אורות הגבעה נצבים

                    אורות הגבעה - נצבים תשע"ז

גיליון זה מוקדש לידיד נפש, אהוב וחביב, הרה"ג המפליא בתורתו, מגביה כנשר בתפילתו, ומאיר לעולם בחסדו, חכו ממתקים וכולו מחמדים, הרוצה בעילום שמו. יה"ר שה' ימלא כל משאלות לבו הטהור ולב כל בני ביתו היקרים, לטובה, בשמחה, נחת, בריאות איתנה, וכל טוב סלה!!

ערבות

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.

האור החיים הקדוש – מגדולי חכמי מרוקו, [גם אצלנו בשכונה יש כמה מגדולי חכמי מרוקו, ואני לא בתוכם – אני רבע פולני, רבע הונגרי, רבע אמרקאי ורבע ישראלי – ואפס חכם ומאה אחוז צריך לחזור בתשובה לפני מותי שהוא קרוב יותר ממה שהיה אי פעם... עד 120!!] הקשה מספר קושיות:

א] צריך לדעת כוונת מאמר זה? מה בא לומר להם? איזה הודעה יש כאן שהם נצבים וכו'? תנוחת גופם אמורה ללמד אותנו משהו?

ב] עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' ולא הספיק לומר בדרך כלל כלכם? הרי כל מלה בתורה מדודה ושקולה אין חיסור ואין יתור!

ג] עוד צריך לדעת טעם הברית הזה [שעליו נאמר לעברך בברית], הלא בסמוך אמר אלה דברי הברית, ואם רצה לכלול גם האמור בפרשה זו בכלל הברית, היה לו להקדים הדברים ויאמר על הכל אלה דברי הברית?

 ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה. והעד הנאמן מה שגמר אומר  הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא, כי אותו ברית הוא על עצמן וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד.

ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו "הנצב על הקוצרים" לשון מינוי, [לפ"ז פירוש "אתם נצבים" – הוא "אתם מתמנים"] ואומרו כלכם, כולם יש עליהם עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת "כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל העולם כולו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו. והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר ראשיכם וגו'  שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו ראשיכם הם הגדולים שבכלן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחיבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושטריכם כל זקן יתחיב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחיב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן, וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא [ראה בס' ברכת שמעון שהקשה מהגמרא שקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, ואולי הכוונה לאביו] ואין הם נתפסים על אחרים שהטף אינם בני דעה. והנשים כמו כן הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל וכמו שדרשו ז"ל בפסוק  'שום תשים עליך' וגו' 'כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך' ולא גרים אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז"ל  קשים גרים לישראל כספחת ופרשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצרך הא למדת שנתפסים עליהם עכ"ד הנפלאים.

ובביאור ענין הערבות כתב המהר"ל בנתיבות עולם "פירוש, כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל ודומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם אחד. וכאשר יש בידו למחות, אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל, ולפיכך כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עון אותו איש כיון שיש בידו למחות שכן סידר השי"ת שיהיה מקיים הכל וכאשר אינו עושה מקלקל הכל וכמו שתמצא באדם ג"כ כי לפעמים מקבל אבר אחד קלקול ודבר זה גורם מכה וכאב לאבר הראשי".

ובבעש"ט על התורה כתוב: "אך הנה אמרו ז"ל שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר שהמה מעורבים זה בזה כי כולם המה שורש אחד לכולם ואמר ז"ל כי לפי זה כאשר בא על העולם איזה התעוררות לטובה מן היצר טוב מצד הקדושה אותו התעוררות הוא בכל אחד ואחד מבני ישראל והוא פועל בכל אחד ואחד לפי ערכו, הצדיק הוא מתעורר הרבה בעבודת השם יתברך בקדושה גדולה ובחשקות גדול, ומי שאינו צדיק כל כך הוא מתעורר גם כן. אך בהתעוררות קטנה גם אפילו רשע גמור מכל מקום הוא מתעורר באיזה הרהור תשובה הגם שהוא רק לפי שעה מכל מקום מתעורר קצת ויכול להיות שעל ידי התעוררות הזה יחזור בתשובה שלימה. וכן להיפוך כאשר בא איזה התעוררות מצד היצר הרע גם כן בא לכל אחד ואחד והרשע נכשל בו הרבה ועושה איזה מעשה בפועל אך הצדיק גם כן נכשל באיזה הרהור לפי שעה והנה כאשר אנו רואים שמרשעים יצא רשע בפועל שנכשלים באיזה עבירה אז יש להסתפק מי הוא החייב בדבר, כי יש לומר שהצדיק הוא החייב כי הלא גם אליו בא איזה הרהור כנ"ל והנה אם היה תיכף מתחזק את עצמו לבטל הכח הזה אשר ממנו בא ההרהור הזה, אז היה מתבטל הכח הזה ולא היה הרשע בא לידי מכשול. אך יש לומר דהרשע הוא החייב כי לפי שהוא עשה בפועל הרשע הזאת תיכף כאשר בא אליו ההרהור שוב אין בכחו של הצדיק לבטלו. וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל היה תולה בעצמו וחשב בלבו מסתמא אני הגורם כנ"ל וזהו גם כן מה שאמר 'מחני נא' ר"ל אני הוא החייב בדבר ולא הם כנ"ל ועל זה השיב לו השם יתברך מי אשר חטא לי' וכו' ר"ל לפני גלוי מי הוא החייב.

