו' ובמצוה פ"ה כתב הזהירנו מעשות עשון
בתאר הקטרת וכו' ויכוין שיתעשן בו יעו"ש. ולפמש"כ מבואר היטב חילוק זה,
דבשמן המשחה כיון שעיקר קיום דינה הוא עצם עשייתה ושיהי' שמן המשחה עשוי ומונח
בביהמ"ק ודיני המשיחה הוא רק משום שיש חפצא של שמן המשחה ולכן גם איסור עשי'
כמתכונתו הוא לעשות שמן המשחה וזהו גוף האיסור אלא שהוא תנאי דבעי' שיעשה להמשח בו
אבל ליתנה לאחרים או להתלמד פטור וילפי' לה מקראי משא"כ בקטרת כיון שעיקר דין
עשייתה בקדש הוא כדי להקטירה הרי גם איסור עשייתה כמתכונתה הוא ג"כ רק כשעושה
להריח, וזהו גוף האסור. וכן צריך שיכוין שיתעשן בו כמש"כ הר"מ
בסה"מ ולא סגי בכונה להריח אלא להקטירה ולהתעשן בה כעין פנים וכ"מ בס'
החינוך מצוה ק"י וז"ל שלא לעשות קטרת וכו' ויתכוין להקטיר עצמו בה וכו'
יעו"ש משום שגוף האיסור הוא רק כשעושה להקטרה כדין מעשה פנים ובמצוה ק"ט
שם כ' וז"ל שלא לעשות שמן המשחה וכו' משום דהתם גוף האיסור הוא עשיית שמן
המשחה עצמה כדין מצותה בפנים וכמש"נ. [עפ"י ס' עבודה ברורה על מסכת
כריתות, חידושי רא"ל מאלין, דברים מפי השמועה מבית בריסק ועוד]
משיחת שמן
המשחה על חבירו
"ואשר
יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" [ל' ל"ג]
הנה איתא
בגמרא קדושין (מ"ב ב') דבמעילה יש שליח לדבר עבירה.
והתוספות (שם
מ"ג א' ד"ה שלא) מסתפקים האם אמרינן דיש שליחות גם באופן דהשליח נהנה,
כגון שאמר לשליח השט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה, או התחמם בגיזי עולה, [והשליח
לא ידע דהם של הקדש], מי אמרינן דהמשלח חייב, דהוה כמעילה דיש שליח לדבר עבירה, או
דלמא אמרינן דהמשלח פטור, דהכא אין שליח לדבר עבירה,
דאי אפשר לחייב
המשלח מכיון דהשליח נהנה, וכדאמרינן בגמרא (שם(
דלא מצינו
בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב.
ומקשה הפנים
יפות למה התוספות מסתפקים, הרי מבואר בהדיא בקרא דידן, דהמושח חייב מכח הנאת השני,
ועל כרחך דהנמשח חשיב שלוחו, ויש שליח לדבר עבירה גם כשהשליח נהנה. ומיישב הפנים יפות, דסבירא להו לתוספות, דאע"פ דשמן המשחה היה קדוש
בקדושת הגוף, מכל מקום כיון שבא על בשר אדם יצא מקדושתו לחולין, [ונפקא להו
להתוספות מהא דלא יליף שליחות במעילה מהאי קרא, והוצרכו למילף מגזירה שוה דחטא חטא
מתרומה], ומשום הכי החיוב אינו על ההנאה, דבשעה שנהנה כבר הוה חולין, אלא החיוב על
שעת הנתינה משום שמחללו מקדושתו.
והג"ר
אברהם גנחובסקי זצ"ל אמר דלא קשה קושיית הפנים יפות, דהרי כוונת הקרא אינו
דהנמשח הוא שליח דהמושח, דאין העבירה במה שהשני נהנה מהשמן,
אלא עצם
המעשה שמושח על חבירו. ולפ"ז אינו שייך כלל לנידון דהתוספות, דספיקת התוספות הוי כשהעבירה
היא בהנאה, והשליח נהנה ולא המשלח, משא"כ בדידן דאין העבירה מצד הנאת חבירו,
אלא מצד גוף המשיחה, ונמצא דאין כאן נידון של שליחות, אלא עושה העבירה בעצמו בזה
שמושח לאידך.
" ויהי כאשר קרב
אל המחנה וירא את העגל ומחלת, ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" [ל"ב י"ט]
למה משה שבר את הלוחות?
במדרש
תנחומא [פרשת כי תשא סכ"ו] כתוב וירד משה מן ההר וקרב אל המחנה וראה את העגל
שעשו. בשעה שנתן לו הקב"ה את הלוחות היו סובלין את עצמן כיון שירד וקרב אל
המחנה וראה את העגל פרח אותו הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד ויחר
אף משה וישלך מידו. [ועיין עוד במדרש תנחומא פרשת עקב סי"ב ע"ש].
וראיתי בספר
ליקוטי יהודה על התורה פרשת כי תשא [דצ"ז סע"א] שהביא דבר נפלא משם
הגאון כ"ק אדמו"ר אמרי אמת מגור זצ"ל, ואלו דבריו: וישלך מידיו את
הלוחות אמרו שפרחו הכתבים מן הלוחות ע"ש. והקשה כ"ק מרן אדמו"ר הנה
בתפילת שחרית דשבת קדש אומרים ישמח משה במתנת חלקו וכו' ושני לוחות אבנים הוריד
בידו וכתוב בהם שמירת שבת. וקשה וכי רק שמירת שבת כתוב בלוחות והלא כל עשרת הדברות
היו כתובים? ותירץ דפרחו האותיות מן הלוחות אבל אותיות של שבת לא פרחו, וזה הפירוש
וכתוב בהם שמירת שבת. והוסיף מרן אדמו"ר זצ"ל ודקדק מדוע דוקא האותיות
של שמירת שבת נשארו ואמר כי חטא העגל היה אחר קבלת התורה ובזה קלקלו לכן פרחו
האותיות אבל מצות שבת נצטוו במרה כאומרם בשבת פ"ז ב' וגם אמרו במדרש שמות רבה
פ"א סל"ב ועוד שעוד בהיותם במצרים שמרו את שבת, וכן האבות שמרו שבת ולכן
לא היה לחטא העגל שייכות בזה וזה הרמז במה שאמרו בפסחים קי"ז ב' שבת קביעא
וקיימא עכת"ד. [ולהעיר מדברי הרמב"ם המפורסמים בפ"ז דחולין שאנחנו
מקיימים כל המצוות מכוח קבלת התורה במעמד הר סיני ולא מחמת אירוע שקדם לזה. ויש
לדון].
ועיין
בהגהה שם שהאריך להביא אסמכתא לדברים הללו שהאותיות של מצות שבת לא פרחו עש"ב.
ועם הדברים הללו של אדמו"ר אמרי אמת מגור זצ"ל ביאר בס' תורת יעקב [סי'
ס"ב] דברי אביו הגאון אדמו"ר בעל שפת אמת זצ"ל שכתב בספרו היקר שפת
אמת על התורה [פרשת כי תשא תרס"ב] "התורה שלמדים בשבת אין בה שכחה".
ולפי המבואר זה נפלא שהרי שבת נשארה חקוקה בלוחות באין אפשרות לשכחה. והלוואי
שנזכה לזה. [מעניין שהשפ"א עצמו כתב את התורות שאמר בטיש אחרי שבת, ופעמים
הוא מציין ששכח חלק מהדברים. עי' לדוגמה אחרי-קדושים תרל"ט, בהר תרל"ב].
דעת הספורנו
– ראיית המחולות
למה לא שבר
משה רבינו את הלוחות תיכף כשאמר לו הקב"ה [בפסוק ז' וח'] לך רד כי שחת עמך
וגו' סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ע"כ. הרי שכבר ידע משה רבינו מפי
הקב"ה את כל מה שעשו בעשיית העגל והעבודה לו ולמה חיכה עד פסוק י"ט?
כנראה שהוקשה קושיה זו לספורנו, ותירץ וז"ל וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה
כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל
לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותם הלוחות עכ"ל. הרי שביאר
הדבר וכתב שמה שראה משה רבינו בזה, במה שלא ידע קודם לכן, היינו ענין המחולות
והשמחה שהיה במעשה העגל ומכיון שראה שהם עושים ועובדים לעגל מתוך שמחה הרי הבין ששוב
לא יועיל בזה שום צד תוכחה כלל, ואין הם יכולים לזכות ללוחות שוב ורק שלאחר שישבור
את הלוחות ויבטל מעשה העגל, יוכל להחזירם בתשובה וללמדם תורה. [ועי' מנחות
נ"ג : מקור לדברי הספורנו].
וידיעת
ההפכים אחת היא. ונראה מבואר מזה שענין השמחה בעבודת האדם היא הנותנת כח וקיום
לעבודה זו וכעין זה מצינו במה דאיתא בשבת דף ק"ל דקאמר התם תניא רשב"ג
אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב
עדיין עושין אותה בשמחה וכו' יעו"ש, הרי כל שיסוד הדבר נעשה בשמחה יש לו קיום.
וכן הרי כתיב בפ' כי תבוא כ"ח מ"ז תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה
ובטוב לבב מרוב כל ע"כ הרי שיש בזה טענה כשאין עבודת ה' נעשית בשמחה ומשום שרק
כך יש לו קיום והיא סימן על עבודה כנה ואמיתית וממילא זהו מש"כ הספורנו שם שכיון
שראה משה רבינו שישראל עבדו את העגל מתוך שמחה שוב הבין שהדבר נשרש אצלם ולא יוכל
להוכיחם וממילא לא יהיו ראויים לעולם לאותם הלוחות ולכך הוא שברם אז.
ועיין בספר
אוהל תורה מהרבי מקאצק זצ"ל דברים כ"ח מ"ז ז"ל הפירוש של "תחת
אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לב מרוב כל" היינו "תחת אשר היה
אצלך שמחה במה שלא עבדת את ה' ולא נעצבת מאומה מזה אך עוד היית שמח וטוב לב על
פריקת עולך מעבודתו יתברך עכ"ל. זה החרון אף שהיה למשה שראה את המחולות
והשמחה שהיה להם בעשיית העגל.
וזהו ענין
ג' רגלים בכלל וחג מתן תורה בפרט. וד"ז למדנו ג"כ בדברי הספורנו בפ' משפטים
[שמות כ"ג י"ד] על הפסוק שלש רגלים תחג לי בשנה וכ' הספורנו תחוג לי
כענין ישמח ישראל בעושיו על הפך וירא את העגל ומחולות. וזהו ענין השמחה ברגל בכלל
ובחג השבועות שהוא זמן מתן תורה בפרט שהוא קבלת התורה עם מחולות וזה הפך ממעשה
העגל ומחולות והיינו שהעושה מתוך שמחה מתקשר לדבר באופן שאין חזרה ממנו.
וכתב
האדמו"ר מאוז'ורוב זצ"ל [בספר באר משה וכך כתבו רבים אחרים] שלפי הנ"ל
יתבאר לנו דיוק נפלא בחז"ל [מגילה י"ב א'] 'מפני מה נתחייבו שונאיהם של
ישראל שבאותו הדור כלייה וכו' מפני ש"נהנו" מסעודתו של אותו רשע'. ותמוה
מאד, למה לא ענו בפשטות מפני ש"אכלו" מסעודתו? והרי זה יותר גרוע מהנאה,
ומה היא כונתם בדיוק ש"נהנו". אלא שעל האכילה לא היתה כל כך הטענה חזקה
משום שיש ענין של כבוד המלכות וע"י זה יש גם סכנה בדבר שיאמר המלך שאינם
רוצים במלכותו שהרי הסעודה היתה להראות גדולתו ולפיכך אולי לא יכלו להימנע
מהשתתפות בסעודה ובאכילה. אבל היתה עליהם תביעה מפני שנהנו. לא די שאכלו אלא עוד
נהנו. וכן מסעודתו - מהישיבה בסעודה עם המלך ולא על עצם הסעודה והאכילה. ועל דבר
זה ידוו כל הדויים שבכל הדורות ובכל הזמנים יש מצבים שונים שהאדם לא יכול חלילה
לעמוד בנסיון ונכשל אבל צריכים תמיד לדעת שאין כל מקום להנאה ולשמחה על כך
והשי"ת הוא היודע ועד מחשבות לבו של אדם כי כל לבבות דורש ד'.
הספורנו
כתב שמשה נואש שיוכלו לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותם שיהיו ראויים לאותן הלוחות.
ובביאור דבריו נראה עפימש"כ הגר"א באדרת אליהו פרשת בראשית עה"פ ועץ
הדעת טוב ורע וז"ל "כי ידיעת הטוב והרע הוא רע מאוד, כי מה שהאדם תם
יותר, הוא יותר מעולה כמשאה"כ "אשרי תמימי דרך" וכן נח יעקב ואיוב
נתעלו במדת תמימותם, כי לולי דביקות האדם בדברים החומריים היה נפשו דבקה בעניני ה'
ולא היה בוחר בדברים ערבים לפי שעה, כי כל הנעשה לבעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין
רע נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלי עמל ואון עכ"ד. והנה במדרש תהלים קי"ט
על הפסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', ישראל תמימים והתורה תמימה שנאמר [תהלים
י"ט] תורת ה' תמימה לכן נאמר אשרי תמימי דרך, תמימים וחסידים היו דור המדבר,
בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו' לכך נאמר אשרי תמימי דרך עכ"ד. הרי נראה
מהמדרש שלקבלת התורה הוצרכו שכלל ישראל יהיו תמימים ודור המדבר קבלו את התורה
בתמימות.
והנה
הגר"א ביאר שתמימות מה שהאדם אינו יודע הרע וכמו אדם הראשון קודם החטא והנה
בשבת דף קמ"ו א' מבואר שבשעת מתן תורה פסקה זוהמא של חטא עץ הדעת והיינו שכלל
ישראל לא הי' להם עוד תאוה ונטי' לרע אלא היו תמימים אבל לאחר חטא העגל שהיו שמחים
בקלקול שעשו היה משה נואש שיכולים לחזור לתמותם, וכיון שלא יחזרו לתמותם אין הם
ראוים להלוחות לכך שבר את הלוחות.
והנה
ידועין דברי הגר"י בלאזער ז"ל שאדם שעובר עבירה ואינו נאנח בשעת מעשה
נכתב בשמים שעבר עבירה בלא שיאנח, ואדם שעובר עבירה ונאנח בשעת מעשה נכתב בשמים
שעבר עבירה ונאנח, והמרחק בין עבירה עם אנחה לעבירה בלא אנחה הוא מרחק גדול ועצום
עכ"ד. ונראה שהאנחה אינה רק הוכחה וראיה לדרגת החטא אלא האנחה היא גורמת
מיעוט חומר החטא שהאנחה והצער בשעת העבירה על שלא יכל לכבוש את יצרו גורמת שאינו
מתדבק כ"כ לעבירה ויקל עונשו. וזהו הביאור בהא דילך למקום שאין מכירין אותו
וילבש שחורין וכו' דהחיצוניות תעורר את הפנימיות שיהיה לו צער ושברון לב על שאינו
מצליח לכבוש את יצרו, ולכן אף שיעשה מה שלבו חפץ מ"מ ישאר זה בגדר לבו חפץ
ולא יהיה דבוק לגמרי עם העבירה. הרי לנו הוראה שלימה גם בשעת החטא אל יאמר האדם
בשעת החטא הנני דחוי ונטרד מעולמי אל יאמר כן אלא יש שו"ע בשעת החטא שימעט
השמחה ויגביר העצב בלבו כדי למעט מחומר העבירה.
עוד מצינו
הוראה בשעת החטא דכתיב [בתהלים ל"ב] "אשרי נשוי פשע" ואמרו בילקוט
אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעיו ולא פשעיו גבוהים ממנו והיינו שגם בשעה שנכשל הוא
מרגיש את עצמו גבוה מעל פשעיו שאינו נחות ושפל אלא שהוא עדיין גבוה ומרומם אלא
דבדרך מקרה נכשל בחטא. ובאמת זהו עיקר מטרת היצה"ר המכשיל את האדם בחטא לא
בעצם החטא אלא בהרגשת השפלות הבאה לאחר החטא ואשרי מי שגבוה מפשעיו. ודבר זה קשור
בענין הקודם שהאנחה בשעת החטא היא מאותו ענין של הרגשת הרוממות ושהוא מעל החטא.
עוד מצינו
בתורה פרשה שלימה של הוראה והדרכה בשעת הניסיון דהיינו פרשת יפת תואר ובשעה שאדם
נכשל ומתבטל מן התורה יש לו להתבונן כמה צער הנפש יש לו כשאינו עוסק בתורה ומזה
יראה ויתבונן על דרגתו האמתית שהוא כ"כ דבוק וקשור בתורה ויוכל להוציא תועלת
גם מימים אלו אשר אין לו חפץ.
[עפ"י
ס' רינת יצחק, רפדוני בתפוחים, אור אברהם, באר משה, אהל תורה ועוד]
שבת שלום
ואורות אין סוף!!!:-)
אלפי
מאמרים תורניים בshmatsabaitzlusa.blogspot.com ובmevakeshlev.blogspot.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה