ברכה שאינה צריכה

 

"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (כ' ז').

"כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא" (ברכות ל"ג ע"א).

א

 

הנה נחלקו רבותינו הראשונים אם ברכה לבטלה איסור דאורייתא היא או איסור דרבנן. דעת הרמב"ם בשו"ת (פאר הדור סימן ק"ה) דהוי מה"ת, וכך דייקו האחרונים מדבריו בהלכות ברכות (פ"א הט"ו) "כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם לשוא והרי זה כנשבע לשוא וכו'". וכך כתב המגן אברהם סימן רט"ו סק"ו.

ומאידך דעת התוס' בר"ה (ל"ג ע"א) והרא"ש בקידושין (פ"א סימן מ"ט בשם ר"ת) וספר החינוך מצוה ת"ל דהוי איסור דרבנן בלבד, עי"ש.

ואף בדעת הרמב"ם כבר כתבו האחרונים דאין הכרח מדבריו במשנה תורה דהוי דאורייתא דלא כתב אלא דהוי כנשבע לשוא וכנושא ש"ש לבטלה, וכדברי הגמ' בברכות דכל המברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא את שם ה"א לשוא. כ"כ באליהו רבה (סימן רט"ו סק"ה ובנשמת אדם (כלל ה' אות א') עי"ש.

ולכאורה יש ראיה גדולה דלא הוי אלא איסור דרבנן ומה שאמרו דעובר בלא תשא אינו אלא אסמכתא דהלא בתמורה ד' ע"א אמרו דכל המוציא שם שמים לבטלה עובר ב"את ה' אלקיך תירא". הרי דהמוציא ש"ש לבטלה עובר בעשה, ותימה לומר דברכה לבטלה חמורה מהוצאת ש"ש לבטלה, וע"כ דהוצאת ש"ש לבטלה הוי איסור דאורייתא דיראת ה' וברכה לבטלה הוי איסור דרבנן ואסמכוה על לא תשא, ודו"ק בזה.

וידעתי שיש מקום לומר דברכה לבטלה חמור טפי ודומה לשבועת שוא דיש בהם נשיאת ה' לשוא משא"כ באזכרה בעלמא, אך לענ"ד אין הדברים מתיישבים על הלב.

ב

ברכה לבטלה בלשון אחר

 

נחלקו האחרונים אם יש איסור ברכה שאינה צריכה בלעז. בשו"ת הגרעק"א סימן כ"ה האריך להוכיח דאיסור זה נוהג בכל לשון, וכ"כ בפמ"ג מש"ז סימן רי"ט סק"ג ובשו"ת בית יצחק סימן י' ובאחיעזר ח"ג סימן ל"ב אות א'.

אך בפני יהושע ברכות י"ב ע"א ובפתחי תשובה יו"ד סימן שכ"ח סק"א נקטו דאין איסור אלא בלה"ק. ובחזון איש (או"ח סימן קל"ז אות ו') כתב דאין בזה הכרח, עי"ש.

והגרעק"א שם נשאל אם יש פתרון במקום ספק ברכות לברך בלע"ז כדי לצאת מידי ספק שהרי הברכות נאמרות בכל לשון, ובלע"ז אין איסור ברכה לבטלה, והוא דחה עצה זו דלשיטתו יש איסור ברכה לבטלה גם בלע"ז.

והנה מצינו בדברי רבים מן האחרונים שאכן הציעו עצה זו במקום ספק, לומר בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו'. והנחת היסוד בעצה זו דמחד גיסא יוצא ידי חובת ברכה בכל לשון, ולהדיא מבואר בסימן קס"ז סעיף ו' דמהני בברכת המוציא, ובסימן קפ"ז סעיף א' דיוצא יד"ח ברכהמ"ז ב"בריך רחמנא", ומאידך אין בלע"ז איסור דברכה לבטלה, עיין פני יהושע ברכות (י"ב ע"א תוד"ה לא), אשל אברהם (סימן רי"ט), ערוך השלחן (סימן ר"ב סעיף ב'), דרך פקודיך (מצות ל"ת ל' חלק הדיבור אות ג'). ובספר ברכת משה העיד שכך נהג החת"ס פעם אחת כשהיה ספק לגבי קידוש לבנה ואמר "בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר במאמרו וכו'". (והובא בהעמק שאלה להנציב שאילתא נ"ג). ועיין עוד באפיקי ים ח"ב סימן ג'.

אמנם עדות זו תמוהה, שהרי בחידושי החת"ס בנדרים ב' ע"א כתב להדיא דיש איסור להזכיר ש"ש לבטלה אף בכל לשון ואין לומר בריך רחמנא וכך כתב בשמו תלמידו הגדול המהר"ם שיק בשו"ת או"ח סימן צ"ג, ובספר המצוות מצוה ס"ט. (ומה שכתב בציץ אליעזר חלק י' סימן י"א דהגאון ר' משה סופר שהביא בספר ברכת משה אינו החת"ס אלא הצדיק ר' משה ספרא רבא מפשעווארסק, טעות היא, דהלא כתב שם יאריך ימים על ממלכתו בפרעשבורג, ועוד שספר זה שנכתב ע"י רב מברסלאו ודאי לא ידע ולא שמע ולא הביא בשם צדיק זה שהיה מתלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב זצוק"ל ולא היה פוסק בהלכה, וז"פ.)

ג

ברכה שאינה צריכה

 

והנה עוד מצינו בגמרא ובהלכה שאסור לגרום ברכה שאינה צריכה. ואף אם בשעה שיברך ברכה זו תהיה ברכת חובה, אך מכיון שאפשר היה למונעה וללא צורך גרם לברכה שתיאמר, אף זו אסורה.

ומקור הלכה זו ביומא (ע' ע"א), שם פירשו בגמ' למה כהן גדול ביוה"כ היה קורא בע"פ "בעשור שבחומש הפקודים" (משנה שם פ"ח ע"ב) והקשו בגמ' "ונייתי אחרינא ונקרי, רב הונא בר"י דרב יהושע אומר משום פגמו של ראשון, ור"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה”. הרי שקרא הכהן הגדול בע"פ ועבר על מה שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ משום ברכה שא"צ דכיון שהיה יכול לקרוא גם פרשה זו מתוך הספר הראשון ואזי פטור היה מלחזור ולברך, וקראו מספר שני ובכך גרמו לברכה שתיאמר אסור לגרום ברכה שאינה צריכה.

ובשו"ת משכנות יעקב (או"ח סימן ס"ז) וכן בנשמת אדם (כלל ה' אות א') נקטו דבאמת נחלקו בזה אמוראי שם ולדעת רב הונא בריה דר"י אין איסור לגרום ברכה שאינה צריכה ומשום כן פירש באופן אחר למה היה קורא בע"פ, משום פגמו של הספר הראשון.

ומתוך כך הסיק במשכנ"י להלכה מתוך דברי הרמב"ם דאין כלל איסור בברכה שאינה צריכה שהרי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבודת יוה"כ ה"י כתב רק טעמו של רב הונא ולא טעמו של ר"ל, וגם ברי"ף במסכת מגילה (פרק ד') הביא רק טעם זה.

אך באמת מבואר במרדכי (מגילה סימן תשצ"ג) שלא נחלקו בזה אמוראי אלא "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי". וכך כתב בשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן א' ובשו"ת המבי"ט ח"א סימן קי"ז וסימן ק"פ, שהרמב"ם פסק גם הא דר"ל.

וכך נקטו התוס' בכמ"ק בש"ס, וכך נקטו רוב הראשונים והפוסקים לדורותיהם דאסור לגרום ברכה שאי"צ, כמבואר לקמן.

והנה המבי"ט שם כתב לדייק מלשון הרמב"ם בסוף הלכות ברכות (פי"א הט"ז) דיש איסור בברכה שאי"צ. ולענ"ד כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע יש לפקפק בדבריו, ונבאר.

הנה כתב הרמב"ם "כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו, וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך".

הרי לן בדברי הרמב"ם ד"לעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה". אך באמת נראה לכאורה פשוט דכונתו לחשש ברכה לבטלה ממש, שהרי בהלכה זו כתב שיטתו דאין לברך על המנהג, ועל זה קאי בהזהירו דאף שיש אומרים ונוהגים לברך על המנהג לעולם יהא אדם זהיר מברכה שאי"צ ואין לברך מספק.

ולכאורה נראה לדייק מדברי הרמב"ם הללו היפך דברי המבי"ט שהרי המשיך וכתב "וירבה בברכות הצריכות". הרי דיש להשתדל ולהרבות בברכות הצריכות, ומה שייך להרבות אא"כ נאמר דאף לכתחלה מצוה להשתדל ולהרבות בברכות אף במקום שלא היה צריך לברך ואפשר היה למנוע ברכות אלה.

אך באמת נראה לענ"ד דהאוכל או שותה או מריח בשמים כדי לברך, אין בו דופי כלל ואין זה בכלל ברכה שאינה צריכה שהרי מצוה להודות על הכל ולברך את הקב"ה ככל שבידו, ומה פגם יש בזה, ולא אמרו שאסור לברך ברכה שאינה צריכה אלא כאשר יכול היה להיפטר בברכה שכבר בירך. וככה"ג ביוה"כ שכבר בירך על קריאת התורה. ואילו היה גולל וקורא מתוך הספר הראשון היה פטור מלברך, וגרם ברכה שא"צ וכשח בין תפילה לתפילה ובין שחיטה לשחיטה, בזה אמרו שאסור לעשות כן, אבל העושה מעשה כדי לברך את ה' מצוה קעביד. וזה שכתב הרמב"ם דמצוה להרבות בברכות הצריכות, ודו"ק בזה.

ד

מה גדר האיסור בברכה שאינה צריכה

 

ויש לעיין מה גדר האיסור לגרום ברכה שאינה צריכה ומה טעמו. ובודאי לא מסתבר לומר דהוי כברכה לבטלה, שהרי בשעה שמברך מחוייב הוא לעשות כן ואין הברכה יוצאת לבטלה. וגם אין נראה מדברי הגמ' דהוי איסור דרבנן ותקנה שתיקנו, דהלא כל מקור האיסור מדברי ר"ל בביאור המשנה ביומא, ומשמע דסברא הוא. ונראה לכאורה דכך חידשו חז"ל מסברא, דכשם שאסור מה"ת להוציא ש"ש לבטלה, וגם בברכה אסרו חז"ל לברך לבטלה, וכל זאת משום כבוד ה' והמורא משמו הגדול יתברך, מסתבר שאין זה מן הראוי לברך ברכה שאי"צ.

ומובן לפי זה שמצינו באופנים שונים כאשר הכונה לש"ש דמשום צורך גדול וענין נשגב הקילו לגרום ברכה שאי"צ אף לכתחלה. דכיון שלא מדובר באיסור גמור ומוגדר מה"ת או מדרבן אלא מהנהגה ראויה וסברא ישרה, כל שאין במעשיו זלזול בכבוד שמו הגדול אין בזה איסור. ועיין לקמן אות ו' במה התירו לגרום ברכה שאי"צ.

ובאמת היה נראה לענ"ד במה שנחלקו רב הונא ור"ל במסכת יומא, דר"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה ורב הונא אמר משום פגמו של ראשון, וכבר הבאתי לעיל שיש מן האחרונים שנקטו דרב הונא חולק על עיקר איסור זה ולכן לא ס"ל להא דר"ל. ומאידך הבאתי מה שכתב במרדכי שלא נחלקו כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואי בדידי תליא הוי אמינא דכיון שאין גוללין ספר תורה בציבור משום כבוד הציבור כמו שאמרו שם בגמ', ס"ל לר"ה דאין בזה איסור כלל משום ברכה שאינה צריכה, דכיון דמשום כבוד הציבור אמרו חכמים שאין גוללין, ברכה זו צריכה וצריכה, ודו"ק בזה.

ה

במה אסור לגרום ברכה שאינה צריכה

 

הנה כתבו בתוס' ישנים ביומא (ע' ע"א) "מכאן יש ללמוד דהשוחט בהמות הרבה או עופות ביחד אסור להסיח בין שחיטת עוף לחבירו כדי לחזור ולברך כיון שיכול לצאת בברכה ראשונה". וכך כתבו בתוס' עוד במסכת מנחות (ל"ו ע"א) ובחולין (פ"ז ע"א) ובתורת הבית לרשב"א סוף בית א', עי"ש.

ועוד מצינו הלכה זו בהלכות תפילין דכתבו התוס' במנחות שם דמהאי טעמא אסור לשוח בין תפילין ש"י לתש"ר משום שגורם ברכה שאי"צ. וכ"ה בשו"ע סימן כ"ה ס"ט ועי"ש בבית יוסף.

ויתירא מזו כתב שו"ע הרב סי"ג דמזה הטעם תיקנו להניח את שתי התפילין בסמיכות זל"ז כדי שלא להרבות בברכות ושלא לגרום ברכה שא"צ, שהרי באמת שתי מצוות הן, עי"ש.

והנה לכאורה יש לדייק מלשון התוס' ישנים ביומא דאין בזה קפידא כשהוא מפסיק בשיחה בין שחיטת בהמה לבהמה ובין עוף לעוף אלא כאשר כל כוונתו רק כדי להרבות בברכות אבל אין קפידא אם הוא משיח לפי דרכו, שהרי כתבו "אסור להסיח בין שחיטת עוף לחבירו כדי לחזור ולברך".

וכך נראה לכאורה גם מלשון הרא"ש (חולין פרק ו' סימן ו') "מסתבר דכל היכא שיכול לפטור את עצמו בברכה אחת אסור הוא לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת כדמוכח ביומא וכו'". הרי דאין בזה איסור אלא כאשר כונתו כדי לברך ברכה אחרת, ומשום דאין להרבות בברכות ללא צורך. אבל אם אין כונתו להרבות בברכות אין בזה קפידא.

אך באמת אין לזה מקור כלל ואי אפשר לאומרו. שהרי כל עיקר מקור איסור זה במסכת יומא בקריאת כה"ג ביוה"כ ושם הרי אילו היה קורא מן הכתוב בספר תורה שני לא היה זה כדי להרבות בברכות אלא כדי לקרוא מתוך הכתב. ואעפ"י כן לא עשו כן משום שאסור לברך ברכה שאינה צריכה.

וע"כ דלאו דוקא נקטו כדי לחזור ולברך, ועיקר כונתם דאסור לעשות כן משום שיצטרך לחזור ולברך. ואפשר עוד דכונתם דאסור להפסיק בשיחה אם יש בשיחה זו כדי לחייבם לחזור ולברך. ובמקומות רבים מצינו לשון זה כאשר הכונה למדה ושיעור, כהא דברכות (נ"א ע"ב) "ועד מתי מברך… כדי שיתעכל המזון שבמעיו" וכהא דסוטה (ד' ע"א) "כמה שיעור סתירה… כדי מזיגת הכוס… כדי לצלות ביצה", וכהא דבבא בתרא (כ"ז ע"ב) "אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו", וכן בגיטין (כ"ז ע"ב) "איזה שלא לאלתר… כדי שתעבור שיירה ותשרה", וכך רבות בש"ס.

וזו כונתם שאסור להפסיק בשיחה שיש בה כדי לחזור ולברך, אבל בשיחה שאין בה כדי לחייבו לחזור ולברך כגון השח בענין השחיטה והתפילין אין איסור, ודו"ק בזה.

ו

במה מותר לגרום ברכה שאינה צריכה

הנה מצינו בכמה אנפין שמותר לגרום ברכה שאינה צריכה, ונבאר:

א. הנה נחלקו הראשונים אם מותר לענות דברים שבקדושה כגון קדיש וקדושה בין תפילין ש"י ותש"ר כמבואר בבית יוסף סימן כ"ה. דעת הרשב"א בשו"ת (חלק ה' סימן י"ג) דמותר ואין זו ברכה שאינה צריכה שהרי לא בכדי גרם ברכה זו, אלא כדי לענות כמצותו. אך דעת הרא"ש (הלכות תפילין סימן ט"ו) שגם בזה אסור לברך ברכה שאי"צ וכך נפסקה הלכה בשו"ע שם סעיף י'.

ב. נחלקו הראשונים אם מותר לחלק סעודתו לשנים כדי לקיים מצות שלש סעודות. התוס' בשבת (קי"ח ע"א ד"ה במנחה) כתבו דיש מחלקים סעודת שחרית ומברכים ברכת המזון באמצע הסעודה כדי לצאת ידי חובת סעודה שלישית, והתוס' דחו דבריהם גם משום דהוי ברכה שאינה צריכה, עי"ש.

אך דעת בה"ג שמותר לעשות כן לכתחלה כמבואר בדברי הראשונים (שם קי"ז ע"ב), וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב סימן ד'). ובשו"ע (סימן רצ"א ס"ג) כתב להקל במקום שאם לא יחלק סעודתו לא יוכל לאכול סעודה שלישית אלא אכילה גסה, עי"ש.

ג. נחלקו האחרונים אם מותר לגרום ברכה שאי"צ כדי להשלים מאה ברכות. דעת השל"ה (מסכת שבת) דבשבת ויו"ט כדי להשלים מאה ברכות יכול להניח פירות עד לאחר הסעודה כדי לברך עליהם אף שבימים אחרים היה פוטרן בברכת המוציא ואוכלן תוך סעודתו. והמג"א סימן רט"ו ס"ק ו' חלק עליו. אך גם לשיטתו מותר לכתחלה לצוות על בני ביתו שלא יביאו את הפירות עד לאחר הסעודה כדי להרבות בברכות. ובשם כנסת הגדולה הביא שגם זה אסור משום ברכה שאינה צריכה. ונמצא שלש מחלוקות בדבר.

ומ"מ חזינן דיש מקום להקל לגרום ברכה שאי"צ כדי להשלים מאה ברכות.

ד. כתב בשו"ת שערי ישועה למהר"י זיין דכאשר הש"צ מבדיל בבית הכנסת אסור ליחיד להבדיל לבדו משום דהוי ברכה שאינה צריכה, אא"כ הוא צריך להוציא את בני ביתו ידי חובתן.

והברכי יוסף הביא דבריו (או"ח סימן רצ"ה אות ה') והאריך מאוד לדחות דבריו, דכיון דמצוה זו רובצת עליו אין זו ברכה שאינה צריכה כלל. והלכה כדבריו, ובפרט לפי המבואר בתוס' ברכות (כ"א ע"ב) ובסוכה (ל"ח ע"א) דיש הידור לברך בעצמו ולא לצאת ע"י אחרים, עי"ש.

הצד השוה שבכל הלכות אלה, דאף דלא הרי זה כהרי זה ולאו הא בהא תלי' מ"מ בכל הני יש מי שאומר דכיון שהסיבה לגרום ברכה שאי"צ אינה אלא משום דבר מצוה אין בזה איסור ברכה שאינה צריכה.

ויסוד הדבר דכיון שכל איסור זה משום כבוד שמו הגדול כנ"ל, כל שהכונה רצויה והענין ראוי אין בזה איסור, ודו"ק בכ"ז.

ה. יש לעיין במש"כ הרמב"ם פ"א מהלכות מעשר הט"ז "המפריש מעשר זה מברך תחלה כדרך שמברכין על המצות וכן מברך על מעשר שני ועל מעשר עני ועל מעשר מן המעשר מברך על כל אחד בפני עצמו, ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהן כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות".

הרי לן דאף שכל אחת מן התרומות והמעשרות מצות עשה בפנ"ע וחייב לברך על הפרשת כל אחת מהן, מ"מ אם מפרישן בבת אחת אינו מברך אלא ברכה אחת. וכן חזינן עוד משיטת הרמב"ם בהנחת תפילין שהרי כתב (פ"ד מהלכות תפילין הלכה ד' וה') דתפילין של יד ותש"ר שתי מצוות הן ומברך על כל אחת, אך מ"מ כשמניח את שני התפילין בזה אחר זה מברך רק ברכה אחת.

וכבר נתקשו בדבריו דמאי שנא ממה שכתב בהלכות ברכות (פרק י"א הלכה י') דהמקיים מצוות רבות כאחת אינו מברך "אקב"ו על המצוות", אלא מברך על כל מצוה ומצוה. ובאמת פשוט דעל המצוות אינו מטבע של ברכה כלל, שהרי צריך לברך על כל מצוה ומצוה, אך כאשר מדובר במצוות הדומות זל"ז במהותן ובאופן קיומן מברך ברכה אחת כדמצינו בתפילין ובהפרשת תרו"מ.

אמנם עדיין צ"ב בטעם הדברים. ונראה לכאורה דגם זה משום דאין לברך ברכה שאי"צ, וכיון שיכול לפוטרן בברכה אחת כן ראוי לעשות, ודו"ק בזה.

ויש לעיין בזה בברכת הבשמים, דהנה בסימן רט"ז סעיף ב' איתא דעל עץ מברך בורא עצי בשמים ועל עשב בורא עשבי בשמים, ועל המוסק בורא מיני בשמים, ועל הפירות הנותן ריח טוב בפירות, ומ"מ על כולם אם ברך בורא מיני בשמים יצא. ולכאורה משמע דאין זה אלא בדיעבד אך לכתחלה צריך לברך על כל מין ברכתו הראויה אף אם רוצה להריח את כולם בזה אחר זה, ומאי שנא מתפילין והפרשת תרו"מ. ולא מסתבר כלל לחלק בזה בין ברכת המצוה לברכת הריח דמה בין זל"ז.

ובאמת מצינו אף בברכת הנהנין דמברך ברכה אחת וכוללן יחד אף במה שחייב לברך על כל מין ומין, בברכת מעין שלש דאם אכל מזונות ופירות משבעת המינים ושתה יין כוללן בברכת מעין ג', וגם בזה צ"ע למה אינו מברך על כל אחד בפנ"ע.

ונראה לכאורה דבכל דבר שהרגילות שהם באים ביחד מסתבר שמעיקרא תיקנו לברך ברכה אחת על כולן. ומשו"כ מברך ברכה אחת על תש"י ותש"ר ועל הפרשת תרו"מ, דמטבע הדברים שמפריש את התרו"מ כשבא לתקן פירותיו וכן בתפילין. וכך גם במעין ג' דמסתמא כך נהגו לאכול בחדא מחתא מזונות ופירות ולשתות יין. משא"כ בברכת הריח דרק במקרה נצטרפו יחד ומשו"כ מברך על כל אחד ואחד ברכתו המסויימת.

אמנם באמת שאני ברכת מעין ג' דמ"מ מזכיר על המחיה על המזונות, על הפירות על שבעת המינים ועל פרי הגפן על היין משא"כ בתפילין ובתרו"מ שאינו מזכיר כלל בברכתו שיש כאן מצוות חלוקות, ודו"ק.

ושו"ר בשערי תשובה (רט"ז ס"ק ב') שהביא מהחיד"א במחזיק ברכה ששמע מחכם אחד דגם בבשמים אם הריח את כולם בסמיכות כוללן יחד ומברך "בורא עצי ועשבי בשמים". אלא שנתקשה אותו חכם דלא מצינו כן אלא בברכת מעין שלש, וכתב ששוב מצא ברמב"ם לגבי הפרשת תרו"מ שאין מברכין על כל אחד, עי"ש.

ודבריו תמוהים, דאין זה דומה למש"כ הרמב"ם, דהלא לגבי הפרשת תרו"מ לא כתב הרמב"ם שצריך לברך "על הפרשת תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני", אלא מברך על הפרשת תרו"מ ומסתבר טפי אפוא דאם באנו לדמות ברכת הריח לברכת המצוה יש לברך בורא מיני בשמים, וצ"ע, ודו"ק בכ"ז.

[עפ"י שיעורו של הגר"א וייס שליט"א תשע"ג]