ובשפ"א: במדרש תנחומא כולכם, כולכם ערבים זה בזה, צדיק אחד בכם בזכותו כולכם עומדים וכו'. פירוש כפי מה שמכניס אדם עצמו בזה הערבות לקבל כל אחד על עצמו עונש כללות ישראל, על ידי זה זוכין גם כן לעמוד בזכות זה הצדיק, שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת הכל, כי אין הפרש בין רב למעט, לכן אם יש צדיק אחד לפני השי"ת ניתקן על ידו הכל. אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל על ידי הערבות, ועל ידי זה יש לנו חלק במעשה הצדיק... ומאד צריכין לעשות כל המצוות ומעשים טובים בכלל בני ישראל, וגם צריכין לידע כי גם כל הדורות שלאחרינו הכל תלוי במעשינו, לכן נאמר לא אתכם לבדכם וכו', וקשה למה אמר להם זה, רק כדי שידעו כי בקבלת הברית שהם מקבלין על ידי זה מזכין לכל הדורות הבאים, וכן הוא גם עתה בכל מעשים טובים שבישראל. (דברים נצבים תרל"ו)

שם משמואל: "...כי לא משום חסד נפרז ונדיבות לב ראוי לאדם להשתתף בעלבונו וענשו של חברו, כשהלזה עושה דבר לא טוב, כי אם בדין ובמשפט הוא נוטל חלק בעוון ובגמול. ואדרבא, פחיתות בנפש ושפלות תהיה לו בראותו את חברו עלוב ויאמר שלום עליך נפשי, כאילו אין לו חלק באשמה זו. כלל גדול הוא, שותף הוא האדם לפעולת חברו, אי אפשר כי פעולת האחד תהיה משוללת השפעה על משנהו ועל הקרובים לו, ולא רק עליהם, כי אם במדה זו או אחרת משפיע הוא על נפשות בני האדם בכלל. בזכותו את נפשו, בשפרו את מעשיו... תרבה השפעתו להיטיב ולתקן נפשות זולתו. רגשותיו הטהורים וכו' מתפשטים וחודרים ללבות בני אדם, ויוצרים אוירה של אמת טהורה. וכמו שמצינו בספרים הקדושים, שכשהאדם עושה מצוה מוקף הוא באויר גן עדן המתפשט ומטהר את הסובב אותו, וכפי גודל המצוה וזכות נפש עושיה, כן יתרחב חוג ההיקף של אוירת גן עדן אשר תקיפהו ומתפשטת ממנו. וכן הדברים אמורים בהכשל אדם באיזה דבר מגונה, כי אזי על כולנו להרגיש את השתתפותנו באותו המעשה, כי לו היינו מזקקים את לבותנו יותר, לו היינו מתקנים את דרכנו אזי אין ספק שהשפעתנו היתה מתגברת על עושה העוול, והיתה מונעתו מלעשות רע, ולא עוד אלא שפועל הרע מוכרח שישפיע גם עלינו בזה אשר קרב את החטא גם אל אלה אשר לא נכשלו בו בפועל ומושפעים הם ממנו. נמצא שהחוטא בשעה שהוא פועל רשע משתתפות בזה, מבלי דעת, נפשות יתר בני האדם המתקלקלות יחד אתו..."

בס' שיעורי דעת כתב : .... זה הוא בנוגע להשפעה הכללית אשר יש לכל אדם באשר הוא אדם, על אנשי תבל. אולם בני ישראל יש להם קרבות נפש מיוחדת המסבבת וגורמת להשפעה גדולה בנפש כל אדם מישראל על שאר בני עמו, ואפשר שזוהי כוונת חז"ל באמרם וכשלו איש באחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, לא אמרו זה לזה, אלא זה בזה, היינו שנפשותיהם מקושרות ומעורבות יחד, ולכן פעולת היחיד מוצאת הד קול בלבות כל בני ישראל, ואי אפשר שיפרד האחד ויחטא על חשבון עצמו, מבלי אשר יפגום בנפשות זולתו. למדים אנו מזה, כי אם יתעורר אצל האדם הרגש והחפץ להשתתף בעלבונו של חברו בעד מעשה לא טוב אשר עשה, אם ידע האדם בשעה זו, כי לא רק הרצון לחפות על כלימתו של חברו הולידה אצלו החפץ לשאת בענשו, כי אם ובעיקר הידיעה שגם הוא אינו חף מפשע, וכתוצאה מזה יש לו ליטול חלק בעלבון ובעונש, כמה נאה ומשופר הוא המעשה הזה, וסרו כל הדברים המתעוררים ובאים, כשהוא עושה בלי רגש ערבות שלמדתנו התורה. (חלק א עמוד קנד)

ובמכתב מאליהו כתב: ".... נמצאנו למדים, שיש שנים המתחייבים בעונשי החטאים, הא' הוא החוטא בעצמו, והב' הצדיק אשר החוטא הוא כלי עבורו. כי אילו היה הצדיק הזה מתעלה יותר, כי אז היה זוכה שיתגלה חסדו יתברך על החוטא, שהיה עושה אותו לכלי לגילוי של בחינת העבירה על המדה, והיה מתכפר לחוטא בזה מעונש גיהנם... ועל כן הוא אשם בדבר, ונוטל חלקו באחריות עונש החוטא. וזהו גדר הערבות, כאמרם ז"ל כל ישראל ערבים זה לזה. והוא משום שכל אחד הוא כלי לחברו, כי כך נברא העולם שכל אחד יסייע לחברו, וכל אדם משמש בתפקיד כפול, מצד אחד משפיע הוא וחבריו הם כלים לו, ומצד שני הוא כלי לחברו, ואחריות כל אחד באה מצד יכולתו להשפיע על סביבתו בין במעשה בין בתפלה והתחסדות רוחנית... (חלק ב עמוד רפ(.

העולה מדברי כולם, שיש אחריות קולקטיבית בעם ישראל ואין אחד שיכול לומר "אני את נפשי הצלתי" אלא כל עוד שיש חוטאים בעם ישראל, האחריות לתיקון רובצת על כל אחד ואחד, הן ברובד המעשי – דהיינו לפעול אצל הזולת באופן קונקרטי ופרקטי שישנה את דרכיו, והן ברובד הרוחני – שהמתקן דרכי עצמו משפיע באופן לא מודע גם על זולתו. וכבר אמרו חכמנו [יומא פ"ו] שבשביל יחיד ששב [כראוי] מוחלין לו ולעולם כולו.

נתאר לעצמנו שכל חרדי היה מקיים מה שאמר שמאי [מדת הדין!] "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". או "הוי מקדים שלום לכל אדם". או מה שמובא בגמרא (יומא פו ע"א): "ואהבת את ה' א-להיך (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מ"ט, ג(". מה היה קורה? מהפכה! היינו עושים אין ספור בעלי תשובה, אם לא באופן מלא, לפחות באופן חלקי.

מה החילונים יודעים עלינו? הם יודעים על ה"מלחמתה של תורה" המתרחשת בישיבה ידועה בבני ברק, על "מחבליה" ו"שונאיה" רח"ל. על ה"פלג הירושלמי" נגד "הפלג הבני ברקי". על חסידיות שרבות בינן לבין עצמן [ואח"כ במקרים מסויימים מתפלגות לשתיים] ועם חסידיות אחרות. על "משתמטים" "ופראזיטים" שלא רוצים לשרת בצבא אבל רוצים הטבות כספיות מהממשלה. גם אנכי הכותב גאה להיות משתמט [J] אבל למה הם לא רואים את הצד היפה שבחיי תורה? למה אנחנו לא דואגים להראות להם? בעצם, מה שכל אדם בחיים רוצה בצורה הכי עמוקה הוא להיות אהוב ומוערך. אם היו מרגישים כך על ידינו, אין ספק שהיו מתקרבים, כי בחברה שלהם הם בוודאי לא מרגישים כך ככלל, ואין להם אידיאלים נשגבים כמו שיש אצלנו ובוודאי אין ערך של אהבה ואכפתיות לכל יהודי. גם הקנאי הגדול ביותר [אולי] במאה שנים האחרונות, הרבי מסאטמר, היה מאיר פנים לחלונים ו"מזרוחניקים" כשהיו מגיעים אליו לעזרה כספית והיה גם מחלק להם סכומים נכבדים מאד. יש מספיק מקורות להצדיק גישה סלחנית [כלפי חוץ עכ"פ] לאחינו התועים [חזו"א יו"ד ב' תניא פרק ל"ב ועוד ועוד ועוד]. "ה"אהוב את הבריות" יביא באופן אוטומטי ל"ומקרבן לתורה".

אולי נוכל להתחיל בתוכנו בקיום מאמרי חז"ל שהוזכרו, שאפשר יותר בקלות להאיר פנים לשני כי כולם מתלבשים כמעט בצורה זהה, וגם כל אחד דומה לזולתו בסגנון חיים. ואחר כך זה יכול להתפשט גם לאנשים שאינם דומים לנו. וגם עצם השיפור אצלנו יגרום באופן לא מודע לשינו אצל הזולת.

יש בעולם בערך 14.4 מיליון יהודים [לא ספרתי אבל כך כתוב בסטטיסטיקה...] ורובם המכריע אינם שומרים אפילו מעט תורה ומצוות. בארה"ב למשל, אחוז נישואי התערובת מגיע ל-70 אחוז [!!!]. נורא ומזעזע. ואחרי החתונה הם ממשיכים לחיות ביחד, תרתי משמע. דבר זה גורם לפגם גדול גם בנשמה של הצדיק הכי גדול בבני ברק ובירושלים [וגם בגבעת זאב], כי כאמור, כל עם ישראל הם נשמה אחת. אם אנשים שוכבים ברגע הזה בבית חולים יש סיבה – שעוד לא חזרנו בתשובה, שהרי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם [יומא פ"ו].  

מורי ורבותי – אפשר להאריך מאד ואין כאן המקום. רציתי רק לעורר את הנושא של ערבות הדדית כדי שמצב הזולת בגשם וברוח יתחיל להיות אכפת לאנשים יותר. וכמו שאומרים החסידים: "כל ישראל ערבים בזה בזה" ערב מלשון מתיקות. שכל יהודי יהיה מתוק לשני!

ליקוטי הערות אחדות ברמב"ם הלכות תשובה

האם חייבים להאמין שנביא מסויים מדבר אמת?

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה הל"ח: "שלשה הן הנקראים אפיקורסין. האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. והמכחיש נבואתו של משה רבינו. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים. שלשה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה. וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס. והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה."

א] "האומר שאין שם נבואה כלל" - ובריש פ"ז מהל' יסוה"ת כתב מיסודי הדת לידע שהקל מנבא את בני אדם. ומבואר שיסוד האמונה בנביאים הוא להאמין שיש נבואה אבל המכחיש נביא אחד ואינו מאמינו אינו עובר על עיקר זה ולא חשיב בזה כאפיקורס. וכעין זה כתב בפיה"מ פ' חלק וז"ל היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד וכו' הרי שחיוב האמונה הוא רק שיש נבואה בבני אדם וכן הוא נוסח הפיוט יגדל "שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו".  ולכן כתב הרמב"ם בסופ"ז מהל' יסוה"ת ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואע"פ כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו וכו'. הרי להדיא דחייב להאמין בכל נביא כמו שמאמין בשני עדים וכמו דליכא חיוב אמונה בעדים דאפשר שהעידו בשקר ורק שאנחנו חייבים לחתוך את הדין על פיהם כמו כן בנביא ליכא חיוב להאמין בכל נביא ונביא בלב אלא דכשמתנבא שנצטוה מפי הבורא חייבים לעשות על פיו. והעיר בקובץ קול התורה נ"ג עמ' רמ"ב שכל זה הוא דלא כהנוסח של הי"ג העיקרים שהוא 'אני מאמין באמונה שלימה שכל דברי נביאים אמת' וכידוע שלא חיברו הרמב"ם [והארכנו בזה מאד במקום אחר, קחנו משם]. ויש גם להעיר על נוסח האני מאמין מהא דאמר דוד תהילים קט"ז כשברח משאול בסלע המחלקות וכמעט נהרג ופירש"י אף שמואל הנביא שהוא נאמן לנביא אף הוא כוזב שמשחני למלך ולכאורה קעבר דור בזה על אחד מי"ג עיקרים לדברי המחבר של האני מאמין.

המכחיש נבואת משה מכחיש תורה מן השמים?

ב] "והמכחיש נבואתו של משה" -  הגר"י מקוטנא בספרו ישועות מלכו [בסוף הספר קונטרס מעט צרי] תמה על הרמב"ם דהלא כל התורה נבואתו של משה רבינו הוא ואם מכחיש נבואת משה רבינו הלא הוא אומר שאין תורה מן השמים והוא כופר בתורה. וכתב לדחוק דאולי הכונה שמכחיש את ספר איוב או פרשת בלעם שנכתבו ע"י משרע"ה. והרבה כתבו לפרש [מנחת אשר פ' וזאת הברכה, ס' דרך התשובה, מנחת חן על הלכות תשובה ועוד ועוד] דאין כונת הרמב"ם שהוא מכחיש את דברי נבואתו של משה אלא את תוקף נבואתו דהיינו שכופר בעיקר ז' מי"ג העיקרים שמשה רבינו היה אב נביאים ושנבואתו נשגבה ונעלה מכל שאר דברי הנבואה ודו"ק. ועי' במיוחד בס' לתשובת השנה ובקובץ ברקאי ה' מעמ' 202 שהאריכו בזה.

ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם

ג] נוסף על הכופר בנבואה, כתב רמב"ם שאפיקורוס הוא האומר ש"אין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם", מה הביאור בזה? יש כמה אפשריות: כמה אחרונים כתבו שכוונתו זהה לדברי הרמב"ן בב"ב י"ב – "ה"ק אעפ"י שניטלה נבואה מן הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת חכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוה"ק שבקרבם" [ועיי"ש גם בריטב"א]. אבל חידוש גדול לומר שמי שאינו מאמין שדברי חכמים נאמרו ברוה"ק הוא אפיקורוס [ועי' בשו"ת משנה הלכות ה' קס"ז מש"כ בזה].

ויש שפירשו עפמ"ש הר"מ בפ"ז מהלכות יסוה"ת ה"ז וז"ל הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנעם ממעשים הרעים שבידיהם ע"כ הרי לך תרי ענינים בנבואה נבואה לומר לאחרים ונבואה לעצמו "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו" [לשון הר"מ] וזש"כ הר"מ כאן האומר שאין שם נבואה כלל היינו דכופר ביסוד הנבואה שנשלח לומר לאחרים [דאיהו ניהו עיקר תורת הנביא עיין רש"י מגילה ג ד"ה דאינהו נביאי] ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בנ"א ר"ל דכופר בנבואה שנאמרת לנביא עצמו להרחיב לבו דגם הוא בכלל הכופר בנבואה והוי אפיקורס ומדויק לשון הר"מ דמש"כ ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם מקביל למש"כ בהלכ' יסוה"ת בנבואת הנביא לעצמו דנקט להרחיב לבו ולהוסיף דעתו ודו"ק.

והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

ד] העירו בס' עבודת המלך ובס' הדרך לתשובה שהצנזור השמיט מכמה דפוסי הרמב"ם כאן המלה "נוצרים", וכן להלן בסוף ה"י, "בחוטא ומחטיא כגון ישו" השמיטו הצנזור, ובסוף פרק י"א דמלכים האריך הרמב"ם בהשקפתו על הנצרות, וכן על ההגרים הישמעלים, ובצנזור השמיט שם מהרמב"ם שלפנינו הכל, ומאד תמוה שאין פחד צנזור היום, ומ"מ עוד מדפיסים הרמב"ם עם השמטת דבריו.

והנה השקפת הרמב"ם ברורה, שהנוצרים הם כעובדי ע"ז ממש, וכן פירש להדיא בפרק י"א דמאכ"א שהם עובדי ע"ז ויינם אסור, רק קוטע בכמה דפוסים מהצנזור, ובפיה"מ ריש ע"ז מסיק "ודע שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח, לכל שנוי כתותיהם, כולם עובדי ע"ז ואידיהן כולם אסורים, ונוהגין עמהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי ע"ז, ומסיק עוד שם (בה"ד) לפיכך צריך לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה כלומר בית תפלתם, בלי ספק הרי אותה העיר אסור לעבור בה במתכוון כל שכן לדור בה ע"ש, וכן בפ"ט ה"ד דע"ז מסיק שיום ראשון יום אידיהן ע"ש, וכל זה קוטע מהצנזור ונמצא בדפוסין קודמין.

 והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם

ה] בי"ג עיקרים המודפסים בסידור נאמר: 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני האדם ומחשבותם שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. ויש להתבונן דהנה במקור ענין זה של י"ג העיקרים שהוא ברמב"ם בהקדמה לפיה"מ לפרק חלק א' לא כתוב כלל ענין ידיעת המחשבה וז"ל הרמב"ם שם היסוד העשירי כי הוא השי"ת יודע מעשיהם של בני האדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם' וגו' [ירמיה ל"ב] "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'" [בראשית ו'] ונאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' [בראשית י"א] זה מורה על היסוד העשירי הזה עכ"ל. והנה בדבריו כלל לא הביא הרמב"ם ענין זה דהשי"ת יודע מחשבות אלא המעשים וכמו"כ כלל לא הביא הפסוק היוצר יחד לבם וגו' אלא פסוקים אחרים כנ"ל ובאמת צריך להבין למה לא הזכיר שהשי"ת יודע המחשבות?

וגם אצלנו הרמב"ם כתב שאפיקורס הוא מי שאומר שאין הבורא יודע מעשי בני אדם ולא הזכיר המחשבות, הלא דבר הוא! עי' מש"כ בס' שיח יוסף [סי' י"ח] ועדיין צ"ע. שו"מ שהגר"ח קנייבסקי שליט"א טען שמחשבותם בכלל מעשיהם. אבל אם כך, למה טרח מנסח העיקרים בסידור להזכיר מחשבה בנוסח המקוצר ואילו הרמב"ם באריכותו לא טרח להזכיר?  

פ"ג ה"א

כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.

הלכה ב - אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז( וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה ( בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה). ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

ה"ג - כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו " (יחזקאל לג, יב).  אין זה אלא בתוהה על הראשונות. וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.

גם לפי הראב"ד קשה איך רשעים חיים לאור ימים ושנים

א] ועי' בראב"ד שכתב: לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, ועי' לח"מ שפי' דבריו, שאם גזור עליו בשעת לידה שיחיה חמישים שנה לא יחיה אלא ארבעים.
והעיר בס' משנת יעקב שדברי הראב"ד צ"ע, מה הועיל בתירוצו, שעדיין קשה גם לפי דבריו שהרי יש רשעים שמאריכים ימים הרבה מאד, ולפעמים אפי' יותר מהצדיקים הגדולים שבדור, ובזה קשה לומר דבשעת לידה נגזר על הרשע הזה שיחיה עוד יותר, מכיון שלמעשה הם חיים בשיא האריכות שבדור וצ"ע.

צ"ע על הלח"מ שהרמב"ם מתכוון לעולם הבא

ב] ועי' בלח"מ שתי' לקו' הראב"ד דמש"כ הרמב"ם: מת ברשעו, רוצה לומר מיתת העוה"ב, ורבינו איירי כאן בשיקול העשוי בשעת מיתתו, כמו שביאר לקמן בה"ג, ואמר כשם ששוקלין זכיות האדם בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כאו"א מבאי העולם עם זכיותיו ביו"ט של ר"ה, משמע דעד השתא בשיקול העשוי בשעת מיתה איירי.
והעיר המשנת יעקב שדבריו צע"ג, דהרי הרמב"ם כתב בה"ב: אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו. ולפ"ד הלח"מ דקאי על מיתת העוה"ב, מה זה מש"כ: מיד הוא מת, מה שייך ע"ז לומר מיד הוא מת. עוד קשה לדבריו מש"כ הרמב"ם: וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין וכו' מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם. ומה שייך לגבי מיתת העוה"ב, הענין הזה של מדינה, וכן כל העולם כולו, וכי בעוה"ב יש הבדל בין מדינה למדינה, וגם הפסוקים שהרמב"ם מביא זעקת סדום ועמורה וגו', וכן וירא ה' כי רבה רעת האדם. הולכים על מיתה בעוה"ז, ולא מיתת עוה"ב, וצע"ג.

שם צדיק

א] יסוד גדול יוצא מהרמב"ם בהלכה א'. והוא, שבנוסף לכך שיש שכר על כל מצוה ועונש על כל עבירה יש דין גם על שם צדיק ושם רשע. ועפ"י זה יובנו כמה דברים תמוהים. א] אם ר"ה הוא יום הדין, למה אין אומרים וידוי? ב] לפי הב"י [תקפ"ד] אין אומרים "חטאנו לפניך" באבינו מלכנו. ג] סדר המועדות – קודם ר"ה ורק אח"כ יו"כ. וקשה, למה קבע ה' שקודם האדם נידון על מעשיו בר"ה ורק אח"כ ביו"כ עוסק בתשובה ובתיקון מעשיו?? והביאור הוא עפ"י המנ"ח [שס"ד] וכבר קדם לו באור זרוע [קי"ד] שכדי להיקרא צדיק די בהרהור תשובה בלבד, ולכן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו אפי' רשע גמור [קידושין מ"ט]. ואיפה נעלם כל תהליך התשובה של חרטה וידוי וכו' אלא שיש שני תחומים שונים. דין צדיק אפשר לקבל בהרהור אחד ברגע אחד ואילו כפרה על חטאו דורשת תהליך. בגמרא נאמר וא"ר יצחק אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" וברש"י שם ד"ה של אותה שעה - ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן. אכן יעו"ש בפי' רבינו חננאל מ"ש בהמשך לדברי הגמ' בזה וז"ל ירושלמי ריב"ל אמר מהאי קרא איוב "אם זך וישר אתה", והיית אין כתיב כאן אלא אם זך וישר אתה עכשיו עכ"ל. והיינו שבאשר הוא שם טומן בחובו שני מרכיבים – אין האדם נידון על עתידו וגם לא על עברו. והביאור הוא שדנים אותו על מצבו העכשווי, מצבו הרוחני הנוכחי, בלי להתחשב בעברו ובעתיד. חשבונות אלו יתמצו בזמנים אחרים אבל לא בר"ה. בר"ה דנים על שם הגברא – צדיק או רשע [עי' בס' חכמי לב ו' עמ' תתי"ח שהאריך בזה ודברינו מבוססים בחלקו על דבריו. וביסוד זה אפשר להאריך עוד בציצים ופרחים ואכ"מ]. בראש השנה העבודה היא לחזור לאותה נקודה ראשית של נשמה שנתת בי טהורה היא, לאותה ויפח באפיו נשמת חיים הנרמז בתקיעת שופר ולא לשקוע בביצות חטאי העבר. אחרי ראש השנה שהאדם השתנה ואינו אותו אדם [כדברי רב יצחק בגמרא שקורעין גזר דינו אם שינה שמו או מעשיו וטעמו משום שאינו אותו אדם] אפשר לחזור אחורה ולתקן את הדרוש תיקון ולהתכפר.

אדם מטבעו אינו אוהב להודות בטעויות. וכבר אמר החכם מכל אדם במשלי [פט"ז ב'] 'כל דרכי איש זך בעיניו'. וכן כתוב [שם בפכ"א ב'] 'כל דרך איש ישר בעיניו' [ועי' מה שכתבנו באורות הגבעה פרשת קרח תשע"ז]. אבל משום מה אין לאדם קושי לומר שהזולת טעה, ואדרבה, חוש הביקורת מאד מפותח אצל אנשים רבים. לבקר את הזולת מגדיל ומנפח את האגו ואילו ההודאה במחדלים אישיים, בחסרונות באופי, ובטעויות במעשה, משפילה את האגו, וטבע היצור הנקרא "אדם" הוא לרצות בהגדלת האגו ואביזריו [בספרות התורנית קוראים לזה "גאווה"]. סדר המועדות מקל על תהליך התשובה. אחרי שהאדם התחיל מחדש בראש השנה, חזר לנקודת הראשית, לנשמה הטהורה שה' נפח בו, מתמעט הקושי להודות בכשלונות העבר כי הם נעשו ע"י אדם אחר!! זה לא היה הוא. זה נעשה ע"י אדם עם שם אחר [אם שינה את שמו כהמלצת הגמרא] במקום אחר [אם שינה מקומו]. מה הבעיה? פלוני אלמוני חטא? בסדר. אין כאן פגיעה אישית כי הוא כבר אינו אותו פלוני. 

ויה"ר שנזכה כולנו לחזור בתשובה שלימה בשמחה ובטוב לבב!!!

שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה ואורות אין סוף!!!