אורות הגבעה –פרשת שמיני תשע"ח

       

אין מזהירין מן הדין

יסוד המגיד המשנה שהכלל "אין מזהירין מן הדין" אינו תקף כשכבר אסור בלאו הבא מכלל עשה

כתב הרמב"ם [פ"ב ממאכלות אסורות ה"א]: "מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה, שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא. ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר 'את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו'' הרי למדת שהן בלא תעשה ואע"פ שיש בהן סימן אחד. וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתם בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו".

והרב המגיד כתב ליישב איך לומדים הלאו על בהמה טמאה שאין לה סימני טהרה מק"ו מגמל וארנבת, והלא אין מזהירין מן הדין - "לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק"ו".

הרי מבואר מדבריו שבאופן שיש כבר לאו הבא מכלל עשה, אפשר ללמוד איסור [ואולי גם מלקות] מק"ו. הרבה מאד נאמר על דברי המגיד משנה האלו ואנחנו נראה מקצת שבמקצת.

בתו"כ כתוב: מה אלו שיש בהם סימני טהרה, הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה, נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. נמצאת מצות עשה שלהן מן הכתוב, מצות לא תעשה מקל וחומר.

בס' קרבן אהרן כתב לסייע לתירוצו של המ"מ ממה שסיימו "נמצא מ"ע שלהן מן הכתוב ומצות ל"ת שלהם מק"ו, והם לכאורה דברים מיותרים, שהרי כבר אמר כל זה אלא שנתכוון התנא לתרץ שלא יקשה והלא אין מזהירין מן הדין, לזה הוסיף שכיון שמצות עשה שלהן הוא מן התורה אפשר ללמוד ל"ת שלהם מק"ו.

והנה, בפסחים [ע"ד] שואלת הגמרא למה לא צולים את הפסח בשפוד של מתכת [אלא של רימון], ומתרצת "איידי דחם מקצתו, חם כולו, וקמטוי [ונמצא שהפסח נצלה], מחמת השפוד, ורחמנא אמר 'צלי אש' ולא צלי מחמת דבר אחר".

והנה, הגמרא [פסחים מ"א.] לומדת מק"ו שהמבשל בשאר משקין אסור, ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן לא כל שכן.

ובתוס' [בד"ה איכא בינייהו צלי קדר] כתבו וא"ת, והיכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין? וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ"ד. נמצא, שאין שאר משקין אסורין משום ק"ו אלא מעצם הלאו.  

א] ועל רקע הדברים הנ"ל, נעיין במה שכתב הג"ר צבי פסח פרנק [הר צבי פסחים מ"ב]: "נסתפקתי בפסח שנצלה על האש ובשעת צלייתו נשפך עליו מים, אי אמרינן בזה דהוי כצלי מחמת דבר אחר [ועל איסור בישול בודאי עוברים]. ולכאורה יש לומר, דזה אינו אלא בדבר גוש שהוא חוצץ בינו להאש אבל מים וכל דבר לח ונוזל אפשר דאינו מפסיק והאש מקדימה לבשלו ולצלותו. וצריך עיון בצל"ח [לעיל דף מ"א ע"ב ד"ה איכא בייניהו] שכתב: לענין פסח שבשלו בשאר משקין דלא צריך קרא דמקל וחומר ידעינן, ואף דאין מזהירין מן הדין, מכל מקום האי קל וחומר הוא רק גילוי מילתא, וכמו שכתבו התוס' [שם ד"ה איכא בייניהו], או דסבירא ליה כדברי הרמב"ם [בריש פרק ב' מהל' מאכלות אסורות] וכמו שכתב המגיד משנה שם, לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבוא מקל וחומר. והכי נמי ידעינן שאר משקין מ'כי אם צלי אש', וכיון דבלאו הכי אסור מ'כי אם צלי אש', שוב מזהירין מן הדין וכו'. ושם [בד"ה ת"ר] כתב דלפי זה, בנצלה כל צרכו דשוב ליכא עשה ד'כי אם צלי אש' כמבואר בתוס' [בפרק כיצד צולין דף עו ע"א ד"ה אלא למאן דאמר] דבצלאו כל צרכו, תו לא מיחייב משום צלי מחמת דבר אחר, שוב אם בשלו אחר כך בשאר משקין פטור, דאף דרבי רחמנא צלאו ואחר כך בשלו, מכל מקום בקרא כתיב 'במים' אלא דשאר משקין אתי בקל וחומר. וכל זה קודם שנצלה כל צרכו, דאיכא בלאו הכי עשה ד'כי אם צלי אש' אבל אחר שנצלה כל צרכו דשוב ליכא עשה, שוב אין מזהירין מן הדין וכו' ע"כ דברי הצל"ח.

על כל פנים, מבואר בדבריו, דבלא נצלה כל צרכו גם בסכו אותו בשאר משקין נאסר, משום דבלאו הכי נאסר מ'כי אם צלי אש' והוי צלי מחמת דבר אחר, ושוב יש לומר בזה מזהירין מן הדין, הרי שגם בנוזל אמרינן דהוי כצלי מחמת דבר אחר עכ"ד. והוסיף שם בהערה שלדעת החזו"א [פסחים קכ"ד] פשוט שאין עוברים בנוזל על איסור צלי מחמת דבר אחר עכ"ד.

ב] יש להעיר שביסוד הרב המגיד, גם קושית תוס' מתיישבת בפסחים, שהקשו איך לומדים שאר משקים מק"ו, הרי אין מזהירין מן הדין, והתשובה היא לפי הרב המגיד,  שהרי גם כאן לולא הק"ו של שאר משקין היו שאר משקין אסורים באיסור עשה דכי אם צלי אש, כמו שכתב תוס' במפורש בריש דבריהם, ולפי הכלל של ה"ה ברמב"ם כשיש לאו הבא מכלל עשה מפורש בתורה כבר יש כח לק"ו להוסיף גם לאו שפיר ילפינן מבושל בשאר משקין בק"ו ממים ומדהתוס' בכל זאת הקשו והשיבו ישוב אחר שאינו ק"ו ממש אלא גילוי מילתא, הרי שתוס' חולקים על האי כללא דה"ה ואמנם המל"מ שם דייק מתוס' זה שחולק על הכלל של ה"ה. [ועי' דברים נפלאים בס' אבני ציון ח"ב סי' א'].

ומעניין, שהרמב"ם עצמו מביא תירוצו של התוס' כאן של גילוי מילתא, שבספר המצוות ל"ת קע"ב כתב שמה שלוקים על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה ואף שהוא נלמד מק"ו משום שק"ו זה הוא גילוי מילתא בעלמא. וציין המל"מ דזה סותר דברי ה"ה שנאמרו לעיל.

ג] הרמב"ם כתב [פ"כ מהל' עדות הל' ד'] "ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בהם מעשה, לפיכך אין צריכין התראה כמו שביארנו". ובהשגות א"א זה הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, א"כ מגדף לדעת חכמים [דסברי דהיינו מברך את השם] לא יהא צריך התראה.

והגרח"ש זצ"ל יישב דעת הרמב"ם, דאין כוונתו כפשוטו, שמשום שהעבירה אין בה מעשה לא נתחדש בה פטור שוגג, שבזה צדק הראב"ד בהשגתו שאין חילוק בזה, וגם בעבירה שאין בה מעשה פטור השוגג, וכדחזינן גבי מגדף שאינו נענש אלא כשהיה מזיד, והר"מ מחייב עדים זוממין בשוגג מטעם אחר, שוגג דעדים זוממים היינו ב"אומר מותר", שלא מסתבר לומר שמדובר ב"דימו", שהם מדמים שראוהו, ועכ"פ כיון שמדובר בהזמה, קשה לצייר אופן שדימו שהיו במקום פלוני וראו המעשה ובאמת היו במקום אחר, וא"כ לא יצוייר שוגג בזה, ורק באומר מותר הוא דמשכחת לה עכ"ד, ולפ"ד י"ל דכוונת הר"מ דאין שגגה לעדים זוממין היינו דאומר מותר לא נפטר בהם. ונראה דשורש הטעם בזה הוא דהעונש דעדעם זוממין אינו בא בתורת עונש על החטא כשאר עונשי תורה אלא יסודו הוא המשכת החיוב, דנתחדש בפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", דהחיוב שזממו לחייב ולהעניש את הנידון ומשום הכי מחייבי אפילו באומר מותר, דדוקא בעונש הבא על החטא פטרה התורה אומר מותר אבל בהזמה דהעונש אינו על החטא אלא שחידשה תורה דהחיוב שזממו לחייבו ימשך ויחול עליהם לא פטרה התורה אומר מותר. [ומה שהרמב"ם תלה זאת באין בה מעשה – עי' בלח"מ].

ובתשובות חת"ס [חו"מ סי' ל"ג] כתב ליישב מש"כ הרמב"ם [עדות כ' ב'] דהפטור ד"כאשר עשה" הוא רק בזממה דנפשות, דאם נהרג זה שהעידו עליו אין נהרגין, אבל לא בזממה דמלקות דאם לקה זה שהעידו עליו, לוקין, והראב"ד השיג דשיבוש הוא זה. וביאר החת"ס דעת הר"מ על פי מש"כ המ"מ [פ"ב ממאכ"א ה"א] דבמקום דנתפרש להדיא לאו הבא מכלל עשה, שוב אפשר ללאו שלהם לבוא מן הדין ומהני הק"ו לעונשו בעונש מלקות בכה"ג, והכא נמי הגם דלא תענה הוא לאו שאין בו מעשה, סו"ס איסורא מיהא איכא, ושפיר מהני הך איסור דילקה משום הק"ו, דאם לוקין על הזממה כ"ש שילקו כשעשו מה שזממו. משא"כ גבי נפשות, דבעונש מיתה ליתיה לכללא דהרב המגיד ולא מהני לאו הבא מכלל עשה להענישו בעונש מיתה מן הדין, ע"כ אם הרגו אין נהרגין. [ועי' במפתח ב"רמב"ם פרנקל" לרשימה של עוד אחרונים שדרכו בדרך זו].

ולפי מה שנתבאר, יש לפקפק בתירוצו של החת"ס, דאין לדמותו לדברי המ"מ, דהתם איירינן באופן שגם הק"ו וגם העשה, תרווייהו הוו כלפי עצם האיסור, דסגי במאי דנתפרש האיסור בעשה לענין דשוב מהני הק"ו. אבל גבי עדים זוממין הא אינם שוים הלאו והק"ו, דהק"ו הוא כלפי העונש דכאשר זמם דנתבאר דאינו בא על עבירת האיסור אלא יסודו הוא המשכת החיוב שחייבו את הנידון, והלאו הוא כלפי עבירת איסור של עדות שקר, ובכה"ג לא שייך לצרף הלאו להק"ו והדרינן לכללא דאין עונשין מן הדין.

אולם, מהאי טעמא גופא אתי שפיר בפשיטות דעת הרמב"ם, ולא קשה מידי מהך דאין עונשין מן הדין דכיון דסבירא ליה דעונש דכאשר זמם חלוק משאר עונשי התורה דאינו צריך התראה ואומר מותר חייב בו, ומשום דאינו בא בתורת עונש על החטא אלא יסודו הוא משום המשכת החיוב מהנידון על העדים, א"כ הרי הוא חלוק נמי לענין זה דליתיה בכלל דינא דאין עונשין מן הדין, ושפיר מצינן למילף לק"ו ולהענישו. [וצ"ל דהא דאמרינן במכות ה' ב' דאין עונשין מן הדין, היינו רק לענין חיוב מיתה, דבזה אין עושנין מן הדין אף כשאינו עונש ממש אלא המשכת החיוב, דלעולם יש במיתה תורת עונש דנאמר בו כללא דאין עונשין מן הדין, וכדרך שמצינו בסנהדרין ע"ג א' כללא דאין עונשין מן הלין ברודף].

גם קשה על החת"ס, שלפי דבריו, אם העידו על הנדון בדבר שהוא חייב כמה מלקות וכגון שאכל פוטיתא דלוקה שש, מ"מ אין העדים נלקים אלא מלקות אחת משום לא תענה, ומפשטות דברי הרמב"ם ודאי דמשמע דבמלקות, כיון דליכא דין דכאשר זמם ולא כאשר עשה, ממילא לוקה מלקיות כמספר שרצו לחייבו וכמש"כ המנ"ח מצוה תקכ"ד עיי"ש. ולדברי החת"ס הנ"ל הלא אינו לוקה אלא אחת וצ"ע. ועיין אור שמח פי"ח מעדות ה"ו ובחזון איש על הרמב"ם פ"כ מעדות ה"ב מה שהרבה לתמוה על החת"ס הנ"ל [הערת הגאון רבי נתן געשטטנר].

ד] כותב הרמב"ן: טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו אבל לא תאכלו באחד מהם. והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו וחזר ואמר (פסוק ח׳) מבשרם לא תאכלו ללאו.

וכתב רש״י אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין? אמרת קל וחומר, מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו׳ ולשון ספרא (פרק ג׳:ב׳) מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה, נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. נמצאת מצות עשה שלהן מן הכתוב מצות לא תעשה מקל וחומר עד כאן הברייתא. אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה שאינה באה אלא מדין קל וחומר שאין מזהירין מן הדין. וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (ויקרא כ' י"ז) והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אע״פ שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן, לומר שאין מזהירין מן הדין, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כ"ב) אבל הברייתא הזו או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נ"ד) או שאינה מתרצתא. והטעם במלקות שאר בהמה טמאה מפני שאמר הכתוב באיסור השפן  מפני שאין מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה, אין צורך לקל וחומר כלל".

והקשו כמה אחרונים, שלפי דברי הרמב"ן, הדרא קושיא לדוכתה! למה צריך פסוק לאסור אחותו מאביו ומאמו משום שאין מזהירין מן הדין, הרי אחותו מאביו ואמו יש לה אותו שם איסור כמו אחותו מאביו או מאמו בלבד, ולא צריך קל וחומר, בדיוק כמו שלא צריך ק"ו לגבי בהמה שאין לו אפילו סימן אחד??! אם היא אחותו מאביו, ומה גרע שיש לה שם נוסף של אחותו מאמו? וכמו שלא גרע בבהמה שאינה מפרסת פרסה שגם לא מעלה גרה?  

ואולי התשובה נעוצה כמו שכתב בס' זהב משבא, בדיוק לשון הרמב"ן שכתב לגבי אחותו מאביו ואמו "ויש בה שם שתיהן" דהיינו שהיא חפצא חדשה, מהות אחרת, מאחותו מחד הורה בלבד. אחותו משתי שמות שונה בעצם מאחותו משם אחד. ואילו ביחס לבהמה שאין לה שום סימן כותב הרמב"ם "הוא בשם האיסור הזה", דהיינו איסורה זהה לבהמה שיש רק סימן אחד ולכן אין אנו נזקקים לק"ו. [וכעין זה ביאר הג"ר ראובן פיין בס' בין המשפתים את דברי הרמב"ם בס' המצות שכתב שלוקים משום שהק"ו הוא גילוי מילתא, דהיינו גילוי שבהמה החסרה סימן היא אותו מין כמו בהמה עם סימן אחד].  

ולפי זה כתב שאפשר לתרץ את קושיית הרמב"ן על רש"י [שאם לומדים מק"ו, לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה שאינה באה אלא מדין קל וחומר שאין מזהירין מן הדין], שכל מה שהקו וחומר עושה בשבילנו הוא לגלות שבהמה החסרה שני הסימנים היא אותו מין כמו בהמה שחסרה סימן אחד ולכן כמו שעל בהמה שחסרה סימן אחד נותנים מלקות, כך על בהמה שחסרה שני הסימנים. לעומת זאת, אחותו מאביו ואמו היא חפצא חדשה של איסור, ולולא הפסוק לא היינו מלקים, שאין עונשין מן הדין. נמצא שלפי הרמב"ן, לא צריך ק"ו להלקות על בהמה שחסרה שני הסימנים, כי היא אותה מין איסור כמו בהמה שחסר לה סימן אחד. ולפי רש"י הק"ו מגלה שהם מאותו מין, ולכן לוקים בלי להסתבך בבעיה שאין עונשים מן הדין.  וע"ע בחי' בגרי"מ פיינשטיין עה"ת ובס' ברכת כהן ועוד ועוד.  

"וידום אהרן"

 אמרו חז"ל בכתובות בפ' הנושא: "ההוא יומא דנח נפשי' דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי 'כל מאן דאמר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב'. סליקא אמתי' דרבי לאיגרא [עלתה שפחתו של רבי לגג], אמרה עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כו' וקמצטער, אמרה יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי. שקלה כוזא שדייא מאיגרא [נטלה כד וזרקה מהגג] אישתיקו מרחמי ונח נפשי' דרבי. אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין. אזל אשכחי' דנח נפשי', קרעי' ללבושי' ואהדרי' לקרעי' לאחורי'. פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש כו".

ויש להבין דברי חכמים וחידותם, מה פשר לשון מליצה שנקט בה, ומה רצה לרמוז בזה, ובמה שונה כונתו מאותה הלשון שאמרה האמתא 'עליונים ותחתונים מבקשים את רבי'. גם יש להבין מאד, איך הסכימו הצדיקים הללו להחליט ש'כל האומר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב', ואיזו עצה היא זו, וכי יש שלטון ביום המות, ומה זה יעזור??

הענין יובן עפ"י היסוד שיש ב' מיני תועליות הנמשכות בעולם מת"ח, ולעומתן שני הפסדים בהעדרם מאתנו. תועלת האחת היא הפעולה המורגשת, הקונקרטית, של תורה ומעשה, שהם מאירים עיני חכמים, פוסקים שאלות, מעבירים שיעורים, ומדריכים בני ישראל לעלות בדרך הישרה והסלולה העולה בית א-ל, ע"י אור תורתם יודעים בני ישראל את המעשה אשר יעשון. והתועלת השניה היא, שאפי' חוץ מפעולתם שפועלים בפועל וגלוי, הסגולה הנפשית הדבקה בהם מכוח קדושה האלהית ע"י אור התורה, מגינה בעדנו, מרוממת אותנו, ומזריחה אור גדול לנפשותינו, ודבר זה הוא מצד סגולת התורה וקדושתה הנפלאה.

 מה המון העם מעריכים? הצד הגלוי של הת"ח או הצד הנסתר? הם בדרך כלל מעריכים את הצד המעשי והגלוי של התלמיד חכם, שיעוריו, הדרכותיו, דוגמתו האישית, ספריו, פסיקותיו וכו' אבל הצד הנסתר, הסגולתי, הנשמתי אינו מוערך בעיני רבים [ובטעות!!].  ע"כ אמתא דבי רבי ידעה, הכירה והוקירה את פעולת רבי בעולם בפן המעשי-הקונקרטי, אבל לא יכלה להשיג ענין סגולתו העליונה והטובה המגיעה לדור כשהוא שוכן בו אפי' לפי שעה, "כי כל הפורש ממנו כפורש מן החיים" [קידושין ס"ו:]. אינני יודע באיזה סמינר היא למדה וכל הסיכויים שהיא לא למדה בסמינר בכלל [קשה לשפחות להתקבל לסמינרים – מה גם שהייתה ספרדייה...] אבל בכל אופן, עם כל גדלותה אי אפשר לצפות ממנה שתכיר את הצד הסגולי של רבי הקדוש. וביאור "כפורש מן החיים" הוא, כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי, לא משום איזה טעם וענין אלא אהבת חיים כשלעצמם, כך גם כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים אפי' לא יוכל לקבל ממנו תועלת מאיזו סבה.

והנה כינוי "נח נפשי' " שמוזכר בדברי חז"ל על פטירתן של צדיקים, הוא מכוון נגד ענין הצדיקים ופעולותיהם שפועלים בעולם. ע"כ ההבדל יהיה שאם המכוון לבקש על חיי הצדיק רק מצד התועלת הנמשכת בפעולותיו לנו שמטיב אל הכלל ומרביץ תורה, אז אם יהי' ח"ו בעל יסורים וא"א כלל שיועיל בפעולותיו בפועל, הלא אין תכלית נמצאת לנו בפעולות שלו, ולמה נבקש רחמים שיחי' ויצטער. ומצינו שלפעמים מצוה לבקש רחמים על מיתת החולה ל"ע כשהוא בעל יסורין גדול ואין תקוה כלל להחיותו [עי' נדרים מ']. אבל מצד גודל הסגולה והאור שנמשך בעוה"ז ע"י חיי הצדיק עמנו, הרי אין ערך כלל לאותה הטובה הנמשכת מול צער ויסורין של הגוף. ע"כ ראוי לעולם לבקש רחמים אפי' על חיי שעה, כי כל שעה שווה מילונים ויותר, כיון שיש בזה טובה של קדושה הרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", ואין להעריך כלל ערך הצער של הגוף נגד הטובה הנמשכת לכלל ולפרט מעצם הימצאותו של ת"ח וצדיק בעולם הזה. ע"כ הזהירו החכמים השלמים הללו כשעמדו להתפלל על אריכות ימי חיי רבינו הקדוש, אף שידעו שדבר זה אינו אלא על חיי שעה. אבל מתוך ידיעתם את סגולת הקדושה הנמשכת לכל העולם כולו מחיי הצדיק עלי אדמות, וראו שאם תהי' ההשקפה בבקשה על הפעולה שפועל בדור בפועל ממש הלא יתרשלו ידי המתפללים, ע"כ גזרו שלא יאמר "נח נפשי' דרבי". פי' שלא יסתכלו על ענין פעולותיו להורות שיהי' ההפסד מגיע מהעדרו מצד ש"נח נפשי'" מטרחה ופעולותיה הכבירות בעד הכלל, אלא העיקר להתפלל בעד סגולת הקדושה הדבקה בנו ע"י חיותו של רבי עמנו, כי כח הסגולה גדול יותר מאד מכח הפעולות הנגלות.

אך אמתא דבי רבי חשבה שעיקר התפילה הוא בעבור הפעולות והרבצת התורה, ע"כ כשראתה שהוא מצטער וא"א לו כלל להשפיע מטובו ואין תקוה כלל אלא לחיי שעה, אמרה "עליונים מבקשין את רבי", פי' עליונים הם נפשות הצדיקים ומלאה"ש שרוצים להנות מאור הצדיק. כי זהו ענין של דברי חז"ל בפ"ק דבבא בתרא: "אנן כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם", ובעוה"ב ג"כ הרי ילמד תורה לרבים והם חפצים להנות לאורו, והם מבקשים את רבי שיהי' להם רבי רב ומורה, והתחתונים ג"כ מבקשים. כיון שראתה שאין תקוה שהתחתונים ישיגו תועלת ממנו, והעליונים הלא ישיגו תועלת ע"י התחברם עמו, א"כ הוא כעין זה נהנה וזה לא חסר. ע"כ אמרה ע"י שראתה חוזק חליו וצערו "יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים", אמרה לשון כפי', פי' מרצונם הטוב יסכימו התחתונים עצמם לעליונים, כענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". אבל בר קפרא שהכיר הסגולה העליונה שהיתה ברבי, ועיקר התפילה הי' למען דבקות הסגולה בהם אע"פ שלא יקבלו ממנו, והנה כדי להחזיק כח תפילתם שלא יתרשלו היתה הגזירה שלא יסופר מתחילה ההפסד של הפעולות כ"א ההפסד של הסגולה, כדי שיצטייר בלב עי"ז גודל הפסד הסגולה וירבו ברחמים אפי' על חיי שעה, ע"כ התחיל בר קפרא "ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש". כי ביהמ"ק נקרא "אריאל", והוא מקום הקדושה בסגולה, וכמ"כ המלאכים למעלה, שמשתוקקים אל סגולת כח קדושת רבי לא רק מצד הפעולה, נקראו עש"כ "אראלים". וביהמ"ק הוא ג"כ יסודו ומצוקתו של עולם [עי' סנהדרין כ"ו:], ע"כ אותן הצדיקים שחפצים למטה להדבק בקדושתו של רבי נקראים "מצוקים", שהם חפצים דבקות בקדושתו העליונה. ואמר שאחזו בארון הקודש, פי' כמו שהארון הקודש הי' סתום בכפורת ולא למדו מן הלוחות בפועל, מ"מ מצד קדושתם הסגולית נתוספה קדושה בישראל. אך נצחו האראלים בלא רצון המצוקים, שא"א שהמצוקים דרי מטה יתרצו לכך, שהרי כל שעה נחסרות לנו קדושה ואורה כפורש מן החיים, "ונשבה ארון הקודש".

"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וגו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'". י"ל בטעם האיסור להראות את האבל בגלוי, הוא על פי הנ"ל שיש שני הפסדים במיתת צדיק – הצד הגלוי והצד הנסתר, וככל החיזיון שנגלה לפנינו. מי שמכיר את כח הסגולה אינו יכול לבטא זאת בפיו, וגם אם שיראה ע"ז סימנים מחוץ, אינו מספיק כלל לפי ערך האבידה, וכל הדברים החיצוניים אינם אלא על ההפסד שמצד הפעולות הטובות. ע"כ כל העם שאי אפשר שיכירו הסגולה, עליהם להספיד בהספד מחוץ, אבל המכיר ביקרת הסגולה לא יוכל להכניס עצבונו ומרירותו בדיבור ומעשה, ע"כ נאמר: "וידום אהרן", שידע מאד סגולתם שאין הפה יכול לדבר מעלתם וכבודם. ע"כ אמר להם שאתם שהנכם מכירים הסגולה, לא תספדו בענינים חיצוניים שהוא כאין נגד הצרה הפנימית מחסרון הסגולה, כי אתם לא הוצרכתם כ"כ למעשים בפועל שלהם כ"א לסגולתם, וזה א"א להודיע במעשים חיצוניים וטובה השתיקה [עפ"י הספה"ק].

ב] פעמים רבות אנחנו אומרים את "המילים הנכונות" בפה אבל יש לנו הרבה טרוניא בלב. זה קורה עם האשה – מאד כועסים אבל לא מבטאים את הכעס בפה ומפגינים אדישות או שוויון נפש אבל בתוך הנפש מתרתחים. גם עם הבוס בעבודה, או הראש כולל או השכן וכו' כו' יש מציאות שכיחה של כעס פנים ושתיקה חיצונית. רב המרחק בין תחושותינו הפנימיות ודברינו הגלויים. גם כלפי ה' – מצדיקים את הדין, אומרים "גם זו לטובה" וכו' וכו' אבל בתוך הלב פנימה יש תלונות על הקב"ה – ולב יודע מרת נפשו. מכאן נגיע לגדלותו של אהרן הכהן. שני בניו מתים והוא נשאר בשקט. אבל מה התרחש אצלו בלב? אולי לכך נאמר "וידום אהרן" - מלשון דומם ולא ויחריש אהרן. הוא נהיה דומם לא רק בפה אלא בלב. היה שלם עם דין שמים.

 שבת שלום ואורות אין סוף!!!