לע"נ מרת אסתר בת שמואל
ולהצלחת משה יהודה בן פעשא דינה
וגילה שושנה בת נעכא גיטל
"בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":
א] הטעם. נראה דצ"ל הִטְעָם הה"א בחיריק והעי"ן בקמץ, ור"ל שהפסוק הִטְעָם, ודומה לה בפ"י מהל' מא"ס הי"ח, ולא כמו שראיתי בספר מנוקד שניקד הַטַעַם. [אורה ושמחה]
ב] אמרו שהוא ענן הקטורת. צ"ע דמשמע דרק הצדוקין מפרשים בענן זה שהוא עשן הקטורת, והרי גם לפי האמת כ"ה וכמו דאיתא בגמ' (דף נג.) וברמב"ם להלן פ"ה הכ"ה, וכן הוא להדיא בפי' רש"י פר' אחרי (טז ב) כי בענן אראה וכו' ומדרשו לא יבוא כי אם בענן הקטורת, ובאמת גם מדברי הרמב"ם עצמו מה דמסיק ומפי השמועה למדו חכמים וכו' משמע שבאמת חכמינו ז"ל אין חולקים בפירוש בענן דקאי על ענן הקטורת אלא קבלת חכמינו ז"ל דנותן הקטורת בקה"ק ולא בחוץ, וצריך לי עיון. [אורה ושמחה].
ג] צץ המינות בישראל - "ברור שפריחת המינות בבית שני אינה על צד ההזדמן, בודאי שראוי לנו להשתדל לבאר שייכותה של פריחת מינות זו לתקופת בית שני דוקא. אמנם לפני ביאורה של שייכות זו נניד, כי שרשו של גוף המאורע נעוץ הוא בפרשה שלמה בתורה, שתי תוכחות יש לנו בתורה האחת בתורת כהנים השניה במשנה תורה. והנה עניני התוכחה דתורת כהנים מסתיימים בסיום גוף התוכחה אבל לא כן הוא בתוכחת דמשנה תורה דמאחרי סיום גוף התוכחה, ישנה עוד פרשת שלמה המטפלת במי שישמע את התוכחה ואעפ"כ יתברך בלבבו "שלום יהיה לי כי בשרירות" וגומר, ואילו בתוכחה דתורת כהנים לא מצינו כלל רמז לדיבורים הללו וצריך לפרש מה מלמדת אותנו השמטת דיבורים הללו בתוכחה דתורת כהנים אלא שהדברים האלו מעידים הם על השרש שהשריש בנו הרמב"ן כי תוכחה דתורת כהנים עוסקת היא בחורבן בית ראשון ותוכחה דמשנה תורה עוסקת היא בחורבן בית שני. ומכיון שדיבורים הללו של 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' הם דברי מינות של פריקות עול, לכן אין מקומם בתקופת בית ראשון, כי פריחת מינות שייכת היא לבית שני. והרי מצינו פרשה שלמה בתורה המורה באצבע כלשונו של הרמב"ם דבימי בית שני צץ המינות". [פחד יצחק חנוכה מאמר י' ועיין שם בהמשך כי דוקא בבית שני עבודה זרה מיוחסת לעובד ולא לאליל, ויש כאן פריקת עול מיוחדת המסווגת את העובד בתור "מין" בפני עצמו].
נאמר בסדר עולם [פרק
ל'] "וכעמדו תשבר [דניאל י"א ד'], הוא אלכסנדרוס מוקדון שמלך י"ב
שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים
שנאמר [משלי כ"ב י"ח] כי נעים כי תשמרם בבטנך. וביאר הגר"א [בהגהות
שם] עד כאן היו נביאים מתנבאים וכו' פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה".
פירוש, פעם היה יצר של קבלת עול, או של אמת [התורה] או של שקר [ע"ז], מכאן
ואילך היצר הוא לפריקת עול. ולכן דווקא בבית שני צץ המינות. [עי' בס' דולה ומשקה
על פסח מעמ' נ"א עד נ"ה].
ד] רבים נתקשו דלפי
דעת הצדוקים הוי נשבע לבטל את המצוה, ומה תועיל השבועה? והרב פר"ח ז"ל
תירץ דהצדוקים מודו דאי בעי ליתן הקטורת לפנים רשאי דהכתיב ונתן את הקטרת על האש
לפני ה' אלא דמשמע להו מקרא דכי בענן דאי בעי הכי ליעבד ואי בעי הכי ליעבד יעו"ש. מבואר מדבריו שלדעת הצדוקים אפשר גם
להקטיר מבפנים ואין הכרח להקטיר דוקא בחוץ, ולכן אם נשבעו להקטיר מבפנים יקיימו את
השבועה.
וקשה מאד, שמדברי
הש"ס רש"י ביומא דף י"ט ע"ב ד"ה מבחוץ אין נראה כן דכתב
רש"י ז"ל שהיו דורשין אל יבוא כי אם בענן וכו'. שוב ראיתי דדברי
רש"י ז"ל הם מוכרחים מתלמוד ערוך פרק הוציאו לו דף נ"ג ע"א
דאיתא שם להוציא מליבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש כי בענן
אראה וכו' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש ע"כ. הרי לנו
שלדעת הצדוקים חייבים לתקן דוקא מבחוץ. [ועי' בשפ"א שכ"כ].
ונוראות נפלאתי על הרב פר"ח ז"ל איך עלה בדעתו הרחבה ליישב היפך דברי הש"ס והוא פלא וצ"ע. וכן מצאתי הדבר מפורש ג"כ בתורת כהנים פרשת אחרי פ"ג סימן י"א דאיתא שם שהצדוקים אומרים יתן מבחוץ אם לפני בשר ודם עושין כן ק"ו לפני המקום ואומר כי בענן, אמרו להם חכמים והכתיב ונתן את הקטורת וכו' יעו"ש וכמו שפירש הרב קרבן אהרן [עפ"י הס' 'אמר יוסף' הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א].
ובאבן האזל תירץ
הקושיא דמה מהני השבועה, הא אצל הצדוקי שסובר שצריך לעשות כשיטתו הוי נשבע לבטל את
המצוה ואינו צריך לקיים שבועתו, שהוא פשוט דהא נשבע לבטל את המצוה הוי שבועת שוא
כמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' שבועות, ושבועת שוא הוא ג"כ דבר
שהצדוקין מודים, וא"כ איך יתיר לעצמו אפי' צדוקי לישבע שיעשה העבודה שלא לפי
שיטתו, ובודאי מצות עבודת יו"כ אינו דוחה איסור שבועת שוא מלבד דאינו מוכרח
אם הצדוקין סוברים דינא דעשה דוחה ל"ת שנלמד מדרשא דכלאים בציצית, אבל אפי'
אם סוברים כן לא שייך אלא היכי דבשעת קיים העשה עובר הל"ת, וכדאמר הגמ'
בעידנא דמקיים עשה, אבל הכא שהוא בזמן מוקדם בודאי לא שייך לדינא דעדל"ת,
וזהו פשוט בסברא שגם הצדוקין מודין בו.
ויש
מפרשים [ערוך השלחן העתיד קדשים עמ' ט"ז ועוד] שאין השבועה עבור מי שהוא ממש
צדוקי אלא למי שכדברי הרמב"ם "נוטה לצד מינות" והשבועה תרתיע אותו.
ועי' אריכות גדולה בס' דברי יואל [מועדים מעמ' שע"ה והלאה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה