יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

אלול

א. המדובר1 לעיל 2  ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה"3 – הרי זה רק בנוגע לתורה עצמה, שאין זה מזיק לתורה, מה שאין כן בנוגע לאדם הלומד – הרי בעניין זה אמרו רז"ל4 "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו כו'" (ההיפך מזה)5. ולכן צריכה להיות זהירות ביותר שלימוד התורה יהיה כדבעי – עוד יותר מהזהירות הנדרשת בעבודת התפילה, כי, אף שתפילה היא עבודה מלמטה למעלה, ואילו תורה ענינה מלמעלה למטה6, ואם כן, שייכות התורה לעניינים שלמטה היא פחותה משייכות התפילה לעניינים אלו, הרי כל זה הוא בנוגע לתורה ותפילה עצמם, אבל לגבי האדם – עליו להיות זהיר בתורה יותר מאשר בתפילה. ב. ויובן מהחילוק בין חודש אלול לחודש תשרי:
בלקוטי7 תורה8 ישנו משל על החילוק בין אלול לתשרי: אלול – הוא כמשל המלך הנמצא בשדה קודם שבא לעיר, ובתשרי – כמלך הנמצא בהיכלו.
בשעה שהמלך נמצא בהיכלו, אין הכול יכולים להיכנס אליו, ויש צורך בכמה וכמה הכנות. כשהמלך יוצא אל העם, אל השדה, הרי אף שבהיותו שם אינו בכל תפארתו וגדולתו כמו בהיכל מלכותו – הרי מצד זה גופא ישנה המעלה, שכל אחד יכול בעצמו לדבר עם המלך, והמלך "מקבל את כולם בסבר פנים יפות", ומקבל מכל אחד את בקשתו.
באלול בא הקב"ה אל כל אחד ואחד מישראל, וכל אחד ואחד מישראל יכול למסור לו את בקשתו, כמבואר בלקוטי תורה באריכות.
אבל מצד זה מובן, שכאשר המלך נמצא בשדה, יש צורך בזהירות גדולה יותר, דמכיוון שהאדם נמצא במעמד ומצב שלו, ואף-על-פי-כן בא המלך אליו ומקבל את בקשתו, ויתירה מזה, מראה לו סבר פנים יפות – יכול הוא לטעות ולחשוב שטוב הוא להישאר באותו מצב, וראיה לדבר, שבהיותו במצבו זה בא אליו המלך.
בשעה שהמלך נמצא בהיכלו – שם אין אפשרות לטעות, שהרי שם אין מכניסים אותו פנימה9, אלא אם כן עבר את כל ההכנות הנדרשות לזה, ומכניסים אותו רק במדה שהוא ראוי לה, כלשון10 הגמרא11 "הראוי לחצר לחצר, הראוי לגינה לגינה, הראוי לביתן לביתן"; אבל כשהמלך בשדה – אזי אפשר בקלות לטעות, ולכן יש צורך בזהירות ביותר.
וכן הוא גם בחודש אלול: עניין זה שהמלך בא אל כל אחד ואחד, מבלי הבט על מצבו, ומראה לו פנים שוחקות – הרי זה מעלה גדולה ביותר, שכל אחד ואחד מישראל יכול "לקחת" אלקות. אבל, מצד מעלה זו גופא – יש צורך בזהירות ביותר, כדי שלא יבוא לידי טעות, שיכול הוא להישאר במעמדו ומצבו, וראיה לטעותו12, שאף שנמצא עתה ב"עובדין דחול", ל"ט מלאכות (שהרי אלול איננו יום-טוב13), אף-על-פי-כן נותנים לו את הגילוי די"ג מדות הרחמים, וכמאמר הגמרא14 "מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ", "ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'"15, שזהו משם הוי' שלמעלה מהשתלשלות.
ג. ועל-פי זה יובן גם בנוגע לתורה ותפילה:
תורה – היא גילוי שלמעלה מהשתלשלות, ולכן "אין דברי תורה מקבלין טומאה", כיוון שזהו עניין של המשכת העצמות. אבל, מצד עניין זה גופא, הרי בנוגע לאדם הלומד יש צורך בזהירות ביותר – דכיוון שהתורה ירדה למטה, והאדם יכול להבינה בשכל האנושי, יכול הוא לחשוב שטוב כפי שהוא במעמדו ומצבו עתה ("עס איז גוט אַזוי ווי ער איז"), בראותו שמבלי הבט על מעמדו ומצבו זה לומד הוא תורה ומבין את חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואם כן, הרי זו "ראיה" שמעמדו ומצבו אינו משנה ("עס מאַכט ניט אויס")...
בתפילה, שעניינה עלייה מלמטה למעלה – הרי בעמדו להתפלל יוצא הוא ממציאותו. בתפילה אין מקום למציאות שלו, שהרי גם מה שמדובר בתפילה אודות מציאות הבריאה, הרי זה כפי שהבריאה באה מהבורא, וכמו שכל המלאכים עומדים בביטול לאלקות, ובמילא אין בתפילה מקום להתפשטות מציאותו.
ולכן, הנה עוד קודם התפילה, לפני אמירת תיבות התפילה, הרי עצם חגירת האבנט והעמידה לתפילה5 – מהוה ניתוק ממציאותו ("אָפּרייסן זיך פון זיין מציאות"), שהאדם מסתלק ממציאותו שלו ("טרעט אָפּ פון זיך") ועומד להתפלל אל הקב"ה.
מה שאין כן בתורה – כיוון שבאה בשכל אנושי, שהוא מבין את התורה בשכלו האנושי, הרי אין בזה ניתוק ממציאותו, ובמילא יכול לחשוב שיכול להישאר במציאותו, והראיה, שבהיותו במציאותו מבין את התורה.
ויתירה מזה: בנוגע לתורה איתא בזהר16 שצריך "לאפשא לה", דהיינו שיש צורך לחדש בתורה17, ובמילא יכול לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"18. מה שאין כן בתפילה – הרי אומר "אתה חונן לאדם דעת", היינו, שכל דעתו של האדם תלויה בהקב"ה, ועל דרך זה בשאר הברכות, רופא חולים ומברך השנים כו', שכל צרכי האדם באים מהקב"ה, כך, שגם ללא כוונות יתירות, אלא על-פי פירוש המלות הפשוט, אין נתינת מקום לישות ומציאות.
ולכן, אף שמצד הגילויים שלמעלה (היינו כפי שהעניינים נמשכים מלמעלה) תורה היא למעלה מתפילה, שהרי תורה היא המשכה מלמעלה, ואילו תפילה היא העלאה מלמטה (ולכן "אין דברי תורה מקבלין טומאה", מכיוון שיש בהם המשכת העצמות) – מכל מקום, בנוגע לאדם הרי זה היפך הדברים, שבתפילה אין נתינת מקום למציאותו, מה שאין כן בתורה. ולכן יש צורך זהירות יתירה בלימוד התורה.
ד. ועל-פי זה יובן מה שמצינו בגמרא19 "אבא בנימין אומר . . על תפילתי שתהא . . סמוך למטתי", "שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל":
לכאורה אינו מובן20: בשלמא "שלא לעשות מלאכה", עניינים של עסק העולם, מובן שאין לעשותם קודם התפילה, דכיוון שעניינים אלו יכולים לגשם את האדם, צריך תחילה להתחזק ביראת-שמים על-ידי התפילה; אבל "שלא לעסוק בתורה" – אדרבה – שילמד חכמתו ורצונו של הקב"ה קודם התפילה?
והביאור בזה21 – על-פי המבואר לעיל, שכאשר חסרה ההזדככות שעל-ידי התפילה, אזי יכולה להיות על-ידי התורה יניקה לחיצונים, כיוון שהאדם יכול לחשוב שמותר לו להישאר במצבו ומעמדו, ויתרה מזו – שעלול הוא לחשוב שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה.
ולכן, בהכרח שתהיה הקדמת עבודת התפילה ללימוד התורה.
ה. וזהו גם הביאור במאמר רז"ל3 "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו" ההיפך ד"סם חיים":
לכאורה אינו מובן: מכיוון ש"זכה נעשית לו סם חיים", הרי אם לא זכה – אינה נעשית לו סם חיים; אבל מדוע נעשית התורה היפך מ"סם חיים"?
והביאור בזה – על-פי האמור לעיל: "זכה" הוא מלשון הזדככות. כשהאדם מזכך את עצמו, "ללמוד לשמה" (כפירוש רש"י3) – אזי "נעשית לו סם חיים"; אבל כשאינו מזכך את עצמו – אזי נעשית התורה היפך מ"סם חיים", כיוון שבאופן זה יש נתינת מקום שתהיה יניקה לחיצונים, שיכול לחשוב שמעמדו ומצבו עתה טוב הוא, שהרי אפילו כשאינו מזכך את עצמו לומד הוא תורה ומבינה.
[בהמשך העניין דובר שכן הוא בכללות החילוק בין המצוות המלובשות בגשם למצוות שאינן מלובשות בגשם – שהמצוות המלובשות בגשם, אף ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"22, מכל מקום, מרגישים בהם הנאה גשמית, ולכן מוכרחים לזהירות יתירה בהן23].
ו. ועל-פי זה יובן גם כן סדר החדשים דניסן ותשרי בזמני השנה:
חודש ניסן – הוא הזמן דתורה, ואילו חדשי אלול ותשרי – הם הזמן דתפילה (כמבואר לעיל במאמר24).
וחודש תשרי, שענינו תפילה, הוא ראש-השנה של כל ימי השנה, גם של חודש ניסן, שענינו תורה. והיינו, שאף שתורה היא למעלה מתפילה, הרי ראש השנה גם לגבי תורה – הוא עניין התפילה דווקא.
כלומר: כפי שהסדר הוא מצד הקב"ה – חודש ניסן הוא "ראשון גו' לחדשי השנה"25, כולל לחודש תשרי, כיוון שמצד סדר הגילויים מלמעלה – תורה היא למעלה מתפילה (כנ"ל); אבל כפי שהסדר הוא מצד ימי העולם, דהיינו מצד האדם העובד – בהכרח שתהיה התחלת סדר העבודה בתפילה דווקא, ורק אז לימוד התורה הוא כדבעי.
ז. ישנו טעם נוסף לאמור לעיל, שבלימוד התורה יש צורך בזהירות יתירה יותר מאשר בעבודת התפילה:
כיוון שתפילה היא מלמטה למעלה, הרי כאשר התפילה אינה כדבעי, אזי מקלקל האדם עניין שלו. כלומר: עניין התפילה הוא הרגש האדם, שהרי עניין התפילה הוא שצריך לידע "לפני מי אתה עומד"26, ולהבין פירוש המלות כו', דבלאו-הכי אין זה עניין התפילה כלל. ולכן, כשישנו הרגש הנ"ל, אלא ש"מתגנבת" בו איזה פניה – אזי מקלקל האדם עניין שלו: ההרגשים שלו, השכל והמדות שלו; אבל אין הוא מקלקל עניין אלוקי, שהרי זו עבודה שמלמטה למעלה.
מה שאין כן בלימוד התורה, שהוא עניין שמלמעלה למטה – הרי כאשר לימוד התורה אינו כדבעי, ומצד זה ישנה יניקה לחיצונים, מקלקל הוא עניין של הקב"ה כביכול, דהיינו שנוטל עניין אלוקי, ועל-ידו גופא מורד הוא בהקב"ה!
ועל דרך מה שכתוב בקונטרס עץ החיים27, שבכוח התורה גופא מחדש הוא היתרים; תחלה – בדברי הרשות, ואחר כך בדברים האסורים, עד ש"מטהר את השרץ בק"ן טעמים"28, וכל זה – בכוח התורה גופא.
וזהו ביאור נוסף במאמר הגמרא "לא זכה נעשית לו" ההיפך ד"סם חיים".
ח. אלא מאי, יכולים לטעון שאמרו חז"ל29 "המאור שבה מחזירן למוטב".
ובכן:
לכל לראש – עניין "מחזירן למוטב" יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" (בלשון אדמו"ר הזקן30).
ונוסף לכך – עניין זה יכול להיות כדברי הגמרא31 "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן . . ומחזירן למוטב".
וטעם הדבר – מצד העניין האמור גופא: כיוון שהתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, עניין אלוקי, אי אפשר שהתורה תישאר אצלו במעמד ומצב שבו הוא נמצא, ולכן בהכרח שסוף כל סוף יהיה עליו לחזור בתשובה ("מחזירן למוטב"); אלא שעניין זה יכול להיות באחד משני האופנים האמורים.
ובינתיים – הרי זה ההיפך מ"סם חיים".
* * *
ט. איתא32 בפרי עץ חיים33 ש"להוי' ויאמרו לאמר אשירה"34 ראשי-תיבות אלול.
וצריך להבין: א) מהי שייכות עניין זה לחודש אלול? ב) מה פירוש תיבת "לאמר"? פירוש תיבת "לאמר" בכל מקום הוא – לומר לזולת, אבל, כיוון שכל בני-ישראל היו שם, איך מתאימה כאן תיבת "לאמר"? – אלא, "לאמר" כאן פירושו לדורות, שבכל דור ודור יהיה "אשירה להוי' כי גאה גאה".
כאשר יהודי אוחז ב"אשירה להוי'" – אזי "גאה גאה", וכדברי התרגום "אתגאי על גיותניא". והיינו, דאף שישנם "גיותניא", שהם השרים שלמעלה, הנהגת הטבע על-פי סדר ההשתלשלות, מכל מקום, כשיהודי מוסר את עצמו להקב"ה, מבטל הקב"ה עבורו את כל העולם יחד עם השרים, שכולם נמצאים תחתיו.
וזוהי העבודה דאלול: "ויאמרו לאמר אשירה לה'" – להתמסר להקב"ה, שזהו עניין התשובה, "והרוח תשוב אל האלקים"35, שמזה נמשכת ("קומט אַרויס") גם התנועה ד"אשירה". ותנועת ההתמסרות להקב"ה פועלת גם על יהודי נוסף – "ויאמרו לאמר", ואמירה לדורות. ואזי "כי גאה גאה", שנעשה בעל-הבית על העולם, "עבד מלך – מלך"36, עבד של הוי', ש"מלך גאות לבש"37.
(מהתוועדות ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשט"ו. 'תורת מנחם' כרך יד עמ' 276-281, 289, בלתי מוגה)
________________________________
1)    שיחה זו נדפסה בלה"ק בבטאון חב"ד (חוברת יב ע' ה ואילך) עם כו"כ תיקונים מכ"ק אדמו"ר, שנעתקו למהדורא זו.
2)    פ"ה (לעיל ריש ע' 274).
3)    ברכות כב, א. וש"נ.
4)    יומא עב, ב.
5)    ראה גם לעיל ע' 200. וש"נ.
6)    ראה גם שיחת ש"פ מטו"מ ס"ד (לעיל ס"ע 225 ואילך). וש"נ.
7)    מכאן עד סוף הסעיף – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ס"ע 378 ואילך. במהדורא זו ניתוספו ע"י המו"ל עוד ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
8)    פרשתנו לב, ב. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 224.
9)    בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו – אין מניחים אותו להכנס (מהנחה בלתי מוגה).
10)  עה"פ (אסתר א, ה) "בחצר גינת ביתן המלך" (מהנחה בלתי מוגה).
11)  מגילה יב, א.
12)  שמעמדו ומצבו אינו משנה ("מאַכט ניט אויס"). – מהנחה בלתי מוגה.
13)  כמבואר בלקו"ת שם (מהנחה בלתי מוגה).
14)  ר"ה יז, ב. ועיי"ש.
15)  תשא לד, ו.
16)  ח"א יב, ב. הובא בתו"א מקץ לט, ד.
17)  ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.
18)  עקב ח, יז.
19)  ברכות ה, ב ובפרש"י.
20)  ראה תוס' שם.
21)  ראה לקו"ת ברכה צו, ב.
22)  ר"ה כח, א. וש"נ.
23)  ראה גם שיחת כ"ף מנחם-אב ס"ט (לעיל ס"ע 252 ואילך). וש"נ.
24)  פ"ב (לעיל ע' 267 ואילך).
25)  בא יב, ב.
26)  ראה ברכות כח, ב.
27)  ראה שם פי"ב, פל"א. וראה גם במכתב שנדפס ב"מבוא" שם ס"ג.
28)  עירובין יג, ב.
29)  פתיחתא דאיכ"ר ב. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.
30)  הל' ת"ת פ"ד סה"ג (בשם חכמי הקבלה). וש"נ.
31)  סנהדרין צז, ב.
32)  שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 379 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
33)  שער ר"ה פ"א. וראה סה"מ תשי"א ע' 319 (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 299).
34)  בשלח טו, א.
35)  קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.
36)  ספרי ופרש"י דברים א, ז. ועוד. וראה שבועות מז, ב.
37)  תהלים צג, א.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה