יום שני, 6 במרץ 2017

האם דיני דרבנן משפיעים על דיני דאורייתא

לע"נ הרה"צ ר' יחזקאל אליהו בן הרה"צ ר' יהושע

מו"ר הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בפרשתינו כתוב 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' ומפסוק זה ילפי' בירושלמי עירובין פ"ג ה"ד איסור תחומין, אמנם כתבו הראשונים ז"ל דתחומין דאסור מן התורה היינו לצאת מביתו י"ב מיל שזה ג' פרסאות, ורבנן הוסיפו וגזרו שלא לצאת יותר מאלפיים אמה [עי' בדברי בעל המאור והמלחמות והרא"ש ז"ל ספ"ק דעירובין]. 

והנה חז"ל תיקנו עירוב תחומין שמניח פת בערב שבת בקצה האלפיים אמה מביתו או מעירו וזה נחשב כאילו קונה שביתה במקום הפת ומהני שיכול לילך ממקום שביתתו עוד אלפיים אמה, והיינו דוקא אם יכול להגיע למקום העירוב, אבל אם הניח עירוב יותר מאלפיים אמה מביתו לא מהני דאינו יכול ללכת מביתו לשם משום איסור תחומין. והנה נחלקו רבנן קמאי ז"ל האם מהני עירוב תחומין גם לאיסור תחומין די"ב מיל דהוי מן התורה, או דילמא רק בתחומין דרבנן דאלפיים אמה מצינו שתיקנו חז"ל עירוב אבל בתחומין דאורייתא לא מצינו שיועיל עירוב להחשיב ע"י הנחת פת וכדו' כאילו ביתו שם, ודעת הרמב"ם ז"ל דמהני גם לדאורייתא וכדהוכיח האבני נזר ז"ל או"ח סי' ש"ז אות ה' וכ"כ הרמב"ן ז"ל בעירובין י"ז ב', אבל דעת הרשב"א ז"ל בעירובין ל"ו א' דלא מהני. 

והנה המנחת חינוך ז"ל במצוה כ"ד אות ב' עלה ונסתפק להסוברים דעירוב מהני נמי לתחומין דאורייתא, היאך הדין בהניח עירוב בסוף התחום דאורייתא האם מהני, דהרי לבתר דתיקנו חז"ל איסור ללכת יותר מאלפיים אמה נמצא דאינו יכול להגיע למקום העירוב משום איסור תחומין והוי כנאבד העירוב, או דילמא דין תורה לחוד ודין דרבנן לחוד וכיון דמן התורה יכול ללכת למקום העירוב שפיר מהני. ושורש הספק הוי האם בדינים דאורייתא הנגזרים מכח מציאות מתחשבים נמי בדינים מדרבנן או דילמא בדאורייתא אין מתחשבין באיסורים מדרבנן, [ונידון קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא אינו ענין לכאן דהתם יש כח בידם משום הפקר בי"ד וכדהאריך האבנ"מ ז"ל בסי' כ"ח]. 

ולענ"ד ספק זה נפתח כבר בקודמים, ויש להביא בע"ה כמה דוגמאות שמהם יש לפשוט ספק זה. 

א] הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' יו"ט [החלק הא' אות י"ט] נסתפק בבישל בשר עוף בחלב ביו"ט האם עובר על איסור בישול מה"ת או לא מי נימא דכיון דמן התורה ראוי לאכילה דבשר עוף בחלב מותר מן התורה לא עבר על איסור בישול, או דילמא כיון דלמעשה אסור לו לאכול בשר עוף בחלב מדרבנן נמצא דבישל דבר שאינו עומד לאכילה. ונחלקו בזה רבנן בתראי ז"ל, דדעת השאגת אריה ז"ל סי' ס"ד דהשוחט ביו"ט טריפה מדרבנן לא עבר על איסור תורה כיון דמדאורייתא אינה טריפה יעו"ש ולעומתו הגרעק"א ז"ל בשו"ת מהדו"ק ס"ה כ' דצריך ראי' גדולה לזו ופשיט"ל דעבר על איסור בישול מה"ת יעו"ש. 

ב] נחלקו הפמ"ג והגרעק"א ז"ל ביו"ד סי' כ"ח ס"כ בטריפה שהיא טריפה מדרבנן אי חייב לכסות הדם, דעת הפרי מגדים ז"ל בשפ"ד סקכ"ז דאינו חייב כיון דאינו עומד לאכילה ודעת הגרעק"א ז"ל בגליון שם דחייב כיון דמה"ת קרינן בי' אשר יאכל, ואיסור דרבנן לא מפקיע ממצות כיסוי יעו"ש. ומעתה נמצא הני מילי סתרא"י נינהו, דלענין בישול ביו"ט פשיט"ל להגרעק"א ז"ל דאיסור דרבנן משפיע על דין התורה דכיון דמדרבנן אסור באכילה הרי עבר על איסור בישול דבר תורה, ואילו בנידון כיסוי הדם פשיט"ל איפכא דאע"ג דאסור מדרבנן קרינן בי' 'אשר יאכל', ובדעת הפמ"ג ז"ל אשכחן איפכא דלגבי בישול צידד שמא לא עבר על איסור בישול מה"ת אע"ג דאסור מדרבנן ואילו לגבי כיסוי הדם פשיט"ל דכיון דמדרבנן אסור באכילה לא קרינן בי' 'אשר יאכל', [ושמא יש לחלק בין כיסוי הדם דהשחיטה מחייבתו והיתר אכילה הוי תנאי לבין בישול ביו"ט דהותר רק לצורך אוכל נפש] וצ"ע. 

ג] קיי"ל דטמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה ביד"ש, אבל טהור שאכל תרומה טמאה אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה כיון דהתרומה כבר מחוללת ועומדת עי' סנהדרין פ"ג, והנה המשנה למלך ז"ל בפ"ז מתרומות ה"א נסתפק בתרומה שנטמאה בטומאה דרבנן האם חייב מיתה ביד"ש מי נימא כיון דמה"ת הוי תרומה טהורה הרי חילל התרומה כשאכלה בטומאה או דילמא כיון דמדרבנן טמאה ואינה עומדת לאכילה נמצא מחוללת ועומדת היא ואינו חייב מיתה ביד"ש. 

ברם, גדולה מזו נלע"ד דספק זה כבר נפתח בדברי רבותינו הראשונים ז"ל. א] הנה בשבת ק' א' איתא "ואמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור מאי טעמא מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא" והתוס' שם בד"ה פירות הק' וז"ל "וא"ת היכי ממעטי הני פירות והא אמר בפרק חלון (עירובין עח:) כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפי' אי איירי הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מן התורה הזורק לתוכו אמאי פטור", הא קמן אותיות מחכימות דעת התוס' דאע"ג דברור לן דלא יטלו הפירות בשבת משום איסור מוקצה מ"מ כיון דמן התורה מותר לטלטל הפירות אינם מבטלים מחיצתא. אבל הרשב"א ז"ל שם כ' וז"ל "ובתוספות פירשו בפירות של טבל שאינו יכול לסלקן משם כל אותה שבת ובטלין הם ליומן שם", הא קמן דעת התוס' שברשב"א דכיון דמדרבנן אסור הפירות. ליטול הפירות לא גרע מאילו עומד אנס עליו ומונעו מלקחת. 

ב] הנה בפסחים ל"ח א' אמרי' דדעת ר' עקיבא דמצה של מעשר שני אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"ג דאינו נאכל בכל המושבות דאסור לאוכלו חוץ לירושלים מ"מ כיון דאם נטמא שרי לפדותו ולאכלו בכל מקום מיקרי נאכל בכל המושבות, והק' התוס' שם בד"ה אבל, למאי בעי' לטעמא דאם נטמא נאכל בכל המושבות הא איכא מ"ד במכות כ' דמחיצה קולטת רק מדרבנן דהיינו מעשר שני שנכנס לירושלים מותר מה"ת להוציאו ולאכלו חוץ לירושלים וא"כ גם כשלא נטמא הרי הוא נאכל בכל המושבות, ותי' התוס' או דהסוגיא התם אתיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא, או דכיון דמדרבנן עכ"פ אסור לו להוציאו מירושלים נחשב כאינו נאכל בכל המושבות אפי' מה"ת דסו"ס רבנן מונעים ממנו להוציא המצה חוץ לירושלים. הא קמן דנחלקו ב' תי' התוס' במחלוקת האחרונים ז"ל הנ"ל דתי' קמא ס"ל דבדאורייתא אין מתחשבין בדרבנן, ותי' בתרא ס"ל דשפיר מחשבינן מדרבנן אדאורייתא. ברם, גדולה מזו נלע"ד דספק זה כבר נפשט מדברי הירושלמי. דהנה קיי"ל דאין פודין מעשר שני בירושלים וילפי' לה במכות י"ט ב' מדכתיב כי ירחק ממך המקום בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום, ובב"מ נ"ג א' אמרי' דאם נטמא ה"ז נפדה אפי' בירושלים שנאמר לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה, והנה בירושלמי פ"ג דמעשר שני ה"ה מבואר דאפי' נטמא בטומאה דרבנן נפדה בירושלים וכן עולה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב ממעש"ש הי"ב וכדכ' המנח"ח ז"ל מצוה תע"ג אות ד', הא קמן דאיסורי דרבנן משנים הדין גם כלפי הדאורייתא, ודו"ק היטב בזה. והנה הרבה יש להאריך בזה ולא הזכרנו כאן אלא מקצת מן המקצת ותן לחכם ויחכם עוד. 

לסיכום:
א] יש לדון האם דינים דרבנן יכולים לשנות הדין כלפי הדאורייתא. ב] יש להוכיח מג' מקומות דנחלקו בזה האחרונים ז"ל ג] יש להוכיח מב' מקומות דכבר נחלקו בזה הראשונים ז"ל. ד] יש להוכיח מדברי הירושלמי דע"י הדרבנן נשתנה הדין גם כלפי הדאורייתא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה