אורות הגבעה בהר-ל"ג בעומר תשע"ח

ל"ג בעומר

מה העסק הגדול שעושים מל"ג בעומר? ולשמחה מה זו עושה?? הרי באותו יום נפטר רשב"י. למה חוגגים יום פטירה? צריכים לעשות יום אבל, תענית, יגון ואנחה?!! אוי אוי – נצחו אראלים את המצוקים, נשבה ארון הקודש, התורה חוגרת שק וכו' וכו'. מודעות האבל מוכרות לכולנו. הצער בפטירת הצדיק הוא לא רק על עצם הפטירה אלא גם על כל רגע ורגע שהצדיק לא נמצא בינינו, וא"כ הצער על פטירת רשב"י הקדוש נמשך כבר אלפיים שנה, רגע רגע, ללא הפסק. כשנזכרים בו ביום פטירתו, על אחת וכמה שצריכים להצטער! החסידים רוצים לחגוג? שיבחרו יום אחר! כמו במאה שערים – בה' אייר מתאבלים ובחול המועד סוכות עושים שמחת בית השואבה וחוגגים. בשעת חדוותא, חדוותא, ובשעת אבלא, אבלא! הילדים רוצים לאסוף עצים ולשרוף כמה שיותר? מה רע בערב פסח, עת ביעור חמץ??

מתברר, להפתעתנו, שיום ל"ג בעומר הוא היום שאפשר לזכות לתורה שבעל פה. ולבני תורה, יושבי האהל, שכל חייהם נעים וסובבים סביב היצירה האלוקית המפוארת של תורה שבעל פה, אין יום יותר שמח. לא רק שאין התורה חוגרת שק אלא היא חוגגת. ונאזין בקשב רב לדברי הכהן הגדול מלובלין:   

יום זה נקרא הלולא דרבי שמעון בן יוחאי מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה, וכן ראש חודש אב דאף שהוא ראש חודש מותר להתענות בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן (כדאיתא במגילת תענית וטור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תק"פ) ולמה בפטירת רבי שמעון בן יוחאי עשו יום טוב, אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן. ומשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל) ואיתא במדרש (במדבר רבה י"ד, ד') ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם כל זמן שרבו קיים וכו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמידיו, ורבי שמעון בן יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין ס"ז א) שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא. והיינו שורש למודי רבי עקיבא. והיה זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מדת אהרן הכהן. דשבעה רועים נגד שבע מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכמו שנאמר (שמות ד', ט"ז) והוא יהיה לך לפה. וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בלבם אז הדברי תורה שלו, כמו שאמרו במדרש בזמן שבעליהם נאספין מהם. ובי"ד באייר פסח שני מתחיל ספירת הוד, דאיתא בזוה"ק (ח"ג קנ"ב ב) פסח ראשון מימינא פסח שני משמאלא וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב וכו', ואחר כך בל"ג בעומר שהוא הוד שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וברבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כ"ט ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו, והיינו כתר דדרשו בגמרא (מגילה ט"ז ב) יקר אלו תפילין שבראש שהם למעלה כמו כתר. ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת רבי עקיבא מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה, והיה נקרא עקיבא בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא בגמרא (סוכה נ"ב א) שיהרג, ומן הסתם היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא, ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, ומן הסתם נולד רבי שמעון בן יוחאי גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין ל"ח א) ומנין שבז' באדר נולד משה וכו' שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו' ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא בירושלמי (סנהדרין פרק א' הלכה ב') דאמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי דייך שאני ובוראך מכירין כוחך, שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד [פרי צדיק ויקרא ל"ג בעומר וסיום הש"ס]. נמצא של"ג בעומר הוא מעין שמחת תורה!

ספירה בקטנות הדעת – אור החוזר משבועות

איתא בספרים שעיקר הספירה הוא עד ל"ג בעומר. ונראה ליתן טעם, דהנה ידוע דספירת העומר היא לזכך את הנפש הבהמית, היינו טבע האדם ומדותיו, להיות נמשך אחר הש"י אף בעת וזמן שאין השכל בהיר ומאיר. וע"כ התחלת הספירה היא ממחרת השבת, ולא ביום טוב א' של פסח, כי אז באין כל האורות העליונים, וממילא כל הרצונות והמדות בטלין להש"י, ורק אחר עבור יום טוב הראשון והאורות הגדולים שהיו מאירים הסתלקו ושבו לקטנות הדעת כנודע, ע"כ רק אז הוא זמן הספירה, לקיים (מיכה ז') כי אשב בחושך ה' אור לי, היינו להיות נמשך אחר הש"י בעודו בקטנות השכל והדעת:

וזוהי תכלית המבוקש מאת האדם שגם גופו יהי' קודש אף מבלעדי הוראת השכל, וזוהי הכנה רבה לשבועות, שלעומת שהוא נמשך אחר הש"י בבחי' גופו לבד, לעומתו שופעים עליו ביום השבועות אורות גדולים והשפעת התורה:

והנה כמו ששלש משמורות הוי הלילה ובאשמורה השלישית מתנוצץ אור החוזר מאור היום, כן ברוחניות בשליש האחרון של ימי הספירה שהם בכינוי ימי חושך ולילה מתחיל להתנוצץ אור החוזר מחג השבועות והוא מל"ג בעומר ואילך, וע"כ שוב איננו נקרא כ"כ ימי חושך ולילה שיהי' כל כך בקטנות, ועל כן עיקר הספירה היא רק עד ל"ג בעומר:

ולפי"ז יובן מה שפסקו תלמידי רע"ק למות בל"ג בעומר עפ"י מה שכבר כתבנו [בפי' להגדה של פסח במאמרי ספירת העומר] בטעם שמתו בין פסח לעצרת מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה, אף שאין זה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא מיתה בידי שמים, ואמרנו מפני שעליהם הי' לתקן החטא כ"ד אלף שנפלו בשטים, וביארנו שם שהחטא נצמח ממה שהיו נחשבים ליש בעיני עצמם, עי"ש בטעמא דמילתא, וע"כ הם שלא נהגו כבוד זה בזה הוא מפאת חוסר ביטול עצמי ושכל אחד נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו, ע"כ נענשו אז על החטא הקדום, עי"ש. והנה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו ז"ל כאיש אחד בלב אחר. והטעם יש לומר מפני ששכן כבוד ה' מר"ח וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, מחמת זה נתפעלו ונתבטלו בעיני עצמם והשיגו הכנעה שלימה ע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ובודאי כן הוא בכל שנה וזכי הנפש מרגישים זה. וכבר אמרנו כי מל"ג בעומר ואילך מאיר אור החוזר משבועות וע"כ הקדושים האלו תלמידי רע"ק בודאי הרגישו את האור החוזר והשיגו ביטול בעצמם ותיקנו את החטא הקדום ע"כ פסקו למות: [שם משמואל ויקרא פרשת אמור שנה תרע"א]

שלא נהגו כבוד זה בזה – צרות עין

נאמר בקהלת רבה [פי"א ה'] י"ב אלף זוגות תלמידים היו לר"ע וכולם מתו בין פסח לעצרת עד שלקח ז' תלמידים חדשים ואמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן מיד מלאו כל הארץ תורה. ולכאורה בגמ' יבמות סב ע"ב מבואר בלישנא אחרינא, שמתו בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה, וכאן מבואר שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה? מבאר הרב חצקל לוונשטיין, שבמדרש בקהלת רבה חז"ל רצו לחשוף את המניע התת הכרתי לחוסר כבוד שנהגו זה בזה. בעומק בינתם, ידעו שהסיבה הפנימית היתה לא אחרת מאשר צרות עין. מצרות עין לא רחוקה הדרך לחוסר כבוד.

המצייר בעיני רוחו אדם שהוא שונא ה', בוודאי חושב על איזה חילוני-שמאלני-תל-אביבי בעל לאשה אחת ["איזבל"], ילד אחד ["עמרי"] וארבעה כלבים [ואו-טו-טו יחזור בתשובה שלימה ויתרום את כלביו ליישוב נידח לצורך שמירה מעם הדומה לחומר כך שהכלבים ירתיעו את החמורים]. רבינו יונה [שערי תשובה שער ג' אות ק"ס] מנפץ את האשליה ומלמד שגם אדם דתי ואפילו "חרדי" יכול להיות שונא ה'! אוי ואבוי!! "כי שונאי השם יתכן אף באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירה במעשה ולשון אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ד' ויראים מלפניו כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בנ"א את המלך ושיעבדוהו כי הוא שונא את המלך כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצות כי הם שונאי ה' וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים ושונאים עטרת תפארתם או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור וכן כתוב [שמואל א' ח'] כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". הרי צרות עין בעומקה היא שנאת ה' [וכמובן אצל תלמידי רבי עקיבא הייתה בדקי דקות, דק דק עד אין נבדק, והם עצמם לא הבחינו בזה, ואנחנו לא היינו כותבים זאת לולא דברי חז"ל]. עי' באור יחזקאל אמונה עמ' קכ"ב.   

והנה למהר"ל בחי' אגדות יבמות ס"ב יש ביאור על עצם ענין ה'כבוד', שלא כיבדו זה את זה, והעונש החמור מאד, וז"ל כאשר נוהג כבוד בחבירו דבר זה הוא עצם החיים וכמו שאמרו [במגילה כ"ח] במה הארכת ימים? שלא נתכבדתי בקלון חברי. ובארנו ענין זה בברכות כ"ח אצל למדנו אורחות חיים הזהרו בכבוד חבריכם שם ביארנו דבר זה כי הוא אורח חיים ממש ואלו שלא נזהרו לכך מתו וכו' עוד יש לך לדעת כי הכבוד הוא נקרא אור דכתיב יחזקאל [מ"ג ב'] והארץ האירה מכבודו וכו' וכל זה מורה על כבוד ואור התורה והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם בעלי תורה לכך מתו בזמן הזה' עכ"ל.

ובס' קריאה בקריה [ח"ב עמ' ס"ב] הוסיף שנלמד מדבריו שכשם שהכבוד הינו הארה לזולת ומקרינים לו בכך חיות כך המבייש את זולתו או המונע ממנו כבוד שמגיע לו הרי לוקח הוא ממנו את החיות הזו על בושה כבר נאמר כי היא בחינה של רציחה שהרי הוא מחוויר ומאדים את פניו כדאי' בב"מ נ"ח, ועתה לומדים אנו זאת גם בענין חלוקת כבוד או מניעתו עלינו להיות מודעים לכך שבידינו להחיות את זולתנו ביכבוד קל. חיות רבה מונחת בברכת 'בוקר טוב ידידי' מסוגלים אנו ע"י מילים זעירות וקלות לזכות לאורחות חיים. והנה זה פלא לכאורה היה צריך להיות קל מאד לומר בוקר טוב או לתת מחמאה לחברותא על שאמר סברא טובה או שאל שאלה עמוקה שהרי דבר זה אינו עולה לנו בכסף או במאמץ אלא הוא מהמצוות שאין בהן חסרון כיס. והאמת יורה דרכו, עד כמה קשה לנו לצאת מגדרנו ולכבד את החברותא את השכן או את בעל המכולת, ומהי סיבת הדבר? הסיבה היא כי אנו סגורים בתוך עולם של אנוכיות 'לתאוה יבקש נפרד', זוהי שנאת חינם שאינה מאפשרת לנו לרוץ לעשות חסד לשאת בעול עם החבר לשבחו ולכבדו כראוי זוהי זוהמה השורה בקרבנו.

הנשמה נקראת כבוד [כמו בפסוק למען יזמרך כבוד" – עי' בהקדמת בעל המאור לש"ס]. אם לוקחים מאדם את כבודו – לוקחים את נשמתו. מבהייייללל!!!

שבת הארץ לכם לאכלה  

מוזר מאד! אנחנו אוכלים "שבת"? איך הטעם שלה??  

כותב בעל הכתב והקבלה: השבת לא תאכל [בודאי שלא...], לכן יוסיפו המפרשים והיתה תבואת שבת הארץ [אבל למה "השמיטה" התורה מילת תבואת? – ראה להלן], והרנ״ו יפרש מפני זה מלת לאכלה אכילת השמחה, ע״ש. ולדעתי מלות כל תבואתה האמור בסוף המקרא, חוזר על מה שלפניו, כי חסרון בי״ת השמוש נהוג הרבה, כמו ששת ימים עשה ה׳ את השמים והראוי בששת, והקול נשמע בית פרעה כמו בבית פרעה, וכן כאן והיתה בשבת הארץ לכם לאכלה, ומהו שיהיה לכם לאכלה? אמר לבסוף כל תבואתה, תחלה יפרש מי המה האוכלים, ואחר כך מה יאכלו; אמנם לאריכת המאמר ביניהם, חזר אחר כך לומר. תהיה לאכלה, והוא דבר הנהוג לרוב, כמו והשביע אותה הכהן בפ׳ סוטה; וטעם חסרון הבי״ת להורות בא גם על כוונה שניה כמ״ש רבותינו מן השבות אתה אוכל (ערש״י), כלומר מן המופקר, ולדעתם יהיה מלת שבת, במובן תשביתו שאור, שענינו הבטול וההפקר [וע"ע ברמב"ן ובאור החיים הקדוש] .

 בשפת אמת' [תרמ"ו ד"ה ענין שמיטין בסוף הקטע] הלך בדרך אחרת, וזו לשונו "ולכן היה המזון שלהם על פי נס וכתיב 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' פירוש אכילת השמיטה לא יהיה על ידי הכנת האדם רק על ידי המנוחה", כלומר והיתה שבת הארץ היא עצמה תהיה כביכול לכם לאכלה.

כמה מעלות טובות לשמיטה עלינו!

שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ, שנת שקט ושלוה באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". שנת שויון ומרגע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלקי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית ושלום האלקי שורר על כל אשר נשמה באפו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו וחמדת העשר המתגרה ע"י המסחר משתכחת - לאכלה ולא לסחורה. עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי הארץ "לאכלה ולא להפסד". ואדם חוזר אל טבעו הרענן עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות שהן באות ברובן על ידי הריסת משקל החיים בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחמרי, "לאכלה ולא למלוגמא ולא לרפואה", רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל שנת שבתון יהיה לארץ שבת לה'.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך

ישנם חפצים אשר אפשר להשיגם גם אצל יהודים וגם אצל הישמעאלים הנמצאים בסביבותינו. ואמנם במקרים מסויימים פער המחירים בין סחורת היהודי לסחורת הגוי הוא גדול ומשמעותי, שאפשר להשיג חפץ כזה אצל הגוי במחיר מוזל בהרבה יותר מאצל היהודי, (ואולי דבר זה הוא מפאת מיסים והיטלים מסויימים אשר אינם מוטלים עליהם, או מכל סיבה אחרת).

והשאלה היא, האם על אף מציאות זו, מחוייבים לקנות דוקא מיהודי אף על פי שהמחיר אצלו גבוה יותר. או דילמא מכיון שהגוי מוכר זול יותר שרי לקנות ממנו. ואם באמת הכי הוי דהיות והגוי מוכר זול יותר ושרי לקנות ממנו, עד כמה הוא השיעור שהגוי מוזיל יותר מהיהודי שיהיה מותר להניח היהודי ולקנות מהגוי.

נאמר בפר' בהר (כה יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את עמיתו". ואיתא בתורת כהנים (פר' בהר, ריש פרשתא ג), מנין כשתהא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך, ת"ל "וכי תמכרו ממכר לעמיתך", ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, ת"ל "או קנה מיד עמיתך", אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב, מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל "ממכר", לרבות דבר המטלטל. ע"ש. [וכן הביא רש"י בפר' בהר (שם) למדרש זה דהתו"כ בזה"ל: וכי תמכרו וגו', לפי פשוטו כמשמעו, ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, ת"ל "וכי תמכרו ממכר", לעמיתך מכור. ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך ת"ל "או קנה מיד עמיתך". עכ"ל]. ופירש הרב המלבי"ם בביאור התורה והמצוה בתו"כ (שם) דדריש ליה מדכתיב "או קנה", ולא או תקנה, שבא מקור הפעל (הפ"ה בחולם) בלשון ציווי, כמו "זכור את יום השבת לקדשו". ע"ש.

וא"כ לפ"ז מתבאר דיש להעדיף ולקנות סחורה דוקא מיד עמיתך, שזהו ישראל. וכי הא דאמרינן נמי בגמ' דבכורות (יג ע"א) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך", לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף ע"ש. והרי ד"עמיתך" הוא ישראל. וה"נ "או קנה מיד עמיתך" דאמרינן ביה כשאתה קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך, היינו ישראל. וראה עוד בפרוש רבי עובדיה ברטנורא באבות (פ"א משנה ה), שפירש שם המשנה, ויהיו עניים בני ביתך, ולא יקנה עבדים לשמשו, מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב גם בדברי רש"י בב"מ (ס ע"ב) שכתב שם, ויהיו עניים בני ביתך, טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני. ע"ש. ומינה שמעינן נמי דכשרוצה לקנות ולמכור, או לעשות שום עסק ומסחר, דיש לו לעשותו עם ישראל ולא עם עכו"ם. וכן הזכיר החינוך למצוה זו (במצוה שלז) דדרשו מפסוק זה ד"או קנה מיד עמיתך" וגו', אם באת לקנות קנה מישראל. ע"ש. וגם רבינו בחיי (פר' בהר כה יד) הביא לדרשה זו של התו"כ. יעו"ש.

והנה רמ"א בתשובותיו (סימן י) דן בעובדא גבי מהר"ם פדאוה שהדפיס את ספרי הרמב"ם וגם גוי אחד (להבדיל) עמד והדפיס ספרים אלו, והיה מוכרם יותר בזול בזהוב אחד. ועמד שם הרמ"א וימודד אר"ש בכל טצדקי שצריכים לקנות רק ממהר"ם פדאוה. ובין היתר כתב, היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש (תורת כהנים פר' בהר) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה" וגו', למדה תורה אם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה וכו', ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנים בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו ג"כ הבל המה, דהא גרסינן בפרק איזהו נשך (עא ע"א) תני רב יוסף "אם כסף תלוה את עמי" עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם וכו', ופריך בגמ' עמי וכותי עמי קודם, פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא תנא לא נצרכא אלא דאפילו לכותי בריבית, שנאמר "לנכרי תשיך", אפ"ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו, כ"ש וק"ו כאן בנידון דידן וכו', ואין לומר דוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא, אינו צריך להקדים לישראל, וזה החילוק מחלקים בפרק מי שהחשיך (דף קנג) נותן כיסו לנכרי וכו', ואמרינן בגמ' אמר רבא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא. א"כ ש"מ שיש חילוק בין פסידא דקרנא לפסידא דרווחא, וכן מחלק שם בשם הירושלמי בסמ"ג בהל' חוה"מ דלא מקרי דבר האבוד אלא אגרמא דקרנא. אומר אני שאלו הדברים דבר האבוד הם, דהא בהדיא גרסינן בפ"ק דע"ז (כ ע"א) ובפסחים פרק כל שעה (כא ע"ב) תניא "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי", אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין ת"ל "תתנה או מכור" וכו', דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה או לנכרי במכירה וכו', כל הסוגיה. וא"כ נאמר דעד כאן לא פליגי ר"מ ור"י אלא לאצרוכי קרא להיות גר קודם, אבל בהא כו"ע מודו דגר קודם, ואף על פי שמפסיד בקרנא שלו ומחוייב לקיים לגר אשר בשעריך תתנה. וא"כ ה"ה בנידון דידן שמחוייב כל אדם לקיים "מיד עמיתך", עמיתך קודם, ואף נאמר דהוא אף על גב דכותי מוזיל גביה, דהא פסקינן בפרק מי שהוציאוהו בערובין (מז ע"א) ר"מ ור"י הלכה כר"י, ור"י קאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא, א"כ הא דאמר הכתוב "מיד עמיתך" מיירי כשמוזיל גביה, דאם בשווין הכתוב מדבר לא צריך קרא, דפשיטא הוא דעל עמיתך גמור הוא חייב להחיות. אלא ש"מ דה"ק דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד, מ"מ חבירו קודם. ולכן לית דין צריך בושש, כי הגאון הלז זכה בדינו וכו'. עכת"ד. ע"ש.

א"כ מתורף דבריו אלו של משה איש האלוקים, עולה ומתבאר דהא דבעינן לאקדומי מקח וממכר עם ישראל קודם לעכו"ם, הוא בכל גווני ואפילו במקום הפסד כשהישראל מוכר יותר ביוקר מהעכו"ם, ומפשט דבריו מתבאר לכאורה דזה אפילו במקום הפסד גדול, דאל"כ הוה ליה למר לפרש דבריו דהא דקאמר שאפילו אם הישראל מוכר יותר ביוקר מהעכו"ם, דבעינן לאקדומי הוא בהפסד מועט, אולם מדסתם מר דבריו ש"מ דיוצא ביד רמ"א לפסוק, דבכל גווני איכא לאקדומי ישראל לגוי בענין מקח וממכר גם בהפסד מרובה. וק"ל. ובאמת כן מצאתי שעמד לפרש את דברי הרמ"א בס' שערים המצויינים בהלכה ח"א (סי' סב בקונטרס אחרון אות א) דמדברי הרמ"א (הנ"ל) משמע דאפילו כשהעכו"ם מוזיל טפי, וההפסד גדול ג"כ יש להקדים הישראל. ע"ש. אולם הנה ראיתי לרבינו החפץ חיים בס' אהבת חסד (פ"ה ס"ה, בהגהות נתיב חסד סוף אות ט) שהזכיר שם את תשובת הרמ"א הנ"ל, וסיים וכתב, ושם בודאי הלא דוקא בדבר מועט. ע"ש. הרי דרבינו הח"ח הבין דהרמ"א מיירי רק בהפסד מועט דאז איכא לאקדומי המו"מ עם הישראל, קודם לגוי, אבל אה"נ דבדבר גדול א"צ להקדימו. וכן נמי בהמשך דברי הח"ח מתבאר שנוקט הכי בביאור דברי הרמ"א דמיירי רק בהפסד מועט שהרי כתב (שם סעיף ז) וכן ה"ה לענין קנין מוטב יותר שיקנה מישראל אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר [רמ"א בתשובה הנ"ל]. עכ"ד. ע"ש. והרי שמעמיד את דברי הרמ"א בתוספת מועטה. וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב (סי' חעז) שנראה מדבריו ג"כ דמבאר ברמ"א דמיירי שאצל היהודי הוא רק קצת בזול. יעו"ש. אמנם כאמור שמתורף דברי הרמ"א ומסתימת לשונו, שפיר איכא למידק דאפילו בהפסד מרובה ס"ל דיש להקדים הישראל לעכו"ם, (וכי הא דהוי נמי התם בעובדא דמהר"ם פדאוה שהנכרי הוזיל זהוב אחד, דהוא סכום נכבד, ואפ"ה קאמר הרמ"א דיש לקנות ממהר"ם דוקא), וכדס"ל נמי השערים המצויינים בהלכה הנ"ל.

פוסקים רבים הבינו והסכימו שחובה גמורה להעדיף ולהקדים קניה מישראל על פני כנעני, אבל מצינו בקרבן אהרן על התורת כהנים שכתב דמה שדרשו בתורת כהנים שמצוה לקנות מיד עמיתך הוא בבחינת "עצה טובה", וכן מצאנו בשו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א [ח"ב סימן תשכד] שהעלה לומר, שאין בכך חובה אלא מידה טובה בלבד, ודברי המקרא 'קנה מיד עמיתך' אינם אלא רמז בלבד, ולפי זה הסביר שזהו הטעם שהלכה וו לא הובאה כשולחן ערוך, משום שבספר שולחן ערוך הושמטו רוב עניני מידות טובות ודברי מוסר ולעניינם יוחדו ספרי מוסר ומידות טובות. אכן כאמור מדברי רוב ככל הפוסקים נראה שדעתם מסכמת שהעדפת קניה ומכירה מישראל ולישראל היא חובה גמורה.

בספר אור החיים על התורה פרשת משפטים הביא דרשה נוספת ורמז נוסף למצוה זו מתוך המקרא בפרשת משפטים [שמות כא ב] כי תקנה עבד עברי - אולי שיכוין שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי יקדים העברי וזה שיעור הכתוב כי תרצה לקנות עבד תקדים לקנות עברי ולא תאמר אקנה עבד שאעבוד בו עד עולם ולא אקנה עבד שאחר שש שנים אשלחנו.

נציין שהאוה"ח הק' כיון מדעתו לדרשת הספרי פרשת ראה [טו יב] מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך וכעי"ז גם במכילתא פרשת משפטים. יצויין עוד שמדברי האור החיים הללו ניתן לדייק שיש להעדיף קניה מישראל לעומת קניה מגוי גם במידה שקיים 'פער איכותי' לטובת המוצר הנמכר אצל הנכרי שהרי העבד הכנעני כאמור עובד את אדונו עד עולם ולא יוצא בשנה השישית.

וכן מצאנו להדיא בשדי חמד מערכת הלמ"ד כלל קמא אות ל"ב שהאריך לדון ולהביא מהרבה ספרים שיש להקדים ולהעדיף קניית אתרוגים מארץ ישראל שגדלים בשדות ישראל לעומת קניית אתרוגי איי קורפו למרות שאתרוגי איי קורפו יפים ומהודרים יותר במראיהם החיצוני. גם בספר בית נאמן  [סימן יג] הביא מדברי הרב מסנעטין שכתב להדיא שגם במידה שהיופי החיצוני של אתרוגי הגוים עדיפים על יפיים החיצוני של אתרוגי היהודים הרי שחובה להקדים ולהעדיף לקנות אתרוגי יהודים.

בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן קכט הביא מדברי הגה"ק מקאמארנא בספר עשירית האיפה עה"ת בפרשת בהר שדבריו ברור מללו אם יש לך חפץ יפה למכור אל תמכור אלא לעם שעמית עמך בתורה ומצוות ולא למי שפוקר וכופר בה' יתברך. 'או קנה' אם רצונך לקנות חפץ ויש בעיר שני סוחרים אחד הדבוק ומאמין בה' יתברך ואחד פוקר וכופר אל תקנה אלא מיד עמיתך עכ"ד. [וראה גם למה שציין לשו"ת חתם סופר חו"מ סוס"י קל"ד]. גם בספר באר משה ח"ב סימן ק"כ הכריע בבירור שחייב להעדיף לקנות משומר תורה לעומת עוזב תורה וכן בתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א ח"א סימן תת"ה הביא ששמע מעד נאמן שרבינו החזו"א זצ"ל הקפיד מאד לקנות דוקא מחנות של שומרי שבת כדין וכששלח להביא לו רפואה מבית המרקחת הזהיר לילך לשומר שבת אף שצריך לילך הרבה ולא לקנות אצל מחלל שבת שנאמר או קנה מיד עמיתך כשתקנה לא תקנה אלא מעמיתך.

[עפ"י שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - חושן משפט סימן י – עיי"ש שהאריך מאד והעלה להלכה שצריך להעדיף לקנות מיהודי רק אם יש הפרש מועט בין מחירו למחיר הגוי, והביא מהמחנת יצחק ששיעור מועט הוא ששית – 16% בערך והרוגוצ'יבר אומר עד שליש. וגם עפ"י קובץ פעמי יעקב תמוז תשס"ו מעמ' ע"ה, מוסף "המבשר" בחוקתי תשע"ד, ועי' מה שכתב אהובנו ומרונו הרה"ג ר' אליקום דבורקס שליט"א בספרו החשוב 'בשבילי הפרשה עמ' ש"ע].

אונאה בהקדש

אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. [בב"מ נ"ז ע"א ותמורה כ"ז ע"ב]

ושם בסוגיא דתמורה דר' יונה סבר כי אמר שמואל דיעבד אבל לכתחלה לא אמר ור' ירמיה סבר אפילו לכתחלה, ובתוס' [בד"ה בין למר] דלכתחלה ודיעבד היינו אם נתכוין לחלל בפחות או שטעה וכפרש"י, אבל אין לפרש כדמשמע לפום ריהטא כי אמר שמואל דמחולל היינו דיעבד אבל לכתחלה לא, דא"כ הא דאמר משמיה דר' יוחנן בטול מקח יש להן היינו לכתחלה והיכי קאמר דאונאה אין להן וכי מותר להונות ההקדש לכתחלה וכו' עיין שם. וכן בב"מ שם [סוד"ה ומר סבר] כתבו בפשיטות אבל במזיד לכו"ע אסור לאנות ההקדש עיין שם. ולכאורה מנא פשיטא להו דאסור לאנות ההקדש והלא ההקדשות נמנו בין אלו דברים שאין להם אונאה שם בדף נ"ו ע"ב, וכדיליף לה התם מקרא לא תונו איש את אחיו אחיו ולא הקדש. אך בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק נ"א כתב בשם מהרש"ל דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן עיין שם.

ואולם דבר זה נפתח בגדולים רבותינו הראשונים ז"ל, שהרמב"ן בפירושו עה"ת [ויקרא כ"ה י"ד] כתב שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות וכו', ודרשו חכמים מה שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלין שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן וכו' עיין שם, וכדבריו כתב החינוך במצוה של"ז, והביאם ג"כ בהגהות רעק"א שם בסי' רכ"ז, וכן כתב בברטנורא עה"ת שם. אבל במל"מ פ"ד ממלוה ה"א הוכיח מדברי התוס' ריש פרק איזהו נשך שחולקים וס"ל דליכא לאו בזה עיין שם.

ובעפרא דארעא על הארעא דרבנן [מערכת הא' אות י"ג] תמה על דברי הרמב"ן, דמשמעות לשון רז"ל שאמרו אין אונאה בקרקעות משמע דליכא איסור אונאה כלל ודומיא דשטרות והקדשות ועכו"ם וכו' עיין שם. ובנחלת צבי בחו"מ שם כתב עליו שלא זכר דברי הרא"ה בספר החינוך, דמבואר שם דלדעת הרמב"ן ז"ל באמת כל הני שאמרו שאין להם אונאה העבדים ושטרות והקדשות נמי גוף האיסור אונאה יש בהם דומיא דקרקעות עיין שם.

אמנם יש להעיר בזה מלשון הרמב"ן עצמו שכתב בהמשך דבריו, ולכך אמר וכי תמכרו ממכר לשון רבים למוכר הקרקעות ולמוכר המטלטלין, או קנה מיד עמיתך היחיד מהם המוכר מטלטלין מיד ליד, ואמר לכולן אל תונו, וכיון שיחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה והוא בחזרת התשלומין וכו', כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין וחזרת הממון מידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות וכו' עיין שם, וא"כ אין לנו לרבות אלא קרקעות דמיירי ביה הך קרא וכי תמכרו לשון רבים, אבל הקדשות דממעטינן מסיפא דקרא אל תונו איש את אחיו י"ל דנתמעט גם מאזהרת הלאו דאונאה.

ויעויין בפני יהושע בב"מ שם על המשנה דאלו דברים שאין להם אונאה, שהקשה דהא עיקר קרא דאונאה בקרקעות כתיב, והעלה ג"כ דבאמת לענין איסורא אפילו בקרקעות אסור להונות לכתחלה, והא דממעטינן להו הכא מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו וממילא דלא ניתן להשבון וכו' עיין שם, ולא הזכיר מדברי הרמב"ן. ועכ"פ גם הוא ז"ל כתב רק על קרקעות דמפורש בקרא ולא על עבדים והקדשות. אלא שהתוס' הנ"ל כתבו כן בפשיטות גם בהקדש דאסור לאנות, וכן הוא בחינוך, ובמנ"ח שם שכן גם דעת הרמב"ם. [שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן נו]

שאלה. גר שהוא רשע, האם מותר לבזותו? ומה העצה לבזותו ברבים כדי שיחדול ממעשיו?

תשובה. נאמר במסכת ב"מ (דף נט ע"א) מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שעמך בתורה ובמצוות אל תונהו והוסיף על כך הנמו"י מהא דעם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו, למדנו שלא הזהיר הכתוב בהונאת דברים. אלא ירא ה'... ואמרינן במסכת מגילה (דף כה ע"ב) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי. ודין זה הובא להלכה ברמ"א (חו"מ סימן רכח ס"א), ויש לדון לפי זה האם מותר לבזות גר רשע, אם הוא לא אתך בתורה ובמצוות.

ויעוין במנחת חינוך (מצוה סג סק"ב) שכתב לדייק את הפסוקים, דדוקא בישראל שכתוב לא תונו איש עמיתו, בזה אמרינן שאם אינו עמו בתורה ומצוות אין איסור הונאה, אבל בגר, שלא כתוב בו עמיתו אלא נאמר וגר לא תונה, הרי שאסור אף שאינו אתך בתורה ומצוותה.

עוד יעוין בהעמק דבר (קדושים יט לד) שכתב וז"ל: פירשה תורה אזהרה בפני עצמה באונאת דברים לגר. ולא נכלל באונאה דאזרח... משום דגר חמור בזה הפרט, דעל ישראל אין אזהרה אלא על מי שהוא עמית בתורה ובמצוות, אבל מי שהוא רשע מותר לאונות אותו, כמש"כ הנמו"י, אבל גר אפילו הוא רשע אסור לאונות אותו בדברים. והיינו דתנן (ב"מ נח ע"ב) היה בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים, ומבואר דאם אינו בעל תשובה, מותר לאונות אותו ובגר תנן היה בן גרים, לא יאמר לו, ואמאי תנן היה גר, אלא משום דסתם גר הוא צדיק, שהרי מי הכריחו להתגייר, אבל בן גרים דאביו מגיירו ומלו בכל כרחו... אסור לאונות אותו, עכ"ל. הרי לפנינו שאסור לבזות גר גם כשהוא רשע.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ו מדעות ה"ח): המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו... שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים..., במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. וביאר בשו"ע הרב (הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף ל) שאם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומחרפין אותו בפניו ומקללין אותו ואת יולדיו בפניו עד שיחזור למוטב, ואין בו משום אונאת דברים שנאמר לא תונו איש את עמיתו פירשו חכמים עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה תורה על אונאתו ולא העובר עליהן ולא חזר בו אחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה, יעו"ש. ולפי זה צ"ע מה יעשו בגר שלא חוזר לסורו, דכאמור לעיל, אסור לאונות גר אפילו אם אינו אתך בתורה ומצוות.

ויתכן שאם צריך לבזותו ולקרא לו שמות גנאי כדי ליישר ארחותיו, אולי אפשר לעשות זאת באמצעות גר אחר, דאולי רק לישראל נאמר איסור זה אבל לא לגר, וצ"ע.

והנה המנחת חינוך (מצוה סה) הסתפק בגר שנתגייר עמו בנו הקטן, אי שייך בו האיסור דגר לא תענון, שהרי עיקר טעם האיסור הוא מחמת שהגר בא ונכנס לבדו לעם היהודי בלי קרוב ואונאתו קרובה, אבל קטנים אלו שרחמי האב עליהם, אולי אינם שייכים בטעם זה. ובשו"ת אמרי כהן (סימן יג) תלה נידון זה במחלוקת הראשונים בטעם האיסור של אונאת הגר, דיש כתבו שהתורה חששה שמחמת עלבונם יחזרו לסורם, וסברא זו שייכת אף בבנים קטנים, ויש שכתבו שהטעם הוא משום שהם מדוכאים ביסורים הבאים להם מחמת שנשתהו מלבוא, וחששה התורה שמחמת מצבם הרע ישובו לוסרם, ונראה שטעם זה שייך רק בגר עצמו, אבל בנו לא יענש בסיבתו, יעו"ש.

ובעניננו יש לדון אם יש איסור לגר לאנות גר, דיתכן שאפילו שגם המאנה הוא גר, מכל מקום יגרום לחבירו לשוב לסורו מפני מצבו הרע, וצ"ע. [חשוקי חמד מכות דף יג עמוד א]

האם עובר על אונאת דברים בשתיקה

שאלה נאמר בפרשת בהר (ויקרא כה יז) "ולא תונו איש את עמיתו", ופירש רש"י: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו". דהיינו הזהירה התורה שלא לצער את חבירו בדברים רעים או לחרפו. האם עוברים על איסור זה גם בשתיקה?

תשובה בשו"ת חקרי לב (ח"ד יו"ד סימן פ) הביא מעשה באחד שלאחר עלייתו לתורה נדר ב'מי שבירך' ליתן סכום מסוים, ולא שילמו זה זמן רב. הגבאי פנה אליו והזכיר לו אודות נדרו, אך הוא היה דוחהו מיום אל יום בהלוך ושוב, ונראה היה לגבאי שאין בכוונת האיש לשלם את נדרו. כראות הגבאי כן, קם ונשבע שלא להזכירו ב'מי שבירך' הנהוג, שמזכירים בו את אחיו ורעיו של העולה לתורה [כפי רצון העולה].

וכותב החקרי לב, ששבועתו של הגבאי נחשבת לשבועת שוא, כי היא שבועה לבטל את מצוות אונאת דברים, הנלמדת מן הפסוק "לא תונו איש את עמיתו", משום שכאשר אינו מזכיר את האיש במי שבירך, מחשיבו לבזוי, כאילו הוא מופרש מעדת ישראל, ונמצא שמביישו ברבים ומצערו, ועובר על "לא תונו". ויעויין שם שהוכיח שאיסור אונאת דברים אינו שייך דווקא בהקנטה בדיבור, אלא אף כשמצער את חבירו על ידי שתיקתו. וציין גם לדברי בעל ה'יראים' (סימן נא) שכתב: "כשם שיש אונאה בדברים, כך יש אונאה בעניין רע שמראה לחבירו פנים רעות, שמסור הדבר ללב".

ונראה שכל דברי החקרי לב שייכים רק באופן שהגבאי נשבע שלא להזכיר את האיש במי שבירך, שאז ניכר לעיני כל שבכוונה לא הזכירו, כדי לבזותו ולביישו, אך אם לא נשבע על כך והשמיט את שמו, נראה שאינו עובר בלא תונו, כי יש מקום לתלות שבשגגה שכח את שמו, וכעין הנאמר בנביא (שמואל א כ) "ויפקד מקום דוד, ולא דיבר שאול מאומה ביום ההוא, כי אמר מקרה הוא בלתי טהור", וגם כאן אפשר לתלות שלא בכוונה השמיט את שמו אלא מקרה הוא.

ובעצם חידושו, יש להוסיף את ששמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאחד שאביו הוא אחד מגדולי הדור, והבן נמנע מלכבדו בסידור חופה וקידושין, עובר הבן ב'ארור מקלה אביו', כי כולם רואים באופן בולט שהבן אינו מכבד את אביו והדבר גורם לאב לבזיון וקלון. כמו כן אחד שאינו בא לחתונת אביו, גם כן עובר באיסור מקלה אביו, כי ניכר הדבר שמקלה את אביו באי הגעתו. [חשוקי חמד יבמות דף נד עמוד א]

דין עציץ בשביעית

א) הנה דיני עציץ בשביעית אינו מבואר בהדיא בגמרא, אלא שבירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) הביאו מתוספתא, אין בודקין את הזרעין באדמה בעציץ אבל בודקין אותו בגללים. והובא ברמב"ם (פ"א משביעית ה"ו). ומוכח דזריעה בעציץ אסורה בשביעית, דהא אפילו לבדוק את הזרעים אסרו בעציץ מלא עפר. ובפי' הרדב"ז על הרמב"ם שם כתב, דבעציץ מלא גללים מסתברא דמותר אפילו בעציץ נקוב דלא החמירו כל כך עיין שם. ולפ"ז י"ל דהא דבעציץ מלא עפר אסור, היינו בעציץ נקוב דומיא דעציץ מלא גללים דמותר דמיירי ג"כ בנקוב, אבל באינו נקוב מותר אף בעציץ מלא עפר. וראיתי בס' חזון איש (שביעית סי' כ"ב אות א'), שהביא מהרדב"ז הנ"ל דמבואר דאינו נקוב אסור מדרבנן, וכתב עליו שאין לנו מקור לזה בגמרא עיין שם. ולענ"ד ממה שכתב הרדב"ז "ומסתברא דאפילו בעציץ נקוב דלא החמירו כל כך", אין ראיה דס"ל דבעציץ מלא עפר אסור אף באינו נקוב, דאדרבה כיון דס"ל דבמלא גללים מותר אף בנקוב, א"כ מתפרש שפיר דהא דבמלא עפר אסור היינו ג"כ בנקוב, אבל באינו נקוב מותר בכל גוונא, דרישא דומיא דסיפא.

ב) ובטור או"ח (סי' של"ו) כתב דאסור לתלוש בשבת מעציץ שאינו נקוב, וביארו הב"י ז"ל דבש"ס שבת (צה א) תנן התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור עיין שם. ומכל מקום נראה דאין ללמוד משם לענין שביעית דייאסר גם בעציץ שאינו נקוב כמו בנקוב, דהרי הא דבאינו נקוב בשבת פטור, מבואר בשבת (קח א) הטעם משום דלאו היינו רביתיה ופירש"י דאין דרך זריעה שם עיין שם, אבל אין בזה פטור משום דהוי כתלוש ולא הוי זריעה בקרקע, דלענין חיוב דעוקר דבר מגידולו בשבת אין צורך שיהא דינו כמחובר, וכמבואר בשבת (קד ב) האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו, ופירש"י ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא מאוירא רבי. וכן אמרו שם האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו עיין שם, ואף שאינו בגדר מחובר. והיינו משום דלגבי מלאכת קוצר בשבת אין צורך שיהא דוקא מחובר, דכל שעוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר אף אם הוי דינו כתלוש. ועל כן הוי לן ליחייב בשבת גם בתולש מעציץ שאינו נקוב, דאף דדינו כתלוש מ"מ הוי לן לחייב משום עוקר דבר מגידולו. והא דפטור היינו רק משום דלאו היינו רביתיה, דהיינו שאינו כדרך זריעה, וכל מלאכה בשבת שלא נעשה כדרכה הרי זה פטור. ועיין רמב"ם (פ"ח משבת ה"ג) "וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן, אבל התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו". והיינו כנ"ל דבשבת ליכא דין דבעינן זריעה או קצירה דוקא מקרקע, דבכל גוונא דעוקר דבר מגידולו חייב, והפטור בעציץ נקוב הוא רק משום שאין זה מקום גידולו. ומשום כך גזרו גם באינו נקוב, דגזרו על קצירה שלא כדרך גידולו אטו קצירה כדרך גידולו.

ג) משא"כ בשביעית, דהא דבעציץ אינו נקוב ליכא איסור דאורייתא הוא משום דבשביעית כתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע, ועציץ שאינו נקוב הוי כתלוש כיון שאינו יונק מן האדמה, נמצא דבאינו נקוב אין התחלה להאיסור כלל כיון דליכא זריעה בארץ כלל, וא"כ אפשר דבזה לא גזרו אינו נקוב אטו נקוב, די"ל דלא גזרו אינו קרקע אטו קרקע, ורק בשבת גזרו אינו נקוב אטו נקוב משום דאין דרך גידולו בדרך גידולו מיחלפי אבל אינו קרקע בקרקע לא מיחלפי. ואף אם נימא דאין הכרח לחילוק זה, מ"מ כיון דבשביעית אינו מפורש בדברי חז"ל שגזרו גם באינו נקוב, אין בכחינו לחדש גזרה גם באינו נקוב, דממה דמצינו בשבת שגזרו אינו נקוב אטו נקוב אין הכרח דנימא כן גם בשביעית.

ד) וראיתי בס' ציונים לתורה להגר"י ענגל ז"ל (כלל ג' דף ו' ע"ב) שכתב, דמהא דאמר אביי בשבת (קז ב) האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא [פטריה מאוזן הכד] מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, מוכח דשריותא דעציץ שאינו נקוב מן התורה אין הטעם מפאת היותו תלוש, דהא אונא דחצבא נמי הוי תלוש כמוה ואפ"ה כמחובר הוא חשוב לדידיה, הואיל וגדל הוא שם ומיחשב תולש מן המחובר מן התורה, אלא דטעם ההיתר בעציץ נקוב הוא משום דאין דרך זריעה בכך עיין שם. ברם לענ"ד ודאי דהן עציץ שאינו נקוב והן אונא דחצבא חשוב תלוש, ומ"מ שפיר חייב בשבת באונא דחצבא, הואיל דבשבת לא כתיב ארץ או שדה ועל כן אף כשעוקר דבר מגידולו מן התלוש ג"כ חייב, ואי לאו דעציץ שאינו נקוב אינו דרך זריעה בכך, היה חייב בשבת גם בעציץ שאינו נקוב ואף דדינו כתלוש, הואיל דבשבת ליכא דין דשדה או ארץ ולא בעינן מחובר כלל. והרי חזינן בש"ס זבחים (צד ב) זרע פשתן במים חייב משום זורע עיין שם, וכן ברמב"ם (פ"ח משבת ה"ב) השורה חיטין ושעורין וכיו"ב במים ה"ז תולדת זורע וחייב בכל שהוא עיין שם, הרי דאף כשזרע בתלוש חייב בשבת, דהרי השורה במים חייב אף כשהמים הן בכלי והן תלושין, וכמו כן חייב משום קוצר מן התלוש כל שהוא עוקר דבר מגידולו וכל שהוא גדל כדרך זריעתו. ובאמת לגבי שביעית מבואר ברמב"ם (פ"א משמיטה ה"ו) דשורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית עיין שם, והוא מירושלמי. ולכאורה תקשי מאי שנא שביעית משבת דהא בשניהם נאסרה הזריעה, ואם שריית זרעים במים הוי זריעה לענין שבת אמאי לא ייאסר בשביעית. ברם לדרכנו אתי שפיר, דבשביעית כתיב שדך לא תזרע ולכן כל שזרע בתלוש ליכא איסורא דהא ליכא שדה, אבל בשבת לא בעינן שדה ומחובר וכל שזורע כדרכו הוי זריעה אף בתלוש. וכמו כן לענין קוצר חייב בשבת אף בקוצר מן התלוש, וע"כ באונא דחצבא אף דהוי תלוש מ"מ חייב, והא דפטור בעציץ שאינו נקוב אינו אלא משום דאין זו דרך זריעה. וכעת מצאתי חילוק זה לענין שריית זרעים, בשו"ת נחפה בכסף (חיו"ד סי' ה' דף ל"ה ע"ב).

ה) אולם אף שאין ללמוד משבת לשביעית לאסור לזרוע בעציץ שאינו נקוב, מ"מ יש ללמוד לאיסור מהא דאמרו במנחות (ע א) הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור, אמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר, אלא אסור מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום. וכן פסק הרמב"ם (פ"א מכלאים ה"ב) דהזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. וכ"כ שם (פ"ה הט"ז), דהזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות. וראיתי בכסף משנה שם שכתב, דמדקתני במשנה (כלאים פ"ז מ"ח) בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר, למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות. וכ"כ בפי' הרדב"ז שם, והוסיף להביא מהא דאמרינן לענין שבת דהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור, ופטור אבל אסור דגזרו שאינו נקוב אטו נקוב, וזהו שכתב רבינו מכין אותו מכת מרדות עיין שם. ויש לתמוה על רבותינו הכס"מ והרדב"ז שהוצרכו למצוא מקור לדברי הרמב"ם מדיוקא דלשון המשנה דמדלא תני מותר משמע דאיסורא מיהא איכא, ואמאי לא הביאו מהא דמפורש בגמרא מנחות (ע א) דהזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב אסור ולאביי לוקה מכת מרדות, וכאשר כן פסק הרמב"ם (פ"א מכלאים ה"ב). ופשוט דכמו שזורע כלאים בעציץ לוקה מכות מרדות מדרבנן, כמו כן כשזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם דלוקה מכת מרדות דרבנן, חדא דמאי שנא בין לאו דשדך לא תזרע כלאים דלוקה מכת מרדות גם בעציץ שאינו נקוב, לבין לאו דלא תזרע כרמך כלאים דודאי דג"כ לוקה מכת מרדות בעציץ אינו נקוב. ועוד דהא גם בזורע בכרם איכא גם לאו דשדך לא תזרע כלאים בעציץ שאינו נקוב דאיסורו משום שדך לא תזרע כלאים, וכיון דמפורש בגמרא מנחות (ע א) דבלאו דשדך לא תזרע כלאים לוקה מכת מרדות בזורע בעציץ שאינו נקוב, א"כ פשוט דגם בזורע בעציץ שא"נ בכרם לוקה מרדות, ואין צורך ללמוד דין זה מדיוקא דלשון המשנה. ודברי הכס"מ והרדב"ז ז"ל צע"ג.

ו) ועיין רמב"ם (פ"ה מתרומות הט"ז) תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, והוא מסוגיא דמנחות (ע א) דאף באינו נקוב הוי זריעה מדרבנן עיין שם. ומעתה מכיון דמצינו בתרומה וכלאים דעציץ שאינו נקוב הוי זריעה מדרבנן, א"כ מסתבר ללמוד מזה גם לענין שביעית שייאסר לזרוע מדרבנן בעציץ שאינו נקוב, דמאי שנא, דהא גם בתרומה וכלאים בעינן שדה ומ"מ אסרו בעציץ שא"נ, וכמו כן נימא בשביעית אף דכתיב שדך לא תזרע ועציץ שא"נ לאו שדה הוא, מ"מ אסרו מדרבנן. ואף דאמרו במס' ידים (פ"ד מ"ג) שכל המחמיר עליו ראיה ללמד עיין שם, ועיין בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' מ"ב) בזה. הנה בנדון דידן שפיר איכא ראיה להחמיר, דכשם שעציץ נקוב הוי זריעה מדרבנן לגבי תרומה וכלאים דהויין איסורי לאו, כמו כן נימא לענין שביעית דהוי ג"כ איסור לאו, דהא אין סברא לחלק ביניהם, ואף אם משבת אין הכרח ללמוד לשביעית מהטעם שכתבנו, ועוד די"ל דשבת חמור טפי, מ"מ הרי אפשר ללמוד מתרומה וכלאים. וראיתי בחזון איש ז"ל (שביעית סי' כ"ב אות א') שצידד דלא מצינו בעציץ שאינו נקוב שגזרו לענין שביעית עיין שם, ולענ"ד לא ידענא לחלק בין כלאים ותרומה לשביעית, ואדרבה ממש"כ הרמב"ם (פ"א משביעית ה"ו) "ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר" בסתמא, ולא כתב דהיינו דוקא בעציץ נקוב, מוכח דגם באינו נקוב אסור. דאין לומר דלא איצטריך לאשמעינן דבאינו נקוב מותר דפשיטא הוא, דאין זה פשיטא דהא לענין כלאים ותרומה כתב דהוי זריעה גם באינו נקוב, וא"כ ודאי דהוי ליה להשמיענו דשביעית קיל טפי, ומדסתם מוכח דכל עציץ אסור, אף באינו נקוב. ומה שכתב החזו"א ז"ל שם לענין גדל בבית לחלק בין מעשר לשביעית דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש עיין שם, הנה בעציץ שאינו נקוב לא מסתבר דשייך חיי נפש דהא אין דרך זריעה בכך. [שו"ר בחזון איש (שביעית סי' כ"ו אות ב') שכתב סברא דחיי נפש גם לענין עציץ שאינו נקוב עיין שם]. ולכן נלע"ד דבשביעית אסור לזרוע מדרבנן גם בעציץ שאינו נקוב. וכעת ראיתי בשו"ת נחפה בכסף (חיו"ד סי' ה' דף ל"ד ע"ב) שכתב לאסור עציץ שא"נ בשביעית ולמד כן מתרומה וכלאים עיין שם, והוא כדברנו בעזה"י.

ז) אולם בעציץ נקוב שבבית יש לדון להתיר, דהנה בירושלמי ערלה (פ"א ה"ב) איתא אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ובשביעית צריכא דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ופי' הפני משה דלענין שביעית מספקא לן משום דכתוב אחד אומר ושבתה הארץ דמשמע בכל מקום בארץ נוהג בו שביעית, וכתוב אחד אומר שדך לא תזרע דמשמע דוקא שדך ולא בית, ומסתברא דמספיקא לחומרא עכ"ד. ובמראה הפנים שם עמד על הרמב"ם שהשמיט דין זה בשביעית, וכתב בטעמו, דהא על כרחך אי אפשר לפרש את האיבעיא על זורע בשביעית בתוך הבית, דאטו זריעה בשביעית ס"ד דלישתרי במקום שאינו מדרך לזרוע בשאר שני שבוע, אלא ודאי על ספיחין הוא דקא מיבעיא ליה ושעלו מאליהן בתוך הבית, והני פשיטא דמותרין הן ואינן בכלל גזרת ספיחין דהא אפילו העולין בשדה בור ובשדה ניר מותר, ולכן לא זכר הרמב"ם כלל להך דהכא עכ"ד. ולענ"ד קשיא, דהרי הא דאיבעיא להו להתיר זריעה בבית בשביעית, לאו משום שאין מדרך לזרוע בבית, אלא משום דבשביעית שדך כתיב ובית לאו שדה הוא, וא"כ ודאי דיש ס"ד להתיר לזרוע בבית, כיון דזריעה בבית מעולם לא אסרה תורה. גם מה שכתב דאין ס"ד להתיר במקום שאין מדרך לזרוע, קשיא, דהרי חזינן בשבת (קח א) דהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור משום דלאו היינו רביתיה ופירש"י דאין זריעה שם, וכ"כ הרמב"ם (פ"ח משבת ה"ג) שהתולש מעציץ שא"נ פטור מפני שאין זה מקום גידולו עיין שם, וא"כ גם לענין שביעית יש סברא להתיר כשזורע באופן שאינו דרך גידולו, כי כל דיני התורה נאמרו באופן כשנעשו כדרך עשייתן, וכמש"כ בשו"ת הרי"ם (יו"ד סי' י"ד) דבכל דיני התורה בעינן שיהא כדרכו, וכמו שבמלאכת שבת בעינן שיהא כדרך הוצאתו, וכן באכילה פטור כשאכל שלא כדרכה עיין שם. ועיין ס' אגלי טל (פתיחה אות ג') דלא רק בעניני שבת בעינן שיהא כדרכו. ועיין שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' ש"ו). ועיין ס' ציונים לתורה (כלל ג' דף ו' ע"ב) שהביא מכמה מקומות דבעינן דוקא כדרכו עיין שם. [ועיין לעיל תשובה סימן ג' בזה]. וא"כ גם בשביעית י"ל דלא נאסרה הזריעה אלא כדרכה, ושפיר סלקא אדעתין דבבית יהא מותר לזרוע כיון דהוי שלא כדרכה. גם מש"כ המראה פנים דאיבעית הגמרא הוא לענין ספיחין אם אסורין כשגדלו בבית דברי הגמרא שם מיירי לענין דינא דאורייתא דהרי מיירי לענין חיוב ופטור, ומדאורייתא כל ספיחין מותרין באכילה ולא שייך למיבעיא.

ח) ובישוב קושיית המראה פנים על השמטת הרמב"ם הך דינא דזורע בבית בשביעית, נראה לומר, דכיון דהאיבעיא לא איפשטא ומספיקא מחמירינן דאסור לזרוע בבית, א"כ לא היה צורך להביא הך דינא דאסור לזרוע בבית, דכיון דכתב הרמב"ם בסתמא (פ"א משביעית ה"א) דזריעה אסורה בשביעית ולא חילק בין שדה לבית, א"כ ממילא נשמע דגם בבית אסור לזרוע, ואין צורך להשמיענו בהדיא דאסור לזרוע בבית. אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, דמ"מ הוי ליה להרמב"ם להשמיענו דזריעה בבית אסורה רק מספק דנפקא מינה לענין מלקות, דאין לוקין על זריעה בבית. ברם נלע"ד דעל זריעה בבית ודאי דאינו לוקה ואף אם נימא לצד החומרא דאסור לזרוע בבית, דהרי בירושלמי שם מספקא להו דכיון דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' א"כ בכל מקום בארץ חייבין בשביתה ואף בבית או נימא דכיון דכתיב שדך לא תזרע א"כ בעינן דוקא שדה, וקרא דשדך מגלה דהא דכתיב ושבתה הארץ מיירי בשדה דוקא. והשתא נראה לומר, דאף אם נימא דושבתה הארץ מורה דאסור לזרוע אף בבית ומשום דהארץ בכל מקום משמע, מכל מקום מלקות ודאי דליכא בזריעה בבית, דושבתה הארץ אינו אלא עשה דאין לוקין עליו, דלענין מלקות ודאי דבעינן שדך דוקא דלאו ליכא אלא בשדה, ואף אם נימא כצד החומרא דגם בבית אסור לזרוע, מ"מ אין זה אלא איסור עשה דושבתה הארץ ואין לוקין עליו. וא"כ מיושב שפיר מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא, דהרי מלקות ודאי דליכא על זריעה בבית, ופשיטא דאי אפשר להתרותו על שדך לא תזרע דבית לא הוי שדה, ודין זה אין מן הצורך להשמיענו, ואלו עצם האיסור הלא ידעינן ממילא, דכיון דלא כתב להתיר לזרוע בבית נשמע ממילא דאסור, דכיון דכתב בסתמא דזריעה אסורה, ממילא נשמע דגם בבית אסורה וא"ש. וכעת ראיתי בס' תורת הארץ (פ"ו אות י"ט) דאזיל בתר איפכא, דאיבעית הירושלמי בבית הוא אם יש בבית גם לאו, אבל עשה דושבתה ודאי איכא עיין שם. ולענ"ד קשיא, דמה מכריחני להוציא קרא דשדך לא תזרע מפשטיה ולומר דאיכא לאו גם בבית, דהא בית אינו שדך, ובודאי דפשוט יותר לומר דעשה דושבתה הארץ קאי רק על מה שנאמר בלאו דהיינו שדך בלבד ולא בית, דבתיבת "הארץ" אין הכרח לכלול גם בית, ומתפרש שפיר דקאי על שדך בלבד.

ט) והנה בס' פאת השולחן (ה' שביעית סי' כ"א סקנ"ב) כתב, דלמאי שפסקו הרמב"ם ושאר פוסקים דשביעית בזמן הזה דרבנן, א"כ בזריעה בבית אזלינן לקולא כיון דהאיבעיא לא איפשטא עיין שם. ובס' חזון איש (שביעית סי' כ"ב סק"א) כתב דאע"ג דלענין מעשר כתב הרמב"ם (פ"א ממעשר ה"י) דבנטעו בתוך הבית חייב במעשרות מדבריהם, מ"מ אין ללמוד שביעית ממעשר, דאפשר דחכמים הקילו בשביעית משום חיי נפש, וכיון דלהראב"ד בה' מעשר שם גם במעשר לא חייבו חכמים בבית, ולדעתו ז"ל ודאי דלענין שביעית לא גזרו חכמים טפי מדאורייתא, ואפשר דגם הרמב"ם מודה לענין שביעית, והנדון בדרבנן, לכן סתם הדבר לקולא עכתו"ד. ואין להקשות דבזריעה בבית לא שייך חיי נפש כיון דאין זו דרך זריעה, דבאמת בית לאו דוקא אלא דגם חצר הוא בגדר בית לענין זה, וכדמוכח ברמב"ם ה' מעשר שם שהביא ראיה דרבנן חייבו מעשרות בנוטע בבית ממה שאמרו בתאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת עיין שם, והראב"ד השיג באמת דהראיה אינה כלום דחצר שנטעה או זרעה היינו שדה עיין שם. ברם דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאם ממעטינן שדה ולא בית א"כ גם בחצר פטור דגם חצר אינו בגדר שדה. וא"כ לצד האיבעיא דבבית ליכא משום שביעית, גם בחצר ליכא איסור שביעית, והרי נטיעה בחצר ודאי דהוי דרך זריעה ושייך בו משום חיי נפש.

י) ובס' חזון איש שם העיר על הפאת השולחן שכתב דהואיל דשביעית בזה"ז דרבנן לכן בזריעה בבית ספיקו לקולא, די"ל דכיון דעיקר הספק בדאורייתא ואזלינן לחומרא ממילא גם לדידן בזמן הזה אזלינן לחומרא עכ"ד. ויש להעיר ממש"כ המשנה למלך (פ"ד מבכורות ה"א ד"ה ועוד אני מודיע), דמאי דאמרינן ספיקא דרבנן להקל הוא אפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה עיין שם. ואולי גם בנ"ד נימא כן. ועיין הגהות מיימוני (פ"ב מחמץ) בשם הגאונים דתיקו דאיסורא לחומרא אף בדרבנן עיין שם, אך י"ל דהיינו דוקא היכי שאמרו בהדיא תיקו, וכמש"כ בים של שלמה (ביצה סוס"י מ"ג) דמאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד כתבו עליו תיקו, א"כ הניחו הדבר בספק איסור עד שיבוא אליהו עיין שם, והיינו דתיקו הוי כאלו אמרו חז"ל בהדיא שצריך להתנהג בו לחומרא מספק עד שיבוא אליהו. אבל היכי דעמדו בספק בדין דרבנן ולא אמרו תיקו, י"ל דדינו כספק דרבנן ואזלינן לקולא. ועיין בית יוסף או"ח (סי' תל"ז) דתיקו בדרבנן אזלינן לקולא, והתם מיירי בבדיקת חמץ דעיקרו מדאורייתא עיין שם. עוד כתב בחזון איש שם, דבבית יש לצדד דאיכא ספק ספיקא להחמיר, דילמא כהרמב"ם דאיסורא דרבנן איכא, ואת"ל כהראב"ד דילמא בזמן הבית גם בית דאורייתא והשתא דרבנן, וס"ס להחמיר בדרבנן מחמירינן עכ"ד. ובאמת כבר כתב החזו"א שם לעיל דאין הכרח דלהרמב"ם איכא איסורא בשביעית בבית מדרבנן, די"ל דחכמים הקילו בשביעית משום חיי נפש.

יא) ולדינא נראה, דודאי דאף בעציץ שאינו נקוב והוא בבית אין לזרוע, דאף שכתב בס' חזון איש (שביעית סי' כ"ב אות א') דהמקיל בעציץ שאינו בבית יש לו במה לסמוך על פאת השולחן, אבל בחזו"א שם (סי' כ"ו סק"ד) כתב דאף בעציץ שא"נ בבית הדעת נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על הפאת השולחן אין לנו כח למחות דיש להם על מי שיסמכו, כיון שעציץ שא"נ אינו מפורש בגמרא עיין שם, וא"כ לכתחלה ודאי שאין לעשות מעשה. ומכל מקום נראה דלעשות מלאכות דרבנן בעציץ שאינו נקוב בבית, המקיל בזה לא הפסיד, וכגון השקאה או העמדה מחמה לצל או מצל לחמה - דלענין שבת י"ל דאסור מן התורה וכמש"כ בשו"ת מחזה אברהם (או"ח סי' נ"ב) מירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) כל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב, וכן בס' שביתת השבת (זורע ס"י), ועיין ירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד) בית עושה לה צל והיא גדלה מחמתן, ועיין ס' נתן פריו שם - אבל לענין שביעית דליכא אלא איסור דרבנן, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א משמיטה ה"ב) דאינו לוקה מה"ת אלא על הזריעה ועל הזמירה, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ אינו לוקה עיין שם. וא"כ במלאכה דרבנן, ובעציץ נקוב דרבנן, ובזמן הזה דשביעית הוי דרבנן לרוב הפוסקים, ובבית דהוי ג"כ סניף להקל, ודאי דהמקיל להשקות עציץ שאינו נקוב בבית אינו מפסיד, ומכש"כ שאין לדקדק כשמעמידן מחמה לצל או מצל לחמה שלא לכונת גידול, דהוי דבר שאין מתכוין, ואף אם נימא דהוי פסיק רישא, אבל פסיק רישא בדרבנן יש להקל להרבה פוסקים, עיין מג"א (סי' שי"ד סק"ה) בשם תה"ד, ובשביעית ודאי שיש להקל. [שו"ת להורות נתן ח"ו צ"ט – ק']

שבת שלום ואורות אין סוף!!!