אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא או שר חמישים ושר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך.
הגאון הגדול רבי דוד יצחק מן זצ"ל
א. הנה מבואר דעת הרמב"ם כמוש"כ רש"י בסוטה דף מא: דגם למלכות סגי באמו מישראל, ומש"ה אמרו לאגריפס במשנה שם, אחינו אתה, כיון שהיתה אמו מישראל, ומה שנתחייבו ע"ז כלי' הוא משום דאין ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא, אכן דעת תוס' בסוטה שם, וכן הרמב"ן ביבמות דף מה: והרשב"א ביבמות דף קב. ובריטב"א ביבמות מה: וקב. ובר"ן סנהדרין דף לו: ומאירי שם, דהא דאמרינן ביבמות דף מה: כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי', אינו אלא לשאר שררות ומינויין, אבל למלכות בעי אביו ואמו מישראל, עיי"ש, ומש"כ רש"י בסוטה שם דנתחייבו כלי' משום דזילא מילתא, תמהו התוס' שם וביבמות דף מה: דתמוה שיתחייבו כלי' על חנופה מועטת, ואמנם ברמב"ם בפיה"מ בסוטה שם מבואר שלא היתה אמו מישראל, וכן כתבו תוס' ביבמות דף מה: בד"ה כיון דאמו עיי"ש, אבל שיטת רש"י תמוה טובא כקושית תוס'.
ועיין רשב"א יבמות דף קב. כ' עמש"כ שם דבאמו מישראל דן אפי' ישראל. וכן דכשר לשאר כל המינויים, דמה שנתחייבו כלי' באגריפס אע"פ שפירש"י שהיתה אמו מישראל, דשאני מלך מדיני נפשות ושאר משימות, דבעינן שיהי' מיוחס לגמרי שיהיו אביו ואמו מישראל, עיי"ש דכן הוא לפי דברי רש"י, וכבר תמה ע"ז בברכי יוסף לחו"מ סי' ז' שהוא נגד דברי רש"י עצמו בסוטה שם דאגריפס בכלל אחינו הוא, ונתחייבו כלי' רק משום דזילא מילתא, וכן מפורש ברש"י ב"ק דף פח. בד"ה תיקשי לך גר וכו', דגר פסול למלכות אלא א"כ אמו מישראל, עיי"ש ומבואר דבאמו מישראל סגי, ואיך כתב הרשב"א דגם לדעת רש"י מלכות שאני ובעי בה אביו ואמו מישראל, עיי"ש הניח בתימה, וכ"ז צ"ע ג"כ בדברי הריטב"א ביבמות שם שכ' דמלך בעי אביו ואמו מישראל כדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפירש"י ז"ל התם, והרי להדיא פירש שם רש"י לא כן, אלא דגם למלכות סגי באמו מישראל, וכ"ז תמוה מאד.
והנה שיטת רש"י ביבמות דף קב. דהא דאמר רבא גר דן את חברו דבר תורה משום דעליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר, דהיינו בדיני נפשות, דבדיני ממונות דן אפילו לכל ישראל, דהא תנן בסנהדרין לב. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואמרינן בגמ' שם בדף לו: דהכל לאתויי גר, ובתוס' יבמות דף מה: והראשונים שם, תמהו דהרי אפילו מינוי דריש גרגורתא ופורסי דבבל בקידושין דף עו: בעי אמו מישראל, ואיך יתכן להכשירו למינוי של דיין לדיני ממונות, וכן הקשו תוס' דהרי לדיני נפשות מבואר בגמ' דפסולין גרים משום ונשאו אתך בדומין לך, ואילו למש"כ רש"י ביבמות שם הרי מבואר שם הפסול משום מקרב אחיך, וכן דהרי אי משום דסנהדרין בעי בדומין לך הוא, פסול גר לסנהדרין וגם לדון חברו אינו יכול שהרי הוא פסול לסנהדרין, ואילו לדברי רש"י הרי מבואר ביבמות שם דכשר לדון חבירו בד"נ, ואם הוא פסול גברא לסנהדרין, איך ידון גר חבירו, ועיין בהעמק שאלה שאילתא ב' אות ז' שכ' דדעת רש"י דרק שררה כעין מלכות ומינוי שתלוי ברצונו ממעיט גר, אבל לדון עפ"י דין תורה אינו שררה ואסור בד"נ רק משום ונשאו אתך, עיי"ש, ובערל"נ ביבמות דף קב. כ' עפימש"כ תוס' ביבמות דף קא: וברא"ש שם דלדון בלא כפי' אינו שימה ודבר של שררה וכשר לזה גר, וא"כ י"ל דרש"י שהכשיר גר לד"מ הוא בלא כפי', ורק לד"נ פסול אפי' בכה"ג משום ונשאו אתך בדומין לך, עיי"ש, והנה, אין זה מיישב עדיין המבואר ביבמות דף קב. דפסול גר לדון הוא משום קרא דמקרב אחיך, וזה נגד המבואר בסנהדרין דף לו: שהוא מקרא דונשאו אתך, אכן מצד שני הראשונים שהקשו על רש"י דבד"מ יפסל משום מקרב אחיך ולא תירצו כמוש"כ הערל"נ או כמוש"כ העמק שאלה שלדון עפ"י ד"ת אינו שררה, מבואר בדעתם דס"ל דבכל גווני אסור לדון ואפי' בלא כפי' אע"פ שאין בזה שררה, וכן כ' באמרי בינה הל' דיינים סי' ט"ו להוכיח בדברי הרשב"א הריטב"א והר"ן דבכל גווני אסור לדון עיי"ש, ומשום דס"ל דשאר מינויים לא ממעטו מקרא דשום תשים דממעט שימה ושררה דליכא בקיבלו עלייהו, וכמוש"כ תוס' ורא"ש הנ"ל, אלא שאר הראשונים הנ"ל אזלי לשיטתייהו כמבואר ברשב"א יבמות ור"ן סנהדרין, דקרא דשום תשים מיירי רק במלך ובו בעי מקרב אחיך לגמרי דהיינו שיהי' אביו ואמו מישראל, ורק קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, מיירי בשאר מינויין, ובעי לזה נכרי ממש וכיון שאמו מישראל אינו איש נכרי עיי"ש בדבריהם, וכ"כ הרמב"ן ביבמות דף מ"ה: עיי"ש, ובמילא שאר מינויים לא אימעטו משום שררה דשום תשים, דבזה הוי שרי בלא שררה, כבקבלו עלייהו או בלדון עפ"י ד"ת שכ' בהעמק שאלה הנ"ל, אלא הוא מיעוט מצד המינוי שבזה, ובכל גווני לדון הוי מינוי, ומש"ה ס"ל דבכל גווני אינו יכול לדון.
והנה שיטת רש"י ביבמות דף קב. דהא דאמר רבא גר דן את חברו דבר תורה משום דעליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר, דהיינו בדיני נפשות, דבדיני ממונות דן אפילו לכל ישראל, דהא תנן בסנהדרין לב. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואמרינן בגמ' שם בדף לו: דהכל לאתויי גר, ובתוס' יבמות דף מה: והראשונים שם, תמהו דהרי אפילו מינוי דריש גרגורתא ופורסי דבבל בקידושין דף עו: בעי אמו מישראל, ואיך יתכן להכשירו למינוי של דיין לדיני ממונות, וכן הקשו תוס' דהרי לדיני נפשות מבואר בגמ' דפסולין גרים משום ונשאו אתך בדומין לך, ואילו למש"כ רש"י ביבמות שם הרי מבואר שם הפסול משום מקרב אחיך, וכן דהרי אי משום דסנהדרין בעי בדומין לך הוא, פסול גר לסנהדרין וגם לדון חברו אינו יכול שהרי הוא פסול לסנהדרין, ואילו לדברי רש"י הרי מבואר ביבמות שם דכשר לדון חבירו בד"נ, ואם הוא פסול גברא לסנהדרין, איך ידון גר חבירו, ועיין בהעמק שאלה שאילתא ב' אות ז' שכ' דדעת רש"י דרק שררה כעין מלכות ומינוי שתלוי ברצונו ממעיט גר, אבל לדון עפ"י דין תורה אינו שררה ואסור בד"נ רק משום ונשאו אתך, עיי"ש, ובערל"נ ביבמות דף קב. כ' עפימש"כ תוס' ביבמות דף קא: וברא"ש שם דלדון בלא כפי' אינו שימה ודבר של שררה וכשר לזה גר, וא"כ י"ל דרש"י שהכשיר גר לד"מ הוא בלא כפי', ורק לד"נ פסול אפי' בכה"ג משום ונשאו אתך בדומין לך, עיי"ש, והנה, אין זה מיישב עדיין המבואר ביבמות דף קב. דפסול גר לדון הוא משום קרא דמקרב אחיך, וזה נגד המבואר בסנהדרין דף לו: שהוא מקרא דונשאו אתך, אכן מצד שני הראשונים שהקשו על רש"י דבד"מ יפסל משום מקרב אחיך ולא תירצו כמוש"כ הערל"נ או כמוש"כ העמק שאלה שלדון עפ"י ד"ת אינו שררה, מבואר בדעתם דס"ל דבכל גווני אסור לדון ואפי' בלא כפי' אע"פ שאין בזה שררה, וכן כ' באמרי בינה הל' דיינים סי' ט"ו להוכיח בדברי הרשב"א הריטב"א והר"ן דבכל גווני אסור לדון עיי"ש, ומשום דס"ל דשאר מינויים לא ממעטו מקרא דשום תשים דממעט שימה ושררה דליכא בקיבלו עלייהו, וכמוש"כ תוס' ורא"ש הנ"ל, אלא שאר הראשונים הנ"ל אזלי לשיטתייהו כמבואר ברשב"א יבמות ור"ן סנהדרין, דקרא דשום תשים מיירי רק במלך ובו בעי מקרב אחיך לגמרי דהיינו שיהי' אביו ואמו מישראל, ורק קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, מיירי בשאר מינויין, ובעי לזה נכרי ממש וכיון שאמו מישראל אינו איש נכרי עיי"ש בדבריהם, וכ"כ הרמב"ן ביבמות דף מ"ה: עיי"ש, ובמילא שאר מינויים לא אימעטו משום שררה דשום תשים, דבזה הוי שרי בלא שררה, כבקבלו עלייהו או בלדון עפ"י ד"ת שכ' בהעמק שאלה הנ"ל, אלא הוא מיעוט מצד המינוי שבזה, ובכל גווני לדון הוי מינוי, ומש"ה ס"ל דבכל גווני אינו יכול לדון.
והנה בתוס' נדה דף מט: בד"ה חדא, כתבו על הקושי' ביבמות דף קא: דממעט מקרא דגר פסול לבי"ד של חליצה, דתיפו"ל דבלא"ה פסול לכל דינים כיון שאין אמו מישראל, ועיי"ש דמיירי דקיבלו עליהם החולץ והחולצת דבד"מ כשר ולחליצה פסול מקרא, והנה כן כ' גם הרא"ש ביבמות שם לתרץ קושי' זו, אלא שהוא כ' ג"כ, א"נ דלדין של ישראל כשר לדון בלא כפי' דאינו שימה ושררה בכה"ג, והיינו דבחליצה פסול אפי' בלא כפי', ולזה בעי קרא, ועיי"ש ביש"ש דאין זה חד תירוץ עם תירוץ קמא דקיבלו עלייהו, אלא דלתירוץ בתרא כשר בלא כפייה אפי' בלא קיבלו עלייהו, וכגון שלא ידע שהוא גר דלא מהני אלא לתירוץ בתרא, או באמר דונו לנו אם כשרים אתם לדון מה"ת, וכמוש"כ הרא"ש כעי"ז בסנהדרין דף ה: לענין שניים שדנו, עיי"ש, דכשר רק לתירוץ בתרא, עיי"ש ביש"ש, אכן בטור יור"ד סו"ס רס"ט כ' דגר כשר לדון ד"מ אפי' בישראל, בד"א בלא כפי' שמקבלו עליו לדון וכו', ומבואר דנקט דבלא כפי' היינו קיבלו עלייהו, ולא כמוש"כ היש"ש, וזה צ"ע וכבר עמד ע"ז בברכ"י חו"מ סי' ז', שהרי הרא"ש והטור כ' ליישב בזה הא דמבואר בסנהדרין לו: דגר כשר לד"מ, וע"ז כ' דמיירי בלא כפי', דלדברי הטור הכונה בקיבלו עלייהו, והרי בזה כל הפסולין כשרים בקיבלו עלייהו, ומה זה דין מיוחד בגר לדיני ממונות, אכן אפי' אם הם ב' תירוצים וכמוש"כ היש"ש, מ"מ משמעות דברי הרא"ש ביבמות שם דגם תירוץ קמא מיישב הא דסנהדרין דף לו: דגר כשר לד"מ, וע"ז ודאי יקשה, דאי קיבלו עלייהו מה ענין גר דוקא והרי כל הפסולין כשרים בכה"ג, ועיין או"ת באורים סי' ז' ס"ק א' עמד ע"ז עיי"ש, ועיין בס' קובץ הערות ביבמות דף קב. שם הק' דדין קיבל עליו פסולין הרי מהני מדין התחייבות או הודאת בע"ד, ומה ענין זה לבי"ד של חליצה דס"ד להכשיר ע"י קיבלו עלייהו, והרי סו"ס אין זה בי"ד, עיי"ש הניח בצ"ע.
ונראה ברור, דאין דין קיבלו עלייהו שכ' הרא"ש מצד התחייבות אע"פ שאינו בי"ד, אלא עיקרו הוא כמוש"כ הרא"ש בתירוץ בתרא, שכל פסול גר הוא לא לגוף הדין אלא לשררה שיש בדיין, אלא דלתירוץ קמא עצם אשוויי דין על אדם הוי מעשה שררה ולא מהני אלא בקיבל עליו את הדין, ומשום דאיסור שררה שנאמר על גרים אינו איסור אלא שלא מדעת מי שהוא משתרר עליו וכל שהוא ברצונו לא אסיר, ומשא"כ לאידך תירוץ הדין עצמו אינו שררה אלא הכפי' לדין הוא השררה, ובמילא בלא כפי' אין כאן כלל שררה, ומש"ה כ' הטור בלא כפי' שמקבלו לדון דהיינו תירוץ קמא, דכל שמקבלו לדון ואפי' בגוונא שכ' היש"ש שלא ידע שהוא גר או שקיבל רק הכשר לדון מה"ת, נמי מהני לתירוץ קמא, דכל שהוא דן מדעתו אין כאן איסור, ולא בעי קבלה להכשיר הפסול כבקבלת שאר פסולין, ובלא כפי' ע"י שבא לדון לפניו כשר הגר לדון, וכמובן שבזה שאני גר משאר פסולין דבעי קבלת הפסול, ומשא"כ בגר לא בעי אלא קבלה לדון, וע"ז מיירי בסוגיא דסנהדרין הנ"ל, ול"ק ק' הברכ"י והתומים הנ"ל, וי"ל לפי"ז שהראשונים שהק' על רש"י איך כשר לד"מ ולא תירצו כנ"ל בלא כפי', דאין זה רק מטעם שכ' לעיל, דהריטב"א לא כ' כנ"ל דמינוי דלאו דמלך מקרא אחר נפיק, כמוש"כ הרמב"ן הרשב"א והר"ן, אלא דס"ל דלדון דבעי סמוכין מה"ת שהוא לשון גדולה ורבנות כמוש"כ רש"י סנהדרין דף ג: בד"ה אין דורשין תחילות, דנאמר בזה שעיקר שם דיין בכח לדון הוא בשררה שבו, וגר שאין בו שררה אינו בכלל אלוהים ופסול, וב"ה ראיתי בריטב"א יבמות שעיקר קושייתו על דעת רש"י להכשיר גר לד"מ היא דלא גריעי ד"מ דבעינן סמוכין מדאורייתא משאר מינויין ושררותא דמתא, והוא להדיא כנ"ל דדין סמוך הוא בגוף החפצא דדיין שיהא בו שררה, וגר שאין בו שררה פסול מה"ט.
ושו"ר בס' דברי משפט חו"מ סי' ז' הק' מ"ט פסולה חליצה בלילה והרי בד"מ מהני בכה"ג בקיבלו עלייהו, ובחליצה הרי מהני קבלה כמבואר ברא"ש הנ"ל, ועיי"ש דקבלה מצד התחייבות, ולא שייך בחליצה, ורק בגר כשקיבלו אינו שימה ושררה עיי"ש, ועיי"ש יישב בזה ק' האורים הנ"ל, והן הן הדברים שכתבנו, אכן בדבריו משמע דבכה"ג אינו שררה, ולענ"ד אמנם הוי שררה לתירוץ קמא דהרא"ש, אלא דיסוד האיסור הוא בזכות שלא להיות תחת שררה של גר, וזה רק שלא מדעת מי שהוא תחת שררה זו, אבל ברצונו אין מקום לאיסור זה, ומש"ה כשר גר בכה"ג.
ונראה ברור, דאין דין קיבלו עלייהו שכ' הרא"ש מצד התחייבות אע"פ שאינו בי"ד, אלא עיקרו הוא כמוש"כ הרא"ש בתירוץ בתרא, שכל פסול גר הוא לא לגוף הדין אלא לשררה שיש בדיין, אלא דלתירוץ קמא עצם אשוויי דין על אדם הוי מעשה שררה ולא מהני אלא בקיבל עליו את הדין, ומשום דאיסור שררה שנאמר על גרים אינו איסור אלא שלא מדעת מי שהוא משתרר עליו וכל שהוא ברצונו לא אסיר, ומשא"כ לאידך תירוץ הדין עצמו אינו שררה אלא הכפי' לדין הוא השררה, ובמילא בלא כפי' אין כאן כלל שררה, ומש"ה כ' הטור בלא כפי' שמקבלו לדון דהיינו תירוץ קמא, דכל שמקבלו לדון ואפי' בגוונא שכ' היש"ש שלא ידע שהוא גר או שקיבל רק הכשר לדון מה"ת, נמי מהני לתירוץ קמא, דכל שהוא דן מדעתו אין כאן איסור, ולא בעי קבלה להכשיר הפסול כבקבלת שאר פסולין, ובלא כפי' ע"י שבא לדון לפניו כשר הגר לדון, וכמובן שבזה שאני גר משאר פסולין דבעי קבלת הפסול, ומשא"כ בגר לא בעי אלא קבלה לדון, וע"ז מיירי בסוגיא דסנהדרין הנ"ל, ול"ק ק' הברכ"י והתומים הנ"ל, וי"ל לפי"ז שהראשונים שהק' על רש"י איך כשר לד"מ ולא תירצו כנ"ל בלא כפי', דאין זה רק מטעם שכ' לעיל, דהריטב"א לא כ' כנ"ל דמינוי דלאו דמלך מקרא אחר נפיק, כמוש"כ הרמב"ן הרשב"א והר"ן, אלא דס"ל דלדון דבעי סמוכין מה"ת שהוא לשון גדולה ורבנות כמוש"כ רש"י סנהדרין דף ג: בד"ה אין דורשין תחילות, דנאמר בזה שעיקר שם דיין בכח לדון הוא בשררה שבו, וגר שאין בו שררה אינו בכלל אלוהים ופסול, וב"ה ראיתי בריטב"א יבמות שעיקר קושייתו על דעת רש"י להכשיר גר לד"מ היא דלא גריעי ד"מ דבעינן סמוכין מדאורייתא משאר מינויין ושררותא דמתא, והוא להדיא כנ"ל דדין סמוך הוא בגוף החפצא דדיין שיהא בו שררה, וגר שאין בו שררה פסול מה"ט.
ושו"ר בס' דברי משפט חו"מ סי' ז' הק' מ"ט פסולה חליצה בלילה והרי בד"מ מהני בכה"ג בקיבלו עלייהו, ובחליצה הרי מהני קבלה כמבואר ברא"ש הנ"ל, ועיי"ש דקבלה מצד התחייבות, ולא שייך בחליצה, ורק בגר כשקיבלו אינו שימה ושררה עיי"ש, ועיי"ש יישב בזה ק' האורים הנ"ל, והן הן הדברים שכתבנו, אכן בדבריו משמע דבכה"ג אינו שררה, ולענ"ד אמנם הוי שררה לתירוץ קמא דהרא"ש, אלא דיסוד האיסור הוא בזכות שלא להיות תחת שררה של גר, וזה רק שלא מדעת מי שהוא תחת שררה זו, אבל ברצונו אין מקום לאיסור זה, ומש"ה כשר גר בכה"ג.
ויתיישב בזה תמיהת הכנה"ג בחו"מ סי' ז' משמעי' ואבטליון שהיו נשיאי ישראל, והרי היו בני גרים ואיך נתמנו, ועיי"ש שקיבלום עליהם ישראל, ובתומים סי' ז' ס"ק א' הק' דזה מהני רק לדיני ממונות אבל בסנהדרין דנו גם ד"נ ובזה ל"ש קבלה, ועיי"ש או מדיני מלכות שנתמנו ע"י מלכי בית חשמונאים, או שבאמת לא דנו ד"נ, עיי"ש, ולמש"כ הרי כל שהוא בהסכמת הציבור אין בזה איסור אע"פ שיש כאן שררה דגר, דכנ"ל עיקר האיסור הוא שא"א למנות שררה של גר לחייב אחרים להיות תחת שררותם, וברצון הציבור אין מקום לאיסור זה, אכן עדיין צ"ע מדין אתך בדומין לך שהוא פסול הגוף בגר לסנהדרין, ואינו ענין לשררה, ואיך הוכשרו לזה שמעי' ואבטליון, אכן זה בלא"ה צ"ע עמש"כ כאן הרמב"ם דאין מינוי שררה לגר, ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, והרי נשיא שהוא ראש הסנהדרין פסול מדין אתך בדומין לך, ולמ"ל לפסול ואיסור דשררה, ועמד ע"ז בברכ"י חו"מ סי' ז' עיי"ש.
ונראה בזה בהקדם יישוב שיטת רש"י בביאור הסוגיא דיבמות דף קב. דגר פסול לד"נ משום מקרב אחיך, ולא כמבואר בסוגיא דסנהדרין דף לו: דפסול לסנהדרין משום ונשאו אתך בדומין לך, וכן דמה"ט פסול גם לדון גר חברו, ולשיטת רש"י הרי מפורש בסוגיא דיבמות דכשר לדון חבירו, די"ל דס"ל לרש"י דדין בדומין לך המבואר במתני', ל"ש אלא למעט הפסולים שאינם משיאין לכהונה, וע"ז הרי מיירי מתני' דסנהדרין דף לב. שם, וגר המשיא לכהונה אינו בכלל זה, ועיין בכס"מ בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ט, ובברכ"י חו"מ סי' ז' שם, והא דממעיט גר אינו מצד מציאותו שהוא גר ואינו כמשה שלא הי' גר, דלא בעינן הכל דומיא דמשה, ועיין תוס' סנהדרין דף לו: שם שכתבו דלא הוי ממעטינן בע"מ לסנהדרין משום אתך בדומה לך ומשה לאו בע"מ הוי, דלא מסתבר למידרש הכי, ומש"ה בעי קרא דמום אין בך שהובא שם בסוגיא למעט בע"מ, וה"ה גר כיון שכשר ליוחסין כישראל הוא, ואין בו חסרון במה שאינו דומה למשה, ורק מדין מקרב אחיך שאין לו שררה, זהו הא דמשווי לי' שאינו בדומין לך במה שמשה שלא הי' גר היתה לו שררה, וקרא דמייתי הגמ' ביבמות הוא רק לאשוויי עי"ז לאינו דומין לך ושוב מימעיט מצד קרא דאתך שהובא בסוגיא דסנהדרין, ודומה לזה גם ענין בע"מ שהובא בגמ' סנהדרין שם מקרא דמום אין בך, ומ"מ ברש"י סנהדרין דף יז. בד"ה בדומין לך, כ' דמזה ממעט דבעי מיוחסין ומנוקין ממום, וכ"כ רש"י במנחות דף צג. בד"ה אתיא, דסומא ממעט מקרא דאתך בדומין לך, ועיין תוס' הרא"ש בנדה מט: (וברש"י סנהדרין דף כז: בד"ה בפסול יוחסין כ' באמת מקרא דמום אין בך, וכ"כ רש"י בנדה דף מט: בד"ה לאתויי ממזר, וי"ל), ועיין ערל"נ בסנהדרין יז. ושם לו: שהק' דרש"י נגד הסוגיא, אכן הענין כנ"ל דלא בעי דומיא דמשה אלא מה דאשכחן שהוא דבר שיש בו ענין לדין, וקרא דמום אין בך אינו פסול, אלא גילוי מילתא שיש ענין שיהיו הדיינים בלא מום, ובמילא בעי כמשה שלא הי' בו מום, וכמו"כ גר אי לאו דאין לו שררה שהוא ענין בדין, לא הוי בעי בזה דומיא דמשה, ורק בזה שאין בו שררה הוי חסרון שאינו כמשה, ושוב פסול מקרא דאתך בדומין לך, ועיין ריטב"א יבמות דף קא: שהק' לענין בע"מ, עד דאתי שלמה מאן אמרה עיי"ש, ולמש"כ קרא הוא רק גילוי מילתא שיש ענין של בע"מ לדין, ושוב פסול מקרא דאתך בדומין לך, ויש לכוון זה בתי' הריטב"א שם עיי"ש.
ונראה בזה בהקדם יישוב שיטת רש"י בביאור הסוגיא דיבמות דף קב. דגר פסול לד"נ משום מקרב אחיך, ולא כמבואר בסוגיא דסנהדרין דף לו: דפסול לסנהדרין משום ונשאו אתך בדומין לך, וכן דמה"ט פסול גם לדון גר חברו, ולשיטת רש"י הרי מפורש בסוגיא דיבמות דכשר לדון חבירו, די"ל דס"ל לרש"י דדין בדומין לך המבואר במתני', ל"ש אלא למעט הפסולים שאינם משיאין לכהונה, וע"ז הרי מיירי מתני' דסנהדרין דף לב. שם, וגר המשיא לכהונה אינו בכלל זה, ועיין בכס"מ בפ"ב מהלכות סנהדרין ה"ט, ובברכ"י חו"מ סי' ז' שם, והא דממעיט גר אינו מצד מציאותו שהוא גר ואינו כמשה שלא הי' גר, דלא בעינן הכל דומיא דמשה, ועיין תוס' סנהדרין דף לו: שם שכתבו דלא הוי ממעטינן בע"מ לסנהדרין משום אתך בדומה לך ומשה לאו בע"מ הוי, דלא מסתבר למידרש הכי, ומש"ה בעי קרא דמום אין בך שהובא שם בסוגיא למעט בע"מ, וה"ה גר כיון שכשר ליוחסין כישראל הוא, ואין בו חסרון במה שאינו דומה למשה, ורק מדין מקרב אחיך שאין לו שררה, זהו הא דמשווי לי' שאינו בדומין לך במה שמשה שלא הי' גר היתה לו שררה, וקרא דמייתי הגמ' ביבמות הוא רק לאשוויי עי"ז לאינו דומין לך ושוב מימעיט מצד קרא דאתך שהובא בסוגיא דסנהדרין, ודומה לזה גם ענין בע"מ שהובא בגמ' סנהדרין שם מקרא דמום אין בך, ומ"מ ברש"י סנהדרין דף יז. בד"ה בדומין לך, כ' דמזה ממעט דבעי מיוחסין ומנוקין ממום, וכ"כ רש"י במנחות דף צג. בד"ה אתיא, דסומא ממעט מקרא דאתך בדומין לך, ועיין תוס' הרא"ש בנדה מט: (וברש"י סנהדרין דף כז: בד"ה בפסול יוחסין כ' באמת מקרא דמום אין בך, וכ"כ רש"י בנדה דף מט: בד"ה לאתויי ממזר, וי"ל), ועיין ערל"נ בסנהדרין יז. ושם לו: שהק' דרש"י נגד הסוגיא, אכן הענין כנ"ל דלא בעי דומיא דמשה אלא מה דאשכחן שהוא דבר שיש בו ענין לדין, וקרא דמום אין בך אינו פסול, אלא גילוי מילתא שיש ענין שיהיו הדיינים בלא מום, ובמילא בעי כמשה שלא הי' בו מום, וכמו"כ גר אי לאו דאין לו שררה שהוא ענין בדין, לא הוי בעי בזה דומיא דמשה, ורק בזה שאין בו שררה הוי חסרון שאינו כמשה, ושוב פסול מקרא דאתך בדומין לך, ועיין ריטב"א יבמות דף קא: שהק' לענין בע"מ, עד דאתי שלמה מאן אמרה עיי"ש, ולמש"כ קרא הוא רק גילוי מילתא שיש ענין של בע"מ לדין, ושוב פסול מקרא דאתך בדומין לך, ויש לכוון זה בתי' הריטב"א שם עיי"ש.
ולפי"ז מבואר שפיר דעת רש"י דכשר לדון גר חברו בד"נ, שהרי על גר יש לו שררה, וא"כ לגבי דין זה הוא דומיא דמשה ושפיר כשר לסנהדרין, והראשונים דפליגי על רש"י הוא רק משום דבעי דומיא דאתך שיש לו שררה על כל ישראל, וכל שאין לו שררה זו לאו דומיא דמשה הוא, ושוב פסול הוא גם לגרים, אבל בעיקר מש"כ דגר הוי אינו בדומין לך משום חסרון שררה שבו י"ל שמודים לזה גם שאר הראשונים, ומש"ה כל שיש בו קבלת כל ישראל כבשמעי' ואבטליון שנת' שיש בהם שררה, ומ"מ שרי ע"י רצון דישראל, הרי שוב הוי בדומין לך, ומש"ה היו כשרים לסנהדרין, וכן א"ש מש"כ הרמב"ם לפסול נשיא משום שררה, ותיפו"ל דבלא"ה פסול משום בדומין לך, שהרי למשנ"ת אי לאו שהי' פסול לשררה הי' שפיר בדומין לך, ויסוד פסולו מצד זה הוא, ומש"ה כתבו הרמב"ם כיסוד לפסול, ואע"פ שמדברי הרמב"ם בפי"א מסנהדרין הי"א מבואר שלד"נ פסול גר אפי' כשאמו מישראל, והרי בכה"ג יש לו שררה ושוב הוי בדומין לך, מ"מ כיון דחזינן דגר יש בו חסרון לענין שררה שהוא דבר הנוגע לעצם הדיין, אע"פ שאמו מישראל שרי בעלמא, מ"מ הוי חסרון לענין שאינו כל מידת השררה שבדומה למשה שהי' ישראל גמור, אבל כל שיש לו שררה גמורה הוי בדומה לך, וכשר לסנהדרין אע"פ שהוא גר, וכמושנ"ת.
ועיין בקצוה"ח סי' ז' ס"ק א' שהק' איך גר דן בד"מ בלא כפי' או את חברו אפי' בכפי', והרי מבואר ברמב"ם פ"ד מסנהדרין ה"ח דאין סומכין אפי' לד"מ אלא מי שהוא ראוי לכל הדברים, ומש"ה כ' שם בה"י דאין סומכין מי שהוא סומא באחד בעיניו אע"פ שהוא ראוי לדון דיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים, וא"כ גר שאינו ראוי לד"נ הרי אינו סמוך ואיך הוא דן ד"מ, ולמש"כ הרי ע"י קבלת כל ישראל הוא ראוי גם לד"נ, ושפיר חשיב ראוי לדון בכל הדברים, ודמי למש"כ הקצוה"ח שם בס"ק ב' בסופו, עפ"י סוגיא דסנהדרין דף ה: באינו יודע להורות אלא במומין, דמהני סמיכה, דרק בפסול הגוף אמרינן באינו ראוי לכל הדברים ליכא בי' סמיכה, ומשא"כ באינו יודע להורות בכל הדברים שיכול להתחכם אח"כ בשאר הדברים, ואם כי דבריו תמוהין מדברי הרמב"ם בה"ח הנ"ל דמפורש שם דבעי ראוי להורות בכל התורה כולה, ומהסוגיא דסנהדרין הנ"ל כבר הק' זה במנ"ח מצוה תצ"א עיי"ש, מ"מ גר עדיף דאע"פ שעדיין לא קיבלוהו מ"מ יש בו התכונה להיות ראוי לסנהדרין, ומש"ה מהני בי' סמיכה.
ועיין בשו"ת נובי"ת יור"ד סי' קפ"ב בהגה"ה מבן המחבר, הביא ירושלמי בהוריות פ"א ה"ד, על מתני' שם דהורו בי"ד והי' גר או ממזר פטורין כיון שאינם ראויין להוראה, ומק' הירושלמי ניחא גר, ממזר בי"ד ממנין ממזרים, עיי"ש בשעברו ומינו, ותמה בנוב"י שם מ"ט ניחא גר והרי גר פסול לסנהדרין, ועיי"ש עפ"י שיטת רש"י ביבמות קב. הנ"ל דכשר לדון גר חברו, אבל כל הראשונים הרי פליגי על דעת רש"י, ולמש"כ אע"פ דגם גר וגם ממזר ממעטי מחד קרא דאתך בדומין לך, אבל מ"מ הרי בגר מהני קבלת ישראל, ומיירי שקיבלהו, ואח"כ ביטלו הקבלה, דמה"ט הוי אינו ראוי לדון, ומ"מ ישב בסנהדרין ע"י קבלה דמעיקרא, ומש"ה שפיר קאמר הירושלמי ניחא גר ולא קשיא אלא ממזר.
ועיין בשו"ת נובי"ת יור"ד סי' קפ"ב בהגה"ה מבן המחבר, הביא ירושלמי בהוריות פ"א ה"ד, על מתני' שם דהורו בי"ד והי' גר או ממזר פטורין כיון שאינם ראויין להוראה, ומק' הירושלמי ניחא גר, ממזר בי"ד ממנין ממזרים, עיי"ש בשעברו ומינו, ותמה בנוב"י שם מ"ט ניחא גר והרי גר פסול לסנהדרין, ועיי"ש עפ"י שיטת רש"י ביבמות קב. הנ"ל דכשר לדון גר חברו, אבל כל הראשונים הרי פליגי על דעת רש"י, ולמש"כ אע"פ דגם גר וגם ממזר ממעטי מחד קרא דאתך בדומין לך, אבל מ"מ הרי בגר מהני קבלת ישראל, ומיירי שקיבלהו, ואח"כ ביטלו הקבלה, דמה"ט הוי אינו ראוי לדון, ומ"מ ישב בסנהדרין ע"י קבלה דמעיקרא, ומש"ה שפיר קאמר הירושלמי ניחא גר ולא קשיא אלא ממזר.
והמבואר לפי"ז דקרא דמקרב אחיך שום תשים עליך מלך דמיירי בשימה ושררה, אינו אלא במה שחל על מי ששמו עליו שררה זו, שררה של מי שאינו מקרב אחיך, וממילא דאם קיבל עליו ולא איכפת לי' בשררה זו ליכא להאי דינא, אכן למש"כ הראשונים שהובאו דבריהם לעיל, דאיכא מיעוט נוסף מקרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי, דמיני' ממעטינן שאר מינויין, וכן הוא להדיא בספרי פ' שפטים דשאר מינויים מקרא דלא תוכל הוא, - והא דאיתא בגמ' לגבי שאר מינויים דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי' הוא לאו בדווקא כמוש"כ הרמב"ן והר"ן, דהרי לא מקרא דמקרב אחיך ממעיטו שאר מינויים, - בזה נראה דלא מהני קבלה כלל, דאין האיסור בשררה נגד מישהו אחר, אלא בחפצא של המתמנה שלא יהי' איש נכרי ומה תועיל בזה קבלה, ואמנם מצאתי בדורש לציון דרוש ג' שהביא ק' הכנה"ג משמעי' ואבטליון ותירוצו דהי' ע"י הסכמת כל ישראל, והק' ע"ז דלגבי איסור דאיש נכרי לא מהני הסכמה, עיי"ש, והוא כמוש"כ, ועיי"ש עוד הביא מד"מ, דלדון חבירו היינו שלא בכפי', דא"כ מבואר מזה דישראל אינו דן אפי' שלא בכפי', וזה ג"כ תלוי בהנ"ל, דקרא דשום תשים לשררה, ס"ל שהוא גם נגד גר, ורק קרא דלא תוכל שהוא בעצם המינוי, ע"ז ממעיט רק עליך ולא על גרים, ומש"ה מותר בגרים רק לדון ויש לו שם דיין, אבל כפי' שהיא שררה לית לי' גם לגבי גרים, ולפי"ז בע"כ לומר דהנהו שיטות ס"ל כמוש"כ בכנה"ג שם שיטות שלא היו שמעי' ואבטליון אלא בני גרים ואמותיהם היו מישראל, ועיין תויו"ט לאבות פ"א מ"י מש"כ בזה בשם המהר"ל, דהרי להנ"ל לא מהני הסכמה לאיסור דאיש נכרי וכנ"ל בשם הדורש לציון, וי"ל.
אכן נראה, דהנה בספרי שם מבואר דשום תשים עליך מלך זו מצות עשה, לא תוכל לתת וכו', זו מצות לא תעשה, ובהגר"א ועוד דהאי עשה היינו לאו הבא מכלל עשה, ונראה הגדר דאמנם ע"י קבלה ליכא מעשה איסור של שום תשים ושררה, אבל נאמר בזה ציווי לקבל מקרב אחיך ובקיבלו מי שאינו מקרב אחיך אע"פ שבכה"ג אינו מופקע מצד השום תשים אבל יש כאן ביטול ולאו הבא מכלל עשה, ואפילו אם אין זה לאו הבא מכלל עשה ממש, מ"מ יש כאן אי קיום דשום תשים דהיינו שתהא קבלה של מקרב אחיך, וזה נראה מבואר ממש"כ האחרונים דברי ריב"א בבעהתו"ס עה"ת לפ' משפטים שהק' למ"ל קרא למעט עכו"מ, והרי אפי' גרים פסולין לדין, ותירץ דהיכא שאין ישראל לדון, אין גר פסול לדין, וראי' משמעי' ואבטליון שגרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא הי' בישראל חשוב כמותן, עכ"ד, והדבר מחוסר ביאור שכיון שהוא פסול מה שייך בזה הכשר ע"י שאין בישראל כמותו, והגע עצמך מ"ט לא נימא גם בעכו"מ שאינו פסול בשאין בישראל כמותו, ותו דקרא סתמא קתני לא תוכל וכו' ומהיכ"ת דמיירי דווקא ביש בישראל כמותו, ואמנם בברכ"י סי' ז' אות ו' ובתשובותיו בס' יוסף אומץ סי' מ"ז הביא החיד"א בשם הרשב"ץ שכתב כן שלא פסלה תורה אלא ביש כמוהו בישראל, והדבר מחוסר ביאור כנ"ל, ועיי"ש בחיד"א כ' דמדברי הרשב"ץ (ולהנ"ל גם מדברי הריב"א) מבואר דלא מהני קבלה והסכמה בגרים כדעת הכנה"ג, דאל"כ מאי קשיא להו משמעי' ואבטליון, עיי"ש, אכן לענ"ד ברור דגם הוא מיירי ע"י הסכמה דשוב אינו באיסור ופסול שררה, אלא דכנ"ל מ"מ מצד המצ"ע חייבין לקבל מקרב אחיך ואיך יעברו ע"ז, וע"ז שפיר תירץ דכל שאין כמותו עדיף שיהי' הוא דיין מלקיים הדין לכתחילה של מקרב אחיך, או דבכה"ג לא נאמר דין לכתחילה זה, וכמוש"כ הרשב"ץ, אבל בלא הסכמה שהוא פסול, מה יכשירו, ומבואר כנ"ל דמלבד הפסול יש בזה גם דין קיום לכתחילה, ומצד זה אסור אא"כ אין כמותו בישראל, ושו"ר בס' חכמת בצלאל למס' נדה בדף מט: הביא ק' התומים עמש"כ בכנה"ג דמהני ע"י קבלה, וכ' שם מסברא דבליכא כמותו בישראל שאני, עיי"ש,ולמשנ"ת הן הן דברי הריב"א והרשב"ץ.
אכן נראה, דהנה בספרי שם מבואר דשום תשים עליך מלך זו מצות עשה, לא תוכל לתת וכו', זו מצות לא תעשה, ובהגר"א ועוד דהאי עשה היינו לאו הבא מכלל עשה, ונראה הגדר דאמנם ע"י קבלה ליכא מעשה איסור של שום תשים ושררה, אבל נאמר בזה ציווי לקבל מקרב אחיך ובקיבלו מי שאינו מקרב אחיך אע"פ שבכה"ג אינו מופקע מצד השום תשים אבל יש כאן ביטול ולאו הבא מכלל עשה, ואפילו אם אין זה לאו הבא מכלל עשה ממש, מ"מ יש כאן אי קיום דשום תשים דהיינו שתהא קבלה של מקרב אחיך, וזה נראה מבואר ממש"כ האחרונים דברי ריב"א בבעהתו"ס עה"ת לפ' משפטים שהק' למ"ל קרא למעט עכו"מ, והרי אפי' גרים פסולין לדין, ותירץ דהיכא שאין ישראל לדון, אין גר פסול לדין, וראי' משמעי' ואבטליון שגרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא הי' בישראל חשוב כמותן, עכ"ד, והדבר מחוסר ביאור שכיון שהוא פסול מה שייך בזה הכשר ע"י שאין בישראל כמותו, והגע עצמך מ"ט לא נימא גם בעכו"מ שאינו פסול בשאין בישראל כמותו, ותו דקרא סתמא קתני לא תוכל וכו' ומהיכ"ת דמיירי דווקא ביש בישראל כמותו, ואמנם בברכ"י סי' ז' אות ו' ובתשובותיו בס' יוסף אומץ סי' מ"ז הביא החיד"א בשם הרשב"ץ שכתב כן שלא פסלה תורה אלא ביש כמוהו בישראל, והדבר מחוסר ביאור כנ"ל, ועיי"ש בחיד"א כ' דמדברי הרשב"ץ (ולהנ"ל גם מדברי הריב"א) מבואר דלא מהני קבלה והסכמה בגרים כדעת הכנה"ג, דאל"כ מאי קשיא להו משמעי' ואבטליון, עיי"ש, אכן לענ"ד ברור דגם הוא מיירי ע"י הסכמה דשוב אינו באיסור ופסול שררה, אלא דכנ"ל מ"מ מצד המצ"ע חייבין לקבל מקרב אחיך ואיך יעברו ע"ז, וע"ז שפיר תירץ דכל שאין כמותו עדיף שיהי' הוא דיין מלקיים הדין לכתחילה של מקרב אחיך, או דבכה"ג לא נאמר דין לכתחילה זה, וכמוש"כ הרשב"ץ, אבל בלא הסכמה שהוא פסול, מה יכשירו, ומבואר כנ"ל דמלבד הפסול יש בזה גם דין קיום לכתחילה, ומצד זה אסור אא"כ אין כמותו בישראל, ושו"ר בס' חכמת בצלאל למס' נדה בדף מט: הביא ק' התומים עמש"כ בכנה"ג דמהני ע"י קבלה, וכ' שם מסברא דבליכא כמותו בישראל שאני, עיי"ש,ולמשנ"ת הן הן דברי הריב"א והרשב"ץ.
ומעתה נראה, דמש"כ רש"י בסוטה דאמרו לו אחינו אתה כיון שאמו מישראל, דמבואר דגם במלך סגי באמו מישראל, ומצד שני כתבו הרשב"א והריטב"א בדעתו דבמלך בעי אביו ואמו מישראל, דתרוויהו אמת ואין כאן סתירה, דבאמת אמירת אחינו אתה שמבואר בלשון הספרי שאמרו לו כל ישראל אחינו אתה, זה הוי קבלה והסכמה, אלא שאם אין אמו מישראל הרי לא גרע משאר מינויים, דמימעטו מקרא דלא תוכל לתת, דע"ז לא מהני קבלה והסכמה וכנ"ל, אלא דאי מהאי קרא הרי באמו מישראל לא הוי איש נכרי וכנ"ל דמה"ט שרי שאר מינויים באמו מישראל, ורק מלך דממעיט משום תשים בעי אביו ואמו מישראל, אלא דבזה כל שקיבלו והסכימו אין זה נגד השום תשים, ומש"ה לא עברו בזה על השום תשים, אלא דמ"מ כנ"ל מצ"ע לקבל מקרב אחיך וע"י קבלה והסכמה דאחינו אתה ביטלו וזלזלו במצוה זו, וע"ז נתחייבו כלי', ול"ק ק' תוס' מ"ט נתחייבו כלי' על חניפה מועטת, דהרי כנ"ל יש בזה איסור מה"ת, ושפיר נתחייבו בעונש החמור, וזהו שכתב שם רש"י שאע"פ שאמו מישראל אינו ראוי למלכות דעבד הי', ואי סגי באמו מישראל הרי הוא למלכות ככל אחד מישראל ומ"ט אינו ראוי למלכות, ומבואר כנ"ל דמ"מ אינו בכלל המצ"ע דשום תשים, ומצד זה אינו ראוי למלכות, וא"ש היטב דברי רש"י.
וראיתי בכנה"ג שם הק' באמת למש"כ הוא שם דמהני קבלה בגרים, דא"כ מ"ט נתחייבו על שאמרו לאגריפס אחינו אתה, והרי בכה"ג כשר הוא למלכות, ועיי"ש דקבלה מהני רק לשאר מינויים, אבל מלך דבעי אביו ואמו מישראל לא מהני בי' קבלה, ואין ביאור לדבריו, ולדרכנו י"ל דקבלה מהני גם למבואר בקרא דלא תוכל, דהרי כן מוכרח לשיטתו משמעי' ואבטליון, אלא דמקרא דשום תשים מבואר איסור ע"ז וכנ"ל, וקרא דשום תשים הרי אזיל רק על מלך דמש"ה רק בו בעי אביו ואמו מישראל, ומש"ה רק בו יש איסור על קבלה זו, אכן לפי"ז בדיעבד הוי מהני באגריפס אפי' באין אמו מישראל ולא כן כ' רש"י, ולכן נראה כמוש"כ לעיל דעל שאר מינויים שהם מקרא דלא תוכל לא מהני קבלה לדעת רש"י, ומש"ה רק ע"י שאמו מישראל הי' אגריפס כשר למלכות ע"י קבלה דאחינו אתה, וכמושנ"ת.
והנה בנובי"ק חו"מ סי' א' ובת' חת"ס חאו"ח סי' י"ב תירצו הוכחת הכס"מ דלא בעי במלך אביו ואמו מישראל, מנעמה העמונית אם רחבעם, שהיתה גיורת ואיך מלך רחבעם, אחרי שלא היו אביו ואמו מישראל, דע"י ירושה שאני, וכשר גם כשאין אביו ואמו מישראל, עיי"ש, ואמנם הרמב"ן ביבמות דף מה: והר"ן בסנהדרין דף לו: הקשו באמת לשיטתם מרחבעם, ותירצו דסגי באביו מישראל, ורק אמו מישראל גרידא לא סגי במלך, עיי"ש, ומבואר דפשיט"ל דלא מהני ע"ז ירושה (ועיין בס' קובץ הערות ליבמות אות שנ"ח דן אי גר הוי עיכוב או רק למצוה, ועיי"ש נפק"מ לירושה, ולא העיר מכל הנ"ל, ופשוט שהוא לעיכובא שהרי פסול גר לד"מ מהאי קרא הוא, והתם ודאי פסול הוא), ומשום שהוא פסול ואיך תועיל לזה ירושה, וכן מבואר בת' חת"ס שם ויותר מזה בת' אבני נזר יור"ד סי' שי"ב, עפ"י סוגיא דר"ה דף ב: דגם בירושה דעלמא אינו נעשה מלך אלא ע"י מינוי, עיי"ש, וית' אי"ה להלן בה"ז, א"כ סו"ס גר ליתא במינוי ומה מהני בזה ירושה, אכן למש"כ י"ל, דהרי ע"י הסכמה באמו או אביו מישראל חייל דין מלך, וכל שיש ירושה מחוייבין להסכים כדי לממש זכותו, וכמוש"כ באבנ"ז שם לדעת רש"י דבאיכא מחלוקת ליכא ירושה במלכות, דמ"מ מחוייבין לבטל המחלוקת ולמנותו, עיי"ש, וית' אי"ה בארוכה להלן בה"ז, וכן מש"כ דיש איסור בקבלה, ג"כ לא שייך בירושה, דאדרבה מצוה בירושה, ושפיר כתבו הנוב"י והחת"ס דרחבעם מלך ע"י ירושה.
אכן הרמב"ן והר"ן שהקשו מרחבעם ולא תירצו כנ"ל, ס"ל דגדר דשום תשים הוי כגדר דלא תוכל לתת עליך איש נכרי, דמש"ה הקשו על רש"י מאגריפס ולא ס"ל דחייל מלכות ע"י קבלה והסכמה, אחרי שאין זה מצד השררה אלא מצד החפצא דמלך שיהי' מקרב אחיך, ובמילא פשוט דלא מהני בזה ירושה כלל, ושפיר הכריחו מרחבעם דסגי באביו מישראל, וכן הכס"מ שהוכיח מזה כשיטת הרמב"ם ולא ס"ל שהי' משום ירושה כמוש"כ הנוב"י והחת"ס הנ"ל, היינו עפ"י המבואר ברמב"ם בסהמ"צ ל"ת שס"ב דלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי, כולל ג"כ מינוי של מלך שאינו מבית דוד, עיי"ש, ומבואר מדבריו דאיש נכרי אינו דווקא גר או גוי, אלא כל מי שאינו ראוי למלכות איש נכרי הוא למלוכה, וא"כ אי קרא דשום תשים מחייב שיהיו אביו ואמו מישראל, הרי מי שאין אביו ואמו מישראל, הוא בכלל אינו ראוי למלכות הנכלל בקרא דלא תוכל, שע"ז לא מהני קבלה וכנ"ל, ובמילא דגם ירושה לא מהני, ושפיר הוכיח מזה הרמב"ם דגם בקרא דשום תשים סגי באביו או אמו מישראל, אכן בתוס' סוטה מא: מבואר דבעי אביו ואמו מישראל, ובע"כ ברחבעם מצד ירושה הוא, אלא שבתוס' שם מבואר דכולהו ילפי משום תשים, ומ"מ מלך חזר ושנה עליו מקרב אחיך תשים עליך מלך, דקפיד קרא במלך עד שיהא מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל, עיי"ש, וא"כ עיקרו בתשים שהיא הקבלה, שתהא רק בישראל מקרב אחיך, וע"י ירושה שצריך לקבלו מצד הירושה וכנ"ל, ליכא איסורא, ושפיר מלך רחבעם מצד ירושה.
אכן ברש"י קידושין דף עו: בד"ה כל משימות, מפורש דכל מינויין ילפי משום תשים, עיי"ש (וכ"כ שם בר"ן על הרי"ף, וצ"ע שסותר מש"כ בחידושיו לסנהדרין דף לו: דשאר מינויין מלא תוכל לתת וכו' נפיק, וצ"ע), ולמשנ"ת הרי שאר מינויין לדעת רש"י מלא תוכל לתת וכו' נפיק, וכן שהרי נתבאר בדעת רש"י ביבמות דף קב: דגר כשר לד"מ ע"י קבלה או בלא שררה, ואי שאר מינויין מקרא דלא תוכל לתת נפקא, הרי אין זה שייך לשררה, וכמושנ"ת לעיל בדעת הרשב"א והר"ן, וכיון שכן שוב צ"ע דברי רש"י בסוטה הנ"ל, ולכן י"ל עפ"י המבואר ברמב"ם בסהמ"צ ל"ת שס"ב דאדרבה לאו דלא תוכל דווקא במלך מיירי, ושאר מינויין משום תשים נפיק עיי"ש, ובמש"כ בזה הרי"פ בביאור הרס"ג בפרשה ז' ממנין הפרשיות, עיי"ש, וכן מבואר כמעט להדיא בדבריו כאן דעל מלך איכא לאו דלא תוכל, ושאר מינויין נמי אסירי מקרא דשום תשים דמשמע כל משימות שאתה משים, וא"כ י"ל דאדרבה מקרב אחיך סגי בכל שהוא אחיך, וע"י אמו מישראל נמי יש בו מאחיך, אבל לאו דלא תשים הוא כל שיש בו מן הנכרי, ואם אין אביו מישראל אכתי יש בו מן הנכרי, אלא דלא תוכל אינו פסול, אלא לאו ואיסור גרידא, ורק בשום תשים נאמר שעצם המשימה לא חיילא אלא מקרב אחיך, והכי מוכח קצת ממש"כ שם הרמב"ם דבכלל לאו זה הוא גם מינוי מלך שאינו מבית דוד, ועיי"ש ברי"פ שכ' דהכי משמע קצת גם בדברי רש"י ביומא דף עב:, והרי פשיטא דיש למלכי ישראל דין מלך כמוש"כ הרמב"ם להלן בה"ח וה"ט, ואם כי הרי"פ שם תמה מצד האיסור שבזה עיי"ש, יתבאר בזה אי"ה להלן שם, אבל אילו הי' הפקעה ממלכות לא א"ש כלל איך חיילא מלכות נגד קרא דלא תוכל, וא"כ י"ל דאגריפס שהיתה אמו מישראל ואינו מופקע משום תשים, שפיר חיילא בי' מלכות, ומש"ה אמרו לו אחינו אתה, וכמוש"כ רש"י, אבל לאו דלא תוכל הרי איכא בכה"ג, והחניפו לו כאילו אין איסור בדבר, וע"ז נחייבו בעונש החמור.
והנה עיין בס' חמדת ישראל מצוה שס"ב הביא מאחרונים שהקשו בזבחים דף קב: שביקש משה מלכות לבניו, והרי לא היתה אמם מישראל וכמבואר ביש"ש יבמות דף קב. לענין בני משה לבי"ד של חליצה עיי"ש, והוכיחו מזה או דמהני ירושה בזה וכמוש"כ הנוב"י והחת"ס, או דסגי באביו מישראל, וכמוש"כ רמב"ן ור"ן, והנה למשנ"ת לעיל בה"ג, הי' למשה רק דין מלך דנשיא ולא מלך ממש, ובזה י"ל דדינו כשאר מינויין דסגי באמו מישראל, וכבר דן בזה הכנה"ג בסי' ז' איך דין נשיא בזה, ויהא מכאן אולי ראי' שאינו כמלך, אכן אפי' אם הי' מלך ממש, מ"מ פרשת שום תשים שהיא מג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ לא היתה עד מינוי שאול, דהרי בספרי יליף משום תשים שאם מת מנה אחר תחתיו, ועיין במש"כ בזה בה"א מהמשך חכמה, ואיך לא מינו אחרי מות יהושע מלך מדין זה, ובע"כ שכיון שאינו אלא משום תשים, אין דין זה אלא במלך שנתמנה מפרשת שום תשים, והנהו לאו מהאי פרשה הם, וא"כ ה"ה לגבי אמו מישראל שהוא מהאי פרשה, דליכא בהאי מלכות, ושפיר ביקש משה מלכות לבניו אע"פ שלא היתה אמם מישראל.
אכן ברש"י קידושין דף עו: בד"ה כל משימות, מפורש דכל מינויין ילפי משום תשים, עיי"ש (וכ"כ שם בר"ן על הרי"ף, וצ"ע שסותר מש"כ בחידושיו לסנהדרין דף לו: דשאר מינויין מלא תוכל לתת וכו' נפיק, וצ"ע), ולמשנ"ת הרי שאר מינויין לדעת רש"י מלא תוכל לתת וכו' נפיק, וכן שהרי נתבאר בדעת רש"י ביבמות דף קב: דגר כשר לד"מ ע"י קבלה או בלא שררה, ואי שאר מינויין מקרא דלא תוכל לתת נפקא, הרי אין זה שייך לשררה, וכמושנ"ת לעיל בדעת הרשב"א והר"ן, וכיון שכן שוב צ"ע דברי רש"י בסוטה הנ"ל, ולכן י"ל עפ"י המבואר ברמב"ם בסהמ"צ ל"ת שס"ב דאדרבה לאו דלא תוכל דווקא במלך מיירי, ושאר מינויין משום תשים נפיק עיי"ש, ובמש"כ בזה הרי"פ בביאור הרס"ג בפרשה ז' ממנין הפרשיות, עיי"ש, וכן מבואר כמעט להדיא בדבריו כאן דעל מלך איכא לאו דלא תוכל, ושאר מינויין נמי אסירי מקרא דשום תשים דמשמע כל משימות שאתה משים, וא"כ י"ל דאדרבה מקרב אחיך סגי בכל שהוא אחיך, וע"י אמו מישראל נמי יש בו מאחיך, אבל לאו דלא תשים הוא כל שיש בו מן הנכרי, ואם אין אביו מישראל אכתי יש בו מן הנכרי, אלא דלא תוכל אינו פסול, אלא לאו ואיסור גרידא, ורק בשום תשים נאמר שעצם המשימה לא חיילא אלא מקרב אחיך, והכי מוכח קצת ממש"כ שם הרמב"ם דבכלל לאו זה הוא גם מינוי מלך שאינו מבית דוד, ועיי"ש ברי"פ שכ' דהכי משמע קצת גם בדברי רש"י ביומא דף עב:, והרי פשיטא דיש למלכי ישראל דין מלך כמוש"כ הרמב"ם להלן בה"ח וה"ט, ואם כי הרי"פ שם תמה מצד האיסור שבזה עיי"ש, יתבאר בזה אי"ה להלן שם, אבל אילו הי' הפקעה ממלכות לא א"ש כלל איך חיילא מלכות נגד קרא דלא תוכל, וא"כ י"ל דאגריפס שהיתה אמו מישראל ואינו מופקע משום תשים, שפיר חיילא בי' מלכות, ומש"ה אמרו לו אחינו אתה, וכמוש"כ רש"י, אבל לאו דלא תוכל הרי איכא בכה"ג, והחניפו לו כאילו אין איסור בדבר, וע"ז נחייבו בעונש החמור.
והנה עיין בס' חמדת ישראל מצוה שס"ב הביא מאחרונים שהקשו בזבחים דף קב: שביקש משה מלכות לבניו, והרי לא היתה אמם מישראל וכמבואר ביש"ש יבמות דף קב. לענין בני משה לבי"ד של חליצה עיי"ש, והוכיחו מזה או דמהני ירושה בזה וכמוש"כ הנוב"י והחת"ס, או דסגי באביו מישראל, וכמוש"כ רמב"ן ור"ן, והנה למשנ"ת לעיל בה"ג, הי' למשה רק דין מלך דנשיא ולא מלך ממש, ובזה י"ל דדינו כשאר מינויין דסגי באמו מישראל, וכבר דן בזה הכנה"ג בסי' ז' איך דין נשיא בזה, ויהא מכאן אולי ראי' שאינו כמלך, אכן אפי' אם הי' מלך ממש, מ"מ פרשת שום תשים שהיא מג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ לא היתה עד מינוי שאול, דהרי בספרי יליף משום תשים שאם מת מנה אחר תחתיו, ועיין במש"כ בזה בה"א מהמשך חכמה, ואיך לא מינו אחרי מות יהושע מלך מדין זה, ובע"כ שכיון שאינו אלא משום תשים, אין דין זה אלא במלך שנתמנה מפרשת שום תשים, והנהו לאו מהאי פרשה הם, וא"כ ה"ה לגבי אמו מישראל שהוא מהאי פרשה, דליכא בהאי מלכות, ושפיר ביקש משה מלכות לבניו אע"פ שלא היתה אמם מישראל.
ב. במש"כ רש"י דאגריפס היתה אמו מישראל, הק' תוס' בב"ב דף ג: בד"ה כל, וביבמות דף מה: בד"ה כיון, מהמבואר בב"ב שם ובקידושין דף ע: דכל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שכולם מבני בניו של הורדוס הוא, ואי נשאו ישראליות הרי בעבד הבא על בת ישראל אין הבן עבד, עיי"ש שהכריחו מזה שעשה הורדוס תשובה ולא נשא אלא שפחה, אבל לדברי רש"י יקשה, והי' אפ"ל עפ"י משה"ק מהר"מ לובלין בתוס' בב"ב שם דמ"מ ההיא תינוקת האיך פסקה ואמרה דכל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינה עבדא הוא, וכי נביאה היתה שלעולם ישאו שפחות, וכן שמואל שאמר כן בקידושין שם איך פסק כן בהחלט לפוסלם מה"ט, עיי"ש, וי"ל דכדי להישאר מבית חשמונאי בע"כ נשאו שפחות של בית חשמונאי, שבני שפחות אלו מתיחסות לבית הבעלים שהם בית חשמונאי, אבל עבד דבית חשמונאי אין בנו שייך לבעליו אלא לבעל השפחה, ושוב אין שמו מבית חשמונאי, ומש"ה כל דאמר מבית חשמונאי אנא, בע"כ אומר בזה שהוא דור אחרי דור של שפחות מבית חשמונאי, ושפיר עבד הוא, אבל אגריפס אינו מבואר שאמר מבית חשמונאי אנא, ובאמת אביו נשא ישראלית, ושפיר הוי בכלל אחינו אתה, אכן א"א לומר כן בדעת רש"י שכ' מפורש בקידושין שם דעבדא הוא דנזהרים היו ישראל להשיא בנותיהם לעבדים, ומבואר שלא הי' זה מצדם אלא מצד נשותיהם, וע"ז קשיא מאמו של אגריפס.
והנכון בזה הוא מש"כ הנצי"ב בביאורו לספרי פ' שפטים, עיי"ש דודאי אח"כ הפקר הי' ופקע ממנו שם עבד, ובניו שנולדו לאחר שכבר הי' מלך למה לו ליחסם אחרי בית חשמונאי והוא עצמו מלך, אלא מיירי על בניו שנולדו ונתגדלו בבית חשמונאי קודם שמרד בהם, ובמילא מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הרי הוא מאותן שנולדו לו קודם לכן, ולהם היו נזהרים שלא ליתן את בנותיהם, וכמוש"כ רש"י, ובע"כ שפחות נשאו ובניהם עבדים, אבל אגריפס שהוא מאלו שיצאו ממנו לאחר שמרד והיו מלכים בישראל, ודאי נשאו בנות ישראל, ושפיר כ' רש"י שהיתה אמו מישראל.
ג. עיין בלח"מ שהק' מ"ט השמיט כאן הרמב"ם את הדין המבואר בתוספתא פ"ד דסנהדרין ה"ו שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, ועיין בברכ"י חו"מ סי' ז' אות א' הוסיף שלא רק שהשמיט אלא גם פסק שלא כדברי התוספתא במה שהכשיר אמו מישראל אע"פ שאביו עכו"ם או עבד, והרי קיי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה וא"כ האיך הכשירו הרמב"ם למלכות, עיי"ש, עוד יש להקשות מ"ט השמיט הדין המבואר שם בתוספתא דאין מעמידין מלך ישראל בחו"ל, ובספרי פ' שפטים דריש לה מקרא דמקרב ולא מחו"ל, עיי"ש, ומ"ט השמיטו הרמב"ם.
והנה בתוס' יבמות מה: מבואר דהאי דינא דמשיאין לכהונה אינו אלא איסורא דרבנן, אכן בהג"מ כאן כמעט להדיא שהוא דרשה גמרה, דמקרב אחיך משמע ממובחר שבאחיך, ולפי"ז נראה דהספרי לשיטתו דשאר מינויין אתמעטו מקרא דלא תוכל וכו', וקרא דשום תשים רק על מלך אזיל, וכמבואר שיטות הראשונים שהובאו לעיל באות א', א"כ דין מובחר שממעט אינם משיאין לכהונה, ודין מקרב דממעט חו"ל, הוי מיעוט רק במלך, אבל לפי פשטות הבבלי דעל שאר מינויין יליף באמו מישראל דשרי דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי', הרי מבואר כדעת הרמב"ם שנת' באות א' דקרא דמקרב אזיל על כל מינויין, ואי הוי בעי מובחר שבאחיך במלך הוי בעי לי' בכל מינויין, והרי להדיא בגמ' דשרי באמו מישראל אע"פ שהולד פגום לכהונה, וכן אי דרשינן מקרא דבקרב למעט חו"ל הרי הוי ממעטינן כל מינויין שבחו"ל, וזה ודאי אינו, ובע"כ דהבבלי לא דריש לה הכי, ושפיר פסק בזה הרמב"ם כש"ס דידן נגד המבואר בספרי ובתוספתא, ושו"ר בשער המלך כאן ובערל"נ ליבמות מה:, ובעמק הנצי"ב לספרי פ' שפטים, ובאבן האזל כאן, שכתבו כן ביישוב ק' הלח"מ, ובדברנו נתבאר יותר.
והנה אי נימא כהתוספתא דאין מעמידין מלך בחו"ל, קשה מריש גלותא שהי' מלך כמבואר ברמב"ם בפ"ד דסנהדרין ונת' בעז"ה לעיל בה"ג, והרי אין מעמידין מלך בחו"ל, וראיתי בחסדי דוד על התוספתא, ובביאור הרי"פ על הרס"ג שעמדו בזה, וכתבו דע"י ירושה שאני ושייך גם בחו"ל, עיי"ש בדבריהם, ועיין מנ"ח מצוה תצ"ז שחקר לפימש"כ הנוב"י דבירושה איכא מלכות גם לגר, אם ה"ה נמי לממזר שאינו נעשה מלך עפ"י תוספתא הנ"ל, ולהנ"ל הרי מוכח כן מדין חו"ל דע"י ירושה שפיר דמי, וה"ה לאין משיאין לכהונה, ועיין בתוספתא שם, איתא אין מעמידין מלך ישראל בחו"ל, אין מעמידין מלך באר"י אלא א"כ הי' נשוי לכהונה, והקשה בחזון יחזקאל שם מ"ט כפל אין מעמידין באר"י אלא וכו', והרי כבר תני רישא דאין מעמידין כלל מלך בחו"ל, ובע"כ באר"י מיירי, ולמש"כ א"ש היטב, דקמ"ל רק בהעמדה באר"י בעי משיאין לכהונה, אבל כדמשכח"ל העמדה בחו"ל דכנ"ל בע"כ הי' כן בריש גלותא, כיון שהוא מדין ירושה שוב לא בעי ג"כ משיאין לכהונה.
ולפי"ז למבואר באות א' בשיטת הרמב"ם דלא שייך ירושה בגר וכמוש"כ הכס"מ בדעתו, הרי אילו הוי בעי משיאין לכהונה לא הוי מהני בזה ירושה, והרי לא כן מבואר בתוספתא וכנ"ל, אלא דלפימשנ"ת שם במיעוט מקרא דשום תשים גם להרמב"ם הוי מהני ירושה והתוספתא הרי ס"ל כנ"ל דהמיעוט מהאי קרא הוא, ורק למבואר בבבלי כנ"ל דהמיעוט הוא מקרא דלא תוכל וכו', בזה שפיר ס"ל להרמב"ם דלא מהני בזה ירושה, וכמושנ"ת באות א'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה