אורות הגבעה יו"כ

                         אורות הגבעה – יום הכיפורים תשע"ח

חילוק מלאכות ליום כיפור

מובא בשבת [דף ע']: חילוק מלאכות [להתחייב על כל אחת בנפרד אם עבר על כמה מלאכות בהעלם אחד] מנלן? אמר שמואל אמר קרא [שמות ל"א, י"ד] 'מחלליה מות יומת' התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד. האי במזיד כתיב? אם אינו ענין למזיד דכתיב [שמות ל"ה ב']  כל העושה מלאכה יומת, תנהו ענין לשוגג. ומאי יומת יומת? בממון [שיביא הרבה קרבנות]. ותיפוק ליה חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' נתן דתניא ר' נתן אומר" לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מה ת"ל וכו' לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצאת? להקיש אליה, ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. שמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת דתניא הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי. ר' נתן אומר לחלק יצאת. ותיפוק ליה לחלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא רבי יוסי אומר  ועשה מאחת מהנה פעמים שחייבים אחת על כולן ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת וכו' עיי"ש. 

הרי לנו שלשה מקורות לחילוק מלאכות בשבת – שמואל לומר מהפסוק "מחלליה מות יומת", רבי נתן לומד מ"לא תבערו אש", ור' יוסי לומד מאחת מהנה.

והסתפק השער המלך אם יש חילוק מלאכות ביום הכיפורים כמו בשבת או אין בו חילוק מלאכות שיום הכיפורים שוה בזה ליום טוב שאין חילוק מלאכות. וכתב להוכיח שיום הכיפורים דינו כיום טוב מכך שלמדנו בפרק שלישי במכות [כ"א:] יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויום טוב וכהן ונזיר בבית הטומאה. והגמרא שואלת שיהיה חייב גם משום זורע. ועונה הגמרא שאין חילוק מלאכות ביו"ט. ואם נכון הדבר שיש חילוק מלאכות ביום הכיפורים, למה לא כתוב במשנה "יש חורש וכו' ויום הכיפורים" [במקום יו"ט] והוי תשע. ומכך שלא מוזכר יו"כ, סימן שאין חילוק מלאכות.

ותירץ רעק"א במערכה לביצה דנהי דביוה"כ איכא חילוק מלאכות לענין חטאת מ"מ לענין מלקות במזיד ליכא חילוק מלאכות ע"ש. והקשה בקה"י, דיסוד ענין חילוק מלאכות הוא דביו"ט מוזהר על שם מלאכה ומשו"ה כשעשה כמה מלאכות הו"ל ב' זיתי חלב דהכל משום איסור מלאכה הוא ובשבת הוזהר במיוחד על הזריעה ובמיוחד על הקצירה וכן כולם, דהו"ל כל חד שם בפנ"ע וכשני שמות הן ושמות מחלקין וא"כ איך יתכן שביוה"כ לענין מלקות במזיד לא יהא חילוק מלאכות והיינו שאין אלא אזהרה על שם מלאכה ולא אזהרה פרטית על שם קצירה ובשוגג יהא חילוק חטאות. דממ"נ אם אין אזהרה על שם קצירה בפרט במזיד אין לחייב על שגגתו חטאת דאינו חייב על השוגג אלא מה שמוזהר בו על המזיד. [אבל עפ"י מה שנכתוב לקמן בדעת רבי יוסי שאפשר לחלק בין מלקות לחטאת].

      

שוב כתב השער המלך [וכיוונו לזה רבים כמו הפני יהושע, הטורי אבן במגילה ז', והגרע"א במערכה בביצה לקראת הסוף] דנראה שזה תלוי במחלוקת ר' יוסי ור' נתן בהבערה ללאו יצאתה או לחלק. דלמאן דאמר לחלק, יש לומר דרק בשבת גילתה תורה חילוק מלאכות דחמיר, דזדונו בסקילה [או שהגילוי שיש חילוק מלאכות כתוב רק בשבת ורק במקום שיש גילוי אפשר לומר את החידוש של חילוק מלאכות]. ולמאן דאמר ללאו יצאתה אבל לחלק ילפינן מדכתיב ועשה אחת מהנה כדאיתא בפרק כלל גדול, יש לומר כיון שמהפסוק שכתוב בדין חטאות הוא שלומדים כך, הרי גם יום הכיפורים שחייב חטאת יש בו חילוק חטאות. והסיבה שהמשנה לא הזכירה יום הכיפורים אפשר לומר שהמשנה לא רצתה להיכנס למחלוקת בין ר' נתן לבין רבי יוסי. וכל זה שלא כדברי הגאון רמ"ע מפאנו דפשיטא ליה שאין חילוק מלאכות ביום הכיפורים אלא הדבר שנוי במחלוקת אלו תורף דב"ק.

יום כיפור גם נקרא שבת

ובבית הלוי ח"א סי' ט"ז כתב שהפסוק של לא תבערו מתייחס ג"כ ליוה"כ, שיוה"כ גם נקרא שבת, שכן מוכח להריב"א ז"ל בתוס' פסחים [דף ה' ע"ב ד"ה לחלק] דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינו אסור ביו"ט, שהרי אינו בכלל מלאכה והפסוק של לא תבערו כתוב בקשר לשבת. וקשה, דא"כ גם ביוה"כ לא יהא איסור הבערה לר' יוסי דללאו יצא וכבר הוכיח השאג"א בראיות ברורות דלכו"ע איכא איסור הבערה ביוה"כ בסי' ע"א. ועכצ"ל כמש"כ בקו"א שם בשם ההפלאה דשאני יוה"כ דאיקרי נמי שבת וע"כ הפסוק של 'לא תבערו' מתייחס גם ליוה"כ וא"כ כך גם חילוק חטאות דיליף ר"נ מהפסוק של 'לא תבערו' מתייחס ליוה"כ את"ד הבה"ל.

גם יו"ט נקרא שבת

אלא שהקשה בקה"י דהא גם יו"ט בכלל שבת הוא דהא אמרי' דגם ביו"ט פטור מתפילין והטעם לפי שהן עצמן נקראו אות וגבי יו"ט הא לא כתיב כלל אות אלא משום דיו"ט איקרי שבת ובשבת כתיב אות כמש"כ הסמ"ג בעשין ג' ע"ש. הרי דגם יו"ט איקרי שבת וא"כ קשה שיטת הריב"א ז"ל במש"כ דאזהרת לא תבערו לא מתייחסת ליו"ט משום דשבת כתיב וכעת צ"ע. ועכ"פ ע"כ שגם הריב"א ז"ל מודה דיוה"כ בכלל שבת וכנ"ל.

והבית הלוי הקשה למה לא כתוב במשנה של "אין בין שבת ליוה"כ" גם ענין חילוק מלאכות לפי מאן דס"ל דגם ביוה"כ אין חילוק מלאכות עיי"ש. והעיר בס' אמרי מהרא"ב [מגילה עמ' ל"ח] דלמה לא הקשה כזאת על מתני' דאין בין יו"ט לשבת שלא מונה המשנה חילוק מלאכות.

לכו"ע אין חילוק מלקויות

והנה בפסחים [דף מ"ז] מובא "יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כו' ופירש"י ושביעית דעובר משום שדך לא תזרע וחורש כגון חורש לכסות את הזריעה ובכלאים בכרם דבהדי דקא חרש חפה הכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה ויו"ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד הוא דאין לוקין עליו עכ"ל. וכוונת רש"י להקשות אמאי לא תני שבת ויו"ט ויהיו ט' לאוין או עשרה לאוין דהא יש חילוק מלאכות בשבת ויהי' חייב מלקות משום חורש ומשום זורע ועל זה תירץ רש"י דבשבת ליכא מלקות דניתן לאזהרת מיתת בי"ד. ולכאורה רש"י לא הקשה למה לא תנן יום הכיפורים משום שלא רצה להיכנס למחלוקת ר"נ ור"י, כמו שכתבנו לעיל.

קושטא קאי, נראה שכולם מסכימים שלא מתאים לשנות כאן במשנה זו "יום הכיפורים", ואין הדבר שנוי במחלוקת, וכמו שיתבאר. והנה בגמ' מכות דף כ"א: מוכח דחילוק מלאכות הוא בין לענין חטאות בין לענין מלקות. דהקשו שם ביו"ט ולילקי נמי משום זורע דהך חורש הוי חרישה וגם זריעה שמחפה את הזרעים ותי' רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. ופירש"י דמ"ד הבערה לחלק יצאת ס"ל דאין חילוק מלאכות ביו"ט, דביו"ט לא יצאת הבערה והיינו דבשבת דגלי גלי וביו"ט דלא גלי לא גלי [כמש"כ הטו"א ולא כהשעה"מ שכתב מפני דשבת חמירא] ומ"ד נמי הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה הנ"מ באיסורי דאית בהו חיוב חטאת כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת דבההיא פרשה דועשה מאחת מהנה מיירי בחטאת אבל יו"ט דחיוב מלקות הוא ואין זדונן כרת אין בו חילוק מלאכות עכ"ל.

וכתב בס' משאת משה [פסחים סי' ס"ג וכל המובא לקמן עפ"י דבריו] שמשמע בכונת רש"י שרק לענין חטאות ילפינן חילוק מלאכות ולא לענין מלקות, ונראה דזהו רק לר' יוסי דיליף חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה. אבל לר"נ שיליף מהבערה לחלק יצאת, גם לענין מלקות יש חילוק מלאכות בשבת כגון לר' ישמעאל דס"ל שלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לוקין אם התרו למלקות ולא למיתה כמבואר במכות דף י"ג אלא שביו"ט אין חילוק מלאכות מפני שלא תבערו לחלק יצאת בשבת ומהיכי תיתי נימא שגם ביו"ט, דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. ויש לכך טעם הגיוני, דהנה התוס' רי"ד [בשבת דף קל"ח ועי' תוצאות חיים ה-ב ובס' מורשת משה שבת סי' ק"ה] כתב דלר"נ שהבערה לחלק יצאת הוי כאילו כתיב לאו על כל מלאכה ומלאכה והוי להו כמו חלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה עכ"ל. מוכח מדבריו דלר"נ דס"ל הבערה לחלק יצאת הוי כל מלאכות שבת שמות מוחלקין כמו חלב ודם והיינו כמו הבערה דכתיב לא תבערו הוא לאו מיוחד, ואמר ר"נ שהבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה ולמה יצאת להקיש אליה מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפ"ע אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפנ"ע, עי' שבת דף ע' והיינו כמו כן כל מלאכות כאילו כתיב לא תקצור לא תטחון וכו' אבל למ"ד הבערה ללאו יצאת הוי כל מלאכות שם אחד לא תעשה מלאכה וכמו שאסור לאכול ביוהכ"פ שאין חילוק אם אוכל לחם או בשר כך בשבת שהלאו הוא מלאכה והוי איסור שם אחד עשיית מלאכה.

ועתה לפי"ז, לענין חילוק מלאכות לר"נ דהוי שמות מוחלקין דהוי כמו חלב ודם שפיר שייך חילוק מלאכות גם לענין מלקות, דהא באוכל חלב ודם בהתראה אחת  שתיים ובאוכל כזית חלב וכזית חלב בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת כדתנן במתני' מכות כ"א ובכ"מ ובשתי התראות חייב שתיים. וא"כ למ"ד חילוק מלאכות מהבערה לחלק יצא, ילפינן ודאי שאם קצר וטחן בהתראה אחת חייב שתיים כמו בחלב ודם אבל למ"ד הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה דלדידי' מלאכות שבת הוי שם אחד לא תעשה כל מלאכה וא"כ הוי כמו אכל כמה פעמים חלב בהתראה אחת שחייב רק מלקות אחת ולמה נאמר שבשבת חייב שתיים בהתראה אחת.

ומה שלענין חטאות חייב על כל מלאכה חטאת בהעלם אחד, נראה דשאני שגגות דתנן ר"פ כלל גדול דבשגג שבת וזדון מלאכות חייב חטאת אחת ובזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה. וצריך להבין הא לכאורה חטאת בא על עבירה בשוגג וא"כ בשגגת שבת ששכח שהיום שבת ויודע שמלאכות אסורות בשבת למה חייב חטאת אחת ובזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה הא גם בשגגת שבת עשה כל מלאכה בשוגג ולא במזיד ומ"ש? אלא שרב נחמן אמר [שם דף ע'] קרבן דחייב אמאי? אשגגה, התם חדא שגגה הכא טובא שגגות. מוכח מזה שחיוב חטאת לא על מעשה העבירה בשוגג לחוד אלא מפני שעצם השגגה שאינו יודע הוי חטא ולכן תלוי אם הוי שגגה אחת או טובא, דבשגגת שבת הוי השגגה שאינו יודע שהיום שבת חטא במה שאינו יודע שהיום שבת אבל ביחס למלאכות, שיודע שאסורות בשבת אין חטאת של שגגה רק עבירה ועל עבירה בשוגג לחוד בלי חטא של שגגה ליכא חיוב דהא לר"נ דס"ל שכל מלאכות דשבת הוי שמות מחולקין כמו חלב ודם למה בשגגת שבת וזדון מלאכות אינו אלא חטאת אחת הא עשה כמה עבירות מיוחדות בשוגג מוכח כנ"ל. וכיון דחטאת הוא על חטא של שגגה ולכן בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוי כל שגגה חטא, למה אינו יודע שקצירה אסורה וטחינה אסורה ואריגה אסורה וכדו' שייך שפיר חילוק חטאות. אבל במזיד לענין מלקות הרי לכאורה חיוב המלקות הוא על מעשה העבירה וכיון שלמ"ד הבערה ללאו יצאת הוי כל מלאכות שבת שם אחד כמו שאכל חלב כמה פעמים בהתראה אחת איך אפ"ל שיהי' חייב מלקות על כל מלאכה ומלאכה בהתראה אחת מ"ש מחלב וחלב בהתראה אחת שאינו חייב אלא אחת אלא ודאי שלר' יוסי דיליף חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה הוא רק לענין חטאות ולא לענין מלקות לפי התוס' רי"ד הנ"ל.

ועתה לפי"ז ביוהכ"פ הרי ממנ"פ, דלר"נ שיליף חילוק מלאכות מהבערה לחלק יצאת הרי אין חילוק מלאכות ביוהכ"פ בכלל כמש"כ השעה"מ והטו"א. ולר' יוסי שיליף מועשה אחת מהנה שבודאי גם ביוהכ"פ יש חילוק מלאכות אבל כמו שביארנו שזה רק לענין חטאות ולא לענין מלקות. ולפי"ז ניחא מה שהק' רש"י כאן רק למה לא תנן שבת היינו שבת ויו"ט אבל מיוהכ"פ לא שייך להקשות למה לא תנן יוהכ"פ ויהא חייב שתים משום חורש ומשום זורע דהא לענין מלקות ליכא חילוק מלאכות כמו שביארנו.

ובמשאת משה כתב שכל זה לפי התוספות רי"ד. אבל אפשר לומר שגם לר' יוסי יש שמות מוחלקין, וחילוק החטאות מגלה שגם השמות מוחלקין [ויש ראיה לכך מסנהדרין ס"ב ואכמ"ל בזה]. וא"כ לדעתו ביוכ"פ [שיש חילוק חטאות, ממילא] יש גם חילוק מלקויות. ואילו לר' נתן שלמד מהבערה, הגילוי הוא בשבת אבל אין לנו גילוי על חילוק מלקויות בשבת. ולפ"ז נצטרך לומר שוב כדברי השער המלך שהמשנה לא הזכירה יוכ"פ [ויהיה חייב ט' מלקיות] משום שזה שנוי במחלוקת ר"נ ור"י והמשנה לא רצתה להכניס עצמה למחלוקת עיי"ש באורך.

ואפשר להאריך מאד בנושא הזה ואין כבר מקום במסגרת מצומצמת זו, וישמע חכם ויוסף לקח - וע"ע אריכות בשדי חמד מע' יו"כ סי' ב' אות י"ג  בשו"ת תורת חסד ל"ג, בס' אמרי כהן, בס' משכנות אפרים סי' י', וברמב"ם הוצאת פרנקל [הל' שביתת עשור א' א'] מצויים מקורות רבים.  

"מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי וכו'". [רמב"ם שביתת עשור א' א']

שינוי לשון בין איסור מלאכה לבין מצות עינוי

א] עי' להלן בה"ד שכתב: מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה וכו'. 
ולגבי מלאכה כתב: מ"ע לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי, ואילו לגבי אכילה ושתיה כתב: מצוה אחרת יש ביום הכיפורים, [ועי' באו"ש שדייק כן על מש"כ הרמב"ם בה"ב: חייבין על זדונה בעשור כרת יעו"ש, ומש"כ שם, לא שייך לכאן, ע"ש]. ויש לבאר את שינוי השם בין "בעשור לחודש השביעי" לבין "ביום הכיפורים" [שהוא לכאורה גם חל בעשור לחדש השביעי...] הבולט לעין כל רואה. וביארו האחרונים [משנת יעקב על הרמב"ם כאן, בהערה להר צבי על הש"ס ר"ה ט., משנת יעב"ץ או"ח עמ' צ"א] דהרמב"ם לשיטתו דתוספת ביוה"כ, הוא רק לאכילה ושתיה, ולא למלאכה, עי' להלן ה"ו ובמ"מ שם. א"כ לגבי אכילה ושתיה, כתב שזה לא רק בעשור לחדש השביעי, דהרי יש דין תוספת, וזמן התוספת, לא נקרא עשור לחדש השביעי, לכן כתב שם מצוה אחרת יש ביום הכיפורים, דמשום דין התוספת חל ע"ז שם יוהכ"פ. ומשא"כ לגבי מלאכה, דאין בו תוספת, דייק לכתוב: לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי.

היחס בין איסור מלאכה לאיסור אכילה

ב] נאמר במשנה "על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". מפשטות דברי המשנה והגמרא משמע שאם היה צריך לכך היה מותר לשליח לאכול. וכך מפורש ברמב"ם פ"ג ה"ז "על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל ומעולם לא הוצרך אדם לכך". לכאורה היתר זה הוא כמו היתר הקרבה וכמו שמותר להקריב קרבנות פנים אף על פי שהקרבה כרוכה בעשיית מלאכה כך מותר לאכול ולשתות כדי לקיים שליחות השעיר. והעיר הגריד"ס שמכאן נראה שיש הקבלה בין איסור מלאכה ביוה"כ לבין איסור אכילה ושתייה, וזאת מכיון ששני האיסורים נובעים מקדושת היום של יוה"כ. וכך משמע מהרמב"ם שבפתיחת הלכות שביתת עשור כתב "מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם" [פ"א ה"א]. ובהמשך ה"ד הוסיף "מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר תענו את נפשותיכם". הרי שהרמב"ם צירף יחד איסורי מלאכה ואיסורי אכילה והכניס את שניהם בהלכות שביתת עשור.

אולם נראה שרבי אלעזר הקליר חולק בזה על הרמב"ם. בפיוטו ליוה"כ 'שושן עמק איומה' ייחס ליוה"כ שלושה שמות נפרדים 'יום הכיפורים' שבת שבתון' וצום העשור'. השם 'יום הכיפורים' מכוון כלפי העבודה במקדש הנועדה לשם כפרה ויש לראותו כמקביל להלכות עבודת יוה"כ של הרמב"ם. התואר 'שבת שבתון' נאמר ביחס לקדושת היום ואיסור המלאכה הנהוג בו כחלק מהמערכת הרחבה של ימי השבתון האסורים במלאכה. 'וצום העשור' מכוון כנגד איסורי האכילה והשתייה הנהוגים ביום זה. מהפיצול בין השמות השונים משתמע שדיני הצום אינם קשורים לאיסורי המלאכה ואינם נובעים מקדושת היום ולדבריו היתר אכילה לאיש עתי צריך עיון ע"כ הערתו.

אבל אני חוכך בזה משום שביחס לאיסור האכילה הרמב"ם כותב "ביום הכיפורים" ואילו ביחס לאיסור מלאכה הרמב"ם כותב "לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון" ולפ"ז אולי לדעת הרמב"ם שני האיסורים אינם נובעים מאותו שורש אלא איסור האכילה נובע מדין ה"כפרה" של היום [ומיוחד ליוהכ"פ] ואילו איסור מלאכה הוא מדין ה"שביתה" [ודומה בזה לשבת ושאר המועדות עי' מש"כ בזה בס' אלה הם מועדי ח"א עמ' צ"ו]. ואנכי הצעיר באתי רק להעיר.  

מומר לחלל יוה"כ

ג] יש לדון אם מומר לחלל יום הכיפורים בפרהסיא דינו כמומר לחלל שבת בפרהסיא. הנה מבואר בדברי רבותינו ביורה דעה סי' ב' לענין שחיטה ובאבן העזר סי' קכ"ג לענין כתיבת גט דיום הכפורים שוה לשבת [אבל עי' לקמן מה שנביא בזה]. אמנם בספר יד יהודה החדש להגאון מסאדגורא בהלכות שחיטה סימן ב' כתב בפירוש הקצר אות י' דדוקא שבת שהוא אות על מעשה בראשית אבל יום הכפורים שהוא כשאר עבירות החמורות כל שאינו עושה רק לתיאבון הוא כשאר מומר לתיאבון ולא נמצא באחד מהקדמונים שיאמר זה. ואולי יש להחמיר משום דחמיר בעיני העולם יותר משבת על כן מסתמא הוא חשוד גם לעבור על שבת בפרהסיא אבל אין נראה עכ"ד. ועיין שם בפירוש הארוך שהרחיב הדברים. והגאון החתם סופר [בחלק ששי סוף סי' פ"ג] כתב דרש"י בחולין [דף ה' סוף ע"א] פירש הטעם דמומר לחלל שבת כמומר לכל התורה כיון דכופר במעשה בראשית ודינו כעובד עבודה זרה. וצריך לומר דלא הוי ממש כעכומ"ז ומשום הכי בעי צירוף עזות שמחלל שבת בגילוי פנים וכו' ואיני יודע מנא לן דמחלל יום הכפורים הוי כמומר הלא אינו כופר במעשה בראשית ולומר יום הכפורים חמיר בעיני הבריות משבת וממילא חשוד על הקל שהוא שבת זה אינו כדמוכח מתוספות חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו'. ועלה בדעתי לומר דיום הכפורים חמיר מכל התורה ונחשד על כל התורה חוץ משבת וסבירא ליה להרמב"ם כרבינו ירוחם מובא בבית יוסף ושלחן ערוך יורה דעה סי' ב' סעיף ה' אלא שהרב בית יוסף כתב שם באותו סימן החשוד לדבר חמור חשוד לקל היינו באותו מין עצמו כגון שחשוד לעשות מלאכה בשבת חשוד לעשות מלאכה ביום טוב אבל לאכול אפילו איסורים קלים אינו חשוד וכן החשוד לאכול איסור חמור אינו חשוד לעשות מלאכה אפילו קלה ואם כן החשוד ליום הכפורים אינו חשוד לכל התורה כולה מה שאינו נוגע למלאכה ואם כן הדבר צריך עיון עכ"ל [הובא כ"ז בשדי חמד ח"ג מערכת המ"ם כלל פ"ו].

בשו"ע [קכ"ג סעיף ב'] כתוב שגט שנכתב ע"י מחלל שבת פסול אבל השמיט מחלל יום כיפור. שם [בסעיף ה'] כתב שגט שנכתב ביו"כ פסול. בשו"ת מחנה חיים [לג"ר חיים סופר נולד צום גדליה תקפ"ב והיה רב בבודפשט] הביא מכתב הג"ר יעקב שלום [שמילא את מקומו] שחידש שרק המחלל שבת דינו כמומר ולא המחלל יום הכיפורים [כמו שכתוב בסעיף ב']. אבל אם הגט נכתב ביום הכיפורים [כבסעיף ה'] פסול, מכיון שא"א לסמוך עליו שכתב לשמה ומסתמא כתב אדעתיה דנפשיה. לפ"ז אין צורך שיכתוב בפרהסיא [שיהיה דינו כמחלל יוה"כ בפרהסיא] אלא די שיכתוב בפני שנים עיי"ש. 

  

בס' תבואת שור [סי' ב' סט"ז] השווה המחלל יו"כ למחלל שבת ששניהם מומרים לכל התורה כולה. ורבים תמהו עליו [פמ"ג בפתיחה כוללת ח"ד אות ג', לב אריה חולין י"ד., חת"ס שהבאנו לעיל ועוד] מדברי רש"י הנ"ל [חולין ה'] שרק המחלל שבת נחשב לכפור במעשה בראשית. בשו"ת משנה שכיר [סי' קל"ד] הצדיק דברי התבואת שור, עיי"ש שכתב שהמעיז לחלל יו"כ, יום כפרת כל העוונות, נחשב כאילו כפר בכל התורה כולה. וגם עפ"י דברי המהרש"א [ריש יומא] שהשווה קדושת שבת לקדושת יו"כ ["שבת שבתון"] ולכן פותחים את המסכת בשבעת ימי פרישת כה"ג, לרמוז על קדושת שבת עיי"ש.

ויש לציין לדברי הרמב"ם [שבת פ"ל הט"ו] שכתב שהמחלל שבת הוא מומר לכל התורה כולה לא משום שהוא כופר במעשה בראשית אלא משום ששבת היא אות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, והאחרונים ביארו שהוא משום חומר העבירה. ולפ"ז יתכן שגם המחלל יוה"כ שהוא חמור מאד [במיוחד בעיני הבריות], יהיה דינו כמחלל שבת. אבל מצד שני יום כיפור קל משבת שאינו אלא כרת ואילו המחלל שבת חייב סקילה.

והנה, לגבי יובל כתוב "כי לי הארץ" ופירש"י אל תרע עינך בה שאינה שלך. א"כ הרי לנו ששנת היובל היא יסוד לבריאת העולם דכתיב כי לי הארץ וכפי שמבואר ברמב"ן שהיובל תלוי בחידוש העולם וכיון שהתורה תלתה את קדושת היובל עם יום הכיפורים כדכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" הוכיח בס' אמת ליעקב [פ' בהר] שיום הכיפורים תלוי ג"כ בחידוש העולם. וא"כ הגיוני לומר שהמחלל יו"כ יהיה דינו כמחלל שבת ששניהם כופרים בחידוש העולם.

עוד דייק מהמשנה "אין בין שבת ליו"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת" משמע שלענין מומר שווים. 

ויש להאריך מאד ואין כאן מקומו. ועי' ברמב"ם הוצאת הר"ר שבתי פרנקל סוף הלכות שבת.

"אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם"

ביאר המהר"ל בדרשה לשבת תשובה: "ולכך אמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, כלומר שמה שישראל מטהרים ביום הכפורים הוא בשביל שיש לישראל דביקות בו יתעלה כדכתיב "ואתם הדבקים בה' א-להיכם". ועל זה אמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, כי אין מעלה יותר מזה. והוסיף לומר "ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים", שבשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל, כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא, מסלק החטא מן הדבקים בו. ולכך ביום הכפורים, מפני עינוי נפש והסתלקות הגופניות מישראל ואז יש לישראל דבקית בו יתעלה. ודבר זה הוא מסלק החטא מישראל. ולכך קאמר מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, כי המקוה מטהר הטמא כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי שום חציצה בעולם כי המקוה לא שייך בו טומאה לכך כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי חציצה מסולק מן הטומאה וכך הקב"ה מטהר ישראל כי הם דבקים בו יתעלה לגמרי מבלי שום חציצה והפרד כלל והוא יתעלה מסולק מן החטא ולכך ישראל טהורים על ידי הקב"ה בעצמו. ולכך דוקא עבירות שבינו למקום שנתרחק מן השם יתעלה השם יתעלה מכפר על ידי שישראל דבקים בו אבל החטא מצד חברו לא מצד השם יתעלה אין יום הכפורים מכפר ועל זה אמר 'אשריכם ישראל' על הדביקות הגמור הזה מבלי חציצה כלל עד שנעשים טהורים מאתו ואשרינו ואשרי הלקנו בטהרתנו במקום טהור וקדוש הזה אשר לא יטוהרו בו מלאכים עליונים כאשר ידוע לחכמי בינה".

אודות הדבקות שלנו בה', כתוב הפסוק "ולא תגעל נפשי אתכם" וכתוב רש"י - אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר. ודייק הרב שלמה וולבה ז"ל דבר נפלא – שלפני הגיעול אנחנו כביכול "בלועים" בנפשו של ה'. הקללה היא הגיעול והפליטה, משמע שבמצב הסטנדרטי אנחנו בלועים בו. 

עוד עולה מדברי המהר"ל שסוד הטהרה הוא "הסתלקות הגופניות". עד כמה ששקועים בגוף ובפינוקיו ממילא מתרחקים מהבורא שהוא [כביכול] ישות רוחנית לחלוטין. אנחנו חיים בדור המפונק ביותר בהיסטוריה. אנשים לא מסתדרים בלי המזגן, הפלאפון, הסיגריות, מגוון מאכלים ומשקאות המלאים בחומרים שאינם מטיבים לבריאות הגוף וכל מטרתם הוא לעדן את חוש הטעם, שלל מוצרים ביתיים המבטיחים נוחיות גופנית וכו' וכו'. ורובא דרובא דרובא דרובא אינם חשים עד כל אלו מרחיקים אותנו ממי שבעצם נבראנו להתקרב אליו, קרי – הבורא ברוך הוא. אינני מטיף לסגפנות אבל כמדומני שהרבה עברו את הגבול בדברים מסוימים. כדאי לעשות חשבון הנפש בנושא. ואם, לדוגמה, נקנה פחות קולה וממתקים המזיקות לתפקוד התקין של הגוף, יישארו לנו שקלים מיותרים בכיס שאפשר לקיים בהם מצוות בנוסף לתוספת הבריאות שהרווחנו לנו ולבני ביתנו. [נשים רבות מתלוננות במרירות ובצער שהן שמנות (אגב – אינני ממליץ לבעלים להסכים לקביעה שלה בקול. זה יכול להיות מסוכןJ), מה שאינו מונע מהן לבלות שעות רבות במטבח בהכנת מאכלים משמינים ומיותרים.... וזה נושא בפני עצמו אבל העלון מיועד לגברים].       

ומוסר השכל נוסף היוצא מדברי המהר"ל - אנשים רבים עם כוונות טובות עוסקים ביום כיפור בעצמם, במעשיהם, ברגשות אשמה, אפילו בקדרות הנפש. לאור דברי המהר"ל, הם מפספסים את הנקודה. המטרה של היום היא הדבקות בה' וממילא מגיעה הכפרה. מתרוממים אל על, ואז החטאים המעצבנים-החוצצים נמחקים. החטא מוריד אותנו למטה וחוצץ ביננו לבין קוננו והכוח של היום הוא להחזיר אותנו למקור הטהור שלנו. ולכן מובן שיום זה הוא יום שמחה המהולה ביראה [כמבואר בספרים הקדושים] כי 'עוז וחדווה במקומו' והדבק בה' בהכרח נמצא במצב של שמחה.

ועוד כתב המהר"ל בבאר הגולה [באר א'] "כי המקובל אצלם, כי מספר המכות ארבעים כנגד יצירת האדם שנוצר בארבעים יום כמו שידוע דבר זה, וגמר יצירתו הוא ביום ארבעים. והחטא שהאדם חוטא הוא בא לאדם מצד החומר בלבד, כי מצד הצורה אין חטא כלל, ואלמלא לא היה החומר היה האדם קדוש וטהור מן החטא רק כי ההעדר דבר בחומר. ודבר זה מבואר לכל, כי החטא הראשון היה בא מן האשה שהיא חמרית בערך האיש שהוא נחשב כמו צורה. וידוע כי הצורה חלה באחרונה, ואם כן הצורה חלה באדם ביום ארבעים כמשפט הצורה שחלה באחרונה. וכאשר האדם הוא בחטא גם הצורה שלו עומד בחומר בחטא, ולכך אמר ארבעים יכנו, כי הטעם מלקות שיש להכותו ארבעים כנגד צורת הולד ר"ל יצירה זאת שנבראת בארבעים יום יצירה רעה כך היא, לכך יש להכותו כפי מספר היצירה שהיא רעה, וכאשר הוא בחטא אז משפט ארבעים מכות יש עליו כנגד יצירת החומר עם צורתו אשר חלה ביום ארבעים. אבל כאשר הוא מכה אותו ל"ט וקבל העונש שהוא מצד החומר, אזי אין בצורה חטא ושב להיות טהור. כלל הדבר כי ההכאה שייך ג"כ לצורה כאשר הצורה מחובר לחומר והמחובר לטמא טמא, אבל מצד עצם הצורה אין חטא בה, ולכך כאשר אמר ארבעים יכנו וזה שייך לצורה גם כן כאשר הצורה יש לה חבור אל החומר, אבל שיהיה שייך הכאה לצורה בלבד מצד עצמה זה לא שייך. וכאשר מונה כל אחד ואחד בפני עצמו אז האחרון נגד הצורה שהיא חלה ביום ארבעים ואין בעצם הצורה חטא וחסרון, ולכך אין מלקין אותו רק ל"ט, הרי דבר זה חכמה עליונה מופלאה. והכתוב מוכח כך בפי', שהכתוב הפסיק בין במספר ובין ארבעים [כלומר, בדברים כ"ה ב' הפסוק מסיים "כדי רשעתו במספר" ובפסוק הבא כתוב "ארבעים יכנו" הרי שיש הפסק של סוף פסוק בין "במספר" לבין ארבעים"]. שאם היה מחובר במספר אל ארבעים, הייתי אומר שכאשר הוא סופר אחד אחד כאשר מלקין אותו יכה אותו ארבעים, כי לשון מספר הוא ספירה של אחד אחד, ודבר זה אינו כי כאשר הוא מלקה אותו וסופר אחד אחר אחד אין המכות ארבעים. ולכך מחלק מלת במספר מן ארבעים ואמר ארבעים יכנו, כלומר שיש עליו עונש ארבעים יכנו, אבל כאשר מכה אותו וסופר אחד אחד אין המכות אלא ל"ט".

ובאבני נזר כתב לפרש על פי זה לשון חז"ל [פסחים פ"ג] "סופג את ארבעים" שהרי כל המקלות הוא על חלק הגוף אשר חטא ועל זה צריך האדם לקבל העונש אבל חלק הנשמה שחטא אין עונש כלל אבל בא להורות לחוטא כי אחר שכבר קיבל עליו מלקות ל"ט כבר קיבל כל עונשו רק צריך לדעת שבעצם יש עוד מכה שעדיין לא קיבל והוא מרחפת עליו וזה 'סופג את ארבעים', לספוג בפנימית נפשו את עיקר וגמר תיקונו רק בזה שמתחבר ומדבק נשמתו למקור החיים. וכל עיקר המלקות אינו אלא להסיר את חטאו המפסיק לנשמתו להתחבר לאביו שבשמים ורק בזה נטהר ונגמר עיקר תיקנו על חטאו.

ובדרך זו ביאר הג"ר ברוך צבי ראטענברג על נכון טהרת הטמא במי מקוה של ארבעים סאה, שנבתאר בכסף משנה בפ"ו מהלכות אבות הטומאה שאין הטמא נטהר בטבילתו עד שיעלה מן המקוה [והארכנו בזה בס"ד במקום אחר], כי עיקר טהרת המקוה אינו אלא להסיר את הטומאה מעליו. אבל עיקר טהרתו הוא בעלייתו שאחר שנטהר גופו נטהר ומתחבר עם הקב"ה שנפחת בו נשמתו ומשמרו בקרבו ועיקר טהרתו בא רק מהקב"ה אחר שמכין עצמו לקבל טהרתו, אזי הקב"ה זורק עליו מים טהורים ומטהרו וכמש"כ הרמב"ם סוף הלכות מקואות וז"ל דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שאמר רע"ק לפני מי אתם מטהרים - זה מה שאדם בעצמו מכין עצמו לקבל הקדושה על ידי טבילה בהסרת החלק הרע וכל החציצה שעליו ואחרי כן זוכה שהקב"ה יטהר אותו וזה ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ועל כן בספירת העומר אף כי התורה כתבה תספרו חמישים יום ואין סופרים רק מ"ט ימים כי הספירה כי המ"ט ימים בידו של האדם לעשות ולתקן מעשיו אבל צריך עדיין להגיע להעיקר הטהרה של שער החמשים, מ"י גימטריא חמישים וגמר טהרתו אינו אלא בידו של הקב"ה ובידו הפשוטה לזרוק עליו מ"י הדעת ולטהר ולזכך נשמתו ואיך זוכים לטהר עצמו במי הדעת אינו רק בדעת של תורה כמ"ש וטהר לבנו לעבדך באמת.

שבת שלום, גמר חתימה טובה וכל הברכות לשנה המתוקה הבאה עלינו לטובה!

עורך העלון הצב"י, שפל ונבזה, אסקופה הנדרסת,

החותם באהבה רבה לכולם!!