אין
מענישים בשבת
דין בחילול שבת או איסור עונש
במשנה בסנהדרין דף ל"ב ע"א
תנן: דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא
בערב שבת ולא בערב יו"ט. והגמ' [דף ל"ה ע"א] ביארה, שאם דנו אותו
ולא מצאו לו זכות לזכותו, אין גומרים את דינו באותו יום ועונשים אותו אלא מלינין
את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות, ולכן אין דנין בער"ש ובעיו"ט כי
אין יכולין לגמור את דינו למחר אם יתחייב, כי מיתת ב"ד אינה דוחה את השבת.
ולגמור את דינו בשבת ולהמתין מלענוש אותו עד יום ראשון לא שייך משום עינוי הדין. ומקשים
[דף ל"ה ע"ב] שרציחה [מיתת ב"ד] תדחה את השבת מק"ו, ומה עבודה
שדוחה את השבת, רציחה דוחה אותה שנא' מעם מזבחי תקחנו למות, שבת שנדחית מפני עבודה,
אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל וכו' לא תבערו
אש מה ת"ל [כבר נאמר שאסור לחלל שבת והבערה היא בודאי חילול שבת, אז מה בא
ללמדנו], מה ת"ל?! אי לר' יוסי ללאו יצאת [שהבערה היא לאו], אי לרבי נתן לחלק יצאת
[ללמדנו לחלק כל מלאכה לאיסור נפרד] וכו', אלא אמר רבא תנא "מושבות"
קשיא ליה, מושבות מה ת"ל [שמשמע מכל מקום גם בחו"ל], מכדי, שבת חובת
הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, מושבות דכתב רחמנא למה לי?
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת",
שומע אני בין בחול בין בשבת, והא מה אני מקיים "מחלליה מות יומת"? בשאר
מלאכות חוץ ממיתת בית דין [שרק הן אסורות בשבת] וכו' ת"ל "לא תבערו אש
בכל מושבותיכם" ולהלן הוא אומר "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל
מושבותיכם", מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין, ואמר
רחמנא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ע"כ. העולה מדברי הגמרא שאסור לב"ד
להרוג מחויב מיתה בשבת.
וכן הוא בגמ' ביבמות דף ו' ע"ב.
ושם הגמ' בס"ד הביאה להוכיח דעשה דוחה ל"ת דיש בו כרת מהא דצריך ילפותא
דאין רציחה דוחה את השבת מלא תבערו אש בכל מושבותיכם, ואפילו לר' יוסי דהבערה ללאו
יצאת אמרי' בגמ' דזהו דוקא בהבערה גרידתא אבל הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ומה
לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. ודחתה הגמ',
דמה דבעינן קרא דאין מיתת ב"ד דוחה שבת משום דס"ד דמייתי מק"ו
מעבודה ומה עבודה שדוחה את השבת, רציחה [מיתת בית דין] דוחה אותה, שבת שנדחית מפני
עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. ומבואר בדברי הגמ' דאין דנים דיני נפשות
בשבת והמקור מלא תבערו אש בכל מושבותיכם. ובפשטות הטעם שאין דנים דיני נפשות הוא
משום המלאכה שיש בזה, רק שיש הו"א שבמיתת ב"ד הותרה המלאכה מק"ו
מעבודה שדוחה את השבת ורציחה דוחה אותה, קמ"ל דלא הותרה, וממילא הילפותא מלא
תבערו אש בכל מושבותיכם הוא דגם מיתת ב"ד הוא בכלל איסור מלאכה. וכן משמע מהא
דתנא דבי ר' ישמעאל דס"ד דהא דכתיב "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת"
הוי בין בחול ובין בשבת, והא מה אני מקיים "מחלליה מות יומת" בשאר
מלאכות חוץ ממיתת ב"ד, ת"ל וכו' ומשמע דאחר הילפותא של לא תבערו אש בכל
מושבותיכם גם מיתת ב"ד הוא בכלל מחלליה מות יומת, והאיסור משום המלאכה.
לסיכום: לאחר הילפותא, איסור ענישה בשבת הוא משום המלאכה שבדבר.
דעת החינוך
קושטא קאי, בחינוך מצוה קי"ד יש
להוכיח לא כן. שהרי שם הביא הלאו שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת ובסוף דבריו כתב
ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו
בו מעשה, ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין,
בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע"כ. ומבואר בדברי החינוך דגם אם ציוו לשרוף
בריה בשבת עברו על לאו זה, ולכאורה אם האיסור של לא תבערו אש הוא דאסור לב"ד
לעשות משפט מות משום המלאכה של רציחה, א"כ למה יעברו במה שציוו לשרוף. ומוכח
בדברי החינוך דס"ל דהוי גזה"כ דלא ידונו בשבת ואין זה משום דהוי מלאכה.
וכן מוכח בדברי החינוך לעיל מינה שהביא דברי הירושלמי בזה"ל
ובגמרא דבני מערבא אמרו בכל מושבותיכם רבי אילע בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינים שלא
יהו דנין בשבת ע"כ. ומבואר דהאיסור הוא עצם הדין והוי איסור דאורייתא
מגזה"כ. וכן בהמשך דברי החינוך כתב 'ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם
בעלי המשפט וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת' ומבואר דעצם הדין אסור.
ואולי יש להוסיף לתת טעם בזה לפי מה
שכתב החינוך שם בזה"ל משרשי המצוה שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו
מנוחה הכל גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה
שאינו מונע הפתח מכל אדם ואחר יום הסעודה יעשה וכו'
עכ"ל. ולפי מה שכתב החינוך מבואר דגם עצם עשיית הדין הוא סתירה לכבוד השבת
שרצה הש"י שיהיה בו מנוחה לבני אדם ולכן איכא איסור תורה לעשות דין בשבת.
ועוד כמה דיוקים בדברי החינוך: הוא
כותב "וציוו לשרוף בריה" משמע שעוברים לא רק במיתת אדם אלא גם
במיתת בהמה. עוד יש לדייק ממה שכתב "משפט מוות", משמע שהאיסור הוא רק
חיוב מיתה, ואילו בדברי הרמב"ם [שנביא לקמן] מבואר שאין עונשים גם מיתה וגם
מלקות. [ועי' בהגהות "בשולי המנחה" על המנ"ח עמ' תפ"ח שאסף
כמה הצעות למקורו הטהור של הרמב"ם].
קושיות על החינוך מהגמרא
וצל"ע בדברי החינוך מגמ' ערוכה
בסנהדרין [דף ל"ה ע"א] דשם במשנה [שראינו לעיל בדף ל"ב ע"א]
מבואר דאין דנין דיני נפשות בערב שבת כיון דאין גומרין לחובה בו ביום ולכן אין
דנין בערב שבת שמא לא ימצאו לו זכות ויהיו צריכין לגמור דינו למחר בשבת. ומקשה
הגמ' וליגמריה לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו. ולכאורה
מבואר בדברי הגמ' דעצם הדין בשבת אין בזה איסור, וכל הטעם דאסור לדונו בדיני נפשות
כי אם תדונו לחיוב מיתה אתה צריך להרוג אותו בו ביום כדי שלא לענות את דינו,
ולהרוג אותו אי אתה יכול כי אסור לעשות מיתת ב"ד בשבת אבל משמע שעצם הדין מותר.
וכן יש להוכיח עוד מהקמ"ל דכיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם הוי גילוי
דגם מיתת ב"ד הוא בכלל מחלליה מות יומת ומבואר דהאיסור להרוג בשבת הוא
משום חילול שבת של המלאכה וזה אינו אלא במיתה עצמה ולא בגמר דין. ומה יענה החינוך לכל המופתים הנ"ל שמוקד הבעייתיות הוא חילול
שבת ולא עצם הדין??
ואולי יש לומר שנחלקו הבבלי והירושלמי בזה, והבבלי סובר שאיסור עונש
הוא משום מלאכה ואילו לדעת הירושלמי האיסור הוא משום עצם עשיית הדין, והחינוך פסק
כדברי הירושלמי. וצ"ע למה העדיף את דעת הירושלמי. ועי' לקמן שני דרכים בדעת הרמב"ם.
דעת הרמב"ם אם איסור ענישה משום
מלאכה
נפנה עתה לראות דברי הנשר הגדול [בפרק
כ"ד שבת ה"ז]: "אין עונשין בשבת, אע"פ שהעונש מצות עשה, אינה
דוחה שבת. כיצד? הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין
אותו בשבת, שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - זו אזהרה לב"ד שלא
ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין". והנה המג"א [של"ט
א'] דן אם הטעם הוא משום מלאכה או הוא איסור חדש דממש"כ הרמב"ם אין
מלקין אותו, לכאורה מבואר דאסור להעניש אף במלקות שאין בהם מלאכה. ותי' המג"א
דשמא הרמב"ם דיבר על מלקות שעושין חבורה [ולא סוג ה"חבורות"
שנותנים בכוללים...], שיש בזה חילול שבת ע"ש. ולכאורה תי' המג"א
צ"ע, שהרי כבר כתבו התוס' [עתוס' סנהדרין ל"ה] דאין הריגת המחוייב נחשבת
קלקול לפי דחשיב כמתקן הגברא בכך דאית ליה כפרה, וא"כ הניחא עיקר המלקות, אבל
החבורה דהיא אינה מחיוב המלקות הרי היא חשיבא כמקלקל בשבת ואכתי ליכא חילול שבת
בעונש המלקות.
יסוד – החבורה היא חלק מעונש מלקות
אמת קנה ואל תמכור, שזה אינו, שהרי
בלא"ה תיקשי, איך אפשר להוסיף לו חבורה יתר על עונש המלקות שנתחייב בהן? ועל
כן אנחנו מובלים למסקנה שאפילו החבורה היא מכלל עונש המלקות, כלומר שכך הוא עונשו
ללקות אף אם יחבל בחבורה מהם. והגם שיש אחרים שלוקין ואין נעשה בהן חבורה,
מ"מ ה"ז דומה לאחד שלוקה משליח ב"ד שכוחו רב וחבירו לוקה משליח
ב"ד שכוחו מועט, שפשוט שלא נחשב שאחד לקה יתר על חיובו.
ויסוד זה שבאופן שנעשה בו חבורה אף זה
מכלל עונש המלקות, מתבאר גם ממה שאמרו בגמ' [סנהדרין י'] שמלקות צריכין ב"ד
של כ"ג משום שמלקות במקום מיתה עומדות, ופי' בתוס' משם דפעמים ימות ע"י
המלקות ע"ש. וא"א לומר בכונתם משום שלפעמים מת כתוצאה מהמלקות, לכך יש
בזה דררא דנפשות, דהרי הא דצריך ב"ד של כ"ג אי"ז תליא באיבוד נשמה
אלא באם חשיב דיני נפשות וכמש"כ בקר"ס שבעגלה ערופה צריכים ב"ד של
כ"ג שנחשב כדיני נפשות, והגם שאין שם איבוד נשמה. וע"כ כונת התוס' שפעמים
ימות ע"י המלקות, הלכך אם ימות אף זה מכלל עונש המלקות ולכן נחשבות המלקות
כדיני נפשות. וכך גם יש לומר כמש"כ בדעת המג"א שאם יחבל בחבורה, אף זה
מכלל עונש המלקות.
וכתב בענין זה הגאון רבי אברהם גנחובסקי:
הקשה במחצית השקל (שם) אמאי נאסר משום עשיית חבורה, הא אינו מתכוון
לעשות חבורה אלא להלקותו, והוה דבר שאינו מתכוון. ויש ליישב דבעינן לאסור בגוונא דהוה פסיק רישיה, ויהא ראיה דהרמב"ם
לא סבירא ליה כשיטת הערוך (מובא בתוספות כתובות ו' א' ד"ה
האי), אלא גם פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור.
תו קשה, דליפטר משום מקלקל? ויש ליישב דכיון דצריך להלקות, ואי אפשר
בלא זה, לא הוה מקלקל. אך חזינן בגמרא
כתובות (ה' ב') לענין דם בתולים דאמרינן דהוה מקלקל אע"ג דאי אפשר בלאו הכי, [וכן
באכילת מאכל שיש עליו כתב אמרינן דמן התורה שרי משום מקלקל], ולפי"ז במקטיר
אימורים ובתוכם יש דבר אחר שאי אפשר להפרידו מהאבר, הוה מקלקל ומותר להקטירו. ולפי"ז
אכתי תיקשי דברי המגן אברהם, ואולי יש ליישב, דטוב לנתחייב מלקות שיעשו בו חבורה
דכך יתחנך, ודוחק, [וגם לפי"ז הוה צריכה לגופה, ומאי הוקשה לפרי מגדים דלקמן] ע"כ. אבל לפי דברינו לעיל, עצם המלקות הן תיקון והחבורה נכללת
בעצם מלקות ואף הן תיקון.
מלאכה שאינה צריכה לגופה
והקשה בפרי מגדים (שם א"א סק"ג) דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה,
ותירץ, דהרמב"ם לשיטתו (פ"א מהל' שבת ה"ז) דסבירא ליה דחייב במלאכה
שאינה צריכה לגופה. והנה איתא במשנה בשבת (צ"ו
א') הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, לר' מאיר חייב, ומפרשינן בגמרא
משום קלוטה כמי שהונחה, והקשו דההנחה ברשות הרבים הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה,
דהרי אינו צריך שיהא מונח שם אלא כדי שיגיע לרשות היחיד השני. אך בפשוטו הביאור, דכיון דהכרחי דיעבור ברשות הרבים על מנת שיגיע
לרשות היחיד השניה, הוה צריכה לגופה, משא"כ בכגון חופר גומא ואין צריך אלא
לעפרה, עשיית הבור הוה רק דבר המתלווה, ומשום הכי חשיב אינה
צריכה לגופה, והכי נמי בנידון דידן, עשיית חבורה אינו אלא דבר המתלווה להמלקות,
ומשום הכי הוה אינה צריכה לגופה ע"כ. אבל לפי דברינו החבורה היא חלק מהותי
מהמלקות, ונחשבת, איפוא, צריכה לגופא.
חובל משום מפרק
ותו העירו שהרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ז) סובר דחובל חייב
משום מפרק, שהדמים שמפרק מתחת העור, דומה למפרק תבואה מקשיה, ואף על פי שלא יצא
הדם לחוץ, מכל מקום נעקר ממקום חיבורו, ומשום הכי כתב הרמב"ם דחייב דוקא אם
צריך לדם, דאי לאו הכי הוה מקלקל, ולפי"ז הרמב"ם לשיטתו לא יכול לחייב
השליח בית דין משום עשיית חבורה, דהרי לא צריך להדם.
דרך שניה ברמב"ם – מדין איסור עונש ולא משום חילול שבת
המג"א הציע דרך נוספת בדעת הרמב"ם שיסוד הדין לאו מחמת
חילול שבת אלא דין בפני עצמו דאין עונשים בשבת. וכך למדו הרבה גדולי אחרונים
בביאור שיטת הרמב"ם, הלא המה בפתיחה כוללת להלכות שבת, ובשו"ת
אבנ"ז סי' מ"ו וסי' רכ"ח. ובערוך לנר יבמות דף ו' ובקוב"ש
ביצה אות ס"ד ועוד כתבו שלא רק שאין עונשים בשבת אלא שאין דנים דיני עונשים
בשבת עי' חת"ס שבת קנ"ז. אלא שהעירו שבדעת הבבלי מבואר שהאיסור הוא מצד
חילול שבת וכמבואר כן ביבמות ו: ובסנהדרין ל"ה, ובשבת ק"ו שלומדים
שמקלקל בחבורה חייב מכך שאסר שריפת בת כהן, ואם הוא דין מיוחד שאין דנים בשבת איך
אפשר ללמוד שמקלקל בחבורה חייב. וכתב באבנ"ז ועוד שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי
ולפי הבבלי אינו אסור אלא מצד חילול שבת ולפי הירושלמי אסור אף בלא חילול שבת אלא
עצם הדין הוא שאין עונשים בשבת והרבמ"ם דרכו לפסוק בהרבה מקומות כמו
הירושלמי, ועל כן פסק שיש איסור לענוש בשבת ואף בלא החילול שבת שיש בזה.
ולפי זה מיושב למה אין הורגים בשבת ע"י עכו"ם [לפמש"כ
הרשב"א בתשובה שאפשר לקיים מיתת בי"ד ע"י גוי – ודיברנו בזה
בגיליון האחרון על פרשת זכור] כי עצם זה שיאמרו לו להרוג הוא בכלל האיסור להעניש
בשבת.
ויש להוסיף לדייק ממיקום ההלכה, שהרמב"ם כתב דין זה בתוך ההלכות
העוסקות באיסור ממצוא חפצך ודבר דבר - הרי להדיא שאין האיסור מחמת חילול שבת אלא
נובע מכח כבוד השבת "וכבדתו ... ממצוא חפצך ודבר דבר" ומכבוד השבת שלא
יעסקו בעסקי חול ובדיבורי חול, ועל כן גם אין דנים בשבת משום שהוא אינו כבוד השבת.
ואמנם האיסור כאן הוא משום לא תבערו אש מדאוריתא וממצוא חפצך אינו אלא מדברי קבלה.
אבל יסוד איסור שניה זהה – כבוד השבת. ואמנם אף לגבי ממצוא חפצך דן הגרעק"א
ובחתם סופר בחי' שהוא גם מדאורייתא.
ולפי דרך זו מובנים דברי הגמרא [סנהדרין ע"ב] שבא במחתרת מותר
להרוג בשבת, סד"א מידי דהוה אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן קמ"ל
דקטלינן. וכך פסק הרמב"ם [גניבה ט' ז'] שמותר להרוג בא במחתרת בשבת – ואם יש
רק רשות להורגו סימן שאין כאן פיקוח נפש, וא"כ למה יש רשות? אלא שמצד חילול
שבת מותר משום שהוא כמקלקל אלא שהאיסור משום שאין עונשין בשבת וקמ"ל שמותר
וכאן אין דין שאין עונשין בשבת, וכמו שביאר בחי' הגרש"ר [סי' ט"ו
סק"ז] עיי"ש. ועי' בשיעורי ר' דוד ובאילת השחר [יבמות ו'] שכתבו לדון אם
נתנו מלקות בשבת, אם לא נתקיים הדין וצריך להלקות שנית.
כעס בשבת
ו
הנה בזוה"ק דרש לא תבערו אש על
ענין הכעס שלא לכעוס בשבת כמבואר בתיקוני זהר [דף פה, א] זכאה איהו דלא אתקריב תמן
עציבו ובו' דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והכי
הוא ודאי דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא עכ"ל. ונראה מובנו עם הנ"ל דכל
כעס עניינו הוא הקפדה ותביעה ויש בו ממדת דין ואין עושין דין בשבת וכמו שלמד
הרמב"ם מפסוק זה דלא תבערו אש על כל עונשין שבתורה. והכל עולה לענין אחד. וענין
זה אמור בזוה"ק [שאומרים בנוסח ספרד קודם ברכו במעריב לשבת זוהר חלק ב דף קלה,
א] כגוונא וכו' וכל דינין מתעברין מינה.
ואפשר להאריך בנושא הזה מאד אבל מה שהלב חושק – הזמן עושק.
[עפ"י שו"ת אבני נזר סי' כ"ו, משאת משה שבת, משאת
המלך, ס' אהלי יעקב פ' ויקהל, הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, משכנות אפרים,
מנחה לזכרון סי' ל"ג, אור משה סי' צ"ו, ועוד ועוד]
שבת שלום ואורות אין סוף!!! 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה