"בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":
א] ביומא מ"ב ע"א בשחיטת פרו נחלקו רב ושמואל אם כשרה בזר וכו' מאי שנא פרה דכתיב אלעזר וחוקה, פרו נמי הא כתיב אהרן וחוקה, שחיטה לאו עבודה היא וכו' עיין שם, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מפסולי המוקדשין ה"ב דאע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר עיין שם בכס"מ ובלח"מ שפסק כר' יוחנן. ובתוס' יומא ל"ב ע"ב בד"ה א"כ, דלכו"ע קרבן תמיד דלא שייך לחובת יוהכ"פ לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא, ולחד תירוץ שם כתבו דמ"מ פסול מדרבנן עיין שם ובריטב"א שם, וכן בחולין כ"ט ע"ב בתוד"ה א"כ, ובריטב"א יומא י"ב ע"ב [בד"ה ה"ג] בשם רבינו הגדול דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש ורבנן שוו חובה בכה"ג אף בתמידין וכו' עיין שם, והביאו בכס"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"ב מהריטב"א בשם הרמב"ם, ובהג"ה שם בריטב"א דמכאן שדבר זה רבינו הגדול אמר הוא הרמב"ן ז"ל ובזה סרה תמיהת הפר"ח על הכס"מ עיין שם. וכן נראה מלשון הרמב"ם בפסולי המוקדשין הנ"ל דבשחט זר כשר גם מדרבנן ודו"ק.
ובזה אמרתי ליישב דעת הרמב"ם בפ"א מעבודת יוה"כ ה"ז שהביא לשון המשנה דאומרים לו אתה שלוחנו ושליח ב"ד, וזה דלא כמסקנת הגמ' ביומא י"ט ע"א דפריך מהך מתני' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי, ומשני הכי קאמר ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד עיין שם, ובמ"ש בזה אא"ז בשו"ת דברי חיים ח"א או"ח סי' ל"ג. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו דשחיטה כשרה בזר נמצא שבזה לא שייך מי איכא מידי וכו', ושפיר אמרו אתה שלוחינו כיון דהוי שלוחא דידן לגבי שחיטה, והש"ס בדף י"ט רצה לאוקמי אליבא דכו"ע גם למ"ד דפסול בזר ודו"ק. [שו"ת דברי יציב חו"מ סי' צ"ז]
ב] בס' עיונים ומחקרים [לש.ח. קוק ז"ל אחיו של מרן הרב זצ"ל בעמ' 50] למד בפשטות שהיו משביעין כל כה"ג אבל בס' אורה בשמחה כתב דצ"ב קצת למה ליה למימר שמא כהן גדול "זה" נוטה לצד מינות, דלכאורה מילת "זה" מיותר לגמרי, ואולי יש לומר דלא לכל כהן גדול השביעו, וכדמוכח קצת ממה דמסיים בסוף ההלכה "והן פורשין ובוכין לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין", משמע דאיירי כאן מכה"ג שמעשיו סתומין, אבל אדם שהוחזק במעשיו בכשרות לא היו צריכים להשביעו, ולפי"ז שפיר כתב שמא כה"ג "זה" דר"ל דלא היו חושדין אלא ל"זה" דייקא שמעשיו סתומין, ובזה ניחא מאי דקשה אמאי בכה הואיל והוא יודע שכך משביעים לכל כהן גדול וסדר כללי הוא, אך לפי מה שמבואר שלא היו משביעין למי שהוחזק בכשרות ניחא. ובדרוש בספר דברי יואל מועדים יוה"כ סי' ס"ד העיר כעין זה ותמה דכל שמשביעין לכולם לית בזה משום חושד בכשרים, ולדברינו ניחא:
ג] הרמב"ם כתב שמפי שמועה למדו שאין נותן את הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. ויש סמך ברמב"ן [שמות ל' ל"ו הובא במשמר הלוי זבחים ס"ס ע"א] ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד – יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות". הרי לפי הרמב"ן הפסוק מרמז לקטורת שמקטירים ביו"כ "לפני העדות" דהיינו בין הבדים לפני הארון. אלא שלפי הרמב"ם אין מקור בפסוק אלא נלמד מפי השמועה. ועי' בגבורת ארי מילואים לדף נ"ב שמבואר שאין כלל דין להקטיר בין הבדים. ועי' בהררי קדם [ח"א עמ' קכ"ז] שהיה דין במקום הארון ולא בארון. וע"ע במשנת חיים עמ"ס יומא סי' ס"ז.
ד] עי' להורות נתן ח"ד [עמוד ש"ו-ש"ט] שביאר שהצדוקים היו אוהבי עולם הזה ובכך ביאר כמה מטעויותיהם.
א] ביומא מ"ב ע"א בשחיטת פרו נחלקו רב ושמואל אם כשרה בזר וכו' מאי שנא פרה דכתיב אלעזר וחוקה, פרו נמי הא כתיב אהרן וחוקה, שחיטה לאו עבודה היא וכו' עיין שם, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מפסולי המוקדשין ה"ב דאע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר עיין שם בכס"מ ובלח"מ שפסק כר' יוחנן. ובתוס' יומא ל"ב ע"ב בד"ה א"כ, דלכו"ע קרבן תמיד דלא שייך לחובת יוהכ"פ לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא, ולחד תירוץ שם כתבו דמ"מ פסול מדרבנן עיין שם ובריטב"א שם, וכן בחולין כ"ט ע"ב בתוד"ה א"כ, ובריטב"א יומא י"ב ע"ב [בד"ה ה"ג] בשם רבינו הגדול דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש ורבנן שוו חובה בכה"ג אף בתמידין וכו' עיין שם, והביאו בכס"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"ב מהריטב"א בשם הרמב"ם, ובהג"ה שם בריטב"א דמכאן שדבר זה רבינו הגדול אמר הוא הרמב"ן ז"ל ובזה סרה תמיהת הפר"ח על הכס"מ עיין שם. וכן נראה מלשון הרמב"ם בפסולי המוקדשין הנ"ל דבשחט זר כשר גם מדרבנן ודו"ק.
ובזה אמרתי ליישב דעת הרמב"ם בפ"א מעבודת יוה"כ ה"ז שהביא לשון המשנה דאומרים לו אתה שלוחנו ושליח ב"ד, וזה דלא כמסקנת הגמ' ביומא י"ט ע"א דפריך מהך מתני' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי, ומשני הכי קאמר ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד עיין שם, ובמ"ש בזה אא"ז בשו"ת דברי חיים ח"א או"ח סי' ל"ג. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו דשחיטה כשרה בזר נמצא שבזה לא שייך מי איכא מידי וכו', ושפיר אמרו אתה שלוחינו כיון דהוי שלוחא דידן לגבי שחיטה, והש"ס בדף י"ט רצה לאוקמי אליבא דכו"ע גם למ"ד דפסול בזר ודו"ק. [שו"ת דברי יציב חו"מ סי' צ"ז]
ב] בס' עיונים ומחקרים [לש.ח. קוק ז"ל אחיו של מרן הרב זצ"ל בעמ' 50] למד בפשטות שהיו משביעין כל כה"ג אבל בס' אורה בשמחה כתב דצ"ב קצת למה ליה למימר שמא כהן גדול "זה" נוטה לצד מינות, דלכאורה מילת "זה" מיותר לגמרי, ואולי יש לומר דלא לכל כהן גדול השביעו, וכדמוכח קצת ממה דמסיים בסוף ההלכה "והן פורשין ובוכין לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין", משמע דאיירי כאן מכה"ג שמעשיו סתומין, אבל אדם שהוחזק במעשיו בכשרות לא היו צריכים להשביעו, ולפי"ז שפיר כתב שמא כה"ג "זה" דר"ל דלא היו חושדין אלא ל"זה" דייקא שמעשיו סתומין, ובזה ניחא מאי דקשה אמאי בכה הואיל והוא יודע שכך משביעים לכל כהן גדול וסדר כללי הוא, אך לפי מה שמבואר שלא היו משביעין למי שהוחזק בכשרות ניחא. ובדרוש בספר דברי יואל מועדים יוה"כ סי' ס"ד העיר כעין זה ותמה דכל שמשביעין לכולם לית בזה משום חושד בכשרים, ולדברינו ניחא:
ג] הרמב"ם כתב שמפי שמועה למדו שאין נותן את הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. ויש סמך ברמב"ן [שמות ל' ל"ו הובא במשמר הלוי זבחים ס"ס ע"א] ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד – יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות". הרי לפי הרמב"ן הפסוק מרמז לקטורת שמקטירים ביו"כ "לפני העדות" דהיינו בין הבדים לפני הארון. אלא שלפי הרמב"ם אין מקור בפסוק אלא נלמד מפי השמועה. ועי' בגבורת ארי מילואים לדף נ"ב שמבואר שאין כלל דין להקטיר בין הבדים. ועי' בהררי קדם [ח"א עמ' קכ"ז] שהיה דין במקום הארון ולא בארון. וע"ע במשנת חיים עמ"ס יומא סי' ס"ז.
ד] עי' להורות נתן ח"ד [עמוד ש"ו-ש"ט] שביאר שהצדוקים היו אוהבי עולם הזה ובכך ביאר כמה מטעויותיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה