ספק חייב
בביכורים
ביכורים
פ"א מ"ה: האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא
קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי. וכ' הר"מ בפיה"מ: ואמרו שאינם
יכולין לומר אשר נתת לי לפי שארץ ישראל לא נתחלקה אלא לזכרים המיוחסין, הוא אשר
אמר הש"י "לשמות מטות אבותיו ינחלו" וכתיב "איש לפי פקודיו"
עד שיהיה ודאי לא ספק. ובתויו"ט שם כ' וטומטום ואנדרוגינוס וכתב הר"ב
וכתיב איש לפי פקודיו וכו' תמיהני דכל דוכתי אימעטו מכח ספק ובמתני' דלקמן נמי
ממעטינן קונה שני אילנות מחמת ספק ע"כ. והיינו דהוק"ל מ"ט בעי' להא
דלא נתחלקה הארץ אלא לזכרים המיוחסין ולאפוקי טומטום, בלא"ה נמי הואיל והוא
ספק אשה אינו יכול לקרות מספק וכדתנן שם להלן במ"ו הקונה שתי אילנות בתוך של
חבירו מביא ואינו קורא ומייתי' לה בב"ב פ"א א' גבי הא דתנן התם הקונה
שני אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע וע"ש בגמ' [בע"ב] דאמרי'
דרבנן בשני אילנות ספוקי מספקא להו ע"ש.
ולכאורה
י"ל נפק"מ בזה עפ"י הסוגיא בב"ב שהמביא מתוך ספק צריך גם להקדיש
וגם להפריש תרו"מ מספק שמא אינו ביכורים עיי"ש, וא"כ י"ל
דשפיר יש חילוק אי הא דאינו קורא הוא מחמת ספק או מעיקר הדין, דאי מחמת ספק אינו
יכול להביאו כן למקדש בלא שיקדישו ובעי נמי להפריש תרו"מ מספק ומשא"כ אי
אין בו דין קריאה מן הדין, דשפיר מביא ואינו קורא, דכל שאין בו דין קריאה שפיר
מביא בלא קריאה וכמבואר במתני' דכל הני מביאין ואינם קורין. [ונראה דגבי ביכורים
איכא ב' פרשיות, דין ביכורים האמור בפר' כי תבא ושם איתא לדין קריאה ואשה וטומטום
אינם בכלל הפרשה. אמנם איכא עוד קרא לדין הבאת ביכורים האמור בפר' משפטים "ראשית
בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" ובהך פרשה אין דין קריאה. ומקור דין הבאת
ביכורים באשה ובטומטום הוא מהן קרא].
אמנם
נראה דאכתי דברי הר"מ צ"ע, דהנה הר"מ שם בפיה"מ במ"ו גבי
דין הקונה ב' אילנות לא הביא דינא דגמ' דצריך להקדיש ולהפריש מספק, וצ"ע
מ"ט השמיט להך דינא? וכבר העיר בזה בתוספות חדשים שלא הובא כ"ז בפי'
רע"ב ובתויו"ט. ונראה דה"ט משום דס"ל דאיסור חולין בעזרה אינו
אלא מדרבנן וכמ"ש רשב"ם שם בב"ב בפי' השני. וכן בדין הפרשת תרו"מ
בלוקח לאחר מירוח סבר כשי' ר"ת [עי' ב"מ פ"ח א' תוד"ה תבואת]
דכל חיוב ההפרשה הוא מדרבנן [עי' פ"ב ממעשר ה"א] וא"כ מדאורייתא
הכהן שמקבל הפירות אינו חייב להפריש תרו"מ ודינא דגמ' דחייב להקדיש ולהפריש
מספק אינו מד"ת אלא מדינא דרבנן וס"ל להר"מ דמתני' לא איירי אלא
בעיקר חיובו מד"ת וע"כ לא הזכיר הר"מ אמתני' דין הקדש הפירות
והפרשת תרו"מ. וא"כ הדרא קושי' לדוכתא, למה הוצרך הר"מ להא דטומטום
מביא ואינו קורא משום דאין לו נחלה וכדילפי' מקרא דאיש לפי פקודיו דהואיל ולתנא
דמתני' אין נפקותא בהא דהואיל והוא ספק אשה אינו קורא. ואי משום דליבעי להקדיש
ולהפריש תרו"מ מספק וכמבואר בסוגי' דב"ב הא תנא דמתני' קאי אד"ת וכמש"נ
בשי' הר"מ דע"כ לא הביא הך דינא בפי' המשנה.
עוד
יש להק' בשי' הר"מ במש"כ בפ"ב מבכורים הי"ג, הקונה אילן אחד בתוך
שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע והקונה שלשה אילנות יש לו קרקע וכו'
וצ"ב מ"ט לא הביא הר"מ להך דינא דהקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא.
וכבר עמדו ע"ז בכס"מ וברדב"ז וכתבו דסמך עמש"כ דין זה להלן
בפ"ד ה"ד. אלא דהא גופא צ"ב וטעם מ"ט השמיט הר"מ דין זה
במקומו בכלל שאר דיני הלוקח אילנות ולא כתבו אלא בפ"ד.
והנראה
לומר בזה, דהנה בסוגי' דב"ב שם הק' אהא דהקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא,
ודלמא בכורים נינהו ובעו קרייה ופי' רשב"ם והיאך יאכל מהם בלא קרייה? ומשני
קרייה לא מעכבת. ולא? האמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי
לבילה בילה מעכבת בו [וכאן כשיש מניעה מלקרוא משום שאינו יכול לומר "האדמה
אשר נתתה לי" תעכב הקריאה]? ומשני דעביד להו [שיעשה באופן שיהיה פטור מקריאה]
כר' יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא [שצריך לקיחה והבאה ע"י אדם אחד] וכו'.
ולהלן שם בגמ' [פ"ב א'] א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, מכדי פסוקי
נינהו [קריאת הביכורים הם פסוקים מן התורה] ליקרי [שיקרא אותם מספק ומה בכך, ואמאי
עביד להו כדר' יוסי, כמו שמביא מספק, כך יהא קורא מספק כאדם שקורא בתורה]?
א"ל משום דמחזי כשיקרא. רב משרשיא בריה דרב חייא אמר דלמא אתי לאפקועינהו
מתרומה ומעשר. ובשיטמ"ק [פ"א ב' ד"ה אין בילה מעכבת בו] כ' אהא
דאקשי' דהואיל ואין ראוי לקרייה דהקריאה תעכב והני ביכורים כיון דספיקא נינהו לא
חזו לקריאה אפילו מדאורייתא משום דמתחזי כשיקרא. והאי פירכא ליתא אלא לרב אשי
דמפרש טעמא משום דמתחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דמפרש טעמא משום הפקעה דתרומה ראוי
לבילה קרינן ביה. הרא"ש בתוספותיו.
והנה
בס' עטור בכורים על התוספתא תוספאה ז"ל כ' ויעויין בב"ב דף פ"א ב'
גבי מקרא בכורים וכו' ולכאורה תקשה ממ"נ אם בכורים הוא ראוי לקריאה ואם אינו
בכורים א"כ לא בעינן קריאה [ולמה קוראים לזה אינו ראוי לקריאה] אלא ודאי
דאמרינן כיון דסוף סוף אינו ראוי לקריאה אף שהוא מחמת ספק קרינן אינו ראוי וכאן
ביבום אמרינן דספיקות מתיבמות מכח ממ"נ. והחילוק בזה ברור הוא, דהיכא דבעינן
למעבד תרתי, וחדא מילתא הוא, בזה אמרינן שפיר אף שפרט א' מן הדבר אינו מעכב,
מ"מ אחרי שאמרה התורה אותו הדבר, בעינן שיהיה ראוי כגון בילה דהוא אב לכולן
אבל ביבום הרי בחד מילתא פוטר או ביבום או בחליצה ולא בעינן שיהיה ראוי ליבום אלא
מצד שאמרה תורה ואם לא יחפוץ משמע הא אם חפץ יבם א"כ כיון דספק הוא וממ"נ
ראוי לאחת כגון קידש א' משתי אחיות וא"י איזהו הרי כל א' חולצות ממ"נ אף
שאסור ליבם אינו מצד שאסרה תורה אלא מחסרון ידיעתנו ולא דמי לבכורים דהתורה אמרה
שיעשה תרתי הקריאה וההבאה עכ"ד.
והנה
יל"ד אי אינו ראוי לבילה מדרבנן מעכב לד"ת ועי' בזה בדברי הגרע"א
ז"ל בדרשת שבת הגדול שלו, וכבר הבאנו לעיל למ"ש בשיט"מ מהרא"ש
דהא דהקונה ב' אילנות חשיב אינו ראוי לקרייה היינו למ"ד דהא דאינו קורא הוא
מד"ת משום דמיחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דהא דאינו קורא הוא משום גזירה דרבנן
חשיב שפיר ראוי לקרייה אע"ג שאינו ראוי מדרבנן.
ונראה
דתלי' במה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בגדר דין איסורים דרבנן, דהנה
הר"מ פ"ד מממרים ה"א כ' גבי דין זקן ממרא "וכן אם חלק עליהם
בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת ובזדונו כרת כגון שהתיר החמץ יום
ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנייה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה".
והרמב"ן בסה"מ שרש א' האריך לחלוק עליו וז"ל והנה בכאן הביא אותנו
משך הענין לדבר במה שהרב מתמיה אותנו הוא ז"ל סבור שיש בכלל לאו דלא תסור כל
מה שהוא מדברי חכמים וכו' ונתחייב עוד לפי זאת השיטה לומר שנעשה זקן ממרא על
הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתה
שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש וכן אם
חלק בגזירה מן הגזירות שגזרו וכו' ועש"ה.
ומבואר
דנחלקו ביסוד דין איסור דרבנן אי יש בזה נתינת תוקף לכל דיני רבנן מצד עצם אמיתות
הדין עפ"י התורה או שאין כאן אלא חובת הנהגה בעלמא לשמוע לציווי ואזהרת
חז"ל, דלשי' הר"מ נראה דבמה שאמרה תורה דין לא תסור יש בזה קביעה אמיתית
בכח חז"ל לקבוע דינים מדרבנן וע"כ שפיר שייך בהן דינים לדין זקן ממרא
אבל הרמב"ן ס"ל דאין באיסור דרבנן אלא חובת הנהגה לשמוע לאזהרת חכמים
וע"כ זקן שהמרה, אף שחלק על דברי תכמים אינו בכלל דין זקן ממרא. ונראה דלשי'
הר"מ ה"ה גבי כללא דאינו ראוי לבילה, אי אינו ראוי מדרבנן יעכב אף גבי
דיני דאורייתא הואיל ויש בזה עיכוב ע"פ דין האמיתי וחשיב אינו ראוי. אבל
להרמב"ן הואיל וע"פ ד"ת הוא ראוי ואין בדין דרבנן אלא חובת הנהגה
בעלמא, שוב לא יעכב עכ"פ גבי דינים דאורייתא.
ולמש"נ
שי' הר"מ דלא כהרא"ש [שהביא השטמ"ק] ואף לרב משרשיא דהא דאינו קורא
הוא משום גזירה דרבנן עכ"פ חשיב שאינו ראוי לקרייה והוא מעכב משום כך
לד"ת הואיל ואינו יכול לקרות משום תקנת חז"ל. ונראה דלשי' הר"מ
אדרבה ה"ט דחשיב אינו ראוי לקרייה הואיל ותקנו חכמים שלא לקרות אבל
בלא"ה שפיר הוי חשיב ראוי לקרייה הואיל ומן הדין הוא ראוי לקרייה ומה שאינו
קורא הוא רק מחמת הספק וכמשה"ק בס' תנא תוספאה וכנ"ל ואי משום דבפועל
אינו ראוי בהא לא איכפ"ל ודלא כמש"כ בס' הנ"ל.
ולפ"ז
צ"ע להר"מ הא דהקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא מ"ט מביא הואיל
ואינו ראוי לקרייה מגזרת חכמים שלא לקרות וכנ"ל, [ובשלמא למש"כ בס' תנא
תוספאה דיש כאן ספק אינו ראוי א"כ מספק צריך להביא וקושי' הגמ' הי' רק על
האכילה דייאסר מספק וכפרשב"ם אבל להר"מ דהוא בודאי אינו ראוי לקרייה
מהי"ת לדין הבאה]. וע"כ צ"ל לשי' הר"מ דהא דהקונה ב' אילנות
מביא ואינו קורא הוא מדינא דרבנן אבל מד"ת אינו חייב בודאי בהבאה הואיל ואינו
ראוי לקרייה.
ובכך
נתיישבה קושי' התויו"ט על הר"מ בפיה"מ, למה הוצרך להביא פסוק לפטור
טומטום מקריאה כאשה ולא פטרו מספק כדין קונה ב' אילנות, ולמשנ"ת אש"ה
דהא בקונה ב' אילנות אין בו כלל דין הבאה מד"ת הואיל ואינו ראוי לקרייה, ולזה
אתי דרשא דאיש לפי פקודיו דהטומטום אינו מחוייב כלל בקריאה כאשה וע"כ אין
עיכוב במה שאינו ראוי לקרייה וע"כ הוא חייב בהבאת ביכורים מעיקר הדין
ומשא"כ הקונה ב' אילנות שהוא מחוייב בקריאה דהקריאה מעכבת בו ואינו חייב
בהבאה מד"ת וכמש"נ.
ולפ"ז
א"ש מה שהשמיט הר"מ לדין הקונה ב' אילנות בפ"ב ולא כתבו אלא
בפ"ד ולמש"נ מבואר היטב דבפ"ב לא הזכיר הר"מ אלא החייבים
בהבאה מד"ת אבל הקונה ב' אילנות הואיל ואינו ראוי לקרייה אינו חייב בהבאת
הביכורים מד"ת וע"כ לא כתבו הר"מ אלא בפ"ד. [עפ"י דברי
הגרי"ש כהנמן זצ"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה