ההקדמה
למתן תורה
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל
אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ד' אֶת יִשְׂרָאֵל
מִמִּצְרָיִם". אומר רש"י (ד"ה וישמע יתרו): "מה שמע שמועה ובא?"
כלומר, מה גרם לו שיבוא? "קריעת הים ומלחמת עמלק". פה התורה קוראת לו "כֹהֵן
מִדְיָן" ו"חֹתֵן מֹשֶׁה", ובהמשך כתוב "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן
מֹשֶׁה", ללא 'כהן מדין', ואח"כ "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ
יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ", ו"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ", בלי כהן
מדיין ובלי יתרו, ואז "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה". השמות כל
הזמן מתחלפים, וצריך להבין למה.
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם
וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת
כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה
לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד
עָרֶב", ואומר רש"י (ד"ה חותן משה): "חותן משה - דרך כבוד קראו
הכתוב, חותנו של מלך". כלומר, יש פה תהליך - תחילה היה יתרו " כֹהֵן מִדְיָן",
שעבד את כל הע"ז שהיתה בעולם (רש"י יח, יא ד"ה מכל האלהים), ולאט לאט,
כשהתקרב למשה, יורדים הכינויים, עד שבסוף התורה קוראת לו "חֹתֵן מֹשֶׁה",
דרך כבוד, דהיינו - זהו השם הנעלה ביותר שלו. מה הנקודה? ברור שיתרו חיפש את האמת,
הוא היה מיועצי פרעה, והכיר את כל הע"ז שבעולם, עד שמצא את אלקים. ואע"פ
שיתרו שמע כל מה שעבר על ישראל, משה סיפר לו שוב, ומסביר רש"י (יח, ח
ד"ה ויספר) שעשה זאת "למשוך את לבו לקרבו לתורה", כי משה חשד שמא הגיע
יתרו כי שמע שהחתן שלו כזה 'בעל מופת', שקרע את הים, ונלחם בעמלק, יש לו כזה 'באבא'
בבית ולא יבקרו? אמר לו משה: עזוב את השטויות! רוצה לשמוע את האמת? הכל במגמה לקרבנו
לתורה - כל מה שנעשה ביצ"מ ומלחמת עמלק, הכל למטרה ש"תעבדון את האלקים על
ההר הזה" (שמות ג, יב). אם אתה מאמין ב'אותות ומופתים', מקומך באדמת בני חם, כי
הם רק אמצעי להתקרב לד', ולא תכלית עצמה. זו ההקדמה למעמד הר סיני – האמירה שכהן מדין,
מיועצי פרעה, יכול להיות ליועצו של משה רבינו. ולכן כאשר מספרת התורה על הצעתו היא קוראת לו "חותנו של מלך".
קריעת
הים ומלחמת עמלק
מה שגרם ליתרו לבוא זה "קריעת הים ומלחמת עמלק". למה
הוא חיכה למלחמת עמלק? מפני שבקריעת הים, כפי שהזכרנו, ד' אמר "מה תצעק אלי דבר
אל בני ויסעו" (שמות יד, טו), גם עם הקטרוגים ש"אלו ואלו עובדי ע"ז",
בזכות סגולת ישראל בקע ד' את הים, כפי שהבאנו
מהרב חרל"פ בהגדה של פסח. אז יתרו שמע על סגולת ישראל, שלא נמדדת ע"פ
המעשים, והוא חשב שהכל אלוקי, מרומם, "ראתה שפחה על הים", אך מי אמר שיש
להם כח לדברים מעשיים? ולכן רק כשהוא שמע גם על מלחמת עמלק, שמשה אמר "בחר לנו
אנשים" (שמות יז, ט), הוא בא. יש תא שמע ויש ותא חזי.
המשנה בר"ה (ג, ח) אומרת: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה
או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם
לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין", ושואל המהר"ם בן חביב
בספרו כפות תמרים, שהרי כתוב בפסוק "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"
(שמות יז, יא), וא"כ הניצחון תלוי בידי משה, ואך המשנה אומרת שהוא תלוי בשעבוד
הלב של ישראל? ומסביר שודאי שהניצחון תלוי בהרמת ידי משה, אך מתי יש כח למנהיג להרים
ידיו, כדי שעם ישראל ינצח? כאשר ישראל משעבדים ליבם לאביהם שבשמים. גם מנהיג כמו משה
צריך כח מהציבור, כי כשהציבור מנותק השליח אינו יכול לפעול.
אומרת התורה: "מה שמועה שמע ובא"? גוי שבא מרחוק איננו
יודע שיש קשר בין הרוחניות לגשמיות, נראה לו שאלו שתי קצוות שונים, ולכן היה צריך
יתרו לשמוע גם על המעשה השמיימי של קריעת ים סוף, "ראתה שפחה על הים", אך
גם שזה משפיע עליהם, כך שמשה יכול להרים את ידו "וגבר ישראל". הוא היה
צריך לשמוע שיש לנו את השילוב, הכוח הרוחני שמשפיע גם על הדברים האחרים. בעל חובת הלבבות
כותב שככל שעסוקים יותר בגוף, הצד הרוחני מתגמד, כאילו הכח הרוחני והכח הגשמי הם
שני דברים סותרים. אדם שמתעסק בפיתוח הגוף – יורד ערכו הרוחני, ואילו ככל שאדם יותר
רוחני, הצד הגשמי תופס אצלו פחות. כותב הרב במאמרי ראיה, שכל זה ביחיד, ולא באומה
שמתחדשת. אצל האומות הגוף והרוח עומדים בסתירה אחד לשני, אך אצל עמ"י התגבורת
של הרוחניות היא כדי להשפיע על הגשמיות, לקדש ולרומם את החומר, ואין סתירה בין הדברים.
את זה יתרו לא תפס, ולכן הוא היה צריך לשמוע שבעמ"י אין זה כפי שהורגל, ואחד משלים
את השני.
שמיעה - הפנמה
"מה שמועה
שמע ובא". הרי כל האומות שמעו על הניסים, ולמה רק יתרו בא? מפני שהחכמה איננה
לשמוע באוזן, חזל אומרים "לא שמיע לי, כלומר - לא סבירא לי" (עירובין
קב, ב; ועוד). שמיעה זו הבנה והפנמה, שאדם קולט את הדיבור והרשמים, והוא מפנים אותם
פנימה והם בונים אותו. לא כל שמיעה משפיעה על האדם. יכול אדם ללכת על הפסים של הרכבת,
והיא מתקרבת וצופרת, ושואלים אותו האנשים: אתה לא שומע את הצפירה? והוא עונה: אני שומע.
זה לא נקרא שמיעה, שמיעה פירושה להפנים את משמעות הצפירה, ולזוז. וזהו כח השמיעה שהיה
ליתרו. כתוב באבות (ב, ח) על רבי יוחנן בן זכאי: "אשרי יולדתו", ומסביר רבי
עובדיה מברטנורא (ד"ה אשרי יולדתו) שכשהוא היה תינוק בעריסה לקחה אותו אמו לבית
מדרש כדי שישמע את הלימוד. מה הוא מבין? אלא שיש דברים שגם תינוק יכול לקלוט.
גנב שנמכר בגנבתו ורוצה להישאר אצל האדון, רוצעים את אוזנו, ומסבירה
הגמרא (קידושין כב ע"ב) ש"אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי
"כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע".
והרי חטאו שהוא גנב! אלא שהשורש הוא באוזן. אם הוא היה מאמץ את כוח השמיעה שלו, היה
זה משפיע גם על המעשים, וכשהידיים עצלות זה מפני שהשמיעה לא הייתה אותה שמיעה שהיתה
ליתרו. וכן בפרק ו באבות (מ"ה), שאחד מארבעים ושמונה קנייני התורה הוא "שמיעת
האוזן" - תשמע את התורה! וכך התפלל שלמה המלך "ונתת לעבדך לב שׂמע" (מלכים
ג, ט). מה פירוש לב שומע? אדם שומע באוזן, אך יש שמיעה עמוקה יותר - להפנים את מה ששומעים.
ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ומסביר הרב באורות התורה (ח, א) שעשו זאת כדי להבליט לנו
שלימוד התורה איננו על מנת לעשות, אלא יש ערך בעצם הלימוד, ולכן הקדימו ישראל את העשייה
לשמיעה, שאם היו אומרים קודם שישמעו, ואז מוסיפים שייעשו, היינו חושבים שהעיקר הוא
העשייה, אך הם הקדימו עשייה, לומר שהשמיעה איננה כלולה בעשייה והיא ערך בפני עצמו,
יש אנשים ששואלים: למה ללמוד קודשים וטהרות? והרי אין כיום טומאה וטהרה ובית מקדש!
אך אין זה נכון! כל דיבור ודיבור שבתורה מרומם את האדם, והוא המזון רוחני שלו. והנטיעה
הראשונית של הדברים היא באוזן. ולנו יש אוזן שהיתה בהר סיני. שמיעת הקולות בהר סיני
זו איננה שמיעה חד פעמית, אלא "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט), וכפי
שמפרש התרגום "ולא פסק". כתוב: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב
ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב), ומסביר בעל ספר חרדים
(בפרק עג) שכל מחשבה והרהור טוב שיש לאדם במשך היום, הוא מכח הבת קול הזו, שיוצאת בכל
יום מחורב. לא שומעים אותה באוזן אלא בשמיעה פנימית. הגמרא בר"ה (כז
ע"ב) אומרת שמי ששם שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, כיון שהוא קול נקי.
ויש שמפרשים שאם אדם שומע את קולו הפנימי של השופר, כדברי הרמב"ם ש"אף על
פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים
הקיצו מתרדמתכם...", יצא. כל העמים שמעו על הניסים שהיו ביציאת מצרים, "שמעו
עמים ירגזו" (שמות טו, יד), אך זה לא פעל עליהם, ורק יתרו זכה לשמיעה אחרת, כי
הוא חיפש את האמת. ולכן גם זכה יתרו שבמקום להיות מיועצי פרעה הוא נותן עצות למשה,
ומשה אף מקבל אותם. הוא זכה מה שלא זכו בנות צלפחד, שגם להם נתגלגלה זכות ועל ידן חידשו
פרשיה בתורה, בכ"ז רק על יתרו נאמר ש"יתר פרשה בתורה" (רש"י,
שמות יח, א ד"ה יתרו). יתרו חיפש את האמת, ולכן עצתו התקבלה, כי היא נבעה ממקור
אמיתי, ולכן דווקא בזמן נתינת העצה אומרת התורה שהיה "חותנו של מלך", שהגיע
לשיא האמת בחיפוש אחרי האלוקות[1].
בהמשך יתרו מתווכח עם משה ואומר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי
אלך" (במדבר י, ל). ולמה הוא כ"כ רצה לחזור? אמר יתרו למשה: זו 'חכמה' שאני
אשאר כל הזמן כאן? אני רוצה להשפיע את תורתי בארצי ומולדתי! הגר"א כותב
שכשכתוב בתורה הליכה, פירושה התעלות, שאדם לא עומד, אלא מתקדם. אמר יתרו: אחרי מה שראיתי,
אחרי מה שלמדתי, אני יודע שהמגמה היא ללכת, שהתורה תתמשך בכל מקום! ואפילו בארצי
ומולדתי אני יודע שאמשיך את מה שספגתי כאן.
את אותו עקרון אנו פוגשים אצל שמואל ושאול. כששאול הצטווה להכות
את עמלק, הוא ריחם על הצאן, ואמר לו שמואל: "לא שמעת בקול ד'" (ש"א
טו, יט). למה מודגשת השמיעה, והרי עיקר החטא היה כפי שהתבטא למעשה, שחמל על הצאן והבקר?
החת"ס כותב ששאול המלך טעה כי אמר שקודם צריך לעשות הסברה טובה, שהרי מה הערך
לעשות את רצון ד' בלי שהציבור מבין זאת? ואמר לו שמואל: על זה אתה מאבד את המלכות!
כשיש עליך ציווי להילחם, א"א לעכב זאת בגלל שמשרד ההסברה לא עשה מספיק הפצה! זה
לא עילה לעכב את דבר ד'! אין זה בגלל שחמלת, השורש התחיל מזה שלא שמעת, כי מתי רואים
שהשמיעה אמיתית? כשהיא באמת מתבטאת בעשייה בפועל, ואם לא עשית, סימן שמראש לא שמעת!
ולכן גם אומרת הגמרא ש"חירשו - נותן לו דמי כולו" (ב"ק פה
ע"ב), כאילו הרס את כל כולו.
פרטיותו
של אדם כללי
למה משה לא חשב מתחילה לעשות כעצת יתרו? בגמרא (שבת י
ע"א) מספרת: "רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא
חליש לבייהו", מסביר רש"י (ד"ה חליש; תנא) שלא אכלו כל היום, או שלא
למדו כל היום, "תנא להו ר' חייא בר רב: "ויעמד העם על משה מבוקר ועד ערב",
וכי תעלה על דעתך שמשה עומד עליהם מבוקר ועד ערב?! אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת
לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לד' במעשה בראשית". הגמרא
אומרת שמשה לא באמת שפט מבוקר ועד ערב, אלא רק שעה אחת, אז א"כ למה אמר יתרו "נָבֹל
תִּבֹּל"? אלא שמי שמכיר את עולם הדיינות, יודע שהמאמץ הרוחני שמוטל על
הדיינים הוא כל כך גדול, שגם משעה אחת ביום ניתן 'לנבול'. יש מאמצים רוחניים גדולים
כאלה. [לפני שהיה אבי זצ"ל מעביר שיעור כללי, שהיה יושב עליו כל היום, היה לוקח
שני כדורי אקמול, וכשהגיע הביתה היה הולך לנוח כאילו שהרים משקולות. גם מאמץ רוחני
הוא מאמץ.] ומבאר הרב בעין איה (שבת, פרק ראשון, ט) שישנם אנשים שהם כ"כ אידיאליסטים,
שכל מגמת החיים שלהם לטובת הכלל, אך אינם יודעים שלפעמים למען טובת הכלל צריך גם הוא
עצמו ללמוד ולשמור על כוחו, מפני שכך תגדל טובת הכלל. כשהיו שואלים את הרב ישראלי שאלות
בביתו הוא היה מקצר מאוד בתשובותיו, והיה עונה בדלת. שאלתי אותו פעם למה הוא כ"כ
מקצר, והוא ענה לי: אתם רוצים שיהיה לכם הרב ישראלי? תנו לו ללמוד. גם תלמידי חכמים
אינם הפקר. (וכמובן אסור לפגוע בכבודם, ואוי לו למי שמתגלגל על ידו בזיון תלמידי חכמים.
אף אחד בהיסטוריה היהודית לא יצא נקי אחר שפגע בכבוד ת"ח, ואפילו בערב
בחירות...). ר"ח ורבה היו אידיאליסטים ומסרו את כל כוחותיהם לטובת הכלל, ביום
ובלילה. אמר להם ר' חייא בר רב: תלמדו ממשה, שהתורה מעידה שקיבל את עצת יתרו, וזה לא
בא על חשבון המחשבות האידיאליות שלו. כשאדם דואג לעצמו גם בגשמיות, זה במגמה שיהיה
לו כח להשפיע על הכלל, ואין סתירה ביניהם.
זו גם נפק"מ להלכה: הולכי דרכים ההולכים לדבר מצווה פטורים
מסוכה, גם ביום וגם בלילה, אע"פ שהולכים רק ביום (סוכה כו ע"א), ומסביר הראבי"ה
שגם השינה של העוסק במצווה נחשבת לעסק במצווה. למה הוא ישן? כדי שביום יוכל להמשיך
בהליכה של המצווה. ולכן אומר ר' חייא בר רב: דווקא בגלל שכל דאגתכם היא לטובת הכלל
באמת, אתם צריכים לדאוג שיהיו לכם הכוחות לפעול טובת הכלל.
כתוב בתוספתא שפועל חייב לעבוד את אדונו בכל כוחו, מה זה בכל כוחו?
הכוונה היא שצריך לאכול כשצריך ולישון כשצריך כדי שיוכל לעבוד את אדונו בכל כוח. יעקב
אמר: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן" (בראשית לא, ו)), ואומר התורה
תמימה (שם ד"ה בכל כוחי), שמכאן לומדים שפועל צריך לדאוג שיהיה לו כח. גם בעבודת
ד' זה אותו דבר - יחידי סגולה עובדים בסיגופים בשביל הרבים, אך זו איננה דרך לרבים.
לכן דווקא אחרי ששמע יתרו על קריעת הים, על הגובה הרוחני שאפשר
לשאוף אליו, ועל הורדתו לעולם המעשי במלחמת ישראל, שכאשר ישראל משעבדים את ליבם, יש
כח למשה להרים ידיו, הוא ידע להמשיך את הקו הזה הלאה בעצתו. זה מה שהוא ראיתי בקריעת
הים ובמלחמה, וגם אתה בדאגתך לציבור, אינך יכול לעשות זאת בצורה שהעם עומד עליך מהבוקר
עד הלילה. גם אתה צריך ללמוד ולעשות דברים מתוך מגמה כלל ישראלית, כדי להשפיע על העם.
שאדם לא ישאיר את כל מה שיש בו לצורך עצמו, אלא שפניו יהיו אל העם.
מידת
האמת
ומה עניינה של נקודת האמת הגדולה, שהיתה ליתרו? הגמרא (סנהדרין
צז ע"א) מביאה שרבא אמר: מתחילה סברתי שאין אמת בעולם, עד שבא אלי ת"ח בשם
רב טביומי, שראיתי שאפילו אם היו נותנים לו את כל האוצרות שבעולם, הוא לא היה משנה
בדיבורו. ופעם אחת נזדמן אותו אדם לעיר שנקראת קושטא – אמת, שתושביה לא היו משנים מדיבורם
ולכן לא מת שם אף אחד קודם זמנו, ופעם נכשל בשקר, ול"ע קרה מה שקרה. וכן כתוב
(מכות כד ע"א) על רב ספרא שהיה "דובר אמת בלבבו", שפעם אחת בא אליו
סוחר שרצה למכור לו משהו ולא שם לב שהוא באמצע התפילה, וחשב שהוא לא עונה לו כי המחיר
יקר מדי, אז הסוחר העלה את המחיר, וכשרב ספרא גמר את התפילה הסכים לקנות ממנו במחיר
הראשון בלבד. והאור החיים הק' כותב על הפסוק "לא יחל בדברו" (במדבר ל,
ג) שאדם שהגיע לדרגה שלא מחלל דיבורו, שכשאומר כן הכוונה רק כן, ולא זה רק לא, אז "כל
היוצא מפיו יעשה" - כל ברכותיו ואיחוליו מתקיימים.
לפני ששאול הלך להילחם נגד פלישתים, הוא שאל את ד' באורים
ותומים, אך הוא לא ענה לו. הלך לבעלת אוב, והיא העלתה לו את שמואל, וכשעלה שמואל הוא
שאל את שאול: "למה הרגזתני להעלות אותי?" (ש"א כח, טו) - הרי ד' הסיר
את המלכות מעליך ונתנה לרעך דוד. וכתוב במדרש תנחומא ששאול המלך בא בטענה לשמואל, עכשיו
אתה אומר לי שמי שיירש אותי זה דוד? הרי בזמנו אמרת לי, רק ביטוי סתמי, "לרעך
הטוב ממך" (ש"א טו, כח), ולא אמרת שזה דוד! וענה שמואל לשאול: אני פחדתי
שאם אומר לך את כל האמת אתה תהרוג אותי, אך עכשיו אני כבר בעולם האמת, בו אין זיופים.
אנו מדברים על שמואל הנביא, השקול למשה ואהרון, ובכ"ז הוא מעיד על עצמו שההמצאות
בעולם השקר גרמה לו לא להגיד לשאול ש"רעך הטוב ממך" הוא דוד! מפני שהאטמוספרה
של דברים לא אמיתיים משפיעים אפילו על שמואל הנביא.
אך במקום אחר כתוב אחרת: "ורוח אלוקים לבשה את זכריה בן יהוידע
הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר האלוקים למה אתם עוברים על מצוות ד' ולא תצליחו
ויקשרו עליו וירגמו בו אבן בחצר המלך בחצר בית ד'" (דה"י ב, כד, כ). זכריה
בן יהוידע אמר נבואה, והרגו אותו כי היא לא מצאה חן בעיני השומעים. ואומר רש"י
(ד"ה מעל העם) שזכריה עמד מעל העם, גבוה, כדי להשמיע את קולו בחזקה. הוא לא נתיירא
מאף אחד וסמך על כך שלא יהרגוהו, שהרי הוא כהן, נביא, חתן המלך, והיום יום
הכיפורים, אך בכ"ז רגמוהו. לעומת זאת, על ירמיהו הנביא כתוב בדיוק הפוך: ד'
ציווה עליו ללכת לחצר בית ד' ולהתנבא על החורבן, ואמרו לו הכהנים שדינו מוות, וענה
להם ירמיהו: "ואני הנני בידכם עשו לי כטוב וכישר בעיניכם. אך ידע תדעו כי אם ממתים
אתם אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם ואל העיר הזאת ואל ישביה כי באמת שלחני ד' עליכם
לדבר באזניכם את כל הדברים האלה" - אני לא אומר מעצמי, אני לא בא בגלל כוחי, אלא
רק בגלל שבאמת שלחני ד' אליכם, ואכן הם לא הרגו אותו. "צדק צדק תרדוף" (דברים
טז, כ), מסביר הקוצקער שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק. אם אדם מסמן את המטרה
האמיתית, אך מגיע אליה בדרכים שאינם אמיתיות, אין לו סייעתא דשמייא. ירמיה דבק
באמת – "כי ד' שלחני", ולא הוזק.
למה יתרו נקרא כך? אומר רש"י (יח, א ד"ה יתרו): "על
שם שיתר פרשה אחת בתורה - ואתה תחזה". יתרו כתוב בשמו גם כמה פסוקים קודם, ולמה
רשי אומר שהפרשה אותה ייתר יתרו זו דווקא פרשת אתה תחזה? הרב'ה הזקן מגור: קודם
יתרו רק אמר מה לא טוב, וזה
לא נקרא לייתר פרשה בתורה. הכי קל זה להעביר ביקורת, אך בא נראה אותך אומר משהו חיובי,
מה כן לעשות. לא כל אחד זוכה לזה, אך יתרו אמר גם עצה חיובית - "ואתה תחזה".
זה נכון גם כל אחד לעצמו, יש אנשים שהם אלופים בלקטר, אך כשזה מגיע ל'למעשה', צריך
להיות אמיתי לפחות כמו יתרו כדי להגיד את העצה הנכונה, ולא להסתפק רק בלא טוב, ואני
לא מתכוון לאף אחד. צריך מישהו שיצעוק ויתריע. כשיסדו בזמנו את הכנסייה הגדולה של אגו"י,
הרבי מבעלז לא רצה להצטרף, והוא הסביר שזה לא טוב שכולם יהיו בפנים, צריך מישהו
שיהיה מבחוץ שיתריע, כי יותר קל להתריע מבחוץ. כשהרב'ה הקודם מבעלז, שהיה קדוש ומופרש,
השהגיע לארץ, הוא הגיע בחולשה כ"כ גדולה והביאו רופא שיבדוק כיד לחזק אותו. אמר
לו מנהל שערי צדק: אתה צריך להכפיל את כמות האוכל שאתה אוכל. ענה הרב'ה: אני לא באתי
לעולם בשביל תאוות! זה היה עולם המושגים שלו. אומר השל"ה הק', שכל פרשה ופרשה
אפשר ללמוד ממנה דברים לעניינים הציבוריים שיש באותו שבוע, ומה שאנו נשתדל ללמוד זה
שלפני קבלת התורה יש את הדרך ארץ שקדמה לתורה. יתרו בא אחרי מתן תורה, אך מסופר
עליו כאן? מפני שמיתרו אפשר ללמוד את הדרך ארץ שקדמה לתורה, שצריך לתת את העצה הטובה
ולא רק את הביקורת. וכשאדם מגיע בהכנה נפשית טובה, בצד המידותי שלו, התורה שורה
עליו.
שבת שלום!
b נכתב על דעת השומעים a
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה