אורות הגבעה ראש השנה

                        אורות הגבעה – ראש השנה תשע"ז

אני רוצה לנצל במה זו להודות לכל ידידי אהובי חברי ורבותי על הצוותא, ועל הארת הפנים והעידוד וכל ההרגשה הטובה שכל אחד נותן לי ולזולת. בראש השנה אנחנו מציינים את בריאת אדם הראשון. אחד מההבדלים הבולטים בין בהמות וחיות לבין בני אדם הוא החיוך. ראית פעם חתולה מחייכת? או שמא דב צוחק? אפילו אחרי ששמע בדיחה קורעת?? לא ולא. אבל בני אדם – אההההה, אנחנו יודעים לחייך J והחיוך הזה הוא בודאי ביטוי של צלם האלקים שלנו [עי' בזה בס' עלי שור]. יה"ר שבזכות החיוכים ההדדים נזכה ל"יאר ה' פניו אליך" וכל מילי דמיטב בזה ובבא.  

כל מצות שבתורה וכו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא וכו' כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.  [הל' תשובה א' א']

א] ומבואר דבעיקרו של וידוי נכלל גם חרטה ובושה במעשיו הקודמים, וגם קבלה לעתיד, וכמש"כ: ולעולם איני חוזר לדבר זה. ועי' גם בפ"ב ה"ב שכתב: ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו. ומבואר דהוידוי בפה הוא לכל הענינים שגמר בלבו. והיינו גם קבלה לעתיד [וצ"ע למה לא הזכיר כאן: ובושתי במעשי, וכמש"כ בפ"א ה"א וכנז'].

ב] וצ"ע דבפ"ב ה"ז וה"ח כתב: יוהכ"פ הוא זמן תשובה לכל וכו' לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ וכו', הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי, וקשה דהא לעיל כתב דעיקרו של וידוי הוא חרטה ובושה וגם קבלה על העתיד וכנז', וא"כ אמאי בוידוי יוהכ"פ אינו אומר בוידוי רק: אבל אנחנו חטאנו, ועי' לח"מ, והרמב"ם עוד הוסיף וכתב: והוא עיקר הוידוי, [והוא מדברי הגמ' ביומא פז, ב], וצ"ע.  והאחרונים הרחיבו בזה, ואנחנו נטעם קצת מנועם צוף דבשם.

חילוק בין יום כיפור לשאר ימות השנה

ג] בס' משנת יעקב תירץ [וגם בס' אור אברהם פ' אחרי מות ובס' נועם שי"ח לגר"ש קוטלר זצ"ל עמ' ק"צ, ובקובץ מסורה ט' עמ' פ"ב עיי"ש], ביסוד דברי המנ"ח במ"ע שס"ד, דאף דהוידוי מעכב הכפרה, ובלי וידוי אינו מתכפר לו, מ"מ כשעשה תשובה הוי צדיק גמור, אף בלי וידוי, ויסודו מדברי הגמ' בקדושין [מ"ט, ב] דאם קידש ע"מ שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו, ומבואר שהוא צדיק, אף שלא התודה בפיו, רק הרהר בלבו, ומוכח דבתשובה לבד, הוא כבר צדיק גמור, ע"ש. ומעתה יתכן לומר דדין וידוי של כל השנה, הוא דין אחר מדין וידוי דיוהכ"פ, דדין וידוי דכל השנה, דהוא להתכפר עי"ז, צריך אמנם להתודות בשפתיו, ולומר ענינות אלו שגמר בלבו, והיינו חרטה בושה וקבלה לעתיד, ובל"ז אין זה וידוי שיתכפר בו, ובכל השנה מצוה שיתודה כדי להתכפר, אבל ביוהכ"פ שעצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה ג', אם כן אין בזה דין הוידוי דכל השנה אלא יש בזה הלכה מיוחדת של וידוי, [ואולי זה מדרבנן], ווידוי זה של יוהכ"פ הוא אמנם רק לומר אבל אנחנו חטאנו, וא"צ בזה בושה וקבלה לעתיד. ואשר ע"כ א"ש דברי הרמב"ם הנז': יוהכ"פ הוא זמן תשובה לכל וכו' לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ וכו' הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי, והיינו לגבי יוהכ"פ הוא עיקר הוידוי, ומש"כ הרמב"ם: לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוהכ"פ, היינו מדין וידוי מיוחד ביוהכ"פ, וכמש"נ, ואין זה מצד דין הוידוי הנאמר בדין התשובה של כל השנה, אלא זהו דין וידוי מיוחד ליוהכ"פ, וכמש"נ.

ועי' מש"כ הרמב"ם שם בה"ח: עבירות שהתודה עליהם ביוהכ"פ זה חוזר ומתודה עליהן בו ביוהכ"פ אחר אע"פ שהוא עומד בתשובתו וכו', ודין זה לא מצאנו בכל בעל תשובה בכל השנה, ואין זה אלא דין מיוחד ביוהכ"פ, דיש בזה דין וידוי מיוחד [אך צ"ע דהפסוק שהרמב"ם מביא: שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, לא איירי ביוהכ"פ דוקא]. וכן מש"כ שם: ומצות וידוי יוהכ"פ שיתחיל מערב היום וכו' חוזר ומתודה בלילי יוהכ"פ ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה וכו', וכל זה ברור הוא שזה הלכה מיוחדת ביוהכ"פ, ומעתה י"ל דכל דין הוידוי של יוהכ"פ, הוא דין מיוחד ביוהכ"פ, ואין זה מדין הוידוי של כל השנה, וכש"נ. [ובס' שארית יוסף להרה"ג ר' שלמה וואהרמן ז"ל ח"ד עמ' קנ"ח דימה זאת לוידוי הנאמר על הקרבן שצריך וידוי בשעת כפרה וה"ה ביו"כ שהוא שעת כפרה עיי"ש וינעם לך].  

והנה בפ"א ה"ג כתב הרמב"ם: התשובה מכפרת על כל העבירות וכו' ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים וכו' אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יוהכ"פ מכפר יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן כיצד עבר אדם על מצות עשה וכו' ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, ע"ש בכל ההלכה.

ולכאורה לגבי מצות עשה, מה צריך לכפרת יוהכ"פ, הרי לא זז משם עד שמוחלין לו, והן מתכפרים לשעתן, ואולי אמנם כן הוא דא"צ ליוהכ"פ אלא בעבירות אחרות שכתב שם בה"ד שבזה אין התשובה מכפרת לגמרי מיד, ע"ש. ומש"כ בה"ג: התשובה מכפרת על כל העבירות וכו' ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים, אמנם א"צ בכפרת יוהכ"פ, לגבי מצות עשה. וכפרת יוהכ"פ, הוא על שאר העבירות.  וכתב בס' משנת יעקב שלפי מה שנתבאר, נראה דשפיר צריך לכפרת יוהכ"פ אף במצות עשה, והוא באופן שעשה תשובה, אך לא התודה כהלכות וידוי של תשובה בכל השנה, והיינו חרטה, בושה וקבלה לעתיד, דבכל השנה לא יתכפר לו ע"י התשובה, דבלי וידוי אין כפרה, וכמש"כ המנ"ח הנז', אבל ביוהכ"פ יתכפר לו שפיר, אם רק התודה כדין וידוי של יוהכ"פ. והוא אמירת: אנחנו חטאנו, וכמש"נ, וא"כ גם לגבי מצות עשה צריך לכפרת יוהכ"פ, וכמש"נ. 

והנה בפ"א ה"ב כתב הרמב"ם: שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כ"ג מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בנ"י. ופשטות הדברים נראים דהוידוי הוא אותו לשון וידוי שכתב לפני כן בה"א דהיינו חרטה בושה וקבלה לעתיד, ובמתני' ביומא סו, א, תנן דלשון הוידוי הוא עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל וכו', [וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מעיוהכ"פ ה"ב] ולא כתוב שצריך גם חרטה בושה וקבלה, וצ"ע.

חילוק בין דין וידוי לדין תשובה

ד] בס' מעגלי צדק [לגר"ח קרלנשטיין זצ"ל] ביאר שבהלכה ח' מדובר מדין עיקר וידוי ובזה די לומר "אבל אנחנו חטאנו". אבל בפ"א ה"א ובפ"ב ה"ב מדבר הרמב"ם מדין עיקר מעשה התשובה שצריך להיות בדיבור ומחמת זה צריך להוציא בשפתיו כל מה שגמר בלבו. [אבל עי' בקובץ נזר התורה תשרי תשס"ד עמ' קכ"ו שכתב בדיוק להיפך – שבפרק א' הרמב"ם התייחס למצות וידוי ואילו בפ"ב הלכה ח' דיבר במצות תשובה. המעיין יראה את הדברים במקור וישפוט]. והוסיף בס' אמרי דוד [עמ' ס'] שבאמת מדויק בזה היטב לשון הרמב"ם בפ"ב ה"ב "וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו", ומבואר שהדיבור צריך להיות על כל הדברים שגמר בלבו דוקא, דבאמת מעשה התשובה הוא בלב אלא שיש דין שצריך להוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, והסדר שצריך קודם לגמור בלבו ואח"כ להוציא בשפתיו.

והנה לפ"ז יוצא שכל הפיוטים המדברים מענין החשובה אע"פ שאין חיוב לאמרם, מ"מ מי שאומרם בכונת הלב מקיים עי"ז המ"ע דאורייתא של תשובה וצ"ל דזאת היתה באמת כונת הראשונים ז"ל כשחיברו פיוטים אלה. אלא שעדיין קשה מגמ' קידושין באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק שאפילו ברשע גמור חיישינן לקידושין, שמא הרהר בתשובה וכמו שהוכיח מזה המנ"ח דמצות תשובה מתקיימת בהרהור. ולהנ"ל י"ל דמאחר דכל מאי דבעינן דיבור הוא משום גמירות דעתו ממילא דבזה שאמר על מנת שאני צדיק חשבינן זה גופא לגילוי על גמ"ד עכ"ד עיי"ש עוד ועי' במנחת אשר על המועדים עמ' ס"ז.

הכרה בסיסית של החטא ותשובה אמיתית

ה] בספר דברי ירמיהו [לג"ר ירמיהו לעוו תקע"ו-תרל"ד מגדולי רבני הונגריה בפ"א ה"א ובפ"ב ה"ח] כתב שיש שתי דרגות בוידוי, וחילק בין עיקר הוידוי שהוא הכרת החטא בלבד "ואנחנו חטאנו" שהיא המודעות הבסיסית לחטא, וכלשונו  " .... הוא השורש ועיקר הודוי כי מי אשר לבבו נאטם ולא ירגיש עונו לא ישוב באמת".  לעומת הנוסח המורחב בהלכה א' שמדובר באדם שהפנים את גודל חטאו ואוולתו  " ... השב באמת ותכלית ידיעת חטאו להרים הרגשת לבבו ובושת יכסהו על רוע מעשיו" נמצא ש"שם הכוונה עיקר מה שהכל תלוי בו, ופה על תכלית הנאמר היוצא מהעיקר והתכלית וההתחלה שניהם עיקרים, וע"ז כתב וכל המרבה וכו'".

ו] בס' ארבעה טורי אבן [לרבי אלעזר רוקח תמ"ה-תק"ב רב באמשטרדם וצפת ועוד ואבי משפחת רוקח שבין צאצאיה נמנים אדמור"י חסידות בעלז] כתב שבפ"ב ה"ח שנאמר שדי לומר "אבל אנחנו חטאנו" מדובר במי שאינו מרגיש בנפשו שום חטא ועון שעשה. שאם מדובר במי שיודע שעבר שום עבירה הרי כבר פסק לעיל ה"ג שצריך לפרט החטא אלא מדובר שאינו מרגיש בנפשו שום חטא ואפ"ה צריך לומר אבל אנחנו חטאנו דשמא בא לידו איזה חטא בשוגג כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכך צריך לומר חטאנו לבד. אבל לעיל רפ"א מדובר ביודע בנפשו שעבר עבירות בזדון ובשגגה וכמו שסייס שם ועשיתי כך וכך. ועי' בס' פרקי אמונה [לגר"מ גיפטר עמ' צ"ו] ויש להאריך עוד ואין כאן מקומו ישמע חכם ויוסף לקח.

 עיונים בפרק מ"ז שאומרים לפני תקיעת השופר עפ"י הספה"ק

למנצח לבני קורח מזמור – בני קורח, שמקום נתבצר להם בגיהנום ואומרים שירה, מעריכים את החשיבות של מלכות שמים, שהיא המוטיב של פרק זה, ומבינים שע"י מחלוקת לשם שמים, מתגלה מלכותו. ראיה לדבר, השיר של יום השני הוא גדול ה' ומהולל מאד, שחילק מעשיו [הבדיל רקיע בין עליונים ותחתונים] ומלך עליהן [ר"ה ל"א]. החלוקה [כביכול] איפשרה מלכות. ויש להאריך ואכ"מ. [עי' בקובץ חכמי לב עמ' תצ"ג-תק"א דברים נפלאים פלאי פלאות].

והנה רש"י מביא, בני קורח אסיר אלקנה ואביאסף היו והשתתפו במחלוקת קורח ועדתו כשהצו על ה' ועל משה רבינו וכאשר פתחה האדמה לבלוע את כל עדת קורח הם ונשיהם וטפם, חזרו בהם בפתחו של גהנום בפתח האדמה בזעקה משה אמת ותורתו אמת, ואז נבצר להם מקום לעמוד ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה זו בפרק זה של ראית כבוד ה' ומלכותו לעד, שמשה אמת ותורתו אמת. הזמן לומר שירה זו לא היה כשחזרו לבתיהם בריאים ושלמים אלא עדיין על פתחו של גהנום, אשר א"כ שירה חדשה לימדונו. והנה קורח נבלע הוא וכל עדתו נשיהם וטפם וכל אשר להם בלא להשאיר כלל זכר וגם בני קורח היו בדין וכבר התגלגלו לקראת פתחה של גהנום אבל ברגע האחרון בצעקה 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים', יצאו ברגע קטן מאפילה חושך וצלמות לאור גדול. גם קורח ועדתו מובא בחז"ל סנהדרין ק"י צועקים בגהנום 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים' אבל הם כבר לא בעוה"ז ואז אין בזה כל תועלת לקורח ועדתו אין להם חלק לעוה"ב לדראון עולם, אבל בני קורח, בזכות הצעקה ברגע האחרון שהיו כבר בפתחו של גיהנם אבל עדיין בעוה"ז, זכו להצלה נפלאה למקום מפלט לעמוד עליו ולזכות לרוח הקודש לזמר שירה על מלכות ה' לעולם ועד. וזוכים בני קורח שמבניהם ייצא שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן כמו שכתוב [תהילים צ"ט ו'] 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו' וכל הלוים העומדים לשיר ולהלל לה' במשמרות הלויה הסוכים ברוה"ק מבני בניהם והכל בזכות צעקה אחת של אמת. ברגע האחרון זכו לצאת מאפילה לאור גדול, ובאו בני קורח ללמדנו לזעוק ולהריע בכל לב. על פתחה של שנה חדשה, שמי יודע מה ילד יום, בזמן שהקב"ה יושב על כסא דין במידת הדין המתוחה וכל שנה אנו רואים שבפתח נופלים לתוכה רבים וטובים אבל עם זעקה באמת משה אמת ה' אלוקים אמת ואנחנו בדאים אזי נזכה אנו בנינו וכל משפחתינו לצאת ברגע אחד מאפילה לאורה לזכות לרוח הקודש ממרום לסיעתא דשמיא לעבוד את ה' באמת [נזר מלוכה עמ' קצ"ט-ר'].

כל העמים תקעו כף הריעו לאלקי יעקב – בעת תקיעת שופר כשמכתירים אנו את השי"ת בכתר מלכות, מתרוממים גם אנו עמו, ועמנו מתרומם העולם כולו, אז יכולים גם כל העמים לתקוע כף, להתחבר יחד, ולהריע לאלקים בקול רינה, שישראל עצמם יהיו להם בבחינת אלקים. 'כי ד' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ' [פס' ג'], ובהזרחת אורו בקרבנו ובהתאחדותינו בו ית"ש באחדות גמורה מתגלה כבוד מלכותו על כל הארץ. אז 'ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו' [פ"ד], שעל ידי עלייתנו לבחינת אלקים כל העמים הם תחתינו ויכולים הם לקבל את אור ד' על ידי כוונת עבודתם לישראל עם ד' אשר יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה [פ"ה]. 'עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר' כשבחינת אלקים מתעלה וגם ישראל מקבלים בחינת אלקים אז 'ד' בקול שופר'. תקיעת השופר של ישראל מעשה ד' הוא ו'ד' אלקים בשופר יתקע' [זכריה ט' י"ד]. זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו [פ"ז], מה שיזמרו לישראל שהם בבחינת אלקים ['זמרו א-להים' ולא זמרו לא-להים] 'זמרה למלכנו' תהיה 'כי מלך כל הארץ אלקים זמרו משכיל' [פ"ח]. כי ישראל עקב אחדותם האלקית מולכים על כל הארץ ומגלים בכך את מלכות הקב"ה על כל הארץ והזמרה צריכה לבא מתוך השכלה קדושה זו 'זמרו משכיל'. [מי מרום]

מלך א-להים על גוים א-להים ישב על כסא קדשו [פ"ט], בזה שישראל נעשים בחינת א-להים לגויים נשלמת השלמות העליונה והכל בא על תקונו, 'א-להים ישב על כסא קדשו', שזו היתה מגמת ישראל בבריאה 'בראשית ברא א-להים', בזכות ישראל שנקראו ראשית [ילקו"ש בראשית ב].

נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם, כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה [פ"י] לאחר התיקון יהיו נדיבי העמים אשר יתנדבו ללכת אל בית יעקב נאספים בבחינת עם אלקי אברהם, שכשמו כן הוא, אב המון גויים נתתי [בראשית יז ה] ויכירו גם המה וידעו כי ישראל שהם מגיני הארץ מעולם המה להם לאלקים מאד נעלה. [מי מרום]

כל העמים תקעו כף – גם העמים ישמחו בעת ימלוך ה' על הארץ [עי' מצודות ציון]. ולא רק חלק מהעמים אלא כל העמים. כל העמים עתידים לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים בשמחה. בהתחשב בעובדה שמדת הדין תהיה מתוחה עליהם אין זה אלא ....מדהים. [עי' מכתב מאליהו על ר"ה עמ' רפ"ו]

כל העמים תקעו כף הריעו לא-להים בקול רנה. מלך א-להים על גוים, אלקים ישב על כסא קדשו. ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו - לפי שביחד עם הכתרת מלכותו, נכתרים גם אנו בהוד המלכות ואנו מתעלים אז מבני מלכים למלכים מבחינה של 'כל ישראל בני מלכים הם' לבחינה שכל ישראל מלכים הם. ובזה הננו נבדלים בראש השנה מכל השנה כולה שאם בכל השנה אנו רק בני מלכים בר"ה הננו מלכים עצמם [מי מרום ז' ק"פ].

כל העמים תקעו כף וכו' - רש"י ואונקלוס מבארים בכמה מקומות ש'עמים' פירושו שבטים. 'אף חובב עמים' - גם חבה יתירה חבב את השבטים כל אחד ואחד קרוי עם [רש"י בפרשת וזאת הברכה]. כל העמים פירושו כל השבטים. תקעו כף - תקעו בשופר מאה קולות כמנין כ"ף. אם נבאר את הכתוב כפשוטו - תנו יד אחד למשנהו לעמוד יחדיו לפני מלך במשפט יעמיד ארץ.  

"הריעו" - רמז לסדר שופרות. "לא-להים" - רמז לסדר מלכיות כמובא בר"ה ל"ב. בקול רנה - רמז לסדר זכרונות, זכירה באה מתוך רנה 'וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו' [תהילים ק"ו]. כי ה' עליון נורא - בר"ה מתעלה הקב"ה קם מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים. מלך גדול על כל הארץ - בר"ה אנו אומרים המלך הקדוש, ממליכים את הקב"ה עלינו.

ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו - קול השופר בר"ה מזכירנו את שופרו של משיח ואנו מתמלאים אמונה ובטחון כי המשיח יבא במהרה והעמים העומדים עלינו לכלותינו יתנם ה' תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו – ארץ הקודש. גאון יעקב אשר אהב סלה - זה בית המקדש וירושלים. עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר - ה' יתעלה כשנתקע לפניו על עולות וזבחי שלמים [כן מפרש רש"י שם]. הנה נוכחנו לדעת כי המזמור ענינו בראש השנה תקיעת שופר ושופרו של משיח לכן נוהגים אנו לאמרו בראש השנה קודם תקיעת שופר. מי יתן ובקרוב יתקיימו דברי הנביא וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן וגומר ונזכה לשמוע קול שופר של משיח בבי"א.  [ס' פרי לבנון עמ' כ"ט-ל"א ועי' זאת ליעקב פרשת ראה עמ' רע"ט וצרף לכאן].

אשר יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה - נזכה לארץ ישראל מכוח "גאון יעקב" שהוא "הקול קול יעקב" דהיינו דברי תורה [כ"ק אדמו"ר שליט"א].  

 עלה א-להים בתרועה הוי"ה בקול שופר – מבאר רבי אברהם בנו של הגר"א בפי' באר אברהם על תהילים: ותרועה הוא קול שמחה מרבים וחבורת מרעים וכאשר יתנו רבים קולם בשמחה לד' שהוא מלך ומנהיג אז עלה ונתעלה אלקים בתרועה ע"י קול שופר, יתעלה שם הוי"ה כי תקיעת שופר מורה על שממליכים אותו כמ"ש בשלמה כאשר המליכו אותו כל ישראל ע"כ. יש נוהגים לבכות בעת התקיעות, אבל מכאן לומדים [ועי' גם מה שכתבנו על הפסוק כל העמים תקעו כף] שההמלכה והתקיעה צריכות להיות נעשות מתוך שמחה. "ישמחו במלכותך שומרי שבת" – מלכות ה' מתקבלת מתוך שמחה. "ומלכותך ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה". והד לדברי בנו נמצאת בעדות על האב: "רבינו הגר"א היה שמח מאד בעת תקיעת שופר ואמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה" [כתר ראש]. ובתרגום יב"ע על הפסוק הריעו לא-לוהים בקל רנה - "בחדוה יביבו". ועי' בשו"ת דברי מנחם [סי' י"ג]. מצד שני – גנוחי גנח וילולי יליל. גם מוטיב הבכי קיים. עי' היטב בפחד יצחק [מאמר ז'], וקובץ הדרום [כ' עמ' ל"ז], פעמי מועד [עמ' ק"מ והלאה], 

עלה א-להים בתרועה וכו' אלקים ישב על כסא קדשו - גם השבת משמשת בתפקיד דומה, שכן בשמירת שבת אנו מכריזים שה' כבורא עולם הוא אדון כל המעשים דהיינו מלך על כל העולם וכך נאמר בתפילת יוצר של שבת ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו נמצא שיש בשבת חלק ממה שיש בתקיעת שופר ולכן לא נתבטל ענין תקיעת שופר מכל וכל בר"ה שחל בשבת [אור המזרח נ"א עמ' כ"ז].

כי מלך כל הארץ א-להים זמרו משכיל - זמרו לשון כריתה, ר"ל כשאדם ממליך על עצמו עם כל הארציות שלו את השי"ת, בזה כורת כל השכלתנות והחקירות האנושיות ממנו ובא לשכל הטהור של התורה הקדושה. וכתוב [שם קיט, קכה] 'עבדיך אני הבינני ואדעה עדותיך' ר"ל התבוננות וידיעה הנובעות מעבדות נקראת ידיעה אמיתית משא"כ ידיעה שהיא ע"ד חכמתו קודם ליראתו והבן [עפ"י הבית אברהם לגה"ק ר' אברהם מסלונים].

מלך א-להים על גויים - בס' גבול בנימין בדרוש כ"ב ליום ראשון של ראש השנה ביאר כי יש שלשה השגחות מהבורא ית' על ברואיו, הראשון לאומות העולם בכלל, זהו 'מלך אלקים על גוים', השנית לישראל בפרט, זהו 'נדיבי עמים נאספו עם א-להי אברהם', והשלישי, השגחה פרטי פרטית לצדיקים, וזהו 'כי לא-להים מגיני ארץ', הם הצדיקים כי לה' מצוקי ארץ, שהם מגן להגין מן הפורענות, 'מאד נעלה', זוהי היותר מעולה. וההשגחה הלזו הנתוסף ביותר להצדיקים הוא מבואר במענת אליהוא לאיוב בפסוק 'לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא' וביאר שם במלבי"ם שהשגחת ה' הפרטית נמצאת תמיד עם הצדיק ולא תסור ממנו רגע שהשגחה נמשכת לפי המעשה וכפי שיוסיף בצדקותיו ודבקותו בה' כן יחולו בו עיני ההשגחה על כל פרטי פעולותיו וביאר שם רש"י ואת מלכים לכסא עד אשר עם מלכים יושיבם.

מלך א-להים על גויים, א-להים ישב על כסא קדשו

פירש"י ישב על כסא קדשו, עכשיו הכסא שלם. וביאור דבריו, דבשמות כתיב 'כי יד על כס י-ה, ופירש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. וביאר בזה הגרי"ז ז"ל דכסאו שלם, היינו שימלוך הקב"ה על כל העולם ויקבלו כולם את עול מלכותו. ובתפלה אנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגוים בזה"ז, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ דכנשפוט הר עשיו והאויב תמו לנצח אז הקב"ה יהי' מלך על כל הארץ ולכן אין כסא הקב"ה שלם עד לע"ל כשימחה עמלק. ולפי"ז נראה דזהו מאי דכתיב בקרא, מלך אלקים על גוים, דהקב"ה מלך על כל הארץ וממילא אלקים ישב על כסא קדשו ר"ל דהכסא שלו שלם [רינת יצחק על תהילים].

שנה טובה ומתוקה ואורות אין סוף!!!