ויקרא תשע"ז
בגדרי סמיכה
גיליון זה מוקדש לאיש פלאים, כהן שדעתו יפה, אוהב את הבריות ואהוב על
הבריות, חכו ממתקים וכוווווולו מחמדים, ותהילתו בקהל חסידים, ידיד נפשי, הרב הגאון
המופלג ר' מנחם כ"ץ שליט"א, מחבר הספר הנפלא "יד רפאל" [ועוד
ידו נטויה!], לרגל יום הולדתו. ידידי הגאון שליט"א הוא מקור של עידוד והארת
פנים, הנוסכים בי כוח ומרץ לנסות להעמיק בתורה הקדושה. והלוואי שכולנו נלמד ממנו
את השילוב הנפלא של חברתיות ואכפתיות לזולת מצד אחד, ומאידך התמדה עצומה מתוך
יגיעה המשמשת מודל לכולם. יהי רצון שיתברך ממקור הברכות שימשיך לברך את עמו ישראל
באהבה ולהתעלות בתורה עוד שנים רבות נעימות וטובות, יחד עם ביתו וכל אשר לו!
סמיכה מדין הבעלים או מדין הקרבן
במאמר זה נדון בגדרי סמיכה עפ"י ספרים וסופרים ונראה נפלאות
בתורת ה'! וזה החלי. בתמורה [ב:] הגמרא לומדת שאם הביאו קרבן בשותפות, כל השותפים
סומכים, "קרבנו ... לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה". הנה יש לעיין בדין
סמיכה, אם זהו מדיני הקרבן, שהקרבן טעון סמיכה או אינו אלא ממצות הבעלים לסמוך אבל
אין זה פגם וחסרון בקרבן שהרי אין הקרבן מצ"ע טעון סמיכה, וצ"ע.
ראיות שהסמיכה מדין הקרבן
והנה ממה שמוצאים שאם לא תהיה אפשרות לסמוך, נמנעים מלהביא הקרבן כלל
כמו שמוצאים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן, שמשום כך א"א להביא ולהתנות במותר
הפסח [עי' פסחים פ"ט], מוכרח הדבר שדין סמיכה הוא מדיני הקרבן ולכן אין להביא
קרבן שפגום בקיום דיניו. אבל אם אינו אלא ממצות הבעלים, הרי אין סברא להימנע מלהביא
קרבן כזה שהבעלים יאנסו ע"י כך מקיום מצוותם.
וכן נראה להוכיח ממש"כ הרמב"ם [בפ"ג ממעה"ק הלי"ב]
וז"ל ואם שחט במקום אחר או ששהה, שחיטתו כשירה והסמיכה שיירי מצוה היא, לפיכך
אם לא סמך כיפר ואינה מעכב כו'". ומבואר גם כאן שזה מדיני הקרבן דאל"כ
ואינה אלא מצוה על הבעלים, מהיכא תיתא הו"א דמעכב בכפרה ושהשחיטה תפסל.
וביותר, נראה כן מהתוס' [גיטין כ"ח ד"ה והא בעלי סמיכה בסוה"ד]
שהקשו ערל וטמא וכל הנהו דאין ראויים לסמוך, נהי דסמיכה לא מעכבא, נימא כל שאינו
ראוי לבילה, בילה מעכבתו עכ"ד. והרי להדיא שהוא מדין הקרבן ולכן הקשו דיעכב.
כן נראה ממה דלא נמנית מצות סמיכה כמצוה בפנ"ע, והרי מצוה גמורה
היא ואף מברכים עליה כמוש"כ רש"י עירובין [נ. ד"ה והרי מעשר
ע"ש ועי' מל"מ פ"א ממעה"ק הל"א לענין אי מברכין ועי'
עיטור ציצית ותמים דעים קע"ט דסברי דאין לברך]. וא"כ למה לא תמנה במנין
המצות. אבל אם זהו מדיני הקרבן, מובן שהרי אין מונים כל פרט הנעשה בקרבן למצוה
בפנ"ע.
סמיכה היא גם מצות הבעלים
אמנם, אף שהוכחנו שהסמיכה היא מדיני הקרבן, מ"מ נראה שהדבר מוכח
שאף ממצות הבעלים גרידא ג"כ חייבים לסמוך. דהנה, נשים נתמעטו מסמיכה ומ"מ
נשים סומכות רשות. והנה המיעוט בנשים פירושו ע"כ שנתמעטו מדין הקרבן שסמיכת
נשים לא מעלה ולא מורידה בדין הקרבן, דאת"ל דרק פטורות אבל סמיכתן מהני לקרבן,
א"כ למה לא נאמר דיסמכו לכתחילה כדי לקיים דין הקרבן כדינו. ומוכרח דסמיכת
נשים אין בזה כל תיקון לדין הקרבן, וא"כ יש להבין מה ענין יש לסמיכתן, שהרי
אין סמיכתן מועלת לדין הקרבן כלל. אע"כ שהוא מצד מצות הסמיכה שישנה אף בלא
הדין סמיכה מדיני הקרבן.
תירוץ לקושיית השטמ"ק עפ"י הנ"ל
והנה בשטמ"ק [שם אות כ"ג] הקשו ל"ל מיעוט סמיכה
מ"קרבנו" ולא קרבן חברו, מאחר דאיתמעט שלוחו מ"ידו" ולא יד
שלוחו, הרי ממילא שמעת מיניה דאין חברו יכול לסמוך. והנה למבואר שיש ב' עניני
סמיכה, האחד מצד הקרבן ועוד יש גם דין סמיכה מצד מצות הבעלים, לפי"ז יש ליישב
דאולי הס"ד דאפשר לסמוך על קרבן חבירו, הרי"ז רק מצד קיום דין הסמיכה
בקרבן, דאילו מצד דין הבעלים, מהיכא תיתא הו"א שיקיים דינו בלא שליחות, שבמה
שונה מכה"ת שצריך שליחות לדבר שהוא מצווה בדבר. ונ"מ כמוש"כ לענין
שאין להימנע מלהקריב קרבן כזה מאחר שיתקיים בקרבן דין סמיכה.
ומעתה י"ל שמה שנתמעט מידו ולא יד שלוחו נתמעט שאין דין שליחות
על סמיכה דהוי כמצוה שבגוף שאין לזה שליחות אבל אכתי הו"א דעצם דין סמיכה
בקרבן יכול להתקיים גם ע"י אחר [וע"ד קרבן עכו"ם דהו"א שישראל
יסמוך על קרבנו], ונ"מ דאין להימנע מלהביא קרבן כזה שהבעלים לא יוכלו לסמוך
רק שאחר סמוך על ידו. וזאת שמענו רק לאחר שנתמעט קרבנו ולא קרבן חברו שאין לסמיכת
חברו תורת סמיכה כלל.
האם כל השותפים סומכים מדין או מדין הבעלים?
והנה התוס' [מנחות צ"ג] כתבו דלמאן דלית ליה לרבות כל בעלי חוברין
לסמיכה, י"ל דלא סמכי [השותפים] כלל וי"ל דאחד סומך ע"י כולם ע"ש.
ולפי' דאחד סומך ע"י כולם, למתבאר דסמיכה הרי"ז גם מדיני הקרבן, יש לבאר
דהוא כיון שכבר נתקיים סמיכה בקרבן יהא סגי בכך, ואין לומר דסמיכת מקצת מהבעלים
אין שם סמיכה עלה דאין סמיכת מקצת בעלים חשובה סמיכת בעלים, דהרי אף עתה דנתרבו כל
בעלי חוברין לסמיכה הרי סומכין בזא"ז ולא בב"א והוא דאין המכוון שכיון
שהם כולם הבעלים הרי מתקיימת סמיכת הבעלים דוקא בסמיכת כולם דא"כ מן הדין היה
שיסמכו כולם בב"א - כ"נ שיותר מסתבר לומר. ומהשתא יל"ע לאחר שנתרבו
כל בעלי חוברין לסמיכה, אם נתחדש שמדין הקרבן צריך לסמיכת כל בעליו או דנאמר דאמנם
מצד הקרבן סגי בסמיכת חד, אלא דאף יש מצוה על הבעלים לסמוך כמוש"נ ולכן
צריכין לסמוך נמצא דאין בסמיכת השאר אלא מדין קיום מצות הבעלים ולא אהני לעצם הקרבן
כלל.
והנה אף שהוכחנו שסמיכה היא מדין הקרבן, אכתי יש לעיין האם זה מדיני
הקרבה של הקרבן שכך היא סדר הקרבתו, סמיכה וד' עבודות או אינו אלא מדין הקרבן
בעצמו שלפני הקרבתו צריך להקדישו וכן לסמוך עליו. וקצת יראה שהרי זה מדיני ההקרבה
מכך שצריך תיכף לסמיכה שחיטה. אולם אם לא צריכים תיכף לסמיכה שחיטה, באמת יתכן
שהוא רק דין בקרבן אבל לא בהקרבה.
הנה תנן בחגיגה [י"ז ב'] בית שמאי אומרים מביאים שלמים ביו"ט
ואין סומכיו עליהן אבל לא עולות ובה"א מביאים שלמים ועולות וסומכין עליהן.
ופרש"י ואין סומכין עליהן אלא סומך עליהן מערב יו"ט ושוחטין ביו"ט דלא
בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. וכן איתא להדיא במתני' בביצה י"ט ושם מבואר להו"א
דפליגי אי צריך תיכף לסמיכה שחיטה ולב"ש לא צריך אלא סומך עליהן מעיו"ט.
והקשה בספר עמק ברכה, כיון דהקרבן חגיגה זמנו קבוע להקריבו ביו"ט וכל ההקרבה
שלו צריכה להיות דוקא ביו"ט, א"כ איך אפשר לעשות הסמיכה מעיו"ט כיון
דהסמיכה הוי חלק מהקרבת הקרבן, נמצא דגם הסמיכה הוי זמנה קבועה לעשותה ביו"ט
ע"ש. והנה כ"ז אמור אם הוא דין בהקרבה אבל אי הוא דין בהקרבן הרי מה לי
שצריך להקריבו ביו"ט, הרי אין הסמיכה חלק מהקרבה, וביותר למשנ"ת דאי לא
בעינן תיכף לסמיכה שחיטה, טפי מסתבר שאינו דין בהקרבה אלא בקרבן והרי ממילא ניחא
כאן דהרי כל הקושי' לב"ש דלית להו תיכף לסמיכה שחיטה ולדעתם אמנם אין זה דין
בהקרבה אלא בקרבן.
מיעוט נשים מסמיכה
בתוס' קידושין [דף ל"ו ד"ה
הקבלות] הקשו במה דיליף שם דנשים אין סומכות דכתיב בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל,
אמאי איצטריך קרא, תיפוק ליה דהוי מ"ע שהזמן גרמא, שהרי אין הסמיכה נוהגת אלא
ביום, וצ"ע. ונראה לדון וליישב דהנה עיקר מצות סמיכה במנין המצוות להר"מ
לא באה כמצוה בפני עצמה אלא כחלק ממצות הקרבן. והריטב"א בקידושין דף ל"ו
הביא קושית התוס' הנ"ל וז"ל תיפוק לי דהוו להו ביום ולא בלילה וכל מצות
עשה שהז"ג נשים פטורות? ואיכא למימר דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים
פטורות במצות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגיא דלא לקיומינהו אבל הנהו
סמיכה וכו' אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון והוה
אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל.
ובטורי אבן חגיגה דף ט"ז כתב על
דברי הריטב"א וז"ל זה דוחק ואינן דברים של טעם ע"כ. ולכן כתב ליישב
קושית התוס' באופן אחר דלא מצינו לפטור מ"ע שהזמ"ג אלא אם חובת המצוה
נוהגת כל יום וזמן הלילה אינו מחייב, אך מצוה שחובתה פעם אחת אלא שיכול לקיימה רק
ביום ולא בלילה זו אינה נחשבת כמצות עשה שהזמ"ג והיינו משום דאין היום גורם למצוה
אלא שאין הכשר עשייתה אלא ביום.
אמנם נראה שדברי הריטב"א ברורים
לכאורה, דאף אם האשה פטורה ממצות מעשה הסמיכה, מ"מ הרי הסמיכה מדיני הקרבן
היא ואם קרבנה של האשה היה זוקק לסמיכה, הרי שהיה מוטל על האשה לעשות מעשה הסמיכה
ואף שאינה מוטלת על האשה כחובה דהו"ל מצות עשה שהז"ג, מ"מ הרי זה
כמקריב קרבן של חבירו בלא סמיכה שיש בזה בחפצא ביטול מצוה אף דלא רמיא עליה הך
ציווי, ולזה קמ"ל קרא דקרבן אשה אין טעון סמיכה.
שני מיעוטים בסמיכת נכרי
והנה בתוס' במנחות [דף מ"א
ד"ה מצינו] הקשו במה דאיתא בתו"כ דקרבן עכו"ם אינו בסמיכה דכתיב
בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ולא העובדי כוכבים סומכין, וקשה תיפו"ל מהא
דדריש במנחות דף צ"ג וסמך ידו וגו' קרבנו ולא קרבן נכרי. ותירצו דאיצטריך
קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילן כמו שמביא נסכים בשבילו דכיון שהוא אינו יכול
לסמוך יסמוך אחר קמ"ל. ובדבר אברהם [ח"א סי' ט"ו] כתב לבאר דברי
התוס' דאי מדכתיב בני ישראל, הוה אמינא שהוא מיעוט בהגברא, והלכך כהנים או ישראלים
אחרים יהו סומכין עליהן, ולמאי דממעטינן מקרבנו הוא דין בקרבן גופיה שאין בו תורת
סמיכה כלל ע"כ. ונפ"מ בזה כתב בדין מי שהפריש קרבן בגיותו ואח"כ
נתגייר שאם משום דין הגברא הוא שאינו יכול לסמוך בכה"ג היה סומך דהשתא ישראל
הוא. אך למש"נ שהוא דין בהקרבן שקרבן עכו"ם פטור ה"נ פטור.
וכן מדוייק בדברי הר"מ פ"ג
מעה"ק ה"ה שכתב וז"ל עולות העכו"ם אין מביאין עמהן נסכים וכו'
ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים לא בנשים. ובה"ח חזר ושנה
משנתו וז"ל הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי ואין השליח
סומך שאין סמיכה אלא בבעלים וכו' ע"כ. הנה כפל דין עולת הנכרי והאשה שאין בהם
סמיכה ושהנכרי והאשה אין סומכין. וביארו האחרונים דברי הר"מ דבה"ה כתב
הר"מ הלכות הקרבנות דקרבן של נכרי אינו טעון סמיכה מצד עצמו דקרבנו קובע שם
לעצמו לפטור מסמיכה ואילו בה"ח שם הזכיר הר"מ גם שחרש שוטה וקטן אין בהם
סמיכה וודאי שאין קרבנן מופקע מדין סמיכה דאין קרבן קטן קובע שם מצד עצמו
ונפ"מ אם גדול ירש קרבן שלהם והתם ודאי דאך דין הוא במעשה הסמיכה, לכן חזר
הר"מ ושנה עם חרש שוטה וקטן גם נכרי ואשה.
וברוח זו נראה בביאור דברי
הריטב"א, דאילולא הך מיעוטא דכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל הוה אמינא דקרבן
שלה מיהא טעון סמיכה וכבר עמד בעמק ברכה חגיגה על דברי התוס' שלא תירצו כן.
וכבר חקרו האחרונים לדון באשה שירשה
קרבן של איש דכיון שהקרבן מצד עצמו טעון סמיכה, שהרי קרבן איש הוא, א"כ אף
האשה תהא חייבת לסמוך על הקרבן שהרי הסמיכה מדיני הקרבן היא ועל מביא הקרבן לקיים
דין הקרבן, וא"כ ה"נ אילולא קרא דאשה פטורה מן הסמיכה הוה אמינא דאשה
חייבת לסמוך לקיים דין הקרבן וא"כ אדרבה צ"ע מה שהקשו התוס' למ"ל
קרא למעט אשה מסמיכה וצ"ע.
עוד יש להעיר דהנה איתא בתמורה דף ב'
דקרבן השותפין צריך סמיכה וא"כ הא אכתי נפ"מ בקרבן שאיש ואשה שותפין בו דאם
כל מה שאין האשה סומכת הוא רק משום שאשה אינה בכלל סמיכה דהו"ל מצות עשה
שהזמן גרמא א"כ אין זה אלא פטור במצות הגברא אך הקרבן מצד עצמו ודאי טעון
סמיכה וא"כ שאר בעלי חוברין יהו צריכין לסמוך, ולכן שפיר צריך קרא דקרבן אשה
אינו זקוק סמיכה ללמדנו דהקרבן פטור.
ובמשנת רבי אהרן [תמורה סי' ד' סק"ג
ד"ה וסמך] צידד כן דבאיש ואשה שותפין בקרבן אין הקרבן טעון סמיכה דמאחר דקרבן
אשה נתמעט שמצד הקרבן אין בו דין סמיכה ממילא אף חצי הקרבן הנותר אינו ראוי לסמיכה.
ובנושא זה אפשר להאריך מאד מאד ממקורות
רבים ולא עת האסף.... ישמע חכם ויוסף לקח!
[עפ"י משאת המלך על הרמב"ם
וס' חבצלת השרון פ' ויקרא ועוד ועוד]
בטעם הבאת הקרבנות
רבים מגדולי הדורות חקרו בטעם הבאת
הקרבנות. הרמב"ן כידוע וכמפורסם, כותב שיש כאן ענין מוסרי: " "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו
שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו
תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו...ואלה דברים מתקבלים
ומושכים את הלב כדברי אגדה". הרי שקרבנות עניינם מסירות נפש לה' וגילוי חסד ה'
המאפשר לנו להמיר את גופנו בגוף הבהמה ובכך להציל את חיינו.
שתי נקודות למחשבה.
א – אנחנו אמורים להזדהות עם בהמה. אין כאן קשר רעיוני להשקפת אותם
"יפי נפש" הדואגים לטובת עולם הזואולוגי ולפעמים מבכרים את צרכי החי על
פני צרכי בני אדם. אצלנו, יש קו ברור המבדיל בין האדם לבהמה. בהמה, עם כל הרגישות
לנושא צער בעלי חיים, נשארת בהמה, נחותה בהרבה מדרגת האדם האונברסלי ועל אחת כמה
וכמה, יהודי. ההזדהות עם הבהמה יכולה לנבוע מכך שהאדם בחטאו, עשה מעשה בהמה. ההשוואה
הזאת אמורה להוביל את האדם למקום של חשבון הנפש ותשובה עמוקה. בהמה פועלת
עפ"י אינסטינקטים, אני פעלתי לפי אינסטינקטים. לאן התדרדרתי...
ב - הנביא מיכה [ו' ו'] אומר "במה
אקדם ה', אכף לאלקי מרום" – איך אראה הכנעתי לה'? "האקדמנו בעולות,
בעגלים בני שנה, הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן [למנחות], האתן בכורי פשעי
[היה ראוי שאתן בני בכורי תמורת פשעי], פרי בטני [תמורת] חטאת נפשי". חטאתי!
איך אצליח לרצות את השם??! אני מוכן לתת הכל!! הנביא עונה "הגיד לך אדם מה
טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט אהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". מדובר כאן באדם המוכן להקריב את כל היקר לו
למען שמו יתברך, "האתן בכרי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי" גם אחרי המסירות
נפש של האדם, הקב"ה מעוניין יותר ב"עשות חסד וכו'". נכון שהבאת
קרבן היא גילוי מסירות נפש מצדנו וחסדו של ה' המאפשר לנו לשרוף בהמה כתחליף לשריפת
עצמנו, אבל סוף הסוף, החסד, משפט והצנע לכת שלנו, עולים בחשיבותם על הכול.
שבת שלום אורות אין סוף!!! 
לקבלת
העלון במייל, הארות והנצחות alchehrm@gmail.com
אלפי
מאמרים תורניים באנגלית mevakeshlev.co.il ובלשה"ק shmatsabaitzlusa.blogspot.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה