עבודת ראש השנה
כתוב בתורה (בראשית כב, ב) 'וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. יש סוברים שעקידת יצחק הייתה ביום ר'ה, ומה שכתוב שאברהם אבינו הזדרז (שם שם, ג) 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר...' נאמר על היום הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. שבו התחיל אברהם אבינו את ההכנה לר'ה שסיומו היה בעקדת יצחק. הביקור של הקרבן של אברהם אבינו התחיל היום, והגיע לסיומו בעדות שד' העיד על אברהם אבינו (שם שם, יב) 'כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה'.
כל סדר עבודת ר'ה עוסק בבקשת מלכות ד', שיתגלה כבוד ד' בעולם. אדם מבטל את כל צרכיו הפרטים שלו ועוסק כל כולו בתיקון עולם במלכות שד-י. אבל מאידך אנחנו יודעים שר'ה הוא גם היום הראשון של עשרת ימי תשובה, ואם הוא היום הראשון של עשרת ימי תשובה אז בהכרח צריך שתהיה בו גם תשובה עם ווידוי. ולכאורה קשה שהרי אנחנו פוסקים להלכה[1] שלא אומרים וידוי בר'ה, ויש אפילו שלא אומרים את הביטוי 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך'. וצריך ביאור כיצד זה מסתדר עם ההבנה שר'ה הוא גם היום הראשון של עשי'ת.
בינוניים תלויין ועומדין
הגמרא אומרת (ר'ה טז:):
'א''ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר''ה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר''ה ועד יוה''כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה'.
מימרא זו מגלה לנו קצת את המשמעות של ראש השנה. אע'פ שאין זה מופיע בתורה שבכתב, בתושבע'פ זה כן מופיע. רבינו בחיי כותב – יום שיש לו יותר עומק משאר ימות השנה, התורה מסתירה את המשמעות שלו. מכך שהתורה מסתירה את המשמעות בלי לפרט, זה סימן שיש משמעות עצומה לראש השנה.
התוספות שם בסוגיא בר'ה (ד'ה ונחתמין לאלתר) מסבירים, שמה שהגמרא אמרה ששלשה ספרים נפתחים בראש השנה, מדברים על חלקו של האדם לחיי העולם הבא, ולא על חיי העולם הזה[2]. שאר הראשונים חולקים על התוס', ומסבירים שמה שכתוב ששלשה ספרים נפתחים הכוונה על איזה חיי עולם הזה יהיו לו. דאילו לפי תוס' יש להקשות מה שייך לדון בכל שנה ושנה על עולם הבא? כאשר אדם מסיים את מכסת שנותיו אז ידונו אותו, ומדוע צריך כל שנה ושנה לדון אותו? יותר מכך, גם לפי הראשונים יש להקשות על עצם פשט המימרא, שכן שואל הפנ'י מה המשמעות של ספרם של בינוניים, הרי בינוניים עומדים ותלויים, זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה, אז ברגע שהם זכו הם בספרם של צדיקים ואם לאו אז הם חלילה בספרם של רשעים, וא'כ למה צריך ספר מיוחד לבינונים? הרי ביוה'כ נדע אם הם שייכים לספרם של צדיקים או לספרם של רשעים.
בינוני – בפשטות, הכוונה לאדם שיש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות, שהוא יכול להטות את הכף אם הוא מוסיף עוד תורה ומצוות. אבל הרמב'ם מסביר אחרת, הרמב'ם בהלכות תשובה (פ'ג ה'ג) כותב
'מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים – אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה'.
ע'פ הרמב'ם, הכוונה בביטוי 'אם זכו' הוא אם זכו ועשו תשובה שאז נכתבים לחיים, ו'אם לא זכו' ולא עשו תשובה אז נכתבים למיתה. וצריך להבין מדוע הרמב'ם מזקיק שגם הבינוניים יעשו תשובה, הרי לכאורה כל ריבוי זכויות היה מזכה את הבינוניים.
מדרגת ותשובת הבינוני
חז'ל אומרים (יומא פו:): 'תשובה קדמה לעולם'. משמעות הדבר, לא כפי שאנו מבינים במבט שטחי – שתשובה היא רק אמצעי לתקן את החטא של האדם, שהרי תשובה קדמה לעולם עוד לפני שהיו מושגים של חטא. אלא הכוונה שתשובה זוהי התשתית של העולם, תשובה זה ביטוי לשלמות שאנחנו כוספים להגיע אליה, שיהיה עולם מתוקן. עולם מתוקן הוא לא רק מתוקן מעבירות וחטאים, שהרי תשובה זה לא רק ביחס לחטא. וודאי הוא שזה גם ביחס לחטא, חטא צריך תיקון שהרי חטא זה חסרון, כמו שכתוב (מלכים א, כא) 'וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים' – לשון של חסרון. אך גם כל חסרון צריך השלמה, אפילו אם לא בא על ידי החטא, זה מה שכתוב 'תשובה קדמה לעולם'.
כאשר הרמב'ם כותב שבינונים אם עשו תשובה נחתמים לחיים, הוא לא מתכוון בהכרח למצוות התשובה שבאה כלפי חטא, אלא הכוונה היא לתשובה במובן הרחב שלה, לתהליך של התשובה. יתכן שאדם הוא בינוני בהגדרה שזכויותיו ועוונותיו שקולים זה לזה, אך הוא בתהליך של תשובה ('אם זכו') דהיינו שגם המעשים הטובים שהוא עושה, הם בעצם פועל יוצא מכך שהוא נוטה לדרך של תשובה למרות שהוא בינוני בהגדרה. וזהו כוונת הרמב'ם 'אם עשה תשובה נחתם לחיים', שהאדם בוחר להיות בתהליך של תשובה ולא בבחינה של ריבוי זכויות. חז'ל אומרים לאדם שביום ראש השנה, הדין והמשפט זהו הזמן האמיתי והנכון שאדם יבחר לו את הדרך הכללית לאיפה הוא פונה. במקום אחר חז'ל אומרים (ברכות סא:): 'צדיקים יצר טוב שופטן... רשעים יצר רע שופטן... בינונים זה וזה שופטן'. אומר הגר'א: שופטן – לשון הנהגה. יש אנשים שכל מהות החיים שלהם היא להתעסק עם צדק, עם טוב, עם כל דבר חיובי שיש בעולם, ההנהגה שלו מכוונת ע'י יצרים טובים. 'השיבה שופטינו כבראשונה' שאנחנו מזכירים בתפילה, זה לאו דווקא שופטים – אלא הכוונה שההנהגה האישית שלנו תהיה הנהגה כבראשונה. 'בינונים זה וזה שופטן', הכוונה, שאדם זה נתון במלחמה מתמדת בין שתי עולמות (יצר טוב ויצר רע) הוא לא יודע לאיזה עולם הוא שייך אם הוא שייך לעולם הרוחני, או שהוא משועבד לעולם החומרי. על זה אומר הרמב'ם – המידה הבינונית הזו, שהיא לא נמדדת במשקל של יותר עבירות ויותר מצוות אלא מעידה על הנפש של האדם. אדם כזה ביום ראש השנה, שהוא עומד לפני בורא עולם, הדבר שיכול להצמיד אותו לצדיקים זה דווקא 'אם זכו עשו תשובה'. המעשים שהוא יעשה יבואו מתוך שהוא בחר לעצמו דרך חדשה, דרך שיצר טוב שופטן, יתכן שיהיו כשלונות – (קהלת ז, כ) 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' – אבל אלו כשלונות של צדיק, ולא מתוך איזו אידאולוגיה, מתוך איזה סדר לא מתוקן בעולם שלו. על זה אומר הרמב'ם – בינוניים שלא ברור להם הדרך, הקב'ה נתן להם את ראש השנה – שאז האדם בוחר לפי איזה דרך ללכת, שיש לו בחירה חופשית. אם הוא זכה ועשה תשובה – דהיינו שהוא בחר את הדרך של יצר טוב שופטן – אז הוא נחתם לחיים וכו'. זאת גם הסיבה למה צריך ספר מיוחד גם לבינונים, שהרי בינונים זה לא רק מציאות של ספק זמני עד שיוכרע ע'פ רוב זכויות או עוונות אלא זה מציאות של זה וזה שופטן, שנמצאים בין יצר הטוב ליצר הרע וצריכים החלטה לאיזה תהליך הם שייכים.
שלושה ספרים נפתחים
יתכן שזוהי כוונת התוס' שהסביר, ששלושת הספרים שנפתחים הם לא על ענייני העולם הזה, אלא העולם הבא. ושאלנו, מה שייך לדון כל שנה ושנה על עולם הבא? כאשר אדם מסיים את מכסת שנותיו – אז ידונו אותו. אלא, כוונת תוס' שכל שנה דנים על המהות של האדם, על החיים הרוחניים של האדם, כמה סיעתא דשמיא תהיה לאדם, שזהו גם בכלל המושג עולם הבא. עולם הבא אינו רק העולם שאחרי העולם הזה. הראיה – שגם על שבת אומרים חז'ל (ברכות נז:) שהיא מעין העולם הבא, 'אימת שבת על עם הארץ' (כתובות נה:) דהיינו שבשבת ישנה דרגה רוחנית יותר גבוהה. יש גם מדריגות רוחניות גם בימים שנראים לנו רגילים. חז'ל אומרים (ברכות יז.) שכאשר רבנן היו נפרדים אחד מהשני היו מאחלים אחד לשני 'עולמך תראה בחייך', שתזכה פה בתוך העולם הזה להרגיש את הנעימות של חיי העולם הבא, של חיים רוחניים שהם התוכן האמיתי של כל החיים. האדם בראש השנה ניצב לפני ההחלטה הזו, לאיזה סוג, לאיזה אופן של חיים הוא רוצה להשתייך וממילא כמה ס'ד תהיה לו בשנה הקרובה. על זה אומר הרמב'ם ועל זה אומרים התוס' ששלשה ספרים מדברים על חיי העולם הבא, לא העולם הבא שלאחר המוות אלא על חיי העולם הבא שיש לכל אחד ואחד בחייו שזה מה שמנווט אותו לכל מה שהוא עושה בכל ימות השנה, ומתוך מה שהאדם בוחר לאיזה דרך יפנה בחייו הרוחניים כך מן השמיים יכריעו על פי זה. ונראה שליסוד זה רומז הרמב'ם כאשר מביא את ההלכה הזו בהלכות תשובה (פ'ג ה'ג), שכותב 'וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה'. ולכאורה מה הדמיון בין שעת המיתה לבין הדין שנעשה כל שנה ושנה בר'ה, שהרמב'ם נוקט את הלשון 'כך'? והרי זה דברים שונים לכאורה? אלא כמו שבארנו זוהי כוונת הרמב'ם, שגם בראש השנה, אנו מדברים כפי שהתוס' אומרים על חיי עוה'ב, דהיינו על הצד הרוחני שיש לכל אדם בשנות חייו בעוה'ז. ולכן מצמיד הרמב'ם וכותב 'כך' להגיד לך שיש כאן מכנה משותף, תדע לך לא רק בשעת מיתה של האדם דנים אותו על חלקו בחיי עולם הרוח, אלא שגם בחייו ישנה מציאות של חיי עולם הרוח שמתחילים כבר פה, בחיי העולם הזה ועל זה דנים אותו.
הגמרא הנ'ל אומרת (ר'ה טז:) 'בינוניים תלויין ועומדין מר''ה ועד יוה''כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה', שואל הריטב'א, גם מי שלא זכה, הוא נשאר בינוני כמחצה על מחצה, וא'כ למה לא נדון אותו בספרם של צדיקים. והרי הגמ' אומרת (ר'ה יז.) 'ב'ה אומרים, 'וְרַב חֶסֶד' מטה כלפי חסד', שבמקום שאין נטיה לרעה, אז את המחצה על מחצה ד' מטה כלפי חסד, וא'כ בינונים צריכים להיחתם בספרם של צדיקים.
לפי היסוד שביארנו זה מובן, שאם באמת היינו דנים בינוני מצד ריבוי המעשים – דהיינו בפרטי המעשים – אז היה ניתן להכריע נטית חסד כלפי הזכות, כי היינו צריכים לדון אותו כצדיק, שהרי לא הוסיף לחטוא. אך לא על זה הגמ' מדברת. 'שלשה ספרים נפתחים' מדברים, כפי שתוס' הסבירו – על האופי של החיים, על הצד הרוחני של האדם בעולם הזה. ולכן אומר הרמב'ם, שבזה האדם צריך לבחור על מנת להכריע את דינו, ולא שייכת התערבות של ד', דהיינו נטיית חסד. כי כאן אנו דנים לפי מצבו הרוחני של האדם, ולא שייך להגיד שבמציאות של בינוני נפסוק לו דין של צדיק, שהרי הוא אינו במציאות רוחנית של צדיק, שכן עליו לבחור מסלול חדש על מנת להיות במצב רוחני של צדיק.
מוסיף הרמב'ם במקום אחר בהלכות תשובה (פ'ז ה'ג):
'אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר (ישעיה נה, ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' וגו''.
הרמב'ם לומד מהפסוק שתשובה נצרכת גם על הדרך, 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ'. לאיזה דרך רוחנית האדם משתייך. על זה מדגיש הרמב'ם, 'אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה' אלא תשובה זה גם על הדרך הלא טובה שהאדם נמצא. בהגהות מיימוניות כתב שהמקור לדעת הרמב'ם חוץ מהפסוק שהרמב'ם עצמו מביא, זה מה שכתוב בחז'ל (יומא כט.) 'הרהורי עבירה קשו מעבירה'. דהיינו, ההגהות אומר ביאור חדש, הרהורי עבירה אין הכוונה רק שאדם חושב על חטא, אלא הכוונה גם על הרהורים וספקות שיש לאדם בנוגע לדרך הטובה שנמצא בה, גם על זה חייב לחזור בתשובה.
וזה יסוד שלשה ספרים, שבר'ה ד' פותח לנו נתיבות חדשות כדי להוריד מעלינו את כל מה שהיה בשנה האחרונה ולהיכנס אל תוך מסלול חדש. זו אולי הסיבה, שבראש השנה אנחנו לא אומרים 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך', ושאלנו הרי ראש השנה הוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה, ואיך אפשר לעשות תשובה בלי ווידוי. אלא ראש השנה הוא מעל פרטי החטאים של האדם, בר'ה האדם קובע איזה מסלול, איזה חיים רוחנים הוא רוצה להשתייך אליהם, ומתוך כך הוא פועל את מה שהוא פועל. ביום הזה הוא אינו יום שאנו צריכים לפרט בווידוי את הכשלונות אלא פותחים שערים חדשים לגמרי, (תהילים כד, ט) 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם'.
המלך המשפט
ישנה מחלוקת (ר'ה יא.) האם העולם נברא בחודש תשרי או שנברא בחודש ניסן. בתפילה ר'ה אנו אומרים 'היום הרת עולם', ובפשטות זה לפי השיטה שבתשרי נברא העולם. אומר התוס' (כז. ד'ה כמאן מצלינן) שגם לפי מ'ד בניסן נברא העולם, לא קשה מה שאנו אומרים בר'ה 'היום הרת עולם'. שגם אם העולם נברא בניסן אבל הוא עלה במחשבה להבראות בחודש תשרי, ועל זה אנו אומרים 'היום הרת עולם'. הפירוש הוא שהיום הייתה נקודת ההתחלה, המחשבה. שואל הגר'א, מדוע חוגגים את ראש השנה ביום שבו עלה במחשבה להבראות? ומסביר, שהרי רש'י על התורה – על הפסוק (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' כותב 'שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין'. ועל זה אנו מתייצבים בראש השנה שהוא יום הדין, על הנקודה הראשונית הבסיסית שהייתה לברוא את העולם על פי מידת הדין בלי שיתוף מידת הרחמים.
הגמ' אומרת בעבודה זרה (יז.):
'אמרו עליו על ר''א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים... אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים... אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים... אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים... אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה: ר''א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא'.
ר'א בן דורדיא הגיע להבנה שהעומק של תשובה לא שייך אלא בעצמו. תשובה – כמו שהסברנו – זה גם יצירת מסלול חיים חדש, כמו עובר במעי אמו, 'היום הרת עולם' – הנקודה הראשונית. לכן בתפילת ראש השנה, אנחנו אומרים 'המלך המשפט', ולא 'מלך אוהב צדקה ומשפט', מפני שבימים אלו אנו שותפים לתוכנית הראשונה של בריאת העולם של מידת הדין, לכן אנחנו לא מצמידים את הביטוי של 'מלך אוהב צדקה ומשפט'. אלא אנחנו מבטאים שהעוצמה של הימים האלה זה ב'המלך המשפט', במידת הדין, מפני שזה זמן התחדשות היצירה והתחדשות הבריאה, התחדשות האדם עצמו, (תהילים ב, ז) 'אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ'. הירושלמי בר'ה (פ'ד, ה'ח) כותב:
'ר' לעזר בי ר' יוסי בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקורבנות כתיב 'וְהִקְרַבְתָּם' וכאן (ר'ה) כתיב 'וַעֲשִׂיתֶם', אמר להן ד' מכיון שנכנסתם לדין לפני בר'ה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה'.
בריאה חדשה, זה המהות של ר'ה וכפי שהסברנו. (במדבר כט, ב) 'וַעֲשִׂיתֶם' שנאמר בפרשת הקורבנות דהיינו פרשת פנחס, לידו גם נאמר הביטוי (שם שם, א) 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'. ויש להבין מדוע נזכר תקיעת השופר בפרשת הקורבנות. הטעם הוא שתקיעת שופר וקורבנות ראש השנה מוזכרים יחד כיון שיש להם מכנה משותף אחד שהוא הפסוק 'וַעֲשִׂיתֶם', שמבטא את המהות של ר'ה, את הבריאה החדשה כמו שביאר הירושלמי. לא בכדי תקיעת השופר אנו עושים בסמיכות לתפילת המוסף, שבה אנו מזכירים את קרבנות היום והטעם הוא מפני המכנה המשותף של 'וַעֲשִׂיתֶם' שכתוב בפרשת פנחס.
מבאר רש'י במסכת ברכות (יב.) על הביטוי שהזכרנו 'המלך המשפט' – 'לפי שבימים הללו מראה מלכותו לשפוט את העולם'. המציאות של משפט העולם, זה בעצם גילוי מלכותו. כמו שכתוב במשלי (כט, ד) 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ'. הביטוי של מלכות הוא, שיש לו את הכוח לשפוט. ביום שאנו מקבלים על עצמנו להמליך את ד' הביטוי של קבלת מלכות ד' הוא בכך שאנו מקבלים גזירותיו במשפט.
קבלת עומ'ש של ראש השנה
אדם הראשון נברא ביום השישי של הבריאה. היום הזה היה ראש השנה, שכן כתוב במדרש ויקרא רבה (פרשה כט, א) שהעולם נברא בכ'ה באלול – יוצא שהיום השישי הוא ראש השנה. לכן הוא נקבע ליום הדין, מפני שבזה היום נברא מי שיכול לקבל ולהכיר במלכות ד'. אומר רש'י במסכת תמיד (לג:), על המזמור שאנו אומרים בשיר של יום שישי (תהילים צג, א) 'ד' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ', וז'ל: 'שבו נשלמה הבריאה, ובו נברא האדם שמכיר מלכותו של יוצרו'. ובכל שנה ושנה בר'ה, כשהבריאה כולה מתחדשת – מתחדשת גם מלכות ד' עלינו, שהאדם עצמו מתחדש ונברא מחדש, ומקבל על עצמו עול מלכות שמים ואת משפטו.
ישנה נקודה נוספת, מה שאנו מקבלים עול מלכות שמיים על עצמנו ביום ר'ה. אנו לא רק מקבלים ומבקשים מלכות פרטית עלינו, אלא ע'י הקבלה הפרטית שאנו מקבלים על עצמנו מתגלה מלכות ד' בכל העולם. וזה מה שאנו אומרים בתפילה 'ד' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה'. דהיינו, שאנו מדגישים שמתוך שד' אלוקי ישראל מלך – אז מלכותו בכל משלה. מלכות ד' שתתפשט בעולם הוא מתוך הכרה, כי ד' אלוקי ישראל מלך, ששמו מיוחד עלינו, ומתוך כך – על העולם כולו.
בתפילת מוסף של ראש השנה, יש לכאורה תרתי דסתרי. בתחילה אנו אומרים 'שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה' – דהיינו, שאנו מדגישים את ההבדל בינינו לבין הגויים שמלכות ד' עלינו בלבד. ואילו בהמשך, אנו אומרים – 'על כן נקוה לך ד' אלוקינו... ובכל בני בשר יקראו בשמך', ופה לכאורה אנו אומרים שמלכות ד' שייכת לכל העולם. ולפי מה שביארנו – מובן, שכן רק לאחר שאנו מקבלים על עצמינו מלכות ד', מתוך כך שייך שתתגלה מלכות ד' על כל העולם.
ביום הזה הקב'ה הטביע כוחות באדם להתרומם מעל כל פרטי המעשים של חייו, ולברור לו את הדרך של חיי העולם הבא שלו בעולם הזה, יש ביום הזה כוח מיוחד של צמיחה והתחדשות. רבינו יונה, בפתיחתו לשערי תשובה כותב, שכל מהלך התשובה שהנביאים דברו עליו, דומה ללידה מחדש. אולי זאת הכוונה בירושלמי (שהזכרנו לעיל):
'ר' לעזר בי ר' יוסי בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקורבנות כתיב 'וְהִקְרַבְתָּם' וכאן (ר'ה) כתיב 'וַעֲשִׂיתֶם', אמר להן ד' מכיון שנכנסתם לדין לפני בר'ה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה'.
הירושלמי מדייק בלשונו. היות ובראש השנה נאמר 'וַעֲשִׂיתֶם' מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. דווקא לגבי ראש השנה, ולא לגבי יוה'כ, שבר'ה זה הסתכלות גבוהה יותר מרוממת יותר מתוך הנק' הראשונית של הבריאה, שאז בוחרים מסלול חדש, אז יש את הכוחות של כאילו נבראתם בריאה חדשה.
חג שהחודש מתכסה בו
כתוב בישעיהו (נח, א) 'כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ'. הנביא אומר לנו שבתקיעת השופר האדם יכול להביע את הרצונות הכי עמוקים שיש לו. שופר זהו אותו קול ד' שמתגלה בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד. לא בכדי למדו חז'ל (ביצה טז.) מהפסוק (תהילים פא, ד) 'תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' באיזה חודש תוקעים בשופר. (ר'ה ח:) 'איזהו חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר – זה ר'ה'. ויש לשאול, למה לא כתוב במפורש מתי זמן תקיעת השופר? למה אנו צריכים להדגיש את העובדה שהירח מתכסה בחג הזה? אלא זה בא להבליט שיש כאן קשר מהותי לענין של חידוש הלבנה. שכן ההתכסות של הלבנה היא זו בעצם שמורה ומסמלת לנו את ההתחדשות המתמדת שקיימת בעולם ובפרט ביום ר'ה. החודש מתחדש, והזמן מתחדש, וזה הזמן שהשופר יכול לבטא את הרצונות האמתיים שלנו, כדי שאנחנו נלך במסלול חדש, בנתיבות חדשות כפי שהבורא מצפה מאתנו.
וזה מה שכתוב בפסוק (בראשית ב, ז) 'וַיִּיצֶר ד' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם'. אומרים חז'ל (בראשית רבה יד, ה), שבשונה מכל מקום בתורה, כאן כתוב 'וייצר' עם שני יו'דים, והכוונה כאן על שתי יצירות – אחת לעולם הזה, ואחת לעולם הבא. המשמעות היא שבריאה של האדם הראשון היא לא חד פעמית אלא בריאה כזאת שיש לה זמנים בהם היא יכולה להתחדש כאן בעולם הזה, וכפי שביארנו.
דוד המלך אומר (תהילים קב, כ) 'וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ-הּ'. על איזה עם מדובר? אומר המדרש (שוחר טוב ס' ק'כ), שהפס' מדבר על אותם הדורות שהיו כמתים במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך בראש השנה ויוהכ'פ, ואתה בורא אותם כבריאה חדשה. מי שמרגיש את החוויה הנפשית הזו, שיודע מה ניצב לפניו בראש השנה, איזה חסד גדול עשה ד' לנו ביום זה, שבו אנו יכולים לבחור בדרך העולם הבא בעולם הזה – הוא בבחינת יהלל י-ה בחג הסוכות.
כתוב (בראשית כב, יב): 'כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה'. הפסוק הזה נאמר לאברהם אבינו ביום השלישי שהיה יום ר'ה, באותו יום שכולנו נבראנו מחדש בעקידת יצחק. (שם שם, יד) 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה' לעתיד לבוא, וזו הסגולה והתכונה והמשמעות האמיתית של יום ראש השנה. ביום הזה הקב'ה נותן לנו מחדש, נותן לה אמון מחדש, שנבחר את הדרך מעשי איש ופקודתו. הגמרא אומרת (בבא מציעא פד.) שרבי יוחנן קירב את ריש לקיש והצליח לשכנעו שישוב בתשובה ע'י זה שאמר לו שיתן לו את אחותו. אין הכוונה כפשוטו שבגלל שריש לקיש רצה את אחותו של ר'י הוא חזר בתשובה, לא זה הפשט. אלא שריש לקיש ראה שר'י נותן בו את האמון הכי גדול שיכול להיות, עד כדי כך שהוא אומר לו שהוא נותן לו את אחותו – זה מה שגרם לו לחזור בתשובה. כל אדם שמחפש את הדרך ורואה שנותנים בו את האמון, יש לו את הכוחות ללכת בדרך החדשה שנותנים לו. מתי ריש לקיש נחלש לבו, אומרת הגמ' שכשר'י אמר לו באקראי: היית פעם ליסטים, שאז היה ניתן להבין מר'י שהאמון שנתן בו נחלש – אז חלשה דעתו של ר'ל.
וכיו'ב כותב אור החיים הקדוש, על הפסוק (במדבר כג, י) 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים', שהרי חז'ל אומרים, שאותו גוי רצה למות מות ישרים כמו עמ'י, שואל אור החיים הקדוש, אם הוא כל כך רצה להיות כמו עמ'י, אז למה הוא הדגיש שזה יהיה רק בשעת המיתה? למה לא גם בחיים. אומר האור החיים הקדוש, שמעתי מרשע אחד, שאם היו יודעים שהם יוכלו להחזיק מעמד לאחר שיחזורו בתשובה, היו חוזרים, אבל כיוון שידע בעצמו שהוא לא יהיה מסוגל להחזיק מעמד, ביקש שלפחות בשעת המיתה יהיה כמו עמ'י, אבל לא לפני כן. אבל (תהילים קמח, יד) 'לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ' – קרובי תשובה. זה לא דבר שאנו צריכים לרכוש אותו מבחוץ, ישראל בטוחים בקב'ה שלא חפץ במות המת והכוחות שנותן לנו הם יהיו קביעא וקיימא ולא ילקחו מאיתנו, וע'כ נוכל להתגבר. בזמן הזה, ביום ר'ה, נתן לנו ד' את האפשרות לתשובה, לצאת מהמסלול של הבינוניות, של אדם שלא יודע איפה עולמו הרוחני באמת. על זה אנו מברכים 'שהחיינו וקיימנו' ביום ר'ה – על שנתנה לנו האפשרות החדשה לבחור מסלול חדש, שאנו לא כמו גוי שתמות נפשו מות ישרים – אלא אנו יכולים לבחור לחיות את העולם הבא כבר בעולם הזה. הקב'ה יתן לכולנו את הסיעתא דשמיא המיוחדת כפי שהיתה בתחילת הבריאה, לשוב באמת בתשובה שלמה לפניו לצאת מדרך הבינוניות ולהכתב ולהחתם בספרם של צדיקים גמורים אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה