אשה במלכות

אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש [רמב"ם מלכים א' ה']. 

הגאון רבי דוד יצחק מן זצ"ל 

עיין במנ"ח מצוה תצ"ז שחקר למש"כ הנוב"י דע"י ירושה יכול גר להתמנות למלך, אם ה"ה כן באשה, ועיי"ש דאפשר כיון דילפינן הירושה מקרא דהוא ובניו וכו' משמע בניו ולא בנותיו, עיי"ש, והנה ברמב"ם להלן בה"ז מפורש גבי מלכות בית דוד דהמלכות היא לו ולבניו הזכרים עד עולם, ומפורש זכרים דווקא, ועיין בכלי חמדה פ' שפטים בדיני מלך אות ז' שהעיר מזה, ועיי"ש שנתקשה מ"ש אשה מגר, ועיין אבני נזר חיור"ד סי' שי"ב אות ע"ב דייק איפכא ממש"כ זה הרמב"ם רק לגבי בית דוד ולא בעיקר ירושת מלכות, דמשמע בירושת מלכות איתנהו נשים, ורק בדין בית דוד ליתנהו, עיי"ש, והנה למש"כ הכס"מ בה"ג דלדעת הרמב"ם אין ירושה בגרים, הרי ה"ה דאין ירושה בנשים, ואין כלל מקום לחקירת המנ"ח, אלא שלמשנ"ת בה"ד הרי כל שמיעוטו משום תשים הוא, י"ל דמודה הרמב"ם ששייך בזה ירושה, ונשים שנתמעטו מהאי קרא דעליך מלך, שפיר י"ל דאיתנהו בירושה, אכן לפי"ז יק' מדברי הרמב"ם בה"ז לפי"מ שנקט בכלי חמדה שם שאין הכונה לבית דוד דווקא אלא לכל ירושת מלכות, דמ"ט לא תהא בזה ירושה בנשים. 

והנה באבנ"ז שם באות ע"ד כ', דל"ש ירושת מלכות בנשים, כיון דהעמדת מלכות היא כמוש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"י לעשות משפט ומלחמות, והרי אשה לאו בת מלחמה היא, ואשה פסולה לדון, וא"א שתירש המלוכה אא"כ יקבלוה ישראל דקבלה מהני אפי' בפסולין, א"כ שוב אין זה מצד ירושה אלא מצד קבלה, והוי בכלל תקים עליך מלך ולא מלכה, עכ"ד, והנה מש"כ מקבלת פסולין שתהי' עי"ז מלך, אינו מובן כלל שא"כ הוא מצד ההתחייבות וההודאת בע"ד, ואין זה בכלל משפט דמלך, ואם מצד משימות, שבקבלה אין זו שררה, וכשרה לדון כמושנ"ת בה"ד לגבי גר, הרי נת' שם דאי לא מהני ירושה לא מהני קבלה, וכן, דמצד ירושה יתחייבו לקבל ושוב אינו בכלל מלך ולא מלכה כשם שאינו בכלל מי שאינו מקרב אחיך, ואמנם בפי' תולדות אדם על הספרי הקשה באמת למ"ל מיעוט דמלך ולא מלכה, ותיפו"ל שאינה במלחמה ואינה בדין, ומצד זה אינה ראוי' למלכות, הרי נקט בפשיטות דדין ע"י קבלה לא חשיב עי"ז מלך לדין, וכן נקט בפשיטות דאשה היא פסול הגוף לדון ואינו רק חסרון דשררה דמהני ע"ז קבלה, וא"כ קשיא לכאורה קושייתו הנ"ל למ"ל כלל קרא דמלך ולא מלכה.

אכן מה דנקט האבנ"ז והתולדות אדם הנ"ל דבדין דמלך, פסול לו כל הפסול לדון, לכאורה דין דמלך הוא דין נימוסיי וכמושנ"ת באריכות בה"א, והוא משפט המלך, ומנ"ל דהפסול לדין תורה פסול ג"כ לדין המלך, ועיין תומים סי' ז' ס"ק ג' במש"כ הטור י"א דדיין אינו ראוי לדון אלא מבן י"ח, והביאו ראי' ממש"כ בשבת דף נו: שכל דין שדן יאשיהו מבן שמונה עד בן י"ח החזירן להן, והק' התומים דאדרבה מזה ראי' לסתור דאיך לא מיחו בידו חכמים אם אינו ראוי לדון עד בן י"ח, ומשמע דבדיעבד אינו מעכב ומש"ה לא הכניסו עצמן לכך, ועיי"ש עוד שנתקשה משלמה שמבואר שדן מבן י"ב והרי קטן פסול לדון, וכן יאשיהו איך דן מבן שמונה, עיי"ש שנדחק בזה, ולמשנ"ת הם דנו מדין מלך ובו אין פסולי דיינים בין מצד משנ"ת שהוא דין נימוסיי, ובין מצד מה די"ל דכל הפסולין נאמרו על דיין הדן בתורת דיין, אבל מלך כוחו לדון, מצד שהוא מלך הוא, וכל שהוא מלך כשר, שפיר הוי דינו דין בתורת דין המלך *), וא"כ ה"ה י"ל דאילו היתה אשה כשרה למלכות היתה כשרה לדון מדין מלך, ומש"ה בעי קרא למעטה ממלכות.

[*) ורק יאשיהו החזיר לפנים משוה"ד כיון שלא הי' זה דין מצד דיין, ושפיר מוכח מזה דדיין מיהת בעי שיהי' בן י"ח.]

וכן מש"כ האבנ"ז והתו"א מצד דנשים ליתניהו במלחמה, הרי ג"כ י"ל שבתורת בנ"י אין נשים בעניני וחיובי מלחמה, אבל ענין מלחמה המיוחד למלך, אילו היתה אשה במלכות היתה גם במלחמה, ובלא"ה צ"ע מנ"ל דהנהו דברים שכ' הרמב"ם מעכבין בחלות דין מלך, ודילמא אמנם כן צריך המלך להיות, אבל גם בלא זה הוי מלך, וראי' מקטן שיכול להיות מלך כדמוכח משלמה ויאשיהו (ומש"כ בתומים הנ"ל מדורות הראשונים עפ"י תוס' סנהדרין דף סט. אין כן דעת הרמ"ה והר"ן שם, עיי"ש), וודאי אין קטן במלחמה, ובע"כ שאינו לעיכובא, וכן מבואר כאן באו"ש שמה שאשה אינה במלחמה מהני שלא תהא בכלל מצ"ע דמינוי מלך, אבל אינו עיכוב שמה"ט לא תוכל להיות מלך, עיי"ש בדבריו, והדרא קושיא לדוכתין דמ"ט ליכא ירושה בנשים כמבואר ברמב"ם בה"ז, ומ"ש מגר דמהני למש"כ הנוב"י והחת"ס.

והנה בדין אשה אי כשרה לדין האריכו בזה הראשונים, עיין תוס' ב"ק דף טו. בד"ה אשר תשים, מבואר בדעתם דכשרה לדון, והמבואר במשנה נדה דף מט: דכל הכשר לדון כשר להעיד ואשה פסולה להעיד, לא תיקשי, משום דהתם באיש הכשר לדון מיירי, עיי"ש, וכ"כ ריטב"א בקידושין דף לה. עיי"ש, ובתוס' נדה דף נ. בד"ה כל הכשר, כתבו בזה ב' תירוצים אי כשרה אשה לדון עיי"ש, ועיין רשב"א ור"ן בשבועות דף ל. נקטו דפסולה לדון, וכן נפסק בטור ושו"ע חו"מ סי' ז' עיי"ש, ובתוס' יבמות דף מה: בד"ה מי לא, הביאו מירושלמי פ"ו דיומא, וכ"ה בירושלמי פ"ג דסנהדרין, ופ"ג דשבועות, מצד כל הכשר לדון כשר להעיד, ואשה דפסולה להעיד פסולה לדון, עיי"ש, ובבהגר"א חו"מ סי' ז' ס"ק י"ד, ועיי"ש בסמ"ע ס"ק י' ובמש"כ שם בשם הלבוש פסולה מקרא, והסמ"ע כ' דפסולה משום דילפינן לה מעדות עיי"ש, ובתומים ס"ק ה' האריך בדברי הירושלמי הנ"ל, ובמש"כ תוס' נדה הנ"ל, שיש ילפותא מיוחדת מגז"ש לפסול נשים לדין, ולא כהבנת מהרש"א שם דקרא לפוסלן לעדות הוא, וע"י פסול עדות פסולין לדין, עיי"ש בתומים, וקשה למ"ל כל הנהו ילפותות ובפרט לשיטות דאמנם כשרות לדון, והרי כ' כאן הרמב"ם לפסול נשים לכל משימות, ודמי לאין אמו מישראל דילפינן מקרא דמלך לכל משימות, ומש"ה פסול גר לדון, וא"כ הכ"נ מה"ט תיפסל אשה לדון, ועיין קרית ספר כאן כ' וז"ל אין מעמידין אשה במלכות וכו', וכן כל משימות שבישראל אין משימין אלא איש, דכיון דכל שררה דרשינן לה מהכא משום תשים, הכי נמי לענין איש ולא אשה, עכ"ל, הרי להדיא שדימה אשה לשאר מיעוטי דשום תשים, וכבאין אמו מישראל, וא"כ מצד זה פשיטא שפסולה לדון, ואיך סברי ראשונים דכשרה, וגם אלו שפסלוה הרי מטעם אחר הוא וכנ"ל, וביותר צ"ע בדברי הרשב"א והר"ן בשבועות שם שבאותו ענין שם הביאו הך דמלך ולא מלכה, ומ"מ מפורש שם בדבריהם דלפסול לדון א"א לפסול מהך קרא, ופסולה רק משום דפסולה להעיד, ואינו מובן מ"ש בזה אשה מגר.

ואמנם ראיתי בערוך השולחן חו"מ סי' ז' שכתב באמת פסול אשה מצד שפסולה לכל משימות, ועיי"ש שיישב עפי"ז ק' הראשונים מדבורה ששפטה את ישראל, דהתם שאני משום שקיבלוה עליהם, וזה עפימשנ"ת בה"ד דלענין כל משימות מהני קבלה, וכן ראיתי מובא בשם ס' עין משפט שבאין כמותה מותר, וזה ג"כ מתאים למשנ"ת לעיל גבי שמעי' ואבטליון באיסורא דגרים לדון, וכן כ' בלא כפי' שרי, ומה"ט לא תיקשי מדבורה דכתיב ויעלו אלי' וכו', שהי' בלא כפי', וזה ג"כ מתאים למבואר גבי גר, והוא כדברי הערוך השולחן הנ"ל, אבל כל הראשונים הקשו מדבורה ולא תירצו כן, והשיטות שהכשירו אשה הכשירוה בכל גווני, ויק' כנ"ל, וכן דאי מה"ט הוא דפסולה אשה, תהא כשרה לדון אשה חברתה כגר הכשר לדון גר, וזה לא שמענו, ואולי יש לחלק, וי"ל.

הן אמנם דלפימשנ"ת בה"ד בשיטת הרשב"א והר"ן דגר לשאר משימות לא יליף ממיעוט דקרא דשום תשים דלא מיירי אלא במלך, אלא מקרא דלא תוכל, דמיירי בשאר משימות הוא דממעיט, במילא דאשה שנתמעטה מקרא דתשים מלך ולא מלכה, לא מיירי אלא במלכות, ואין בה כלל מיעוט לשאר משימות ומש"ה א"א לפוסלה מה"א, והרמב"ם לשיטתו שנת' לעיל דגר לשאר משימות ממעיט משום תשים שפיר כ' דה"ה אשה פסולה מה"ט לשאר משימות, אבל דעת התוס' והרא"ש הרי נתבאר שם דגר לשאר משימות משום תשים נפיק, וא"כ לכאורה ה"ה, כן אשה, ואיך הכשירוה תוס' לדון, וגם לרא"ש שפסולה לדון הרי אינו מטעם הנ"ל וכמושנ"ת לעיל, וקשה טובא מ"ט לא תיפסל מאותו טעם שפסול גר
*).

*) ולכאורה י"ל דאמנם מודו תוס' דפסולה מה"ט, אלא דמצד זה הרי תהא כשירה לדון בלא כח כפי' וכדומה, וכנ"ל בשם הערוה"ש ועין משפט, ואילו ממתני' דכל הכשר וכו' מוכח דפסולה בכל אופן, וע"ז כ' תוס' דלא מיירי על אשה ויש בה הכשר, והי' מיושב בזה משה"ק בציון ירושלים לירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ט, ובשו"ת שו"מ מהדורא רביעאה ח"ג סי' קכה, מגיטין דף ה: דמפורש שאשה המביאה גט, פסולה לבי"ד שאומרים בפניו בפ"נ ובפ"נ, ואי כשרה לדון מ"ט פסולה לבי"ד זה, וכן משה"ק במנ"ח מצוה כ"ו ס"ק ו', מהמבואר בסנהדרין דף נז: דאשה פסולה לדין בב"נ, ואיך תיכשר לישראל עיי"ש, ולהנ"ל הרי מודו תוס' דפסולה בישראל, ורק מכח ההכרח מדבורה הכריחו שאינו פסול מוחלט מצד שאינה ראוי' לעדות, ובלא קבלה מיוחדת פסולה, ובהכי איירי הא דגיטין בדף ה:, וכן בב"נ פסולה מצד שאין בה שררה לדון, וכבישראל, וי"ל בזה דברי ר"י בשטמ"ק ב"ק דף טו. שדן ממתני' דנדה הנ"ל דאשה פסולה להעיד ועי"ז פסולה לדון, דאין לומר דמתני' דהתם בפסול יוחסין מיירי, שהרי בירושלמי מפורש דאשה פסולה לדון עיי"ש, ובס' חכמת בצלאל בנדה מט: תמה מה ס"ד דהר"י, והרי מפורש בסוגיא דנדה שם דמתני' מיירי בסומא, הרי שלאו דווקא בפסול יוחסין מיירי, ולמש"כ י"ל דכונתו לא על פסול יוחסין דווקא היא, אלא כפסול יוחסין שאם הי' פסול לדון הי' זה פסול הגוף, וע"ז קאמרה מתני' כל שאין בו פסול הגוף לדון, אע"פ שהוא פסול יוחסין או סומא באחד מעיניו, דכשר להעיד, אבל אשה אע"פ שכשרה לדון מ"מ אין זה הכשר לגמרי דכנ"ל מ"מ פסולה מצד כל משימות, ולא חשיבה כשרה לדון שנאמר דמה"ט כשרה להעיד, ובמילא דשפיר איתא אשה בקרא דלפניהם כיון שיכולה לדון בלא כפי', וע"ז הק' מירושלמי הנ"ל דפסולה לגמרי בפסול הגוף, אבל האמת יורה דרכו, דלתוס' אשה כשרה לדון לגמרי, וכן שאר הראשונים שלא הזכירו בזה כלל ענין כל משימות, משמע שאינו ענין לפסול אשה לדון, וודאי צ"ע דמ"ש מגר.

ונראה בזה בשנדקדק בלשון הרמב"ם, שבה"ד לגבי גר כתב פסולו לשררות שבישראל, ואילו כאן לגבי אשה פסלה למשימות שבישראל, והרי תרוויהו מחד קרא דשום תשים נפקו, ומ"ש כאן שכ' שררות וכאן משימות, ונראה מזה, דכשם שענין אחיך הוא ביחס שבינו לבינך שהוא יחס של אחוה, ה"ה מיעוט דלאו אחיך הוא, ג"כ על מה שבינו לבינך, דמקרב אחיך היינו, שמה שנפעל עליו דבר ביחס אליך, יהי' זה מי שיש לו ביחס אליך ענין של אחוה, ומש"ה נקט לה הרמב"ם מיעוט בשררה, ששררה הוא ביחס שבינו לשאר שהוא שורר עליהם, ולזה בעי אחיך, ומשא"כ מיעוט דמלך ולא מלכה אינו ביחס שחל ע"י מלך למי שתחתיו, שיהי' זה איש ולא אשה, אלא הוא מיעוט בעצמותו של המתמנה שלא יהא זה אלא איש ולא אשה, ומש"ה אין המיעוט בשררה שעליך, אלא בעצם המשימה שחלה עלי' שלא תהא באשה, ומש"ה הגדיר הרמב"ם את המיעוט במשימה ולא בשררה *).

*) וי"ל בזה מה שבה"ד כ' הרמב"ם אין מעמידין מלך מקהל גרים, הקדים בזה המלכות לגרים, ואילו גבי אשה כ' אין מעמידין אשה במלכות ולא כ' כבגרים אין מעמידין מלכות באשה, (ואולי לא א"ש לשון זו דאין מעמידין מלכות אשה, אבל מ"מ מ"ט לא כתב אין מעמידין גר למלכות), ולמש"כ בגר עיקר מיעוטו מצד המלכות והשררה שבה, ומש"ה הקדים מלכות לגר, אבל אשה עיקר המיעוט לא במלכות אלא באשה, שבה עצמה לא יחול תורת מלך, ומש"ה הקדים אשה למלכות.
ומעתה הן אמנם מבואר בדברי הרמב"ם דמיעוט דאשה הוא לא רק למלכות אלא לכל משימות שבישראל, אבל בדעת שאר הראשונים י"ל דס"ל דאין לדמות מיעוט דגר ממלכות, דכלול בזה מיעוט לכל שררות, למיעוט אשה ממלכות, שמה"ט תתמעט מכל משימות, דבגר שהמיעוט הוא מצד יחס בשררה שבינו לבין ישראל, שפיר אמרינן דלאו דווקא שררה דמלכות ממעיט, אלא כל שררות ממעטו, אבל באשה שהמיעוט הוא במה שחל על עצמה שם מלך, אין לדמות שם מלך שחל בעצמותה לשאר משימות שיחול בעצמותה שם משימה זו, ובמילא דאשה נתמעטה רק למלכות, ולדין י"ל דכשרה, אי לאו שאר מיעוטים שיש בזה, וכמושנ"ת לעיל, ואה"נ לדעת הרמב"ם תיפסל אשה לדון מה"ט, אבל אין זו שיטת שאר הראשונים, וכמושנ"ת.

ולפי"ז לענין ירושה פשוט דלא שייך באשה, אחרי שהוא דין בעצמותה שלא תהא מלכה, ואיך תהא מלכה ע"י ירושה, וזהו המבואר בדברי הרמב"ם בה"ז, ולא דמי לגר ששייך בו ירושה אחרי שאינו דין בעצמותו שלא יהי' מלך, והוא רק מצד השררה שבמלכות, דבזה ע"י קבלה שוב אינו שררה, וע"י ירושה מחוייבין בקבלה, וכמושנ"ת בה"ד, או שכיון שיש לו זכות לשררה שוב ל"ש למעטו משררה שיש לו זכות בה, אבל אם הוא אינו ראוי בעצמותו לא מהני בזה ירושה כלל, ומש"ה כ' הרמב"ם שאין ירושה אלא לזכרים, וא"ש היטב דברי הרמב"ם.