אריה ארליך
קווים לדמותה של העבודה הזרה הווירטואלית שהשתלטה על חיינו • טור נוקב על התהומות אליו מוביל ה’וואטסאפ’ את העולם כולו ואף את שוליה המתרחבים של החברה החרדית • לגזור ולשמור
את טורי השבוע אני מבקש להקדיש לנושא שאסור לכתוב עליו בעיתון חרדי. סיבת האיסור נעוצה בהקפדתן היתרה של הוועדות הרוחניות בעיתונות המזוקקת, לנפות בשלוש עשרה נפה כל מילה בטרם תתגלגל אל מכבש הדפוס. כך נחסך מן הקוראים הצורך להיחשף לעולם ערכים קלוקל, גם אם רוצה הכותב לעסוק בכך על דרך השלילה.
הרבה יגיעות יגעתי עד אשר חילצתי אישור מן הוועדה הרוחנית שלנו והשגתי את הסכמתה לכתוב על הנושא המסוים שבו יעסוק הטור, עד שקיבלתיו בתוספת סייגים הרבה. תמכתי את יתדותיי על מנהיגי קהילות גדולות וחשובות שפתחו לאחרונה את הנושא בפני צאן מרעיתם, באפלולית הטיש של רעווא דרעווין בבית מדרשם. גם אנשים נשואי פנים וכאלה שאין להם בעולמם אלא דברים של קדושה, נאלצו להאזין לתוכחת מוסר שכוונה לאוזניהם של מי ששוחים בביצות עכורות.
אם השורות הללו נקראות כעת על ידכם, זהו סימן לכך שהטור צלח את שבט ביקורתה הקפדני של הוועדה הרוחנית. ואם לאו, סימן שלאו.
ובכן, קוראים יקרים, הנושא שעליו אני מבקש לשוח היום הוא עניין ה’וואטסאפ’ שהפך לחלק אינטגרלי מחיי העולם המערבי במאה העשרים ואחת, ובכללו לחלק מחייהם של לא מעטים מקרב בני היהדות החרדית. כל כך חלק אינטגרלי, עד שאנשים נראים צועדים ברחוב כשראשם נעוץ בתוך מסך קטן, כתייר אפריקני שנקלע למדינה סקנדינבית ואינו מכיר איש להנהן לו לשלום. כל כך אינטגרלי, עד שאנשים נוהגים ברכביהם כשהם מאיימים לדרוס את כל הנקרה בדרכם, משום שהקשר שלהם עם הכביש שבו הם נוסעים הוא מקרי עד בלתי קיים, ולפעמים מתעוררת התחושה שעדיף כבר להושיב סומא מאחורי ההגה, משום שהוא ירכז לפחות את אוזניו ואת חושיו האחרים לנעשה בכביש.
וכל כך אינטגרלי, עד שאנשים מתוכנו מעבירים שעות בין חברים כשאין להם שום מושג מי יושב לצדם, לשם איזו מטרה התכנסו, מאין באו ואנה ילכו. יושב לו חֶבֶר מרעים במסיבה, וראש כל אחד נעוץ במסך הקטן. ואם ירצה מישהו לומר לחברו משהו, לא יהיה לו מנוס מלהתכתב עמו דרך המכשיר הסלולרי, משום שאחרת לא יזכה לתשומת לב. מפגן של מסכנות גדול מזה, מכמיר לב מזה, קשה להעלות על הדעת.
וכי תאמרו: וואטסאפ זה, מה טיבו? אז קודם כל, אם זוהי אכן השאלה המנקרת בראשכם – אות הוא לכך שאתם שייכים לחלק המאושר באנושות, זה שאינו נחשף למדיום המודרני הלזה וציר חייכם אינו נע סביב העבודה הזרה החדשה. זה אומר גם, שאתם לא מפסידים כלום: סדר היום שלכם רגוע הרבה יותר, נקי הרבה יותר, הרבה פחות מזוהם, מאופיין בפחות מתח בין-אישי ובהיעלבויות הדדיות ובתגרות מזדמנות שאין לכם שום קשר אליהם אך נקלעתם לשם בגלל שמישהו החליט לצרף אתכם לאיזו קבוצה וירטואלית. אם אתם לא יודעים מה זה וואטסאפ, זה סימן לכך שאתם מסוג היצורים שיש להם הרבה יותר זמן להקדיש לעצמם, לילדיהם ולכל הנלווים אליהם. אנשים מוזרים כאלה, שמעדיפים יחסי אנוש בסגנון הישן על פני יחסי האדם ומסכוֹ.
אבל אם אתם יודעים ומכירים את המדיום המדובר, אתם עומדים להזדהות כמעט עם כל שורה שתיכתב להלן. קשה לקנא בכם. מכאן ואילך אכתוב בגוף ראשון, משום שאף אני אינני יכול לרחוץ בניקיון כפיי בנושא זה.
לפני שלוש שנים, בערך, הוא נחת לחיינו. הוא – כלומר הוואטסאפ. באמצע יום בהיר, ללא שום הודעה מוקדמת, החל לרצד לנו מול העיניים סמליל ירוק של בועה ובתוכה שפופרת טלפון. פתאום התחלנו לקבל הודעות שונות, בכמויות מסחריות. היתרון המרכזי של התוכנה, לדברי מחולליה היהודים שיושבים אי שם בגלובוס וצוחקים על כולנו, גלום בכך שהיא מאפשרת “העברת הודעות פשוטה, אישית, בזמן אמת”. וגולת הכותרת: ללא תשלום. לא עוד חיובי זמן אוויר ותשלום לפי תווים. כתוב ככל יכולתך ותרגיש חופשי. אז איך עושים המפתחים כסף? תסמכו עליהם שפראיירים הם לא. לפני שנה הם מכרו את הפיתוח ב-19 מיליארד דולר לחברה אחרת, שאף היא מתעתעת בזמנן הפנוי של הבריות קצרות הרוח שחיות עתה בעולם רווי בהפרעות קשב וריכוז.
אם השלב הראשוני לאחר שהמדיה הזו פרצה לחיינו עוד היה נסבל איכשהו – השלב שלאחריו כבר סימן את בוא הטירוף. זהו שלב ה’קבוצות’. לפתע מצאנו את עצמנו כשאנו חברים מן המניין בקבוצות וירטואליות שתכליתן דברי הבאי, העתקות למיניהן, הורדת תמונות ומריבות. הרבה מריבות. וכך סדר הכתיבה: פלוני קם בבוקר על צד שמאל, מחליט לתקוף את כל מי שנקרה בדרכו. הוא נכנס אל אחת משבעים ושבע הקבוצות שבהן הוא חבר, ומתחיל לירות ללא אבחנה. בתגובה לדבריו קם חבר אחר באותה קבוצה, ומגונן על האובייקט המותקף, תוך שהוא אינו בוחל במערכת העלבות אישיות ירודות כלפי התוקף הראשון. חבר שלישי מתעבר על הריב העסיסי שאליו נקלע רק מתוקף היותו חבר עם השניים הראשונים באותה הקבוצה. מכאן קצרה הדרך לתגרה המונית שמותירה אחריה שובל ארוך של נעלבים, יריבים, ואנשים שחשים ריקנות גדולה לאחר שפגעו ונפגעו, חטפו והחטיפו, עקצו ונעקצו.
אם לא די בכל אלה, אחר כך מגיע השלב הוויראלי: כמו מחלה מדבקת, כמו וירוס קטלני, השרשור הארסי משכפל את עצמו כבמעבדת פשקווילים משוכללת. בתוך שניות מתעופפת הכביסה המלוכלכת בין אלפי קבוצות. רבבות נחשפים בִן רגע לאמירה רכילאית כזו ולהגיג עוין אחר. דמים נשפכים, פנים מולבנות, מוניטין נפגמים. הכול במהירות האור, מבלי יכולת לחשוב שנייה. מבלי יכולת לקחת אוויר לפני הלחיצה על כפתור השיגור. אם על הנייר אמרו שהוא סובל הכול, המדיה האמורה, הסובלת ומסבילה קטון וגדול, ממציאה את האמירה הזו מחדש.
לעיתונאים ולבוחשי הקדרות שבינינו, יש יקום משלהם. אגודות-אגודות הם מתכנסים במרחב הווירטואלי, וכל אחד חושב שהוא בכיר יותר מרעהו, חכם יותר ממתחרהו, וחבריו משפיעים יותר מכל יציר נוצר אחר על גבי הגלובוס, באין מי שיביט להם בעיניים ויאמר להם: עד היכן יכול אדם לעבוד על עצמו?
לפני כמה שנים, בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן’, הגיע אמצעי התקשורת הזה לתחתית עליבותו. לשיא קטלניותו. לתהומות שפלותו. הקרבות הקשים בשגא’עייה ובבית חאנון גבו חיים יקרים של חיילים אהובים. באלפי בתים בישראל ישבו אימהות בוכיות, אחים מודאגים ואבות כוססי ציפורניים. פרקי תהילים נאמרים על ידיהם, ואוזנם צמודה לכל אמצעי שדרכו ניתן להתעדכן. האצבעות מחייגות לילד שנלחם בשדה הקרב – אך בצד השני אין מענה. הישרוד הילד? היֵצא החייל היקיר חי מקן הצרעות העזתי?
המבצע האמור, גבה קרבנות רבים, רבים מדי. שבעים ושלושה הרוגים, מתוכם שישים ושבעה חיילים. שבעים ושלוש משפחות שעולמן חרב עליהן בבת אחת, ולעולם לא יראו עוד את מחמל עיניהן. חור נצחי נפער להם בחיים.
מרביתם קיבלו את ההודעה בוואטאספ. במישרין או בעקיפין: או שהיו בעצמם חברים בקבוצה של חסרי אחריות, או שמישהו שחבר בקבוצה כזו ראה מה שראה, ומיהר לטלפן למשפחה המודאגת ולהנחית עליה את בשורת האיוב המצמיתה שמקורה בוואטסאפ.
בין שלל המחטים שננעצו בבשרם של בני המשפחות ולא יֵצאו לעולם ממעמקי לבבם – לדקירות שגרמה צורת ההתעדכנות הזו שמור מקום מיוחד של אי כבוד. אדם חי חיים רגילים – ופתאום קיבל הודעה בוואטסאפ. כאן הכול נעצר.
בעבר, כדי להחזיק וואטסאפ היה צורך לעבור בריש גלי על מוסכמות קהילתיות ועל תקנות שהתקינו גדולי ישראל. כיום, מחמת ראייה נכוחה של צורכי הדור וניסיונותיו – לא היה מנוס ממתן הכשר לכל אלו. אם על העולם התת-ימי אמרו חז”ל ש”אין לך בריה ביבשה שאין כנגדה בריה בים” – אף כאן אמרו: אין לך מדיום טכנולוגי בלתי כשר שאין לך כנגדו גרסה כשרה. כך שכיום זוכה הוואטסאפ להכשרים. אכשר דרא ממש. ועל כגון דא אמרו: כשר, אבל מדיף ריח רע.
עתה ישאל השואל: להיכן אני חותר? ובכלל, באיזו זכות אני עושה זאת, בעוד אני מודה שאני איני חף מכל אלו? ולראיה, ראו איזו ידענות אני מפגין בכותבי על הרעה-החולה הלזו? ושאלה שלישית ישאלו: אז מה אתה מציע?
אף אני אענה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: אני לא חותר לשום מקום; רק רסיס של מראה הצבתי מול הפנים שלי ושל חבריי. ומדוע אני כותב על כך אם אינני חף מכך – משום שמי שנמצא בתוך העניין יודע טוב מכולם עד כמה גדול פוטנציאל ההרס. ולא על הרס רוחני אני מדבר, כי אם על אובדן תקשורת עם המציאות והסובב. ובמקרים מסוימים – אובדן צלם אנוש. יש אנשים שזובחים כל חלקה טובה בסדר יומם למען המולך החדש הזה.
ובאשר לשאלה מה אני מציע – אענה: אני לא מציע שום דבר מעשי. גדולים וטובים ממני נלאו מלעשות זאת. רק באתי להציע שננסה להיות טובים יותר כלפינו וכלפי סביבתנו. בלי קשר, גם אם צלחתם את משוכת ההכשרים ויש בכיסכם מכשיר תומך וואטסאפ כשר למהדרין – כמה שפחות קבוצות, ככה יותר בריא.
לצד כל אלה, אסור להתעלם מכך שכמו בכל בריה שנבראה בעולם – גם צד טוב יש לוואטסאפ, שמערב טוב ורע כנוגה בקליפתו.
ועדיין, לנצח תישאר השאלה פתוחה: האם הצר שווה בנזק המלך? האם שלל הפעולות הברוכות שנעשות ביקום הבדיעבד הזה שוות לאדם אחד שנפגע מחץ וירטואלי שנשלח לעברו, או למשפחה אחת שקיבלה בשורה רעה בדרך לא מבוקרת?
לנו החובה להיזהר, לעשות לנו גדר לפנים מגדר, להימלך ברועים רוחניים שידריכו את צעדינו ולתור אחר דעת תורה שתנחה את תנועתנו במרחב הווירטואלי רוחש קן הצרעות.
נשמור בכל זאת על צלם האנוש גם ליד האוטוסטראדה הווירטואלית שנוסעים על גביה לשום-מקום.
עתון משפחה
קווים לדמותה של העבודה הזרה הווירטואלית שהשתלטה על חיינו • טור נוקב על התהומות אליו מוביל ה’וואטסאפ’ את העולם כולו ואף את שוליה המתרחבים של החברה החרדית • לגזור ולשמור
את טורי השבוע אני מבקש להקדיש לנושא שאסור לכתוב עליו בעיתון חרדי. סיבת האיסור נעוצה בהקפדתן היתרה של הוועדות הרוחניות בעיתונות המזוקקת, לנפות בשלוש עשרה נפה כל מילה בטרם תתגלגל אל מכבש הדפוס. כך נחסך מן הקוראים הצורך להיחשף לעולם ערכים קלוקל, גם אם רוצה הכותב לעסוק בכך על דרך השלילה.
הרבה יגיעות יגעתי עד אשר חילצתי אישור מן הוועדה הרוחנית שלנו והשגתי את הסכמתה לכתוב על הנושא המסוים שבו יעסוק הטור, עד שקיבלתיו בתוספת סייגים הרבה. תמכתי את יתדותיי על מנהיגי קהילות גדולות וחשובות שפתחו לאחרונה את הנושא בפני צאן מרעיתם, באפלולית הטיש של רעווא דרעווין בבית מדרשם. גם אנשים נשואי פנים וכאלה שאין להם בעולמם אלא דברים של קדושה, נאלצו להאזין לתוכחת מוסר שכוונה לאוזניהם של מי ששוחים בביצות עכורות.
אם השורות הללו נקראות כעת על ידכם, זהו סימן לכך שהטור צלח את שבט ביקורתה הקפדני של הוועדה הרוחנית. ואם לאו, סימן שלאו.
ובכן, קוראים יקרים, הנושא שעליו אני מבקש לשוח היום הוא עניין ה’וואטסאפ’ שהפך לחלק אינטגרלי מחיי העולם המערבי במאה העשרים ואחת, ובכללו לחלק מחייהם של לא מעטים מקרב בני היהדות החרדית. כל כך חלק אינטגרלי, עד שאנשים נראים צועדים ברחוב כשראשם נעוץ בתוך מסך קטן, כתייר אפריקני שנקלע למדינה סקנדינבית ואינו מכיר איש להנהן לו לשלום. כל כך אינטגרלי, עד שאנשים נוהגים ברכביהם כשהם מאיימים לדרוס את כל הנקרה בדרכם, משום שהקשר שלהם עם הכביש שבו הם נוסעים הוא מקרי עד בלתי קיים, ולפעמים מתעוררת התחושה שעדיף כבר להושיב סומא מאחורי ההגה, משום שהוא ירכז לפחות את אוזניו ואת חושיו האחרים לנעשה בכביש.
וכל כך אינטגרלי, עד שאנשים מתוכנו מעבירים שעות בין חברים כשאין להם שום מושג מי יושב לצדם, לשם איזו מטרה התכנסו, מאין באו ואנה ילכו. יושב לו חֶבֶר מרעים במסיבה, וראש כל אחד נעוץ במסך הקטן. ואם ירצה מישהו לומר לחברו משהו, לא יהיה לו מנוס מלהתכתב עמו דרך המכשיר הסלולרי, משום שאחרת לא יזכה לתשומת לב. מפגן של מסכנות גדול מזה, מכמיר לב מזה, קשה להעלות על הדעת.
וכי תאמרו: וואטסאפ זה, מה טיבו? אז קודם כל, אם זוהי אכן השאלה המנקרת בראשכם – אות הוא לכך שאתם שייכים לחלק המאושר באנושות, זה שאינו נחשף למדיום המודרני הלזה וציר חייכם אינו נע סביב העבודה הזרה החדשה. זה אומר גם, שאתם לא מפסידים כלום: סדר היום שלכם רגוע הרבה יותר, נקי הרבה יותר, הרבה פחות מזוהם, מאופיין בפחות מתח בין-אישי ובהיעלבויות הדדיות ובתגרות מזדמנות שאין לכם שום קשר אליהם אך נקלעתם לשם בגלל שמישהו החליט לצרף אתכם לאיזו קבוצה וירטואלית. אם אתם לא יודעים מה זה וואטסאפ, זה סימן לכך שאתם מסוג היצורים שיש להם הרבה יותר זמן להקדיש לעצמם, לילדיהם ולכל הנלווים אליהם. אנשים מוזרים כאלה, שמעדיפים יחסי אנוש בסגנון הישן על פני יחסי האדם ומסכוֹ.
אבל אם אתם יודעים ומכירים את המדיום המדובר, אתם עומדים להזדהות כמעט עם כל שורה שתיכתב להלן. קשה לקנא בכם. מכאן ואילך אכתוב בגוף ראשון, משום שאף אני אינני יכול לרחוץ בניקיון כפיי בנושא זה.
לפני שלוש שנים, בערך, הוא נחת לחיינו. הוא – כלומר הוואטסאפ. באמצע יום בהיר, ללא שום הודעה מוקדמת, החל לרצד לנו מול העיניים סמליל ירוק של בועה ובתוכה שפופרת טלפון. פתאום התחלנו לקבל הודעות שונות, בכמויות מסחריות. היתרון המרכזי של התוכנה, לדברי מחולליה היהודים שיושבים אי שם בגלובוס וצוחקים על כולנו, גלום בכך שהיא מאפשרת “העברת הודעות פשוטה, אישית, בזמן אמת”. וגולת הכותרת: ללא תשלום. לא עוד חיובי זמן אוויר ותשלום לפי תווים. כתוב ככל יכולתך ותרגיש חופשי. אז איך עושים המפתחים כסף? תסמכו עליהם שפראיירים הם לא. לפני שנה הם מכרו את הפיתוח ב-19 מיליארד דולר לחברה אחרת, שאף היא מתעתעת בזמנן הפנוי של הבריות קצרות הרוח שחיות עתה בעולם רווי בהפרעות קשב וריכוז.
אם השלב הראשוני לאחר שהמדיה הזו פרצה לחיינו עוד היה נסבל איכשהו – השלב שלאחריו כבר סימן את בוא הטירוף. זהו שלב ה’קבוצות’. לפתע מצאנו את עצמנו כשאנו חברים מן המניין בקבוצות וירטואליות שתכליתן דברי הבאי, העתקות למיניהן, הורדת תמונות ומריבות. הרבה מריבות. וכך סדר הכתיבה: פלוני קם בבוקר על צד שמאל, מחליט לתקוף את כל מי שנקרה בדרכו. הוא נכנס אל אחת משבעים ושבע הקבוצות שבהן הוא חבר, ומתחיל לירות ללא אבחנה. בתגובה לדבריו קם חבר אחר באותה קבוצה, ומגונן על האובייקט המותקף, תוך שהוא אינו בוחל במערכת העלבות אישיות ירודות כלפי התוקף הראשון. חבר שלישי מתעבר על הריב העסיסי שאליו נקלע רק מתוקף היותו חבר עם השניים הראשונים באותה הקבוצה. מכאן קצרה הדרך לתגרה המונית שמותירה אחריה שובל ארוך של נעלבים, יריבים, ואנשים שחשים ריקנות גדולה לאחר שפגעו ונפגעו, חטפו והחטיפו, עקצו ונעקצו.
אם לא די בכל אלה, אחר כך מגיע השלב הוויראלי: כמו מחלה מדבקת, כמו וירוס קטלני, השרשור הארסי משכפל את עצמו כבמעבדת פשקווילים משוכללת. בתוך שניות מתעופפת הכביסה המלוכלכת בין אלפי קבוצות. רבבות נחשפים בִן רגע לאמירה רכילאית כזו ולהגיג עוין אחר. דמים נשפכים, פנים מולבנות, מוניטין נפגמים. הכול במהירות האור, מבלי יכולת לחשוב שנייה. מבלי יכולת לקחת אוויר לפני הלחיצה על כפתור השיגור. אם על הנייר אמרו שהוא סובל הכול, המדיה האמורה, הסובלת ומסבילה קטון וגדול, ממציאה את האמירה הזו מחדש.
לעיתונאים ולבוחשי הקדרות שבינינו, יש יקום משלהם. אגודות-אגודות הם מתכנסים במרחב הווירטואלי, וכל אחד חושב שהוא בכיר יותר מרעהו, חכם יותר ממתחרהו, וחבריו משפיעים יותר מכל יציר נוצר אחר על גבי הגלובוס, באין מי שיביט להם בעיניים ויאמר להם: עד היכן יכול אדם לעבוד על עצמו?
לפני כמה שנים, בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן’, הגיע אמצעי התקשורת הזה לתחתית עליבותו. לשיא קטלניותו. לתהומות שפלותו. הקרבות הקשים בשגא’עייה ובבית חאנון גבו חיים יקרים של חיילים אהובים. באלפי בתים בישראל ישבו אימהות בוכיות, אחים מודאגים ואבות כוססי ציפורניים. פרקי תהילים נאמרים על ידיהם, ואוזנם צמודה לכל אמצעי שדרכו ניתן להתעדכן. האצבעות מחייגות לילד שנלחם בשדה הקרב – אך בצד השני אין מענה. הישרוד הילד? היֵצא החייל היקיר חי מקן הצרעות העזתי?
המבצע האמור, גבה קרבנות רבים, רבים מדי. שבעים ושלושה הרוגים, מתוכם שישים ושבעה חיילים. שבעים ושלוש משפחות שעולמן חרב עליהן בבת אחת, ולעולם לא יראו עוד את מחמל עיניהן. חור נצחי נפער להם בחיים.
מרביתם קיבלו את ההודעה בוואטאספ. במישרין או בעקיפין: או שהיו בעצמם חברים בקבוצה של חסרי אחריות, או שמישהו שחבר בקבוצה כזו ראה מה שראה, ומיהר לטלפן למשפחה המודאגת ולהנחית עליה את בשורת האיוב המצמיתה שמקורה בוואטסאפ.
בין שלל המחטים שננעצו בבשרם של בני המשפחות ולא יֵצאו לעולם ממעמקי לבבם – לדקירות שגרמה צורת ההתעדכנות הזו שמור מקום מיוחד של אי כבוד. אדם חי חיים רגילים – ופתאום קיבל הודעה בוואטסאפ. כאן הכול נעצר.
בעבר, כדי להחזיק וואטסאפ היה צורך לעבור בריש גלי על מוסכמות קהילתיות ועל תקנות שהתקינו גדולי ישראל. כיום, מחמת ראייה נכוחה של צורכי הדור וניסיונותיו – לא היה מנוס ממתן הכשר לכל אלו. אם על העולם התת-ימי אמרו חז”ל ש”אין לך בריה ביבשה שאין כנגדה בריה בים” – אף כאן אמרו: אין לך מדיום טכנולוגי בלתי כשר שאין לך כנגדו גרסה כשרה. כך שכיום זוכה הוואטסאפ להכשרים. אכשר דרא ממש. ועל כגון דא אמרו: כשר, אבל מדיף ריח רע.
עתה ישאל השואל: להיכן אני חותר? ובכלל, באיזו זכות אני עושה זאת, בעוד אני מודה שאני איני חף מכל אלו? ולראיה, ראו איזו ידענות אני מפגין בכותבי על הרעה-החולה הלזו? ושאלה שלישית ישאלו: אז מה אתה מציע?
אף אני אענה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: אני לא חותר לשום מקום; רק רסיס של מראה הצבתי מול הפנים שלי ושל חבריי. ומדוע אני כותב על כך אם אינני חף מכך – משום שמי שנמצא בתוך העניין יודע טוב מכולם עד כמה גדול פוטנציאל ההרס. ולא על הרס רוחני אני מדבר, כי אם על אובדן תקשורת עם המציאות והסובב. ובמקרים מסוימים – אובדן צלם אנוש. יש אנשים שזובחים כל חלקה טובה בסדר יומם למען המולך החדש הזה.
ובאשר לשאלה מה אני מציע – אענה: אני לא מציע שום דבר מעשי. גדולים וטובים ממני נלאו מלעשות זאת. רק באתי להציע שננסה להיות טובים יותר כלפינו וכלפי סביבתנו. בלי קשר, גם אם צלחתם את משוכת ההכשרים ויש בכיסכם מכשיר תומך וואטסאפ כשר למהדרין – כמה שפחות קבוצות, ככה יותר בריא.
לצד כל אלה, אסור להתעלם מכך שכמו בכל בריה שנבראה בעולם – גם צד טוב יש לוואטסאפ, שמערב טוב ורע כנוגה בקליפתו.
ועדיין, לנצח תישאר השאלה פתוחה: האם הצר שווה בנזק המלך? האם שלל הפעולות הברוכות שנעשות ביקום הבדיעבד הזה שוות לאדם אחד שנפגע מחץ וירטואלי שנשלח לעברו, או למשפחה אחת שקיבלה בשורה רעה בדרך לא מבוקרת?
לנו החובה להיזהר, לעשות לנו גדר לפנים מגדר, להימלך ברועים רוחניים שידריכו את צעדינו ולתור אחר דעת תורה שתנחה את תנועתנו במרחב הווירטואלי רוחש קן הצרעות.
נשמור בכל זאת על צלם האנוש גם ליד האוטוסטראדה הווירטואלית שנוסעים על גביה לשום-מקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה