הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
ולפו"ר דבריו ז"ל צ"ע דהרי מה שקורים בתורה ביו"ט מענין הקרבנות כתבו התוס' במגילה כ"ג א' ד"ה כיון, ולקמן ל' ב' ד"ה ושאר, דלאחר חורבן הבית תיקנו לקרות פרשת הקרבנות דהוי כאילו הקריבו הקרבנות וא"כ גם בשבת הוי לן לקרות שיהא נחשב כאילו הקרבנו קרבן מוסף של שבת. תו צ"ע דנהי דיו"ט הוי משנה לשנה מ"מ מה נענה ליום שידובר בר"ח שלפעמים הוא י"ג פעמים בשנה ועכ"ז קורין פר' ר"ח, ודוחק לחלק בין שבת שהוא נ"ב פעמים בשנה לר"ח שהוא י"ב פעמים בשנה.
ונלע"ד בע"ה המצאה נפלאה ובהקדם ד' הקדמות.
א] מצינו כמה דברים מנוגדים שאחד נדחה מפני השני וחלקם הם בגדר 'דחויה' וחלקם בגדר 'הותרה' וכגון עשה נגד לא תעשה הוי בגדר דחויה ולעומתם מצינו אוכל נפש ביו"ט הוי בגדר הותרה [עי' ר"ן פ"ב דביצה ט' ב' מדפי הרי"ף] וכן קרבנות בשבת שקבוע להם זמן הוי בגדר הותרה, ולעומתם מצינו בכמה דברים מחלוקת אי הוי הותרה או דחויה וכגון פיקוח נפש בשבת וכן טומאה בציבור [עי' ב"י או"ח סי' שכ"ח], וכן מת מצוה לכהן עי' ברכות כ' א' בדברי רש"י ז"ל שם ובתוס'].
ב] הרמב"ן ז"ל יהיב כללא למילתא אימתי הוי 'הותרה' ואימתי הוי דחויה' והוא לו ז"ל בתורת האדם ענין הסכנה ענין הכהנים ד"ה ברם, ותו"ד ז"ל דכל היכא דאי אפשר לקיים זה בלא לדחות זה וכגון אוכל נפש ביו"ט הוי בגדר 'הותרה' דכיון דהסתירה ביניהם היא תמידית בהכרח שהתורה לא אסרה בכאן, אבל היכא דאפשר לקיים זה בלא זה וכגון עשה נגד לא תעשה אלא דהשתא איתרמי עשה נגד לא תעשה הוי בגדר 'דחויה' יעו"ש [ועי' בדברי זקיני הגה"ק מרן בעל העטרת ישועה זי"ע בס' עמק הלכה הלכה ב'].
ג] הריטב"א ז"ל חידש חידוש עצום בחולין ק"א ב' אהא דאמרי' התם דאותה שנה שמדא הוי ולא התענו ביום כיפור וכ' הריטב"א ז"ל וז"ל "והקשו בתוספות היאך אפשר שבטלו יום הכפורים בשעת גזירה, הא בשעת גזירה אפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור וכו' ונ"ל דהא לא קשיא דקידוש חדשים דבית דין עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי, אלא אם כן למידת חסידות הוא כההיא דמצינו בסוגיא דש"ס (שבת מ"ט א' עי"ש ברמב"ן), ואפשר דהכי גזרו גוים לבית דין שלא לקדשו דאין כאן יום הכפורים ודו"ק". ומדבריו ז"ל למדנו יסוד גדול דכל המועדות תליא בקידוש החודש ואם בי"ד לא קידשו את החודש אין דין מועדות ומשו"ה התם היתה הגזירה שלא לקדש את החודש וממילא לא חל קדושת יום כיפור.
ד] והאחרונים ז"ל הק' על דברי הריטב"א ז"ל דגם אם בי"ד לא קידשו את החודש הא קיי"ל כר' אליעזר בר' צדוק בר"ה כ"ד א' דאם לא נראה החודש בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, ותי' הכלי חמדה ז"ל בפ' בא משמי' דהגאון מויעראשוב ז"ל לפ"ד התוס' בסנהדרין י' ב' ד"ה שכבר, וז"ל "אלא נראה כפירוש הקונטרס בפ"ב דר"ה דביום שלשים ממתינים ב"ד של מעלה לב"ד של מטה שמא יעברו אבל יום שלשים ואחד שאי אפשר שלא קדשו היום מקדשין אותו בשמים מן השחר וכו' דהכי פירש בשעה שב"ד שלמעלה רואין שאין מקדשין אותו מלמטה ביום ל' מקדשין אותו הן מן הבוקר ביום ל"א דאין כאן ספק דודאי יקבע היום". ונמצא לפ"ז דכיון דהי' בשעת גזירה ולא היו עתידים בי"ד לקדש את החודש לא קידשוהו שמים.
ולאחר ההקדמות האלו נלע"ד בע"ה לחדש דאע"ג דקרבנות בשבת הוי בגדר 'הותרה' מ"מ ביו"ט הוי בגדר 'דחויה' ואמינא מילתא בטעמא לפי דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, כיון דבשבת לא יתכן להקריב בלא לחלל שבת והוי סתירה תמידית שפיר הוי 'הותרה', אבל ביו"ט כיון דאין הסתירה תמידית דהרי אם בי"ד לא יקדשו את החודש אין כאן חיוב קרבן דלא חל קדושת יו"ט, ונהי דלא דמיא לגמרי לדברי הרמב"ן ז"ל, דהכא עכ"פ כשבי"ד מקדשים החודש לא יתכן להקריב ביו"ט בלא לחלל יו"ט, מ"מ שפיר יש לצדד דמ"מ כיון דהסתירה אינה מוכרחת נמי הוי בגדר 'דחויה'. ועתה הב"א נב"א בע"ה לבאר לפ"ז מש"כ המהר"ם מרוטנבורג ז"ל הנ"ל דהא דקורין פר' קרבנות ביו"ט ולא בשבת היינו משום "דשבת דתדירא אין קרבן שלה צריך להזכיר אבל המועדים אינן אלא משנה לשנה" ולאור כל ההקדמות האלו נראה בע"ה לבאר כונתו ז"ל באופן זה, דס"ל דהא דקורים הקרבנות היינו לפרסם שמותר להקריב הקרבנות בשבת וביו"ט, אלא דבשבת כיון דהוי 'הותרה' אין צורך לפרסם כי התורה לא אסרה כלל הקרבת קרבן ציבור בשבת, אבל ביו"ט דהוי בגדר 'דחויה' שפיר צריך לפרסם שיו"ט נדחה מפני הקרבן.
ומעתה י"ל דזהו כונת דבריו מהר"ם ז"ל "דשבת דתדירא" היינו דמה"ט הוי סתירה תמידית ומה"ט הוי בגדר 'הותרה' אין קרבן שלה צריך להזכיר, אבל "המועדים אינן אלא משנה לשנה" וכלומר דכל שנה מיתלא תליא וקאי אם בי"ד יקדשו את החודש ומה שהי' בשנה הקודמת אינו מכריח שיהי' גם בשנה שאחרי' ומה"ט הוי בגדר 'דחויה' שפיר צריך לפרסם שיו"ט נדחה מפני חיוב הקרבן. שו"ר דיש לתרץ בסגנון דומה להנ"ל גם בלא החילוק בין הותרה לדחויה, אלא מה"ט גופא דשבת קביעא וקיימא ולא תליא בקידוש החודש ע"כ א"צ לפרסם דמותר להקריב בו קרבן ציבור, אבל ביו"ט דתליא בכח הבי"ד במה שקידשו את החודש, תיקנו לקרות בו פרשת הקרבן להודיע כח הבי"ד שע"י מה שקידשו את החודש נתקדשו המועדות.
לסיכום:
א] המהר"ם מרוטנבורג ז"ל כ' דהא דקורים פר' הקרבנות ביו"ט ולא בשבת היינו משום דשבת תדירא ויו"ט אינו אלא משנה לשנה וכונתו ז"ל צ"ב. ב] יש לחדש דהיתר קרבן בשבת הוי בגדר 'הותרה' והיתר קרבן ביו"ט הוי בגדר 'דחויה' ג] יש לבסס חידוש זה לפ"ד הרמב"ן ז"ל דהחילוק בין הותרה לדחויה הוא דדבר שהסתירה בו תמידית הוי הותרה ודבר דהסתירה אינה תמידית הוי דחויה. ד] ובצירוף חידושו של הריטב"א ז"ל דאם בי"ד לא קידשו את החודש לא חל מועדות שבאותו חודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה