המהפך הפתאומי
הנה המן הרי היה עבדא דמזדבן בסולמי
דנהמא - עבד שנמכר בככרות לחם [מגילה ט"ז, ב], ועבד הרי טבעו להיות שפל וכנוע
ובכל זאת נתקיים בו עבד כי ימלוך, ומאשפות הורם. "אחר הדברים האלה גדל המלך
אחשורוש אח המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו".
אך בכל זאת "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב
בשער המלך". אע"פ שכל עבדי המלך אשר בשער
המלך כרעים ומשתחוים להמן כיון שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, והרי שלמרות רקעו העלוב
לא ידעו שאיפותיו של המן גבול ולא היה מוכן להתפשר על פחות מהכל. כל כך התעצמה בו
שאיפת הגדלות עד שאם לא תתגשם בשלימותה ממש, הרי הכל נחשב בעיניו ככלום.
"וירא המן כי אין מרדכי כרע
ומשתחוה לו וימלא המן חמה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם
מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי". עד
לא מכבר הי' עבדו וכעת בזוי הדבר בעיניו לשלוח יד בו לבדו. "ויבוא המן ויאמר
לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו. ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות
יקר יותר ממני". המהפך שחל בנפשו של המן מהיותו תלוי כל כולו בחסדי אדוניו
להיות כ"כ בטוח בעצמו בולט לעין. אין דבר הנמצא מעבר לגבולות דמיונו: לבוש מלכות
אשר לבש בו המלך, סוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו וכו' וכו'.
"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך
מרדכי". "מאויבי תחכמני". "בשעתא חדא וברגעא חדא" נוכל
להתרומם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. מאשפות ירים אביון. פגיעתו
הרעה של עמלק היא בנחשלים חסרי כח מחמת חטאם שהחטא הביאם לידי יאוש וחסרון כח, כי
על כן בעמדנו במלחמת ה' בעמלק מדור דור עלינו להוסיף כח ועוז מתוך אמונה איתנה שאם
נקבל על עצמנו עומ"ש יכול נוכל לכבוש את הנדמה לו כהר, ותחת היותנו עבדי הזמן
יקויים בנו בי מלכים ימלוכו, מאן מלכי רבנן. "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך
מרדכי" - אותן תכונות שהביאו את המן לתלייתו הן הנה שמביאים את מרדכי לעלייתו.
כל אחד מאתנו צריך להשריש בעצמו את ההכרה של למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני. "בשבילי
נברא העולם". וכשם ששאיפתו של המן היתה לעקור את הכל מנער ועד זקן טף ונשים
ביום אחד כך שאיפתנו צריכה להיות לתקן את הכל. בכל מדינות המלך הקרובים והרחוקים
לא להסתפק במועט. כל זה איננו שוה לנו בראותנו יהודי אחד שאיננו כורע ומשתחוה למלך
מלכי המלכים הקב"ה.
"אל תפל דבר מכל אשר דיברת".
[ס' החודש אשר נהפך]
"אחר הדברים האלה גדל המלך
אחשורוש אח המן בן המדתא האגגי"
הקשה האלשי"ך: מה עלה על דעת המלך
אחשורוש לגדל את המן היום מיומיים? ותירץ "כי המלך לא היה מיחס ההטבה
בהגדת עצת בגתן ותרש אל מרדכי כי אם אל אסתר, ומי הוא אשר סיבב מלכותה שגרם שעל
ידה תחי נפשו? ויאמר בלבו זה המן, ואחרי ראותי כי עצתו עשתה פירות ותחי נפשי, על כן
טוב הדבר שאשים כסאו על כולם."
נשים לב כיצד מתגלגלים מקרים ומאורעות.
אסתר ומרדכי היו בטוחים שעל ידי דיווח על המרד למלך יוטב ליהודים אבל לעתים בלי
משים אדם פועל כנגד עצמו. גם כאן התוצאה המעשית הייתה עליית המן וגזרת השמד. אכן
לפעמים שוכחים וקורה שגם מלך טועה ומייחס טובה שנעשתה לו לאדם הלא נכון. גם כאן
רואים בעליל שרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.
הסבר נוסף כתוב בס' כתבני לדורות: "אם בפרק א' ראינו אותו יושב על כסא
מלכותו ועושה משתאות לכל שריו ועבדיו, כי רצה בזה לקרב את העם אליו, הנה עתה במעשה
בגתן ותרש הופרה כל עצתו והופרה בטיחותו ומנוחתו. מעתה הוא יודע כי אכן יש אנשים
המבקשים את נפשו ועליו להיזהר. על כן סגר אחשורוש את עצמו בארמונו מפחד כל מתנקש
בחייו, ומעתה לא תנתן עוד דריסת רגל לאיש בחצרו הפנימית 'כל איש ואשה אשר יבוא אל
המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית' על כן היה צריך אחשורוש להעמיד
איש אשר ייצג אותו לפני שריו ועבדיו ויבא במקומו בתוך העם ומוכרח הוא לנשא את כסאו
מעל כל השרים כי כן רצה המלך להפנות את טענות העם אליו השרים והעבדים תפגע בו
תחילה." [מובא בס' הסתרים באסתר]
בתחילה יעקב ועשו משותפים ואח"כ
עשו נופל
המהר"ל מבאר: "מתחלה קודם
שיגיעו אל תכלית גדולתם יש לתלות גדולתם במה שהם משותפים, והרי המן שהוא מזרע עשו
יש לו שיתוף אל מרדכי ואסתר, כי שניהם מזרע יעקב ויעקב ועשיו הם אחים [בראשית כ"ה
ט'] אבל בסוף כאשר הגיעו אל תכלית גדולתם שהיה גדולתם בשלימות, אז האחד הוא בטול
השני, כי כאשר הגדולה לשניהם אז יש לכל אחד חלק גדולה בלבד וזה
אינו גדולה בשלימות וכאשר מגיע אל תכלית גדולתם אז הוא רוצה בהכל, ולפיכך מתחילה
כאשר גדל את אסתר ומרדכי, גדל גם כן את המן, ולכך כתיב אחר הדברים האלה גדל המלך
וגו' אבל בסוף גדולתם האחד הוא בטול השני כי הגדולה בשלימות אינה חלק רק הכל.
ולפיכך כאשר היה גדולת מרדכי ואסתר אצל אחשורוש, גדל את המן גם כן. ואחר כך אין
להמן רק חלק. ולכך המן היה רוצה בהכל ולבטל את מרדכי ולבסוף אסתר ומרדכי בטלו את
המן". וכבר ידוע דברי חכמינו "כשזה קם – זה נופל". אלא שבהתחלה יש
שיתוף בין שני הכוחות של יעקב ועשו, מרדכי והמן.
הקב"ה מקדים רפואה למכה
אמרו חז"ל מגילה [יג ע"ב] על
הפסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וכו'. מאי אחר הדברים? אחר שהקדים הקדוש
ברוך הוא רפואה שאסתר נעשית מלכה דאמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא
אם כן בורא להם רפואה תחילה שנאמר "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים"
ע"כ. ומבואר כאן יסוד שהקב"ה מקדים רפואה למכה ועל כל צרה ועל כל צער
וסבל שבא על האדם, יש כבר רפואה מוכנה עוד מקודם שבאה הצרה, וצריך רק לזכות לראות
את הרפואה והתיקון. וזאת הידיעה היא עידוד וחיזוק שלא יפול ביאוש בהיותו במיצר, גם
כשנדמה לו שאין מוצא לצאת מהסבך, רק יתפלל ויבקש רחמים ויעסוק בתורה ובמצוות לשם
שמים ולצפות תמיד לתשועת השם כהרף עין ולא יפול ביאוש כלל חס ושלום.
ישועת פורים בזכות כיבוד אב ואם
אמרו חז"ל שאין זרעו של עשיו נמסר
אלא ביד זרעו של יוסף שנא' "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש"
[גמ' ב"ב קכ"ג]. ולא נתפרש בגמ' מ"ט דוקא זרעו של יוסף הוא העומד
כנגד זרעו של עשיו. עוד יש להקדים דהגם דבגמ' נזכר זרעו של יוסף אבל בפסיקתא פרשת
זכור אות ה' נתבאר דאי"ז מצד מעלת יוסף במיוחד כי איתא התם בזה"ל אין
זרעו של עמלק נופל אלא ביד בן בנה של רחל. וביאר המשך חכמה [פ' וישלח] משום דזרעו
של עשיו בא בכח כיבוד אב שכיבד עשיו את יצחק ועל כל השבטים הי' טענה של ביטול
כיבוד או"א מצד שציערו את יעקב במכירת יוסף עיי"ש שהביא כן ממדרש תנחומא,
וממילא דוקא זרעה של רחל, יוסף ובנימין שלא נשתתפו בחטא זה ולא ציערו את אביהם, הם
שיכולים לעמוד כנגד עשיו. ומדוקדק היטב מש"א דנמסר ביד זרעה של רחל [והא
דקאמר בגמ' בב"ב זרעו של יוסף יל"פ עפי"ד הפסיקתא פרשה י"ג ג'
עייש"ה] וכ"כ ביערות דבש דרוש לז' אדר בהוצאה חדשה ח"ב דרוש ב'
עיי"ש.
והנה בפסיקתא דרב כהנא פרשה י"ג
ד' פירשו הפסוק מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין [שופטים ה'] וז"ל מהו
אחריך בנימין? אמר הקב"ה לעולם בנימין לתבוע מן זרעו של עמלק. ותדע לך איש
מזרעו של עמלק עמד ונזדווג לישראל ולא עמד כנגדו אלא מזרעו של בנימין ומי הוא זה?
זה המן הרשע שנא' גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי. א"ל הקב"ה,
חייך של בנימין מוכן לך לבא ולקעקע את שרשיך ומי הוא זה זה מרדכי שנ' איש יהודי
הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי וגו' איש ימיני ע"כ.
מבואר שבכלל מה שאמרו שאין זרעו של
עמלק נמסר אלא ביד זרעה של רחל, נתייחד שבט בנימין לגמור ולשרש את עמלק מן העולם.
וצ"ב מאי עדיפותא של בנימין על יוסף? וכתב בהקדמה לספר יושר הורי בביאור
הענין, עפי"ד המשך חכמה הנ"ל ובהקדם תוספת דברים שכתב המשך חכמה בפרשת
תצוה כ"ח ט' וז"ל: ודע דכל השבטים צערו לאביהם במכירת יוסף ויוסף עצמו
לא הודיע לאביו רק יוסף היה ירא מפני החרם אבל בנימין כבד לאביו ולכן שרתה שכינה
בחלקו ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השי"ת גודל מצות כיבוד אב אצל דמא בן
נתינה ודו"ק היטב ע"כ. כלומר האבן שאבדה בחושן הי' ישפה שהוא כנגד
בנימין כמבואר בירושלמי קידושין פ"א ה"ז ובפסיקתא פרשה כ"ג ואזי
נתגלתה מעלת הכיבוד של דמא בן נתינה שחז"ל הביאו כדוגמה לגודל החיוב בכיבוד
אב כמ"ש בגמ' קידושין ל"א ע"ש. נמצא דבנימין הי' מיוחד משאר השבטים
שלא הי' בו סרך ביטול כיבוד אב ואילו ביוסף הי' איזה חסרון במה שלא הודיע לאביו
כמ"ש המשך חכמה, ולכך מבואר היטב שדוקא זרעו של בנימין נבחר לשרש את עמלק מן
העולם כי כל כוחו של עמלק מזכות כיבוד של אב של עשיו ובנימין שהי' נקי מכל חסרון
בקיום מצוה זו הוא ניהו שיכול לעמוד כנגדו.
והנה, אי' במדרש איכה פ"ה "אתם
אמרתם יתומים היינו ואין אב" אמר הקב"ה הגואל שאני מעמיד לכם בגלות מדי
תהי' יתומה מאב ואם וכמ"ש בגמ' מגילה י"ג בזמן עיבורה מת אביה ובעת לדתה
מתה אמה וצ"ב מה הענין שהגואל בגלות מדי יהי' יתום? וביאר ביערות דבש [בדרוש לד' אדר הוצ' חדשה
ח"ב דרוש ב'] עפ"י הגמ' בקידושין ל"א "אמר רבי יוחנן אשרי מי
שלא חמאן" ופרש"י שא"א לכבדם כפי הצורך. ומייתי עלה דר' יוחנן מת
אביו בזמן עיבורו ומתה אמו בשעת לידתו ולא זכה לראות את אביו ואמו כלל. נמצא דרק
יתום גמור כזה לא נכלל בביטול מצות כיבוד או"א. ומעתה כיון שכל כוחו של עמלק
מזכות כיבוד אב של עשיו וע"כ כדי לבטל את זכותו צריך שיהי' נקי ולא יפגום
בכבוד אביו בכל דהוא וד"ז נתקיים באסתר שלא הי' אב ואם כלל והי' מצטערת שלא
סיפק בידה לקיים מצות כיבוד ועי"ז נחשב לה כאילו קיימה בתכלית השלמות,
כמ"ש חז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה,
ולזה היתה יכולה לעמוד כנגד המן מזרעו של עשיו שזכות הכיבוד בידו. וזה שאמר
הקב"ה אתם אמרתם יתומים היינו ואין אב ר"ל שתמה זכות אבות, הגואל שאני
מקיים לכם תהי' יתומה שאין לה אב ואם ועי"ז תוכל לנצח את המן עכ"ל. הרי
שבזכות כיבוד אב ואם זכינו לישועת פורים.
ולפי הנ"ל יאיר לנו אור חדש על
דברי מרדכי לאסתר: "אם חרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום
אחר ואת ובית אביך תאבדו".
האלשיך על המגילה כאן מפרש שמרדכי שלח
להודיע לאסתר כי חטא שאול שלא הרג את אגג גרם, שלימים עומד זרעו ומבקש להשמיד
להרוג ולאבד את כל כלל ישראל. והנה זימן לך הקב"ה אפשרות לכפר על חטא זה ואם
תסכים לסכן נפשה למען הצלת ישראל הרי שלשאול שהיא מזרעו תהי' כפרה על מה שלא קיים
את רצון ה' להכרית את זרעו של עמלק. לכן אמר לה מרדכי שאם רווח והצלה יעמוד
ליהודים ממקום אחר, דהיינו שלא תבוא ההצלה על ידי זרעו של שאול, הרי שאת ובית אביך
תאבדו כי לבית אביך לא תהיה כפרה על מה שעשה ראש בית אביך ומי יודע אם לעת כזאת
הגעת למלכות, במשך שנים רבות תלוי ועומד חטא זה ומי יודע אם בעת הזאת אין את מאבדת
את האפשרות לתקן את מה שבמשך שנים רבות עדיין לא נתקן ומי יודע אם כל הגעתך לבית
המלכות לא היה אלא בשביל לתקן את חטא בית אביך עכ"ד.
הרי לנו שבכלל פעולת אסתר להציל את עם
ישראל היה גם מעשה של כיבוד סבא שלה שאול ותיקון לחטא אי הכרתת עמלק. "את
ובית אביך תאבדו" – צריך להציל את בית אביך.
"וכל עבדי המלך אשר בשער המלך
כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"
בפסוק ב' נאמר "וכל עבדי המלך אשר
בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה."
ובהמשך נאמר "ויאמר המן וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי
היהודי יושב בשער המלך" ומפרש רש"י שם איני חש לכל הכבוד אשר לי.
ולכאורה צריך הבנה וביאור מדוע כ"כ הפריע להמן שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
הלוא כל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן וא"כ מה מפריע שיהודי אחד לא משתחוה
עד כדי כך שכל זה אינו שווה.
ויש בדבר מס' ביאורים אך הנקודה שאפשר
לבאר כי המן ידע היטב שכל אלו אשר משתחוים לו לא עושים זה מעומק לב מהכרה בכבודו
אלא כי כן צוה לו המלך הכל ענין של אינטרסים. היחיד שהוא אמיתי זה מרדכי ואם הוא
לא משתחוה הכל לא שווה כלום. והדבר מדויק היטב בהמשך הפסוקים "ויצא המן ביום
ההוא שמח וטוב לב ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו ותאמר לו זרש
אשתו וכל אוהביו יעשו עץ ..." זה היה בזמן שקודם נפילת המן שהיו לו אוהבים
ובהמשך בפרק ו' לאחר שנפל המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ויספר המן לזרש אשתו
ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו. נשים לב לדבר מפליא שכאן
המן מספר לאוהביו והם לא עונים לו אלא חכמיו והיכן האוהבים? הביאור הוא שברגע שהמן
נפל כל אוהביו נמלטו עד האחרון שבהם ואז חכמיו ואשתו ענו לו, ולכן מובן היטב למה
אמר המן כל זה אינו שווה לי כי הכל אינטרסים ורק מרדכי הצדיק פועל עם האמת בכל מצב. [עלון עומקא דפרשה תשע"א]
ראשית מול ראשית
הנה כוחם של עמלק בכל תהלוכותיהם
מראשיתם ואילך היה בזה שמצאו מקום להעמיד עצמם בנקודה של ראשית "ראשית גוים
עמלק", ומכח ראשית זו חפצו להתגבר על הראשית האמיתית, בשביל ישראל שנקראו
ראשית. וכיון שהיו ישראל אז במצב של שפל ונתקטנה ראשיתם של ישראל, נכנס המן בפרצה
דחוקה זו לתפוס את מקום הראשית ועלתה בידו שגידל המלך - מלכו של עולם - את המן
ונעשה ראשית לכל העולם. "וכל עבדי המלך וגו' כורעים ומשתחוים להמן". וכאן מן ההכרח שהראשית האמיתית לא יקבלו את המן כראשית שאם חס ושלום יקבלו הם את
המן כראשית, אז חס ושלום ישראל במצב של כליה, ועל כן "ומרדכי לא יכרע ולא
ישתחוה". ובאי כריעה זו נעשה ביטול לראשיתו של המן. "וכל זה איננו שוה
לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי וגו'". ועל כן עיקר קפידתו של המן
היתה כאשר הגיד מרדכי שאין הוא משתחוה להמן כי הוא יהודי. האומנם נתחדש במלחמת
הראשית דעמלק דיש קיום לעמלק כדי להיות רצועת מרדות לישראל [תנחומא חוקת מב] ובכל
מקום ובכל זמן שיש מצב של רפידים בישראל אז בא עמלק להשמיד ולאבד והתיקון נגדו הוא
קבלת התורה באהבה וברצון וקבלת התורה הזאת עולה כפורחת מכח אין מרדכי כורע ומשתחוה
לו [אסתר ג ה] כריעת מרדכי אליו רחמנא ליצלן היא חורבן עולם. [ספר מודע לבינה עמ' י"ב-י"ג]
הצווי לא היה על מרדכי
בקדושת לוי על פורים פי' הפסוקים
הנ"ל בדרך נפלא וז"ל ונראה דזהו פירוש וכל עבדי המלך אשר בשער כו' כי כן
צוה לו המלך שכל עבדים ישתחוו להמן רק על מרדכי היה צווי שלא יכרע ולא ישתחוה שהיה
גם כן חשוב אצל המלך, וזהו הפירוש וכל עבדי המלך כו' כורעים ומשתחוים להמן, כי כן
צוה לו המלך על כל עבדי המלך ועל מרדכי לא היה הצווי. וזהו הפי' "ומרדכי"
- כלומר על מרדכי לא היה הצווי שיכרע וישתחוה להמן ונמצא היה למרדכי תירוץ מה שלא
השתחוה להמן כי הוא לא היה בכלל שאר עבדיו שישתחוה, רק שמרדכי כוון ואמר שלא מחמת
זה אינו משתחוה להמן לא מחמת שעליו לא היה הצווי רק אמר מחמת שהוא יהודי מחמת זה
אינו משתחוה ואפי' אם הי' הצווי ג"כ עליו אעפ"כ לא הי' משתחוה לו, וזהו
כי הגיד להם אשר הוא יהודי. הרצון בזה שמרדכי אמר להם שמחמת זה אינו משתחוה להמן
לא מחמת זה שלא היה הצווי עליו רק מחמת שהוא יהודי וכו' ובזה מבואר ג"כ מה
שאמרו עבדי המלך מדוע אתה עובר את מצות המלך כלומר שמרדכי אמר אפילו אם היה הצווי
עליו מהמלך אעפ"כ לא היה משתחוה לו ונמצא לפי דעתו עובר מצות המלך. ובזה
יבואר מה דכתוב בתרגום שני ותאמר אסתר להתך ותצוהו על מרדכי וכתוב שם שצותה אסתר
על מרדכי שלא יתקוטט עצמו עם המן. ולכאורה קשה האיך צותה אסתר שלא יתקוטט עצמו עם
המן הלא הרצון של המן היה שמרדכי ישתחוה לו, וכי ח"ו צותה אסתר שמרדכי ישתחוה
להמן. ובזה מבואר שאסתר צותה על מרדכי שלא
יתקוטט עצמו עם המן הרצון בזה שיאמר מטעם זה אינו משתחוה לו מחמת שעליו לא היה
הצווי מהמלך לא מחמת שהוא יהודי אבל לא ח"ו שישתחוה להמן עכ"ל.
מרדכי הקדים להשתחוות
ובס' מי מרום ביאר באופן נפלא, שבאמת
לא רצה מרדכי לעורר קנאה עליו ועל עמו וגם לא רצה לכרוע ולהשתחוות להמן מפני שעשה
עצמו לאלוה, ועל כן השכיל לכרוע ולהשתחוות עוד לפני שהיה מגיע להמן בשער המלך בטענה
שאין בזה עבירה על מצוות המלך מכיון שבשעה שהמן עובר הוא נמצא במצב של כריעה
והשתחויה. אולם עבדי המלך אשר בשער המלך שאלו למרדכי מדוע אתה עובר את מצוות המלך,
עובר כמו עובר לעשייתן לישנא דאקדומי הוא [פסחים ז ב], היינו שאם כי אינך נחשב בזה
למורד במלכות, בכל זאת מדוע אתה מקדים לקיים את מצות המלך לפני בואו של המן. והשיב
להם על זה, כי הוא יהודי ואסור לו להשתחוות להמן ומכיון שאינו רוצה למרוד במלך מצא
את התחבולה הזאת. וזהו כי הגיד להם אשר הוא יהודי. ובזה מובן מה שכל הזמן לפני
שהגידו להמן לא ידע ולא הרגיש כלל כי אין מרדכי משתחוה לו ["ויגידו
להמן" ורק אח"כ "וירא המן"], מכיון שגם מרדכי היה מושכב לארץ
בכריעה והשתחויה ורק לאחרי שהגידו להמן את כל זה אז התחיל לראות כי אין מרדכי כורע
ומשתחוה לו, שאין הכריעה של מרדכי בשבילו ולכבודו, אז וימלא המן חמה וחמתו בערה בו
אבל לא היה יכול לעשות לו מאומה כיון שאינו מורד במלכות ואף שהיה בידו להרגו גם
מבלי שהיה מורד במלכות חשב זה לבזיון בשבילו שהוא בעצמו יקנא על כבודו וזהו ויבז
בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו.
פורים שמח ואורות אין סוף!!!:-)
הארות הערות והנצחות – alchehrm@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה