לרפואת הרב יצחק בן ברכה
הרב אברהם יוסף בן ר' משה חיים
אסתר רות בת נעמי שרה
לזכות ידי"נ הרה"ג ר' זאב רייניץ שליט"א וכל ב"ב
לזכות גילה שושנה בת נעכא גיטל
למה צריך לומר "לי"?
"ביאה בא עליה ואומר לה התקדשי לי
בביאה זו" והק' תורעק"א במשניות למה צריך לומר מקודשת 'לי' והרי מבואר
בסוגיא ה' ב' דבעי 'לי' משום דאל"כ הו"ל יד שאינו מוכיח על קידושי עצמו
אבל בביאה שבהכרח הוא לעצמו, אחרת יש אסור, א"כ הו"ל מוכיח גם בלא לי
ולמאי כ' דבעי מקודשת לי עיי"ש.
למה צריך לומר ביאה "זו" ולא
כסף זה? למה בביאה אמר לשון התקדשי?
והנה עוד יש לדקדק בדברי רש"י
ז"ל במה שכ' התקדשי לי בביאה זו ואילו על כסף לא כתב אלא נתן לה וכו' הרי את
מקודשת לי ולא כתב בכסף זה כבביאה ומ"ש? וכן יש לדקדק דמ"ש בביאה שכ' לשון התקדשי
ואילו באינך כתב לשון הרי את מקודשת ומ"ש.
הביאה צריכה להיות מעשה של ביאת אישות
ע"י האמירה
וכתב הגר"ד מן זצ"ל [ועי' כעין
זה בס' חכמת לב סי' ג' ובס' עמק העיון עמ' קע"ז] דשאני בזה כסף משטר מביאה,
שבעוד שהכסף כסף רגיל הוא אלא שזהו דינו שנתינת כסף רגיל לקידושין משווי קידושין,
הרי לא כן הוא בשטר קידושין שצריך שבעצם השטר תהיה חלות של שם שטר קידושין וכמבואר
בסוגיא בדף ט' דבעי בזה לשמה ומדעתה שהוא כדי לאשוויי לה בשם של שטר קידושין. וכן
נראה בביאה שבע"כ בעי שם ביאת אישות כדי שיחולו עי"ז קידושין אבל ביאה
סתמא וק"ו ביאת זנות אינה פועלת קידושין שבזה ודאי בעי חלות שם של ביאה אישות
על הביאה עצמה ומה"ט מבואר בכתובות ע"ד א' דקידושי ביאה הוי מילתא דליתא
בשליחות ועי"ז ליתא בתנאי עיי"ש ולמה ליתא בשליחות? ואם משום האיסור,
הרי זה דבר צדדי ואינו במהות הקידושין, ועמד בזה בקוב"ש שם. ובע"כ
כנ"ל שביאה מהני רק בהיותה מעשה של אישות ביניהם וכל שאינו על ידו, פשיטא
שאין זה מעשה אישות ביניהם ולכן מצד מהות הקניין הו"ל ליתא בשליחות.
וי"ל בזה בדברי התוס' ד' ב'
בד"ה כתב רחמנא במש"כ שנתן הוא ואמרה היא דמבואר מקרא דלא מהני
הו"א שהוא רק בקידושי ביאה וליכא למילף מינה קידושי כסף עיי"ש ותמה
הפנ"י שם מהוקשו הוויות להדדי. וכן תמה בס' קונטרסי שיעורים דלפי האמת
מנ"ל בשטר דלא מהני כשתקדשנו היא עיי"ש. ולמש"כ י"ל שבביאה
אין הנידון על חלות הקידושין, שבזה הוקשו הוויות להדדי אלא הוא על האשוויי של המעשה
למעשה אישות שבכוחו לפעול קידושין שנאמר בזה שיהי' רק על ידו ולא על ידה, שבזה מצד
אחד שטר נמי דמי לזה ולכן ממילא יש בזה את אותו הדין שיש בביאה אבל מצד שני בכסף
ליכא כלל להאי דינא של אשוויי בכסף עצמו ולכן ס"ד שאין כאן מקום לחסרון של
אמרה היא ומשו"ה אינו ענין כלל להוקשו הוויות וכו' וכמובן. וע"ז
קמ"ל חסרון נוסף באמרה היא כלפי ההקנאה ולא רק כלפי האשוויי במעשה וזה שפיר
ישנו בכסף כבאידך וי"ל ואכ"מ.
ומבוארים היטב דברי רש"י שפתחנו בהם
דבביאה בעי ביאה זו לאשוויי לעצם הביאה לביאת אישות כדי שעי"ז יחולו הקידושין,
ובאמירת מקודשת בביאה זו יש בזה אמירה שתהא זו ביאת אישות הפועלת מקודשת, ואכן גם
בשטר הוי בעי לה אבל כבר כ' המקנה שרש"י כלל לא כתב מאמירה בשטר משום דכתיבה
כדיבור ומהני בזה לשון הרי את וכו' הכתוב בשטר עיי"ש ולכן אי אזלינן בתר השטר
הרי ממילא מבואר בשטר ששטר קידושין הוא ולכן א"צ בזה אמירה של בשטר זה. וזהו
נמי החילוק בין אמירת הרי את מקודשת בכסף לאמירת התקדשי לי בביאה, דכסף א"צ
אמירה כלפי עצם הכסף אלא רק כלפי התוצאה שיפעל הכסף דהיינו היותה מקודשת לו והיינו
הרי את מקודשת לי אבל בביאה דבעי אמירה על עצם הביאה עצמה בע"כ דהתקדשי לי
בביאה זו שהוא לשון על מעשה הקידושין שיהיו בביאה שהרי כנ"ל האמירה על המעשה
משווי לה לביאת קידושין ולכן כ' רש"י בביאה דווקא לשון זו [ומ"מ
ל"ק מלשון דשטר שהוא הרי את מקודשת, שבשטר עצם זה שכתוב בו לשון זה של אשוויי
החלות זהו שטר קידושין שבעצמותו חל דין של שטר קדושין].
ומעתה מיושבת שפיר ק' רעק"א שהרי במה
דמהני יד בקידושין כתבו התוס' והרא"ש בנדרים ו' ב' שהוא משום דקידושין היינו
דאסר לה אכו"ע כהקדש וכיון שיש יד בהקדש מה"ט יש גם יד בקידושין עיי"ש.
ונראה דכ"ז מהני רק כלפי הדיבור דבעי על החלות של קידושין שזו חלות של אסר לה
וכו' היא והו"ל כהקדש שיש בזה יד אבל הדיבור הנצרך בביאה שהוא על מעשה הביאה
להיותה מעשה אישות זה אינו ענין לאסר לה וכו' ולנדרים וע"ז כלל אין דין יד
ולכן אע"פ שגם בלא 'לי' הוא יד מוכיח וכמושה"ק רעק"א אבל על זה כלל
ליכא דין יד ובעי דיבור שלם ולכן בע"כ לומר לי וא"ש היטב דברי רש"י.
הדיבור מצד עצמו יהיה מוכיח
הגר"ד פוברסקי תירץ קו' הגרע"א שהואיל
ודיבור הקידושין הוא חלק ממעשה הקידושין צריך שהדיבור מצד עצמו יהיה מוכיח ולא
בצירוף המעשה.
ה"לי" מציין שהיא אסורה לעולם
בס' אמרי סופר כתב די"ל קו'
הגרע"א לפי מה דאיתא בגמרא להלן ע"ב דקידושין לישנא דרבנן דאסר לה
אכו"ע כהקדש ועיין בתוס' ובתוס' הרא"ש דהאי לי ר"ל להיות לי
ובשבילי מקודשת ואסורה לעולם. והשתא א"ש דלכן אפילו היכא דליכא למיטעי דמקדשה
לאחרים מ"מ כשאומר לה בלשון הרי את מקודשת דהוי לשון הקדש צריך לומר לי
דבשבילי את מקודשת ואסורה לעולם.
צריך לומר ביאה זו שיהיה ברור
יש כמה אחרונים שביארו שיטת רש"י
שהצריך לומר בביאה זו ולא הצריך לומר בכסף זה, משום שבביאה אומר לה כן בפני עדים
קודם היחוד ואם לא היה אומר התקדשי בביאה זו לא היה רק הדיבור התקדשי לחוד ולא
ברור כלל במה מקדשה ורק בכסף אין צריך לומר זה כיון שאומר הרי את מקודשת בשעת
נתינה.
וע"ע באוצר מפרשי התלמוד, בס' הזכרון עץ ארז מה שהאריך
בזה הג"ר ברוך סורוצקין, בקונטרס אורה ושמחה ועוד ועוד. ישמע חכם ויוסף לקח!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה