א) מתני' ביומא דף ל"א [ע"ב] אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן, ובש"ס יומא שם דף ל"ד ע"ב תניא אמר ר"י עששיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן, ופריך והלא מצרף כו', אביי אמר דבר שאין מתכוון מותר, ומי אמר אביי הכי כו', ומשני הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן היא, וברש"י שם [עיין שם ד"ה ואין שבות ובתוד"ה הני] דבאיסור דרבנן גם לר"י דבר שאינו מתכוין מותר, והתוס' שם חלקו ע"ז עי"ש, וכבר תמהו ע"ז מה דחקו לרש"י ז"ל, כיון דס"ל לרש"י דצירוף הוא רק איסור דרבנן א"כ בפשיטות ניחא משום דאין שבות במקדש, ורש"י שם כתב דאין שבות במקדש לא גרסינן עיין שם.
ב) עוד הקשו דלפי מה שהעלו התוס' ז"ל דכל ההיתר דהטלת עששיות היא משום דאין שבות במקדש, א"כ כל זה תינח בד' טבילות שהיו בקודש, אבל טבילה הראשונה שהיה בחול כמבואר בש"ס יומא דף י"ט [ע"א] ובמתני' שם דף ל' [ע"א] מדוע שרי, הלא לא שייך ההיתר דאין שבות במקדש [עי' עירובין ק"ג ע"א], ולפי מה דמוכח מהתוס' בסנהדרין דף י"ח [ע"ב] ד"ה משום צינה גם בטבילה הראשונה שרי לחמם לו המקוה עי"ש. [ועיין בתוספות רע"א במשנה דיומא פ"ג מ"ה בשם הפרי חדש [ספר מים חיים על הרמב"ם דבסמוך] דדעתו דבטבילה הראשונה לא הי' מותר לחמם לו, וצ"ע מהתוס' הנ"ל].
ג) הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ד פוסק היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמים במי המקוה עד שתפיג צינתן, ועיין שם בלחם משנה [עיין שם מה שמביא בסו"ד מהמגיד משנה פי"ב מהל' שבת ה"א] דהרמב"ם ע"כ ס"ל דצירוף הוי פסיק רישא, והא דפוסק דשרי משום שאין שבות במקדש, הוא משום דס"ל דאיסור צירוף עששיות לא הוי רק איסור דרבנן ע"ש. והקשה הישועות יעקב בסי' שי"ח [סק"י] מסתירת הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת ה"א דפוסק שם דצירוף אסור מדאורייתא, ועיין שם בכסף משנה [הל' שבת] מה שכתב ביישוב הסוגיות מש"ס שבת מ"א [ע"ב] לש"ס יומא דף ל"ד [ע"ב], ע"כ קושיתו.
והנ"ל, דהנה בירושלמי יומא פ"ג ה"ה פריך ויחם לו חמין כו', ומשני שלא יאמרו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים, [ועיין ביור"ד סי' ר"א בש"ך שם אות ס"ג ודגול מרבבה שם שהעלה דבמעיין ליכא משום מראית עין, וצ"ע מירושלמי הלז דמבואר שגם במעיין איכא משום מראית עין]. וצ"ע לי הלא חזינן דרבנן [יומא ל"א ע"ב במשנה] מתירין להחם לו חמין ולא חיישינן לזה דדילמא יאמרו כהן גדול טובל במים שאובין, וע"כ משום דאין שבות במקדש וע"כ לא גזרינן האי גזירה, ועיין במרדכי פ"ב דשבועות [סי' תש"נ] [מובא בב"י יור"ד סוף סימן ר"א [ד"ה כתב המרדכי] שהעלה דמשו"ה היה מותר להחם לו חמין ולא גזרינן גזירת מרחצאות, משום דאין שבות במקדש, אלמא דס"ל דלאו דוקא באיסור שבת אלא אפילו בשאר איסורין אמרינן ג"כ אין שבות במקדש, [ולא כדעת המהרש"א בשבת דף מ"ב [ע"א ד"ה וכיון] עי"ש], ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן רי"ד, וא"כ צ"ע אמאי רבי יהודה [יומא ל"ד ע"ב ובירושלמי הנ"ל] אוסר להחם חמין הא ר"י ג"כ ס"ל [יומא שם לפי גירסת התוס' הנ"ל ועירובין ק"ב ע"א עיין שם ברש"י ד"ה והמונח] דאין שבות במקדש.
אולם באמת נכון, דהא מבואר ברמב"ם סוף הל' בית הבחירה כפי שביאר הכסף משנה שם דהיכי דאפשר בהיתר גמור אזי במקדש לא הותר שבות, וא"כ הכ"נ לרבי יהודה דלפי דעת רש"י ז"ל דבר שאינו מתכוין באיסור דרבנן מותר לגמרי לר"י, א"כ ע"י עששיות ליכא שום איסור שבות וע"כ ממילא לר"י אסור להחם לו חמין משום גזירה שמא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין. [והמשנה למלך שם הקשה על הכסף משנה מדברי הרמב"ם הנ"ל [הל' עבודת יוה"כ] דמתיר להחם ע"י עששיות וגם ע"י מים חמין, והקשה לפי דברי הכסף משנה אמאי מותר להחם ע"י עששיות כיון דאפשר בהיתר גמור ע"י מים חמים. ונפלאתי דהא ע"י מים חמים איכא גזירת שבות שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין כנ"ל, ושפיר מיושב קושיתו].
ולפי"ז י"ל דלזאת הוכרח לרש"י ז"ל לפרש דלא גרסינן אין שבות במקדש, משום דרש"י ז"ל פירש כונת הש"ס דפריך והלא מצרף הוא כן, דפריך אמאי ס"ל לר"י דע"י מים חמים אסור משום גזירה שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין, והיינו משום דאפשר בהיתר גמור ע"י עששיות, ופריך הלא גם ע"י עששיות איכא עכ"פ איסור שבות דמצרף, וא"כ לא עדיף עששיות מהטלת מים חמים, ועל כן שפיר פירש רש"י דלא גרסינן אין שבות במקדש, כיון דעיקר הקושיא היא דעכ"פ איכא איסור שבות א"כ לישתרי תרווייהו, וע"כ משני לפי פירוש רש"י דדבר שאינו מתכוין באיסור דרבנן שרי לגמרי, וכיון דלר"י בכה"ג ליכא שום איסור שבות כלל ועל כן שפיר אסור להחם לו מים כנ"ל, דהיכי דאפשר בהיתר גמור אסור גם איסור שבות במקדש ודו"ק.
ולפי"ז נ"ל דלעולם י"ל דהרמב"ם ס"ל דצירוף אסור מדאורייתא כמו שפוסק בפי"ב מהל' שבת, והא דמתיר ללבן עששיות ולהטיל לתוך המקוה, י"ל ע"פ מה דמבואר במתני' דשבת דף ק"ו [ע"ב] הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו, וכתב הרשב"א שם [ק"ז ע"א סוף ד"ה אף] דבירושלמי [שם פי"ג ה"ו] מבואר דמותר לנעול ביתו לשמור אף שהצבי בתוכו כיון שאינו מכוון לשמירת צבי. וכתב השלטי גבורים [שם ל"ח ע"א מדפי הרי"ף אות ג'] בביאור הדבר, דלא חשיב פסיק רישיה רק היכא דתחילת כונתו אי אפשר לו לעשות רק בענין שעשה מלאכה האסורה, וכיון שכוונתו לגמור רצונו הרי הוא כאילו מכוין לעשיית מלאכה, אבל היכא שאפשר לגמור רצונו בלי עשיית מלאכה, אף שעושה כעת באופן שהיא פסיק רישיה עם עשיית המלאכה לא חשיב פסיק רישיה. ובישועות יעקב או"ח סי' שט"ז אות ה' העיר שכן מבואר ברש"י זבחים דף צ"א [ע"ב] דבנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים כו', ופריך והא מכבה, ומשני ר"ש הוא דדבר שאינו מתכוין מותר, וברש"י שם [ד"ה הא רבי שמעון] הקשה דהא הוי פסיק רישיה, ותירץ דאפשר דמזלף בטיפין דקין, הלכך אי נמי מזלף בטיפין גסים נמי דבר שאינו מתכוין חשיב עי"ש, והדברים עתיקין, ועיין בש"ס סוכה דף ל"ג [ע"ב] דמשני הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי ופירש"י [ד"ה לא צריכא] כנ"ל.
ולפי"ז י"ל דשפיר הרמב"ם מתיר ללבן עששיות אף על גב דהוי פסיק רישיה כדברי הלחם משנה הנ"ל וגם ס"ל דצירוף דאורייתא, משום דאפשר להחם המקוה בהיתר ע"י הטלת מים חמים, וא"כ אפשר בהיתר ולא הוי פסיק רישיה וממילא מותר לדידיה כיון דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר, והא דמבואר ברמב"ם דמותר משום שאין שבות במקדש, י"ל דנהי דאפשר בהיתר לגבי דאורייתא אבל מ"מ גם בהטלת מים חמים איכא איסור דרבנן משום שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין, וא"כ לגבי דרבנן לא חשיב אפשר בהיתר, ועל זה שפיר איכא היתר דאין שבות במקדש.
ועפי"ז נ"ל ליישב קושיא הנ"ל שהקשו כיון דכל ההיתר הוא משום שאין שבות במקדש א"כ תקשה אמאי התירו גם טבילה ראשונה, ולהנ"ל דכל הא דאיכא איסור שבות בליבון עששיות הוא משום דגם בהטלת מים חמים איכא שבות שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובים, א"כ לפי מה שתמהו [עי' הגהות מרדכי שבועות סו"ס תש"פ] על האוסרים הטלת מים חמים מתוספתא [מקואות פ"ה ה"ה לפי גירסת הגהות הגר"א שם אות י"ב] המובאת בר"ש פ"ו דמקואות מ"י דמבואר להדיא דמותר להטיל מים חמים למקוה, ובשו"ת אריה דבי עילאי יור"ד סימן י"א ביאר דרק בכהן גדול שטובל בפנים ולא היה רואה שום אדם שמטילין המים למקוה רק רואין מבחוץ שנושאין המים, שפיר איכא גזירת שמא יאמרו, אבל במקוה שעומדת מבחוץ וכל אדם רואה ששופכין להמקוה כשרה ליכא שום גזירה, עי"ש בנועם דבריו. [ולדעתי נראה סעד גדול לדבריו הקדושים מדברי הר' אלחנן [מובא בריטב"א מכות ד' ע"א ד"ה והא דקאמר] מובא בב"י הלכות מקואות [סי' ר"א בדק הבית ד"ה והריטב"א], שכתב דמשו"ה ים של שלמה היה נקוב כמוציא רימון [ירושלמי יומא פ"ג ה"ח] ולא היה סגי בנקב כשפופרת הנוד, משום שמעיין עיטם היה קטן ולא היה נראה והיה נראה כטובל בכלי. ועפי"ז יהיה מיושב מה שהעירותי לעיל על הדגול מרבבה שהעלה דבמעיין ליכא משום מראית העין, והעירותי מירושלמי, ולהנ"ל ניחא דשאני מעיין שהוא מבפנים ע"כ איכא משום מראית העין, והכ"נ לענין נדון דידן שהיה קטן ולא היה נראה ע"כ שפיר איכא גזירת שאובין].
וא"כ בטבילה שהיה מבחוץ ליכא גזירת שאובין ואפשר לחמם בהיתר גמור, וממילא גם בליבון ליכא שבות משום שאפשר בהיתר ולא הוי פסיק רישיה כלל ודבר שאינו מתכוין מותר ללבן בטבילה ראשונה, וההיתר דאין שבות במקדש נצרך רק לטבילה שהיה בקודש, אבל לטבילה שהיה בחול שפיר פשיטא דשרי משום דליכא איסור שבות כלל, והוא נכון על דרך הפלפול.
דובב מישרים ח"ב סי' ל'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה