ציונים בהלכות עבודת יו"כ - פ"א ה"ז: חלק ג

"בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":

א] השפ"א כתב [פ' צו תרמ"ז-תרמ"ח] במנחת חביתין שנקראת מנחת חינוך וכהן גדול מקריב כל יום, ונראה כי הכה"ג מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום לכן מביא בכל יום מנחה, ובגמ' נדרים ל"ה מיבעי כהני שלוחי דידן או דרחמנא ואפשר כי הכה"ג לכו"ע שלוחי דרחמנא שנקרא מלאך ה' צב-אות וכמו שהמלאכים מתחדשים חדשים לבקרים כמו כן הכה"ג עכ"ל. קשה עליו מדברי הגמ' ביומא י"ט על הא דתנן במשנה אמרו לו אישי כה"ג אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, ומקשה הגמ' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דר' יהושע דאמר רב הונא בריה דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצי עבדי ע"כ, הרי דמבואר דגם הכה"ג שווה בזה לשאר הכהנים אם שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן.

וכתב הג"ר חזקיהו שרייבר לתרץ [בקובץ נזר התורה תשס"ד עמ' רל"ט], דוודאי כוונת השפ"א היא לכהנים שהיו בבית ראשון ועליהם נאמר 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא', והם בוודאי לכו"ע שלוחי דרחמנא משא"כ במשנה ביומא איירי בכהנים שהיו בבית שני וכמש"כ שם במשנה אישי כה"ג קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ומקשה שם הגמ' [יומא י"ח.] בשלמא שמא שכח לחיי אלא שמא לא למדת מי מוקמינן כי האי גוונא, והתניא הכהן הגדול מאחיו שיהיה גדול מאחיו בכח בנוי בעושר. ומשני אמר רב יוסף לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דאמר רב אסי תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייחוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא לכהנא רברבי עיי"ש בגמ' ובפירש"י דבמקדש ראשון לא העמידו אלא ע"פ התורה כהנים מהוגנים.

ולזה נתכוין השפ"א הוא לכו"ע שלוחי דרחמנא משא"כ בכהנים של בית שני, וראיתי פרפרת נאה באמרי אמת ליקוטים עמ"ס יומא וכי כהני בית שני לא דרשו את הפסוק הכהן הגדול מאחיו שיהיה גדול בתורה וכתב שם יש לפרש דכיון דהכסף היה חשוב וחביב אצלם א"כ עשו מעלת העושר למעלה הגדולה ביותר דמש"כ הכהן הגדול מאחיו נתקיים לדידם בעושר לפי סברתם משא"כ בבית ראשון הסבירו דכוונת התורה הכהן הגדול הוא גדול בתורה ולזה נתכוין השפ"א ודו"ק בזה עכ"ד עיי"ש.

ב] "והוא פורש ובוכה וכו'" - למה כל הבכי הזה? הרי זה חלק מה"טקס" שנעשה כל שנה ולא חשד אמיתי. ואולי הם באמת אמורים לחשוד בו ולא רק להשביע אותו סתם, ולפחות ברגע שהם משביעים אותו נכנס כבר החשד בלבם.

 ג]  והנה הרמב"ם מביא בה' עבודת יוה"כ, אתה שלוחינו ושליח ב"ד, ותמהו עליו דהרי בגמ' דחי זאת מכח קושיא דהני כהני שלוחא דידן והגמרא תיקנה  "הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין", וע' ביד דוד, והנלפע"ד דבאמת לפי המבואר בב"ק ק"י דכהן מצי לעשות שליח כל אימת שירצה. א"כ מאי מקשה ביומא מהא דאמרו אתה שלוחינו והרי גם לכהנים הי' חלק בתרומת הלשכה. דהרמב"ם פסק בשקלים שגם כהנים נתנו שקלים ע' מנחות כ"א, א"כ הכה"ג הי' שליח של הכהנים ושל כל ישראל ושפיר מצי אמרו אתה שלוחינו דהוא שליח של הכהנים. ועוד מגו דמצי להיות שלוחן של הכהנים. הוא שלוחן של ישראל ג"כ כמ"ש בדרוש וחידוש להגאון רע"א בכתובות י"א דמתוך שנעשה שליח של ישראל נעשה שליח לנכרי וכ"כ בביאור דברי התוספת לעיל דמתוך שנעשה שליח דרחמנא נעשה שליח דידן וכיון דהקטורת יביאו מתרומת הלישכה שהי' להכהנים חלק. והוא שליח של הכהנים ומאי מקשה ביומא.

ונ"ל כיון דכל עבודת יוה"כ אין כשרה אלא בכה"ג וכל כהנים כזרים נחשבו לגבי עבודת יוה"כ. שייך גם גבי כהנים מי איכא מידי ושפיר מקשה, אמנם לפי המבואר בקדושין כ"ג: לא שייך לגבי כהנים מי איכא מידי, דבעי [שאל] רבה: לר' שמעון בן אלעזר, עבד כנעני מהו שיעשה (שימנה) שליח לקבלת גיטו (שטר שחרורו) מיד רבו? האם כיון דגמר [שלמד] לגבי עצם השחרור בשטר של עבד בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, הרי הוא כאשה ורשאי למנות שליח, או דילמא [שמא] אשה דאיהי מצי [שהיא יכולה] להיות מקבלת גיטה בעצמה — שליח נמי מצי משויא [גם כן יכולה לעשות]. אבל עבד דאיהו לא מקבל גיטיה [שהוא עצמו אינו מקבל את שטרו] לשיטת ר' שמעון בן אלעזר — שליח נמי לא מצי משוי [גם כן אינו יכול לעשות]. בתר דבעיא הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: כיון שלמד גזירה שווה"לה" "לה" מאשה דינו לכל דבר כאשה ויכול לעשות שליח.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני [הכהנים הללו] שלוחי דרחמנא נינהו [הקדוש ברוך הוא הם], שעבודתם היא כשליחותו של הקדוש ברוך הוא. דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו[שאם עולה על דעתך לומר ששלוחים שלנו הם], מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי [האם יש דבר שאנו המשלחים איננו יכולים לעשות והםהשליחים יכולים לעשות]? וכיון שאסור לישראל לעבוד במקדש ככהנים — משמע שאין הכהנים נחשבים שליחי ישראל!

ויש לשאול: ולא?! והאם אין דבר ששליח יכול לעשות אף שאין המשלח יכול לעשותו?! והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה [והרי לפי מסקנת רבא יש כגון זה בעבד, שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו] ושליח לקבל את גיטו מצי משוי [יכול הוא לעשות, למנות]!

ודוחים: ולא היא, אין זו קושיה שהרי ישראל לא שיכי [אינם שייכים]בתורת קרבנות כלל, שאינם רשאים להקריב קרבנות בשום אופן, ואילועבד שייך בצד מסויים בגיטין (בשטרות    שחרור). דתניא [שכן שנינובברייתא]: נראין הדברים שהעבד מקבל את גיטו (שטר שחרורו) של חבירו מיד רבו של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו אם רוצה לשחרר על ידי כך עבד אחר שלו. כי אין כאן קנין, שהרי לא יצא השטר מרשות הבעלים, שרשות העבד היא כרשות רבו. וכיון שכל עבד ראוי לקבל שטר שחרור (לפחות עבור עבד אחר) אפשר לומר שיש לו שייכות לדיני שטרות, ורשאי למנות שליח לכך שיקבל בשבילו שטר שחרור ע"כ.   נמצא שדוקא גבי זר דלאו בר עבודה כלל הוא שייך מי איכא מידי אבל בעבד כיון דמשכחת לי' שיקבל מיד רבו עבור חבירו שייך בגווי' ול"ש מי איכא מידי. א"כ בכהן ששייך בעבודה בכל ימות השנה וגם ביוה"כ לשאר עבודות. לשטת הרמב"ן שהי' פיוסים לשאר עבודות ל"ש מי איכא מידי ומאי מקשה.

ונ"ל דכבר הקשו שסוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דנזיר י"ב. דמוכח דמאי דלא מצי עביד השתא לא משוה שליח אף דשייך בכגון זה עי' באורח מישור נזיר י"ב ובית מאיר סי' קי"ט. א"כ הסוגיא דיומא קאי למאי דס"ל בנזיר דמלתא דל"מ עביד השתא ל"מ שליח. אבל הרמב"ם ס"ל כסוגיא דקדושין ובפרט לפמ"ש דגם כהן הדיוט כשר בשאר קרבנות שאינם עבודת היום שייך כהן גם היום בשאר עבודות. ויכול להיות שליח של הכהנים ושפיר מביא אתה שלוחינו. כן נ"ל ולפמ"ש הריטב"א ביומא י"ז ול"ב דמדאורייתא הי' כהן הדיוט כשר בתמיד ורק מדרבנן בעי כ"ג. א"כ לפמ"ש המל"מ בפ"ב מביאת מקדש דהיכי דמדרבנן ל"מ עביד, משוה שליח ע"ש, א"כ הכהן הדיוט שייך בעבודה מדאורייתא עכ"פ אף ביוה"כ בשאר עבודות ומשוה שליח ושפיר פסק הרמב"ם דאומרים אתה שלוחינו בשביל כהנים, ומ"ה ניחא דמסרו זקני ב"ד לזקני כהונה וזקני כהונה משביעין משום שהוא שליח הכהנים ודוק. ומיהו הרמב"ם לא העתיק הך דזקני כהונה ומשמע דהב"ד השביעוהו:

ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן דהוא שליחא דידן. דאל"כ אלא דהוא שליחא דרחמנא א"כ קשיא מאי מהני השבועה, והרי הוא נשבע לבטל את המצוה, דאם הוא צדוקי לדידי' מצוה שיעשה כן. ומאי מהני השבועה. וכבר הקשו כן המפורשים ובאמת כבר הרגיש בזה המאירי. אמנם אם הוא שליחא דידן נכון דאין אנו עושין אותו שליח רק על אופן שלא יעשה כצדוקי. ואם הוא עושה כצדוקי בטל השליחות ושוב לא עשה מצוה ועבר אשבועה. וזה אי הוה שליחא דכהנים. אבל אם הוא רק שליחא דרחמנא קשי' מאי מהני השבועה הרי הוי נשבע לבטל את המצוה. ומשום הכי מביא הרמב"ם שליחא דידן. מיהו לדעתי גוף הקושיא ל"ק. דע"כ צ"ל אף אם נחשוד אותו לצדוקי. אבל שיעבור על שבועה לא חשיד ויפרוש מהכהונה. א"כ ה"ה בנשבע לבטל את המצות עובר על שבועת שוא כמבואר במשנה דשבועות. א"כ אס"ד שהוא צדוקי לא ירצה לעבור על שבועת שוא ויפרוש מהכהונה וע"כ אינו צדוקי ואי דאז הוה נשבע לקיים את המצוה. בזה ל"ה שבועת שוא. דחל לענין בל יחל כמ"ש הר"נ נדרים ח' ומ"ה נשבעין לקיים את המצוה. וז"ב מיהו לפמ"ש לקמן דמיירי דלא אמר אמן ל"ש כלל איסור שבועת שוא עליו ודוק:

עוד נלפע"ד דמשום הכי מביא הרמב"ם דהוה שלוחינו. דלכאורה קשיא מאי מהני השבועה. שמא יתיר לעצמו השבועה ובפרט למ"ד א"צ לפרט את הנדר. וא"ל כיון שנשבע על דעתינו הוה כע"ד רבים להרבה פוסקים, דז"א דהרי לדבר מצוה מתירין. וכיון שהוא ס"ל כצדוקי וסובר דהוה מצוה חיישינן שמא יתיר וישאל על השבועה ויסמוך ע"ז שסובר שהוא דבר מצוה. ומ"ה יותר נכון לומר דהוא שליחנו. והוא כנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו שעושה אותו לשליח. ול"מ גם לדבר מצוה כמ"ש הטו"ז רכ"ח ס"ק ל"ג בשם ריב"ש. שלא כדעת התוס'. וע' בש"ך שם. ואמנם לדעת הגמ' דמשני על דעתינו צ"ל דל"ח שיתיר בשביל שסובר שהוא מצוה ויסמוך ע"ז. דהרי הסברא דלדבר מצוה מתירין דמסתמא ניחא להו. וכאן לא ניחא להמשביעין דהרי הם אינם צדוקים:

ובגוף הסוגיא צריך להבין דאינו מבואר שהכהן אמר אמן. וכל שלא אמר אמן ל"מ שבועה כלל, ונ"ל דזה ל"ה דין שבועה. רק כמו חרם כשבועת יהושע שכ' הפוסקים ואין משמע כן. ונ"ל דזה טעם הרמב"ם דלא ס"ל דזקני כהנים היו משביעין אותו דאין להם כח להשביע אחרים. רק לב"ד יש רשות להשביע, ובהכי ל"ק כלל מנשבע לבטל את המצוה. דהוא אינו נשבע. רק הב"ד הטילו עליו חומר שבועה וחרם כחרמי ציבור. ואצלם ל"ה מצוה. והוא אינו חשוד לעבור על חרמי ציבור. גם לא יוכל להתיר בלא דעתם והגמ' ס"ל דזקני כהנים השביעוהו ממש, ואולי ענה אמן. ומ"ה משני על דעתינו שלא יהי' לו התרה ולהרמב"ם בלא"ה ל"מ התרה לחרמי ציבור וב"ד בלא ב"ד ומ"ה לא ס"ל תי' הגמ', ועדיין צ"ע ויותר נראה דמכאן ראי' לשטת המרדכי פ"ק דב"ב, דהראשים יכולים להשביע וחל השבועה, אף בלא ענה אמן דלא כרמב"ן הובא בב"י סי' קכ"ח. [עפ"י שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ס"ג] 

ד] היו משביעין אותו ערב יום הכפורים. בתפארת ישראל על משניות (פ"א דיומא) כתב דהיה צריך לענות אמן אחרי השבועה, ולענ"ד לא נראה כן מסתימת דברי הרמב"ם ושאר הראשונים אלא ששבועה זו היא כעין הא דאמרינן בנדה (ל:) משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וכעין ההשבעות שעושין על עינא בישא וכיו"ב שאומרים משביע אני עליכם וכו' דאנו לא צריכים כאן שיענה אמן אלא שאנו מחייבים אותו עם השבעה בעל כרחו שלא ישנה ודו"ק. ובהכי יש ליישב שפיר מה שדקדקו המפרשים (עיין במים חיים מהפר"ח ובהגהות דרעק"א על משניות פ"א יומא ועוד) מאי מהני השבועה שהשביעוהו אותו שלא ישנה והא לדעת הצדוקים לא חל השבועה לבטל דבריהם כי לפי דעתם הר"ז נשבע לבטל את המצוה, והרבה תירוצים נאמרו בזה (עי' שפ"א וחז"א ועוד), אבל לפי מה שכתבתי הכל מיושב דהשבעה זו אינה שאנו רוצים שישבע שלא ישנה דודאי אם הוא צדוקי אין אנו מאמינים בשבועתו ומה יתן ומה יוסיף בשבועתו שהרי לפי דעתו הלכה כמותו וכטענת הפר"ח והגרע"א הנ"ל, אלא שכאן היו שלוחי ב"ד משביעים אותו ומחייבים אותו בעכ"ח שאין לו רשות לשנות, ואין אנו חוששים שיעבור על מה שנצטווה, דהנה כהן גדול כל כוחו הוא מכח ב"ד שמנוהו אותו כמבואר בפ"ד מכלי המקדש הט"ו ולולא כח ב"ד פסול הוא לעבודה לכו"ע והוי כזר שהרי עבודת יוה"כ הוא דוקא ע"י כהן גדול, ולפיכך השביעוהו ב"ד שאין לו רשות לשנות ואם ישנה הרי אין הוא שליח ב"ד ואין הוא כהן גדול, והשתא עכ"ח לא היה יכול לשנות דאם היה משנה א"כ מעיקרא לא היה חל עליו כלל דין כהן גדול ולא היה יוצא ידי חובת העבודה גם לפי שיטתם והיה מחלל העבודה ויום הכיפורים במלאכה דאורייתא גם לפי שיטתם מאחר שאינו ככהן גדול ונחשב ככהן הדיוט, וזהו שהם אומרים לו אנו שלוחי ב"ד וכו' משביעים אנו עליך שלא תשנה, כמו שנתבאר דאין זה שהוא נשבע אלא זהו דאנו משביעים אותו בעכ"ח, ודו"ק היטב [אח"כ מצאתי בח"ס או"ח סי' קע"ו כעין דברינו כאן, וזה עתה מצאתי גם בספר דברי יואל מועדים יוה"כ סי' ס"ד שכתב כרעיון זה]. 
אלא דאכתי יש לעיין אם הוא נוטה לצד מינות הא הרי הוא כגוי והרי הוא פסול לעבודה וכמבואר להדיא בפ"ד מהל' שחיטה הי"ד שמין הוא כגוי ושחיטתו נבילה, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ואולי יש לומר עפ"י מה שמשמע ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ב שתלמידי הצדוקים שהדיחו אותם אבותם הרי הוא כתינוק שנשבה וכו' עיי"ש, וא"כ יש לומר דכאן אין אנו חוששין שהוא מין אלא שהוא "נוטה לצד מינות" ר"ל שנתגדל בטעותם וכה"ג אפשר שדינו כתינוק שנשבה ואינו כגוי לפסול עבודתו. וראיתי בערוך השולחן (סי' קנ"ח סעי' י"ז) שפירש שזה הכה"ג אינו צדוקי אלא שחששו שמא יש בלבו איזה הטייה עיי"ש [וזה עתה מצאתי כן גם בספר דברי יואל הנ"ל]:אורה ושמחה