ר' טוביה פרשל ז"ל
גדול בתורה, נואם מצוין, בעל קולמוס מזהיר. היו חייו קודש להרבצת תורה ולהגנה על קדשי ישראל. היה לוחם מלחמת היהדות בכתב ובעל-פה.
במשך תקופה ארוכה היה משמש יושב ראש ועד הנהלת אגודת הרבנים דארצות הברית וקנסה. היה מכוון דרכה ומתכנן פעולותיה.
ארבעים וחמש שנה ערך את “הפרדס”, הירחון הרבני הוותיק והנודע ביותר. היה כותב מאמרים ראשיים על בעיות שעמדו על סדר יומה של יהדות התורה, דברים אחרי מיטותיהם של גדולי ישראל, מסות על ערכי היהדות, חידושי תורה והערכות ספרים חדשים.
הוא נולד בוורשה.
אביו הרב החסיד ר’ אהרן שמעון ז”ל, הי”ד. היה תלמיד חכם גדול, כל משאלת לבו היתה שבניו יהיו גדולי תורה ויראה, אבי-זקנו, הרב הגאון רבי אליעזר מרדכי, היה רבה של סליזיעוו, אמו מרת גיטל ז”ל, הי”ד, שהיתה מפורסמת בחכמתה ויראתה, היתה בתו של הרב הגאון ר’ אליהו יהודה ליפשיץ זצ”ל, אב”ד גריצא והגליל. שהיה מגדולי רבני פולין, ממיסדי “אגודת הרבנים” שבמדינה זו וחבר “מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל.
רבותיו המובהקים היו הגאונים המופלאים רבי נתן שפיגלגלאס ורבי מנחם זמבא, זצ”ל הי”ד. רבי נתן שפיגלגלאס עמד בראש ישיבת “עמק הלכה”, רבי מנחם זמבא לא היתה לו ישיבה. קבוצה של בחורים בעלי כשרונות מצויינים היתה לומדת אצלו שיעור של חמש-שש שעות ליום.
כרוך מאוד היה אחרי רבותיו והם קירבו וחיבבו את הצעיר ברוך-הכשרונות שנפשו חשקה בתורה ושקד על תלמודו.
לימים כתב רבי שמחה על לימודיו בימי נעוריו: “כד הוינא טליא ערגה וכלתה נפשי לחיים של תורה ובכל לבי ונשמתי נתקשרתי לבית המדרש, שמה בישיבת עמק הלכה, בראשותו של מורי ורבי המובהק עטרת תפארת ישראל, הגאון והצדיק, רבי נתן שפיגלגלאס זצ”ל, שמתי לילות כימים ומיטב חלבי ודמי הקדשתי על מזבח התורה, ובאותו זמן למדתי כל לילה ולילה, בקביעות אצל מורי ורבי הגאון האמיתי רבי מנחם זמבא זצ”ל שפתח לפני נתיב חדש בהבנת התורה והכניסני לעולם חדש של עמקות התורה, זכיתי ללמוד אצלו הרבה שנים וליהנות מזיו תורתו (דבריו בהקדמה ל”שלמי שמחה” חלק ה’).
דמויותיהם של שני רבותיו ודרכיהם בלימוד התורה תיאר במסות גדולות ב”אלה אזכרה” (בעריכת הרב ד”ר יצחק לוין) ובספרו הנפלא “וורשה של מעלה”.
ר’ שמחה היה עורך (בתחילה יחד עם ר’ יהודא אריה רוטנברג ולאחר מכן לבד) את כתב-העת התורני “עמק הלכה” שיצא מטעם הישיבה של רבי נתן שפיגלגלאס ובו השתתפו מגדולי הרבנים של פולין, הוא פירסם באותו כתב עת, שממנו הופיעו כמה חוברות, לא רק חידושי תורה – מתוכם משא-ומתן בהלכה עם הרוגאצ’ובי זצ”ל – אלא גם מאמרים.
בשנת תרצ”ו הוא נמצא במערב אירופה, בשהותו במונטרה שווייצריה, הגיד שיעורים בישיבה מיסודו של הרב אליהו בוצ’קו ז”ל.
באותה שנה הוציא בוורשה את ספרו “מנחת בכורים” (“רעיונות הגיונות, חידושים והערות בכמה מקצועות של תורתנו הקדושה”) שבשעתו עשה רושם גדול בעולם התורה, הספר, בו נכנסו דברים משלו שכבר ראו אור ב”עמק הלכה” ובספר היובל לכבוד רבי מאיר שפירא, כולל, בין היתר, חליפת מכתבי תורה עם גדולי ישראל.
הכרך מעוטר בהסכמות ומכתבי תהילה של גדולי ישראל, אשר, לפי דברי המחבר, “נתגדלתי על ברכם ותמיד עמדתי עמם בחליפות מכתבים”. רבי נתן שפילגלאס (הקורא לו: תלמידי יקירי, הנצמד בקירות לבי, הרב הגדול בתורה, צנא דמלי ספרי, איש אשכולות, כליל המדעים). רבי מנחם זמבא (הכותב אליו: אהובי תלמידי, הבחור המצוין בכשרונותיו הנעלים, בקי טבא… קנקן חדש מלא ישן… ולאשר הנני שש ושמח בראותי, כי בעהשי”ת הנך שוקד על התורה, ותקותי חזקה כי אם כה תעשה להרבות מקנתך לאילנא רברבי תתעביד, אמרתי להכירך קבל עם…), זקנו הרב אליהו יהודה ליפשיץ (הכותב: נכדי יקירי, הרב הגדול בתורה, חריף ובקי, צנא דמלי ספרי, איש אשכולות), רבי ישראל יצחק (האדמו”ר מסקירנוויץ), ורבי יצחק זעליג מורגנשטרן (האדמו”ר מסוקולוב).
כעבור יותר מחמישים שנה, כאשר הדפיס מחדש חלק של ספרו “מנחת בכורים”, כתב המחבר כי רובם של חידושי התורה שבספר “זכיתי לחדש בהיותי בגיל בין שיתסר לשיבסר וחלק מהם עוד טרם הגעתי לשנת העשרים”.
באותו זמן החל לכתוב מסות ומאמרים ב”דאס אידישע טאגבלאט”, העתון היומי של “אגודת ישראל” שהופיע בוורשה. הוא השתתף בעתון זה עד סגירתו אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה.
הוא ברח מוורשה הכבושה בידי הגרמנים, על פי הוראתו של רבו, רבי נתן שפיגלגלאס. מספר הוא על כך בספרו “וורשה של מעלה” (עמ’ שי”ב). לילה אחד כשהיה ישן בביתו של רבי נתן שפיגלגלאס, עייף מעבודת פרך – הגרמנים חטפו כבר אז יהודים ברחובות והעבידו אותם בפנוי עיי המפולת של הבתים ההרוסים – העיר אותו רבו והפציר בו לעזוב מיד את העיר. “חלמתי עכשיו עליך, ברח לך מהר מכאן! אסור לך להוסיף ולהישאר אצל הגרמנים”, אמר.
רבו נתן לו סכום כסף, את התפילין ושעון הזהב שלו, ומכתב המלצה לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי בווילנא.
הוא עזב את הבית לחפש אפשרות לצאת מן העיר “מיד אירע לי נס”, כותב הרב עלברג, “בו במקום מצאתי קבוצת נמלטים ששכרו עגלה וסוס בצאתם לביאליסטוק”.
בנתיב הבריחה פגש את הגאון רבי וולוולה סולווייצ’יק זצ”ל, רבה של בריסק, שנס מעירו, רבי וולוולה אמר אז לרבי שמחה: “החידושים שלך הם על דרכה של בריסק”.
הוא הצליח לצאת מפולין ולהגיע לווילנא, בספרו “מנחת בכורים” הדפיס מכתב ששלח לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי ובו הערה על ספרו “אחיעזר”. כעת נפגש פנים אל פנים עם רבה של ווילנא. רבי חיים עוזר קיבל את רבי שמחה בחמימות וקירב אותו מאד.
אמר רבי שמחה לרבי חיים עוזר: “רבי, מבקש אני מכבודו את שמו הטוב – חיים עוזר, שיעזור לי לחיות חיים של תורה”.
הוא עבר לקובנה. בישיבת סלובודקה, בה קבע מקום לימודו, נתקבל בכבוד על ידי בעל המוסר רבי אברהם גרודזנסקי הי”ד, לעתים ביקר אצל הגאון ר’ אברהם דובר שפירא-כהנא זצ”ל, רבה של קובנה, שהתפעל מידיעותיו וקרא לו “העלוי מוורשה”.
רושם גדל עשו המאמרים שפירסם בשבועון החרדי “דאס אישיע לעבען” שיצא בקובנה, ובו השתתף גם הרב אשר כצמן, פליט מפולין כמוהו. גם פירסם "אליין" חוברת שישים ביידיש (קובנה, 1940).
הוא מצטרף לתלמידי ישיבת מיר ועושה עמהם את הדרך למזרח הרחוק, לקובה שביפן ומשם לשנגהאי. הוא מתידד עם אנשי הישיבה הגדולה, ביחוד, היא ידידותו עם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל, ראש הישיבה.
בשנגהאי הוא שם לילות כימים על לימודיו ומשתעשע בדברי תורה עם ראש הישיבה ועם גדולי תלמידיו.
הוא מפרסם חוברת שניה של שירים ביידיש “וואנדער-וועג” (ראה על שיריו מאמרו של גרשון גורא “שירה בנדודים” ב”שערים”, כ”ז מרחשון תש”ז) וחוברת ברוסית “בין דם ואש” (1942).
הוא נושא לאשה את מרת חי’ מרים בת הרב ר’ יהודה זליג ודינה סלוצקר. הרב סלוצקר, שבנעוריו היה מבחירי התלמידים של ישיבת סלובודקה, שימש רב בחארבין.
בשנת 1946 הדפיס רבי שמחה בשנגהאי חוברת ביידיש בשם “עקידת טרעבלינקא”, הרהורים על השואה. הרב הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר, שיבח את החוברת מאד וקרא לה מעין של אמונה ובטחון (קטעים מ”עקידת טרעבלינקע” נדפסו בעברית ב”הפרדס”, מנחם אב תש”ז).
בשנת תש”ז הגיעו הרב שמחה עלברג ורעיתו לארצות הברית, הופעתו כאן של האיש שהיה בן ביתם של גאונים באירופה ובעודו צעיר לימים הוציא ספר חשוב, עשתה רושם. לא עברו ימים מועדים וזקני הרבנים שבאמריקה עמדו על גדלותו בתורה והכירו בכישוריו.
בשנת תש”ט חלה הרב הגאון ר’ שמואל אהרן הלוי פרדס זצ”ל, מיסדו ועורכו הראשון של “הפרדס”, והוא חיפש איש שיערוך את הירחון במקומו. הוא מצא את רבי שמחה, שמאז בואו לארצות הברית השתתף ב”הפרדס”, ראוי לכך ומסר לו את העריכה.
כעבור כמה שנים, בתשי”ג, נבחר רבי שמחה לסגן יושב ראש ועד הנהלת “אגודת הרבנים”, בשנת תשי”ז נבחר יושב ראש בתמיכתו החזקה של הגר”א קוטלר זצ”ל.
מאז השתמש בשני הכתרים יחד: יושב ראש ועד הנהלת אגודת הרבנים ועורך “הפרדס”. ספרא וסייפא במלחמתה של היהדות.
היה פעיל “באגודת ישראל”, בכנסיה הגדולה החמישית, שהתקיימה בקיץ של שנת תשכ”ד בירושלים, דיבר על משמעותה של הגלות וסיפר על תחייתה החרדית של היהדות באמריקה ועל גידול לימוד התורה בה במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.
היה קרוב לליובאוויטש בכלל, ולאדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצ”ל בפרט, ונקרא לנאום בכינוסיהם.
בסניף “אגודת ישראל” בבורו-פארק, ברוקלין, הגיד את “הדף היומי” כשלושים וחמש שנה. כל שיעוריו היו שוים לטובה, אבל למודו במסכתות סדר קדשים היה לעילא ולעילא. אשרי האיש ששם אזנו כאפרכסת לשמוע את הסבריו.
בז’ חשון, יום השנה לפטירתו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל, מיסד דף היומי, היתה מתקיימת מסיבה בסניף זה של “אגודת ישראל”. הרב עלברג ישב בראש והשתתפו בה לא רק תלמידיו, לומדי “הדף”, אלא גם תלמידים לשעבר של “ישיבת חכמי לובלין”.
בחגים דרש בסניף בואו-פארק, מאות באו לשמוע את דבריו, צר היה המקום מלהכיל את כולם.
“הפרדס” לא היה במתו היחידה. כתב בעתונים וכתבי-עת שונים. ביניהם “המודיע”, “המחנה החרדי” (ירושלים), “דאס אידישע ווארט”, “די אידישע היים” ו”דער אלגעמיינער זשורנאל” (ניו-יורק). חתם בשמו ובפסידונימים (ע. שמחוני, ש. אהרונזון, ועוד).
במאמרים ומסות, כתובים בלשון עשירה וציורית, הסביר רעיונות יסוד של היהדות ותיאר מדותיו הטובות של היהודי שומר התורה, היופי של הבית היהודי, והחיים חדורי אהבת תורה ויראת שמים על אבותינו. דבריו שיצאו ממעמקי לבו, חדרו ללב קרואיו הרבנים, לא היה בדורנו רב סופר כמוהו.
היה מרבה בנסיעות בכל מקום בואו, לא רק בארץ ישראל, ביקר אצל גדולי ישראל ושוחח עמהם בדברי התורה. היה נוסע במיוחד למונטרה, שווייצריה, כדי להתראות עם ידידו הרב הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ”ל.
גדול היה האיש, לא רק בתורה, אלא גם במעשי חסד, עשה חסד בגופו ובממונו. ביתו, שהיה בית ועד לחכמים, היה פתוח לכל, תמיד היו לו אורחים, מוכן היה בכל עת לעזור לזולת, הרב מנחם פרוש סיפר בהספדו בניו-יורק, בדמעות בעינים, כי כל אימת שהיה פונה אל רבי שמחה בענין של עזרה – נענה מיד. פעם כששוחחנו על בקוריו בארץ ישראל, העיר דרך אגב: “כאשר אני מבקר בארץ ישראל צריך אני לקחת עמי כיס גדול של כסף”.
פנו אליו להתערב או להפעיל השפעתו למען יחידים או מוסדות, ביקשו ממנו לנאום באסיפות או במסיבות לכבודם של אישים או לטובת קרנות צדקה שונות – אף פעם לא סירב.
תלמיד חכם שבא מארץ ישראל לניו-יורק וחיבורו בידו, ואין מכירים אותו כאן, היה רבי שמחה עושה לו פירסום ב”הפרדס”.
מוכתר היה במדות תרומיות. היה מן הנעלבים ואינם עולבים, זהיר היה בכבודן של הבריות. מוחל היה בכל לב לאלה שפגעו בו.
חמיו, הרב יהודה זליג סלוצקר ז”ל, היה אוהב אותו אהבה עזה. כתבו דברי תורה איש אל רעהו. בשלוש השנים האחרונות של חייו, היה הרב סלוצקר חולה מאד, סבל יסורים גדולים, אך בכל יום היה מודה לה’ על שחנן אותו ב”בן” כזה. אחרי מותו, בישראל, בשנת תשי”ד, עברה אלמנתו, הרבנית דינה, לביתו של רבי שמחה בניו-יורק. עשרים וחמש שנה ישבה בביתו והוא דאג לה ושרת אותה כמו איש את אמו.
בשבתו בארצות הברית פירסם רבי שמחה ספרים אלה:
“וורשה של מעלה” (בני ברק, תשכ”ט), תאור נפלא של וורשה, עיר של תורה וחסידות וגדוליה (המחבר פותח את הספר בדברים אלה: “ביד רועדת ובלב פועם ומתחלחל אפתח בכתיבתי על ‘וורשה של מעלה'”).
חמישה חלקים של “שלמי שמחה” (ניו-יורק, תשכ”ד-תשנ”א). חידושים וביאורים בתלמוד בבלי וירושלמי, בדברי הרמב”ם ובראשונים (הרבה בעניני קדשים החמורים), ועוד. תמצא בו, בין היתר, משא ומתן בהלכה עם הגאונים: הרב דוד מנחם מאניש באבד, רבה של טרנופול (ח”ד, סימן ב’, התשובה נדפסה בשו”ת “חבצלת השרון”, מהדורה תנינא, סימן י’); הרב ישראל יעקב קניבסקי; הרב יחזקאל אברמסקי (ראה ח”ד סימן ל”ו. רבי שמחה פותח תשובתו: “אחרי הברכה באהבה רבה. השיחה שלנו בדברי תורה בביתו, שארכה כמה שעות, השאירה עלי רושם בל ימחה. ומה מאד נפשי עורגת להיפגש את מעכ”ת כשאהי’ אי”ה בירושלים בפעם השני’, ואי”ה תיכף בבואי ארצה אקבל את פני הדר גאונו שליט”א. באותה שיחה דיברנו ארוכות ע”ד השאלה אם ניסוך המים בחג הוא חובת היום או חובת הזבח, ופלפלנו ע”ד מה שכתב בספרו “חזון יחזקאל, בענין זה. ובבואי הביתה חזרתי ושניתי פרק זה ואמרתי לדון לפניו בהרבה מדבריו בפירושו על התוספתא, וזה החלי…”. ועיין שם סימן ס”ב. דברי הגר”י אברמסקי שם נדפסו ב”חזון יחזקאל”, כרך י”ח, תשמ”א, עמ’ קס”ז), הרב צבי פסח פראנק, הרב משה פיינשטיין, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, הרב ליב גורוויץ, הרב יחיאל מיכל חרל”פ, הרב מרדכי סוויצקי, הרב יצחק ישראל פיקרסקי, הרב י. ל. הכהן קאגאן, הרב משה ראזין, כולם זכרונם לברכה, ויבל”א הגאונים הרב פנחס הירשפרונג הרב מרדכי גיפטר, הרב אפרים אשרי, הרב אייזיק ליעבעס, שליט”א, ועוד ועוד. הכרך הראשון מעוטר בהסכמות מאת הגאונים רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי משה פיינשטיין, והרב חיים לייב שמואלביץ.
שני כרכים “אמרי שמחה”, אוסף של מאמרים, רעיונות, הגיונות, פרקי מחשבה, ביאורים והבהרות בדברי חז”ל (ניו-יורק, תשמ”ט-תשנ”ג).
“ההוגה בספר זה ימצא רעיונות ומחשבות הנוגעים להשקפת היהדות הנאמנה, יהדות מקורית, בלתי משתנית, המעיין בספר ימצא ענינים כוללים רציניים שאדם תורני-רוחני, צריך לדעת בכל מקום ובכל עת, כי הם מלווים לו לאדם בדרכו בחיים, הרעיונות המובעים בספר זה יוציאו אותו מבלבול דעות מסולפות.
“אני מודה להשי”ת אשר חנן אותי בכושר ההרגשה ובתחושת הבנה, לגלות לפעמים רעיונות חבויים וסמויים, לא חסתי על כל עמל והעליתי רעיון אחר רעיון על הכתב בשביל אלה הצמאים לדבר ה’, אני תפילה כי דברי יעשו רושם על קוראיהם וישפיעו על רוחם…
“ואכף לאלוקי מרום שברוב רחמיו וחסדיו זכיתי לשבת בד’ אמות של הלכה ובה בשעה למשוך בעט סופרים ולכתוב מאמרים המהוים בתוכנם שיחות תורתיות…” (מתוך ההקדמה לכרך ב’).
הוא ערך את “ספר היובל של ‘הפרדס'” (תשי”א), והמהדורה השניה של הספר “אבני שמואל” לרב אהרן שמואל פרדס זצ”ל עם הוספות רבות, ועם דברים לזכרו של המחבר, שהיה מיסדו ועורכו הראשון של “הפרדס” (ירושלים, תשנ”ג).
הוא תרם לכרכי “אלה אזכרה” (בעריכת הרב ד”ר יצחק לוין, בהם כתב מלבד על רבי נתן שפיגלגלאס ורבי מנחם זמבא, גם על רבנים אחרים), והשתתף בדברי תורה ב”קובץ כינוס תורה” (חוברות ב’-כ’, תש”ל-תשנ”א) של ליובאוויטש, ב”קובץ אור המאיר” (שנה א, תשמ”ד) ובספרי הזכרון להגאון רבי שמריהו ליב מדליה ולבנו הגאון רבי הלל מדליה זצ”ל (ירושלים – אנטוורפן, תשמ”ג) לגאון רבי יעקב בצלאל ז’ולטי (בו הערכה ודברי תורה ממנו, ירושלים תשמ”ז) ולגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל (מכון ירושלים, תשנ”ב).
בהקדמותיו לספריו מביע רבי שמחה תודה לרעיתו הרבנית חיה מרים תחי’ העומדת לימינו, עוזרת לו ומעודדת אותו, ודואגת שיוכל לשבת במנוחה באהלה של תורה.
רבי שמחה כתב מאמרים ומסות רבים על חייהם ודרכיהם של גאונים, אדמורי”ם ורבנים גדולים, משתקפת מהם האהבה והכבוד הרב שהיה רוחש לגדולים מכל המחנות ומכל הפלגים של יהדות התורה, מקושר היה במיוחד לאדמור”י גור, אך הוקיר וחיפש קרבתם של כל גדולי החסידות.
בשנה האחרונה לחייו כינס את כל המאמרים והמסות האלה כדי להוציא אותם יחד בספר, שהחליט לקרוא אותו “עיני העדה”, הוא סידר וערך אותם וכתב להם הקדמה, בה הוא מדגיש שהוא מוציא את הספר כי “חשוב מאד שהדור החדש ידע אלו צדיקים ועסקנים לשם שמים היו לנו פעם, ובמספר גדול, כדי שהדור הזה יוכל להמשיך במהלך המחשבה ובהשקפת היהדות שלהם”. את ההקדמה הוא מסיים במלים: “מקווה אני כי ספר זה יסייע במדה רבה לבנינה של תורה בהיקף גדול, בכך אראה את הצלחתי התמידית, והיה זה שכרי”.
רבי שמחה לא זכה לראות בהופעת הספר. הוא נפטר בז’ חשון, תשנ”ו, הוא יום השנה של הסתלקותו של רבי מאיר שפירא, הוגה הרעיון של הדף היומי, אשר רבי שמחה לימד אותו ברבים ועשה לו נפשות רבות.
המון רב השתתף בלויות בניו-יורק ובירושלים. בין החולקים את הכבוד האחרון לנפטר היו גאונים, אדמורי”, רבנים, ראשי ישיבה ועסקני ציבור, בעיר הקודש הספידוהו האדמו”ר מגור שליט”א והגאונים רבי יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, רבי יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר, ורבי יצחק פלקסר שליט”א. הנפטר הובא לקבורה בהר המנוחות.
יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה