הרב יגאל לרר שליט"א

שירת המלאך שנאבק עם יעקב אבינו

בפרשת וישלח בהתאבקות המלאך עם יעקב אבינו כתוב (בראשית לב, כז): "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". וכך איתא בגמרא (חולין צא:): "אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו. מסייע ליה לרב חננאל אמר רב, דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ד' צבאות". ומפרש"י: "שלשה כתות חדשים מיום אל יום", ובתוספות: "וכן מסתמא לא היו אומרים שירה אלא פעם אחת". דהיינו, המלאך שהתאבק עם יעקב אבינו, באותו בוקר שעלה השחר הגיע זמנו לומר שירה. לשם כך נברא, ולכך היה מיועד מתחילת בריאתו.

אם כך, נשאלת השאלה, אותו מלאך שהיה עליו לבצע את המטרה לשמה הוא נברא - לשיר את השירה 'קדוש' פעם אחת כל ימי בריאתו, מדוע מצא לנכון ללכת להתאבק עם יעקב אבינו דווקא בלילה לפני אמירת השירה, ולקחת סיכון שאולי יאחר את זמן אמירת השירה, אותה שירה שכל בריאתו מיועדת לה? עד כדי כך שהיה צריך להתחנן ליעקב אבינו "שלחני כי עלה השחר - הגיע זמני לומר שירה".

שירת אומות העולם על נסים ונפלאות של ישראל

איתא בגמרא (פסחים דף קיח:): "אמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלח לו רבי: אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך. שלח לו, כך אמר אבא: מאי דכתיב (תהלים קיז) "הללו את ד' כל גוים", אומות העולם מאי עבידתייהו (מפרש"י: לשבוחי, משום דגבר עלינו חסדו, הא עלן לשבוחי!)?". הגמרא שואלת על הפסוק "הללו את ד' כל גויים גו'", אם הקב"ה עושה לנו חסד, מה עניינם של אומות העולם לומר שירה? אומרת הגמרא: "הכי קאמר: הללו את ד' כל גוים - אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו".

·       הקשה מרן הרי"ז הלוי בחידושיו על תהילים (פרק צח), לכאורה תירוץ הגמרא לא מובן, הגמרא שאלה על אומות העולם מה עניינם לומר שירה על נסים של עם ישראל. ומתרצת, שהם צריכים לומר שירה וכל שכן אנחנו. אבל עדיין קשה, אומות העולם מאי עבידתייהו לומר שירה על נסים שגבר עלינו חסדו? וזה לשונו שם (עמוד נה): "...הרי דמפרשים רש"י ורשב"ם, דגם לפי שינויא דגמ' כל התשבחות האלו בשביל הנפלאות שעשה עם ישראל. ולכאורה יפלא, הלא זו היא קושית הגמ' דמאי עבידתייהו דאוה"ע לשבוחי על זה!".

נסים ונפלאות בבחינת גילוי שכינה בעולם

ישנם שני תירוצים ידועים על השאלה הזאת. הגרי"ז עצמו מתרץ, שהנה יש שתי בחינות של אמירת שירה: יש אמירת שירה על ניסים ונפלאות וגבורות שהקב"ה עושה בעולם, גם אם לא מגיעה טובה לאדם מהניסים והנפלאות הללו. ויש אמירת שירה בגדר הודיה להקב"ה על חסד שמטיב עם האדם. וזהו מה שאומרת הגמרא. הגמרא שאלה, הרי לכאורה אומות העולם לא קבלו את החסד, "כי גבר עלינו חסדו", וא"כ אומות העולם מאי עבדיתייהו לומר שירה? על כך מתרצת הגמרא: "הללו את ד' כל גוים - אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו", ואומר רש"י: "דחזיתו שעשה לי". דהיינו, אומות העולם צריכים לומר שירה גם אם הניסים והנפלאות הללו לא היטיבו עמם, אלא על עצם הניסים והנפלאות שהקב"ה עושה בעולם, שהם רואים שהקב"ה עושה עם ישראל. על כך הם צריכים לומר שירה, על עצם הניסים והנפלאות שהם בבחינת גילוי שכינה בעולם הזה. וכ"ש אנן, שאנחנו צריכים לומר שירה מכוח שני דינים, גם מדין נסים ונפלאות שהקב"ה עושה בעולם, וגם מדין כי גבר עלינו חסדו - מדין ההטבה לנו.

על פי זה ממשיך הגרי"ז שם ומרחיב להסביר את המזמור (שם) "שירו לד' שיר חדש כי נפלאות עשה", שאוה"ע צריכים לומר שירה על "כי נפלאות עשה". אבל אנו אומרים שירה על "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל", לא רק נסים ונפלאות שהקב"ה עושה בעולם, אלא בחינה של זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל.

הגאון ר' אריה ליב פומרנצ'יק (בספרו עמק ברכה עמוד קכד), שהיה תלמידו של מרן הבריסקר-רב, מפרש על פי זה את תפילת 'על הנסים' של חנוכה שאומרים בה: "ואתה עשית לך שם גדול וקדוש בעולמך" - אלו הנסים ונפלאות בעולם, "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה" - זו בחינה נוספת של הטבה לעם ישראל.

כמו כן "הַלְלוּ אֶת ד' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ד' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָ-הּ", שכולל את שתי הבחינות, גם שירה על נסים ונפלאות שהם גילוי שכינה בעולם הזה, וגם הטובה שהקב"ה עושה עִם עַם ישראל.

הנסים והנפלאות בעולם לצורך ישעותם של ישראל

יש תירוץ נוסף על פי דברי הבית הלוי (פרשת ויגש עמ' 48) שכתב בעניין הפסוק "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט), זה לשונו: "והכוונה בזה, דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע"י מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע, רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל, וע"י ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם". דהיינו, הקב"ה עושה ניסים ונפלאות מחוץ לגדר הטבע רק במציאות שעושה ישועה לישראל. על פי זה יש לפרש את תירוץ הגמרא על השאלה למה אומות העולם צריכים לומר שירה על כי גבר עלינו חסדו, משום שזאת ההזדמנות היחידה שהם יכולים לומר שירה על ניסים ונפלאות, כי הקב"ה עושה ניסים ונפלאות רק בהיכי תימצי כאשר גבר עלינו חסדו - ישועה של ישראל.

קיום העולם בזכות ישראל מקיימי התורה

ואפשר לומר תירוץ שלישי לפרש הגמרא בפסחים, שמתרץ גם את השאלה שפתחנו בה, על המלאך שיצא להיאבק עם יעקב אבינו ערב אמירתו את השירה.

בגמרא מבואר שהעולם קיים בזכות קבלת התורה, וכך איתא (ע"ז ג.): "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי -  מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו; והיינו דאמר חזקיה: מאי דכתיב: "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה"? אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה (כשקבלו את התורה בנעשה ונשמע)". זאת אומרת, שהעולם קיים בזכות עם ישראל המקיים את התורה. וכן מביא רש"י בתחילת ספר בראשית: "בראשית ברא אלוקים - בשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב, ג): 'ראשית תבואתו'".

עם זאת, אומות העולם במשך כל הדורות "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהלים פג). כל עניינם של אומות העולם הוא להכרית ר"ל ח"ו את שם ישראל - את עם ישראל. וכך בכל הדורות עד עצם הדור הזה, מפני שאומות העולם אינם מבינים עדיין שטובתו ומציאותו של עם ישראל מקיים התורה, היא בעצם טובתם שלהם, כי העולם המציאותי שלהם ושלנו קיים רק בזכות עם ישראל מקיימי התורה כמו שהבאנו.

כך אומר המהר"ל בספר נר מצווה (עמ' כב): "כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצוה לנו היא המעלה שכלית האלקית, ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל וכל העולם היה בטל".

אם כן, כשהקב"ה עושה איתנו נסים בעצם הוא עושה נסים עם כל העולם כולו. וזהו מה שאומרת הגמרא במסכת פסחים, אומות העולם מאי עבידתייהו? למה הם חייבים לומר שירה על כי גבר עלינו חסדו? אומרת הגמרא, הם עתידים לומר שירה על אותם נסים ונפלאות שהקב"ה עושה איתנו, לאחר שיבינו וישכילו שקיום העולם הוא בזכות ישראל מקיימי התורה. וזהו תירוץ הגמרא, "הכי קאמר: הללו את ד' כל גוים - אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו". שנסים ונפלאות שהקב"ה עושה עמנו הם בעצם נסים ונפלאות שהקב"ה עושה עם כל העולם כולו, שקיום העולם נובע מקיום עם ישראל מקיימי התורה. וכאשר יבינו זאת אומות העולם אזי יאמרו שירה.

כתוב בזוהר הקדוש (בפרשת וישלח): "עד עלות השחר - דאתעבר שולטנותיה ואתחלף. וכך הוא לזמנא דאתי, בגין דגלותא השתא כליליא דמיא, ואיהו ליליא, ושלטא ההוא אבק על ישראל, ואינון שכיבי לעפרא, עד דיסתלק נהורא ויתנהר יממא, וכדין ישלטון ישראל, ולהון יתיהיב מלכותא, דאינון קדישי עליונין". דהיינו, עד עלות השחר - שהשחר מורה על חילוף השלטון בעולם. וכך הוא לעתיד לבוא, שהלילה הוא הגלות, כל ימי הגלות, ימי החושך של עם ישראל, שולט כל העניין של האבק, של הכוחא דשמאלא, של הסטרא אחרא, של כל כוח הרע של אומות העולם - זו בחינה של לילה, ועם ישראל, לצערנו, הגיע עד עפר. עד שיבוא עת השחר, עת הגאולה, והקב"ה יקים את עם ישראל, כמו שכתוב (תהלים קיג): "מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו". אז עם ישראל יהיה בבחינת "ולהון יתיהיב מלכותא, דאינון קדישי עליונין".

על פי זה יש לומר, שזה עניינו של המלאך בהיאבקו עם יעקב. המלאך לא ידע שהגיע זמנו לומר שירה באותו בוקר. אולי הוא ידע שהוא צריך לומר שירה, ואולי לא, מ"מ בודאי לא ידע שהיה צריך לומר שירה באותו הבוקר של 'כי עלה השחר'. הוא יצא להיאבק עם יעקב אבינו בלילה שהוא בעצם המשל של כל הגלות של עם ישראל לדורותיה. בגלות, אותו מלאך הממשיל את אומות העולם, לא הבין שקיום העולם הוא בזכות עם ישראל מקיימי התורה. אבל "כי עלה השחר", כשהקב"ה מקים את עם ישראל מעפר דל, אז אומות העולם יתחילו להבין, ומתחילים כבר ב"ה היום להבין שעם ישראל איננו ככל העמים, שקיום העולם בעצם תלוי בקיום של כלל ישראל, ואם ח"ו כפי שהם יערימו סוד וח"ו היו עומדים עלינו לכלותינו - הרי שלא היה קיום לעולם הזה. ממילא, כשעלה השחר אז הבין המלאך שהוא צריך לומר שירה על כך שיעקב אבינו ניצל, על כך שכלל ישראל ניצולו, כי אז הבין אותו מלאך, שכאמור ממשיל את אומות העולם, שקיום העולם תלוי בקיום כלל ישראל.

לכן י"ל שהמלאך לא בחר סתם ללכת להלחם עם יעקב אבינו קודם אמירת השירה, הוא בחר ללכת להלחם איתו כי אלה ימי הגלות החשוכים. ומתוך ימי הגלות - הגאולה של כלל ישראל המלמדת את אומות העולם כי לעתיד לבוא כולם יכירו וידעו שכל העולם כולו קיים בזכות עם ישראל מקיימי התורה, "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהלים קכו).

והשירה הזאת היא לא שירה מן הדין, כמו שאומר הר"ן בשם רב האי גאון (פסחים דף כו: בדפי הרי"ף), שיש דין של הלל מדין קוראים, זה מה שאומרים בחגים, זהו ההלל שצריך לאמרו להודות להקב"ה מן הדין. ויש דין הלל מדין שירה, אותו הלל שאומרים בליל פסח, שלא מברכים עליו, זה לא הלל מדין קוראים, אלא זו שירה שבוקעת מתוך הלב כהודיה להקב"ה על נסיו ונפלאותיו. וכמו שאומרת הגמרא (פסחים דף קטז.): "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי!". זאת אומרת שיש אמירת שירה שלא צריך למצוא לה מקור, יש אמירת שירה שהיא בוקעת מתוך הלב, מתוך הכרת הטוב שיש לכלל ישראל להקב"ה על הנסים והנפלאות, כי גבר עלינו חסדו.

ויהי רצון שאומת העולם יניחו לכלל ישראל, שנוכל לשבת כאן לבטח בארץ ישראל לעסוק בתורה ובמצוות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ונזכה בע"ה למה שכתוב בהרחבה בעניין ליל פסח, שזהו לילה מיוחד במינו, שעושים בו זיכרון לשני דברים מהופכים. יש בו דברים 'זכר לחירות', כלשונו של הבית הלוי בפרשת בא, כמו פסח ומצה, ויש דברים 'זכר לשעבוד', כמו מרור וחרוסת.

היום הזה - "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", אנחנו, הדור שלנו, הדור הקודם והדורות הבאים, צריכים להודות להלל לשבח ולפאר למלך מלכי המלכים הקב"ה שזיכה את הדורות שלנו לבוא מהגלות - מקימי מעפר דל.

הגאולה מתוך השעבוד

האזכרה של יום השואה ושל יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי הטרור, שמתוכה השירה וההלל להקב"ה, בדיוק כמו אותה אזכרה בליל פסח, שאנו מודים על תחילת גאולתם של כלל ישראל, וכמו שאומר המהר"ל (בספר גבורות ה'), שיציאת מצרים היא בחינה של יסוד הגאולות העתידות. אם כן, כמו שבהלל שבפסח מזכירים, מצד אחד את המרור והחרוסת, ומצד שני את הפסח והמצה - מצד אחד את השעבוד, ומצד שני את הגאולה, כך גם בימים האלו, מזכירים את אותו שעבוד, את אותו 'מעפר דל', ומתוך כך מזכירים את ה'מקימי' - שהקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל. וזכות גדולה היא לנו שנולדנו למציאות הזאת ואשרי מי שזוכה לכך.

ויקוים בנו בע"ה שתהיה ברכת הגאולה בבחינת 'אמת ויציב', ולא בחינה של 'אמת ואמונה', שהרי אמת ואמונה של ברכת גאל ישראל שאומרים בלילה היא בחינה של אמירת ברכת הגאולה בלילה המסמלת את הגלות, ולכן היא בבחינת אמת ואמונה על הגאולה העתידה. ואנחנו מתפללים ומקווים בע"ה, שהגאולה שאנו חווים אותה יום יום ושעה שעה תיהפך לבחינה של גאולה של ברכת הגאולה ביום המסמלת את הגאולה - "כי עלה השחר" - בבחינת 'אמת ויציב', לקראת הגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.

הרב אבינעם זומר שליט"א

כי טובים דודיך

למשמעות יום העצמאות בימי הספירה^*

 

הצורך בבירור היעד בהקמת המדינה

"שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה" – שלשה שלבים.

בשנים הראשונות במדינה ההרגשה היתה 'שהחיינו'. לאחר המציאות שעברנו בשואה הרגישו שעכשיו מתחילים לחיות, תחיית העצמות היבשות, 'תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה' (תהלים קב, יט). גם הפחד מהערבים מסביב היה מרצונם להשמיד אותנו שנפסיק להתקיים.

ובשלב השני 'וקיימנו' – אין חשש למלחמה קיומית אלא רק מטרור, וההרגשה שאנו ודאי קיימים ועוסקים בבנין המערכות הפנימיות.

אלא שיש גם 'והגיענו'. יש מטרה למדינת ישראל שאליה צריך להגיע, ואנו צריכים לעסוק בבירור המטרה שאליה צריכים להגיע, ובסלילת הדרך כדי שנוכל לומר 'והגיענו'. כי אנו באמת נמצאים בדרך, בימי ספירת-העומר לקראת מתן תורה, 'בונים בחול ואח"כ מקדשים' (על פי מעילה יד.)^[1]. ויש צורך לברר להיכן בדיוק צריכים להגיע.

הזכרנו בשנים שעברו את דברי התוס' (ר"ה ה.) שיש צורך בה' באייר להתבונן על הלבנה כדי לדעת מתי יחול חג שבועות. יש להתבונן ביום העצמאות על כנס"י המשולה ללבנה, כדי להבין את המשמעות של מתן-תורה. בעבר התמקדנו מהי תורה, והשנה ננסה להתמקד איך יום העצמאות מברר לנו לאיזו תורה עלינו להגיע, לאיזו תורה עלינו לצפות בימי הצפייה והשתוקקות, בימי ספיה"ע^[2].

יש להבין את המשמעות שאנו היום פחות מתאבלים על מות תלמידי ר"ע, בה' אייר, ולמי שמתחיל בא' אייר (ומתאבל עד שבועות)- גם לא ביום ירושלים. ויש להבין האם יש קשר בין זה לבין ל"ג בעמר שגם אז מפסיקים (לחלק מהדעות) יום אחד מלהתאבל.

אייר- חודש ההודאה על א"י

חודש אייר – חודש זיו. 'ונתת מהודך עליו' (במדבר כז, כ), ובתרגום 'ותתן מזיוך עלוהי', ההוד זה הזיו, ולכן ח"י אייר, החיות של חודש זיו, הוא היום בספירה שמציין את ה'הוד שבהוד'.

ההוד והזיו קשורים לאור, להארה. בפסחים (ב.) מבאר רש"י 'קרא אלקים לאור יום' שקרא לבריאה המאירה ש'ברא מהוד מעטה לבושו'. והמהר"ל (נתיב התורה פ' יב) ביחס לל"ג בעומר כותב:

"כי הכבוד נקרא אור דכתיב 'והארץ האירה מכבודו' (יחזקאל מג, ב), וידוע כי אין הזיו והאור בעולם רק מפסח עד עצרת שאז האור הוא זך וטוב לכך נקרא חדש אייר זיו ... וכל זה מורה על כבוד ואור תורה, והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם ת"ח יודעי תורה לכך מתו בזמן הזה, וכל אשר חוטא בתורה ראוי למיתת אסכרה".

'הוד' הוא גם מלשון הודאה (תקו"ז תיקון יג, מובא בפרי-צדיק על חנוכה), ואומרת הגמ' (סוטה ז) שיהודה וראובן הודו ולא בושו, ושכרן בעוה"ז שלהם לבדם נתנה הארץ, שראובן נטל ראשון נחלה בארץ, ויהודה זכה למלכות (ע"פ רש"י).

ובשערי אורה (שער ג-ד): "כי כשמתלבש השם הנקרא אדנ"י לבוש הו"ד, נוצח כל מלחמות ישראל ונפרע לנו מצרנו ומשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ולפיכך אנו צריכים להודות למי שנתלבש לבוש הוד וזהו אל ההודאות אדון הנפלאות". א"כ הוד מתחבר עם הודאה על נצחון במלחמות בהקשר למלכות שיש לנו בא"י (כפי שראינו אצל ראובן ויהודה).

א"כ בחודש ההוד יש צורך לעסוק בעניני א"י, חודש אייר הוא החודש של א"י, של שלטוננו ונצחוננו בא"י. אפילו ל"ג בעומר קשור לא"י מצד שחלק מהשמחה היא על כך שמשה רבינו, דרך רשב"י שהוא ניצוץ שלו, זכה להיכנס לא"י (ובז' אדר צמים כיון שלא זכה להיכנס, ספר טעמי המנהגים עמ' רסד עפ"י ספר הילולא רבא), וכמו"כ ביום זה נגלו לרשב"י סתרי תורה, וגילוי סתרי תורה מביא את הגאולה^[3].

א"י ותורה

לפי"ז, בשלושת החודשים ניסן, אייר וסיון יש לעסוק בעם ישראל (לידת עמ"י בניסן), א"י (על פי הנ"ל) ותורת ישראל (מתן תורה בסיון).

אנו נמצאים בימי הספירה, בימי הצפייה לתורה, ויוצא שהצפייה לתורה כוללת גם צפייה לא"י (שזהו עניינו של חודש אייר המצוי במרכז ימי הספירה).

יש קשר מהותי בין התורה לא"י כמו שמאריך הרצ"י במאמרו 'התורה והארץ' (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קעב והלאה). ונזכיר מספר נקודות: שתיהן נקראות מורשה: 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג, ד), והארץ- 'ונתתי אותה לכם מורשה' (שמות ו, ח). שתיהן סיבות ליצ"מ: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על הר הזה' (שמות ג, כב), 'ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ הזאת' (דברים ו, יג)^[4]. ולולא חטא העגל היה ניתן ה' חומשי תורה וספר יהושע- ערכה של א"י (נדרים כב:).

באייר מתגלה חיבור שמים וארץ, קודש וחול

חודש אייר הוא לא רק 'גשר' בין ניסן לסיון, בין הבנין הלאומי לבנין הרוח, אלא עיקר הקשר בא לומר לנו שבנין הגוף הלאומי ובנין הרוח קשורים ולא מנותקים. לא רק מצד שהוא חודש זיו שבו נקלט האור של ניסן בבחינת יום העצמאות (הבניין הלאומי) ושל סיון בבחי' יום ירושלים (הבניין רוחני במהלך הגאולה)^[5], וממילא מכיון שבחודש אייר יש את שני ההארות סימן שיש קשר ביניהם. אלא גם מצד שהוא חודשה של א"י שרק שם מתגלה הקשר בין קודש לחול, בין חומר לרוח, ושם 'נשמה בריאה בגוף בריא' וחקלאות כהנחת תפילין כדברי החת"ס (חידושי חת"ס למס' סוכה לג.), משא"כ בחו"ל ששם ככל שיוסיף שם הגוף בנין יוסיף השכל חורבן, כדברי חובה"ל (שער הפרישות פ"ב).

ושיא הקשר הוא בביהמ"ק המקודש מא"י במ"ם המתוך^[6], ששם נשקי ארעא ושמיא, ושם היה גשר בין ביהמ"ק לארמון של שלמה (המייצג את בניין הלאום). בבית המקדש אפשר להזכיר במפורש את שם ה' שם י-ה שבו נבראו עוה"ב ועוה"ז, שכל אחד בנפרד אינו שם ה' אלא בחיבורם^[7].

בבית המקדש בא לידי ביטוי גילוי כבוד שם ה' בתוך ומתוך המציאות הגשמית, שממבט חיצוני עיקר העבודה היה נראה כמו בית מטבחיים, אולם כל זה היא עבודת קודש. אותו ביהמ"ק שנוצר ע"י הצדיקים שמעשיהם גדולים ממעשה שמים וארץ, כי ביהמ"ק נוצר ע"י שתי ידים לעומת שמים וארץ שכ"א ע"י יד אחת (כתובות ה), וכביאור המהרש"א (שם) שהצדיקים יודעים לחבר ימין ושמאל, לחבר שמים וארץ, לצרף גבורות ודין עם רחמים וחיים (ע"ש).

'וההוד זה ביהמ"ק' (ברכות נח; ועיין עולת ראי"ה עמ' רלג-ד). א"כ בחודש אייר, חודש ההוד, מתבררת בו היכולת לחבר חומר ורוח, חיבור יום העצמאות ויום ירושלים^[8].

קבלת תורה דווקא מתוך בירור הקדושה שבגוף

אמנם לא רק אייר קשור לא"י אלא כל ימי הספירה. שאומר המדרש (ויק"ר כח,ו): "אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את הארץ". והנה אע"פ שאנו סופרים 'היום יום... לעומר', אנו מברכים 'על ספירת העומר' ולא על ספירת הימים (מהעומר). כמו"כ, אנו לא אומרים מהו היום, היום ה-עשרים, אלא עשרים ימים – סך כל הימים מהעומר. כי עניין ספיה"ע לקחת את העומר ולחברו לשתי הלחם (הקרב בשבועות), ולכן אנו לא מגדירים את היום ביחס לעומר אלא את סך ההתקדמות שלנו: בכמה קידמנו את העומר. מגמתנו היא לא להתנתק ממאכל בהמה (העומר- הבא מן השעורים) ע"מ להגיע למאכל אדם (שתי הלחם- הבא מן החיטים), לא להתנתק מהמציאות הטבעית ע"מ להגיע למתן תורה, אלא לרומם את המציאות הטבעית אל התורה.

וכ"ז מתאים כמו שאמרנו למדרגת א"י שכל עניני הגוף הישראלי והגויה הלאומית הינם גופי תורה, ונפש בריאה בגוף בריא.

ודווקא הבירור הזה נצרך לבוא לפני קבלת תורה. כי התנאי לקבלת תורה הוא לא רק השתוקקות לקבל תורה, אלא גם בירור שאנו בעלי הגוף מסוגלים לקבל התורה השכלית. כי כאשר נעשה הבירור שהמציאות הבהמית הופכת לעליונה, שהעולם התחתון הופך מוכשר לקבל תורה, ודווקא כאן מתגלה 'כי ה'... בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' (דברים ד, לט), ממילא ישנה תשובה לטענת המלאכים (המובאת בשבת פח:) שדורשים: 'תנה הודך על השמים' (תהלים ח, ב)- שהם רוצים שהגילוי וההוצאה לפועל את כבוד ה' יהיה דרך הנבראים הרוחניים, ולא ראוי ש'חומר' גס ובזוי יביע כבוד שמים. ובעקבות הבירור יש תשובה לטענתם, כי מתברר ש'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו, ג), ו'טוב יצר כבוד לשמו' (ברכת יוצר) וכביאור ר"א בן הגר"א (בביאורו לתפילה שם) שאין טוב יותר גדול מהופעת כבוד שמו דווקא ע"י שפלים בעלי בחירה שמתגברים על יצה"ר שלהם, וזהו בטוי יותר גדול למה שמכבדים אותו. לכן רק האדם ראוי שיקבל תורה ויגלה את ההוד של ה' בבריאה.

לכן כל ימי הספירה שעיקרם בחודש אייר, לברר שהארץ מאירה מכבודו (כלשון המהר"ל הנ"ל), שפה נמצא ההוד השלם, קרני ההוד הבוקעים דרך החשך, דרך המציאות הגשמית, ומיום ליום מימי הספירה האור הולך וגדל. ועי' פסיקתא דר"כ (פיסקה מתן תורה סי' ב) שאייר הוא חודש של חושך להיפך מהמהר"ל שהוא חודש של אור, וי"ל שהוא חודש של אור שבוקע מהמציאות החשוכה, מהארץ.

הסדר האידיאלי: ארץ לפני תורה, תורה של משיח

לפי"ז הסדר של שלשת החדשים ניסן, אייר, סיון – עם ישראל, א"י, תורה מובן, מאחר שיש צורך בבירור קדושת ארץ ישראל קודם קבלת התורה.

אך יש להעיר שבפועל הסדר היה אחר קודם קבלנו את התורה ורק אח"כ נכנסנו לא"י [ועי' סידור ר' יעקב עמדין שהעיר שבברהמ"ז 'על שהנחלת לאבותינו ארץ' קודם ליצ"מ ומ"ת, כי זאת התכלית].

אלא מבאר בספר בית דוד (לגאון בעל הנחלת דוד, דרוש יב):

"והנה אחרי אשר גילה את אזנו (של משה) מהעדר שלימות מעשיהם, שב לבאר לו עוד איך נשתנית עניין הגאולה כעת ממה שהיה הכוונה בתחילה ברדתם מצרימה. כי אז נא' ליעקב אע"ה 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה', הנה כי מאז ירד ה' אתם מצרימה למען יגאלם בכבודו ובעצמו בלי שום אמצעי. אמנם היה באפשרי זה אם היו מתחזקים עמוד על התכונה הנכבדת ועל המעלה הנפלאה אשר היו עליה ברדתם שמה, כי אז היו מתאחדים ומתקשרים זב"ז וגם בעצמותו ית', ולזאת היה באפשרי שתהיה גאולתם ע"י ה'. ולזה אמר ג"כ הכל בלשון יחיד אנכי אעלך וכו'. ואם כה היה הדבר היה מחוייב היות ענין גאולתם ראשונה, ואחריה תהיה הנקמה בפרעה ובמצרים, כענין הגאולה העתידה להיות אי"ה וכו' כי אחרי אשר יקבץ נדחינו יכנס פזורינו ויושיבנו לבטח על אדמתנו, אז יתן ה' בלב כל הגויים וכו' לבוא ירושלים למלחמה עליה, ושמה נקום ינקם מהם. זאת ועד אחרת כי אם היתה לפי הכוונה הקדומה היו נכנסים לארץ תיכף ומיד בצאת ישראל ממצרים בלי שום עיכוב ואיחור, ונתינת התורה הקד' היתה ראוי להיותה בארץ הקד', ואז בלי ספק כי היתה כלולה בשלימות יותר ויותר מאשר היא עתה, והיה מתגלה לנו סתריה וצפוניה וטעמי סודותיה אשר נעלמו מעינינו כעת וגם היינו מקבלים כל התורה כולה מפי הגבורה, כאשר יהיה באמת כן לעתיד, כדבר הכתוב 'ישקני מנשיקות פיהו', אמנם כעת בהיות נזורו אחור מאת ה' וכו' היה מהכרח להפך הסדר הנכון, ושתהיה ראשית הגאולה ע"י הנקמה בפרעה, עד כי הוכרח לשלחם בעצמו, וגם נתינת התורה הוכרח להיות קודם לביאת הארץ למען כי על-ידה יתמרקו ויזדככו להיותם מוכנים לביאת הארץ, ולזאת לא נשלם ענין הגאולה בשלימות, ונעתקה הכוונה הקדומה עד עת קץ".

יוצא לפי דבריו שסדר החדשים זהו הסדר האידיאלי שכך היה צריך להיות, וכך יהיה בגאולה שלנו.

ממילא מובן שבגאולה שלנו הצבא הוא בעיקר צבא 'הגנה' לישראל, לא הצבא שהיה במלחמת השחרור אלא הצבא שבא אח"כ להגן עלינו מפני האויבים שיבואו אח"כ.

תורה שבע"פ, תורת רבי עקיבא- התורה המבררת את הקדושה שבחול

יתירה מזאת משמע שעכשיו בגאולה שלנו צריכה להופיע תורה חדשה [אולי תורת משיח שתורת משה הבל כלפיו], 'ישקני מנשיקות פיהו' (שה"ש א, ב), ויתגלו סתרי תורה וצפוניה. שהרי כותב רש"י שם:

"ונאמר דוגמא שלו ע"ש שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו".

לפי רש"י יוצא שתהיה בעת הגאולה מעין נתינת תורה פעם נוספת. אפשר אולי להבין שהכוונה לעולם הסוד, לגילוי תורת רשב"י. אולם ה'בית הלוי' (פ' יתרו) מבאר שהכוונה לכל התושב"ע, שישראל מבקשים שהקב"ה יגלה להם חידושי תושב"ע הצפונה ורמוזה בתורה שבכתב.

והנה על ר"ע אומרת המשנה (סוטה ט, טו): "משמת ר"ע בטל כבוד תורה". וביאר רש"י: "שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות ואות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בו דבר לבטלה". ר"ע גילה איך כל התושב"ע רמוזה בתושב"כ. א"כ, התורה שמובטחת ממנו להופיע היא תורתו של ר"ע.

והנה, מבואר ברמב"ן (בראשית ריש פר' ב) שאלפים שנות תורה הסתיימו בחורבן הבית, וממילא כדי שהעולם לא יחזור לתוהו צריכה להופיע תורה חדשה, הקשורה לא"י, תורה המופיעה מתוך אלו הגרים בא"י ולא יצאו עדיין לגלות בחו"ל.

יותר מזה, תורה הקשורה לאלפים שנות משיח, הקשורה לגאולה, תורה שהיא כחלק מההתעוררות הלאומית שהיתה בימי ר"ע במרד בר- כוכבא, ובתקופת שלטונו הקצרה בארץ. זוהי תורה הקשורה לעניינה של א"י, תורה המבררת שאין שום דבר בעולם שלא קשור לתורה, להדרכה האלקית, שיש לתורה מה להגיד על כל דבר, ואין דבר שהתורה אינה יכולה להאיר אותו. אלו תגי תורה שדרש ר"ע.

האבלות על חוסר בהופעת תורה של משיח

התפקיד של תלמידי ר"ע היה להופיע את התורה החדשה הזאת, ולהפיצה בכל האומה הישראלית. אם התורה לא תופיע, כביכול אין ערך להימצאותם בעולם, והעולם כביכול חוזר לתוהו ובוהו, כי אין פה תורה המתאימה לדור, לדור הראשון של אלפים שנות משיח (שהתחיל אחר חורבן הבית, כדברי הרמב"ן הנ"ל). ולכן מתו במגפה, לא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, שהרי ע"ז אין חיוב מיתה, אלא בגלל אי הופעת תורת ר"ע. ומיתה נוראה כזו, אסכרה, באה על ביטול תורה (לדעת רבי שמעון, שבת לג:), וממילא זה קרה בימים בהם אנו בונים את ההשתוקקות לקבל תורה.

המיתה על ביטול תורה היתה למעשה ב'שמדא' (כמבואר באג' רב שרירא גאון), במרד בר כוכבא. כי דווקא כאשר מתעוררת התודעה הלאומית יש הבנה שצריכה להופיע גם תורה חדשה, כי לולי הקודש המחיה את החול אין יכולת לחול להחזיק מעמד (כמו שרואים היום בפוסט-ציונות). ומכיון שהקודש לא הופיע דרך תלמידי ר"ע, שראשית הופעת תורתו של משיח לא נתגלה במציאות הישראלית, ממילא תחילת הופעת המציאות המשיחית - 'דרך כוכב מיעקב' (במדבר כד, יז), רק כוכב קטן - שהייתה בבר כוכבא^[9], לא החזיקה מעמד יותר מתקופת עצמאות קצרה, והמרד נכשל ולכן מתו במרד.

א"כ האבל הוא לא על מותם של תלמידי ר"ע, כי מדוע נתאבל עליהם יותר מאשר על י' הרוגי מלכות, על המתים בפילגש בגבעה, או בשואה? מדוע כאן ההתאבלות לא מתומצתת ליום אחד כמו האבל על חורבן הבית והגלות? אלא כאן האבל הוא על התורה שלא הופיעה ולכן האבל הוא דווקא בימי הספירה שבהם אנו בונים את ההשתוקקות שלנו לתורה, במהלך כל התקופה שהיא המכשירה את הופעת התורה החדשה.

ממילא בל"ג בעומר פוסקים להתאבל כי אז החלה להופיע תורת 'ישקני מנשיקות פיהו', החלה להופיע דרך רשב"י שגילה את תורת הסוד.

לכן מובן מדוע לא מתאבלים בימים המסמלים הכשרה לקראת הופעת התורה הזאת, ימים שגרמו לקיום מצות ישוב א"י בשלמות (ע"פ הרמב"ן מ"ע ד') שהחל ביום העצמאות עד גמר כיבושה של הארץ במלחמת ששת הימים, ומתוך כך הקומה הנוספת: השלטון על הר הבית, מקום ההוד.

מיתוק הדינים (הבטה על שורשי המציאות) מתחיל בה' באייר

אמנם כ"ז קשור גם לתאריך בו אנו לא מתאבלים, לה' באייר.

אומר השל"ה הקדוש (סוף מס' פסחים בענין ספיה"ע):

"ימי הספירה ימי הדין שאף ישראל נתונים בדין כי עדיין לא נטהרו לגמרי. ומצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל שבימים האלו פוגע מדת אלהים במדת הדין, לפיכך פגעה מדה"ד בתלמידי ר"ע וכו'. ולפי שבאלו הימים שולט סוד 'אלהים' אנו מחשבים מהבינה תמורה לשלש אותיות האמצעיות כדי למתק דיניו והחילוף הוא כד"ט (האותיות לפני לה"י) נוטריקון 'כי טובים דודיך', ובכל יום אנו ממשיכים המיתוק מן האם העליונה שהיא מתפשטת בעשרים הימים הראשונים לאות כ' ובד' הימים האחרים לאות ד' ובט' ימים לאות ט', אשר בהצטרפם עלו למספר ל"ג בעומר כמנין כד"ט שבו פסק המיתה".

ואע"ג שאלו דברים עליונים, מצאנו פה התייחסות לכ' בעומר, ה' באייר.

מיתוק דינים – מבאר הרב הנזיר ('קול ואור' עמ' קנה) שזה נעשה ע"י בירור השורש שלהם שהוא טוב, וע"י קבלת הטוב בשורשם ממתקים אותם. דבר זה אולי הוא שמתבטא בהתייחסות לאות הקודמת (אותיות כד"ט, לפני אותיות לה"י), שהיא השרש לאות הבאה, היא הטוב שממנו הופיע הדין, בחינת יתרון האור מן החושך במ' המתוך, האור שהוא שרשו של החושך, שדווקא בגלל היותו אור כ"כ גדול צריך חושך, צריך דין שיצמצם את האור. וכמו חודש אייר, חודש זיו, שדווקא מצד היותו כ"כ גדול שמכיל גם את האור של יצ"מ וגם את האור של מ"ת באחדות, לכן אנו יכולים לקלוט רק הארה ממנו, בחי' זיו (כפי שהוסבר לעיל), וממילא זוהי תקופה המסתירה את האור הגדול את החסד ביצירת האומה, שכמו שכשנולד ילד- בו ברגע נולדה בו הנשמה ביחד עם המפגש עם גופו, אלא שצריך תהליך עד שניפגש הילד בפועל עם הנשמה.

זו כוונת הפסיקתא שחודש אייר הוא חודש של חושך. ממילא בכל ימי הספירה אנו צריכים לחבר את הבחינה הנמוכה, הגוף הלאומי, קרבן העומר, עם התורה שלאט לאט הארציות תאיר מכבוד ה'.

המיתוק הזה קשור ל'כט"ד', נוטריקון 'כי טובים דודיך', המרמז על הופעת תורה חדשה, תורה הקשורה לגילוי סוד טעמיה ומסתר צפונותיה כדברי רש"י.

ממילא מובן שפעולת המיתוק הנגמרת בל"ג בעומר, קשורה בהופעת תורת הסוד, התורה הפנימית המביטה על שרשי המציאות ומצידה שייך למתק את הדינים, הופעתה גורמת להמתקה.

ל"ג בעומר – הוד שבהוד, וההוד זה ביהמ"ק ששם - כפי ביאור המהרש"א הנ"ל - יש צירוף שתי הידים, צירוף רחמים לדין, שמים לארץ^[10]. וכל זה מתחיל מכ' לעומר, יום עצמאות, החזרה לא"י (בשליטתנו), ששם המקום ששייך לחבר קודש וחול, שרק שם בסופו של תהליך אפשר להגיע לל"ג בעומר, להמתקת הדינים. וממילא כמו שבסופו של תהליך המתקת הדינים והופעת התורה של ר"ע לא מתאבלים, כך גם מתחילת התהליך של הופעת התורה הרמוזה ב'כי טובים דודיך', בכ' לעומר, לא מתאבלים.

תמצית ספירת העומר הוא מיתוק הדינים

והנה ה'בית דוד' (בדרוש הנ"ל בהערה) כותב ביחס לשמש והירח- "כי כל אור הוא מבחינת חסד, וחושך הוא כינוי לתוקף מדת הדין, וגם זה הוא ממידת טובו וחסדו ית' לתת את הירח והכוכבים לממשלות בלילה, בכדי שיהיה חשכת הלילה המורה על תוקף מדת הדין נמתק קצת באור הירח והכוכבים".

הגר"א (אדרת אליהו) עה"פ 'ממגד גרש ירחים' (דברים לג, יג) מבאר: "הם שעורים שמתבשלות מן הלבנה בלילה, וכן בעומר כתיב גרש אלא ששם שי"ן שמאלית וכאן ימנית. ולפי שהיא סמוכה לשמש הוא גבורות ממותקות, ולכן בא העומר ממנה".

יוצא לפ"ז שהלבנה והעומר (שעורים) הגדל ממנה מבטא המתקת דינים, וא"כ תמצית כל ספירת העומר היא 'כט"ד', תמצית כל ספיה"ע היא מה' אייר עד י"ח אייר, שאז אנו בונים שלב ע"ג שלב את ההשתוקקות שלנו לתורה. בתמציתם אנו מבררים גם לאיזו תורה אנו משתוקקים: תורה שיש בה המתקת דינים, תורה המופיעה כבוד תורה במובנה היותר שלם- שכל הארץ החומרית מאירה מכבודו, שאין בחינה אחת במציאות, בעומר (המתפרטת למ"ט בחינות) שלא יכולה לא להיות מודרכת ומוארת מאור התורה. ולכן כבר בל"ג בעומר, היום הראשון של טו"ב הימים האחרונים של ספיה"ע - ו'אין טוב אלא תורה' (ע"ז יט:)- מתחילה להאיר תחילת הארת קבלת התורה^[11].

הקמת המדינה: קידוש ד' מתוך חילול ד'

ניתן להוסיף שממה שיום העצמאות הוא בימי הספירה הממתיקים את הדינים, ממילא זה יתבטא בדרך הקמת המדינה.

הרצ"י זצ"ל היה חוזר שלמרות כל החסרונות וחילולי-השם שעדין קיימים במדינה, בכפירה בבית המשפט, בנסיגות מחבלי הארץ, למרות נקודות החושך בהופעת אור הגאולה צריך לשמוח על הקידוש ד' בהקמת המדינה. על זה אמרו בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) גדול קידוש-השם - של בנית המלכות בישראל - מחילול השם. כשיש קדה"ש וחה"ש ביחד קדה"ש מכריע (עי' 'מזמור י"ט למדינת ישראל' בסופו).

אולם מוסיף להעמיק הרצ"י (שיחות הרצ"י דברים 570) שגדול קידוש ד' מתוך חילול ד', יותר מאשר קדה"ש בלי חה"ש. ובאמת בירושלמי המקור הוא מתליית בני שאול, שהיה חילול ד' בתלייתם אך למעשה ככל שהמשיך חילול ד', יותר ויותר גרים יתווספו לישראל (ע"ש).

הרצ"י (בשיחה לפורים, שיחות הרצ"י מועדים ח"א עמ' 288) אומר שהבירור על נצח ישראל דרך נס פורים נעשה דווקא בגלות שאכתי עבדי אחשורוש, במציאות חילול ד' של 'עם ה' אלה ומארצו יצאו'^[12]. והנה, נס פורים, שהוא קדה"ש מתוך חה"ש, החל בתליית המן והסתיים בניצחון על עמלק, החל בט"ז ניסן, יום הקרבת העומר. גם המקור בתנ"ך ל'גדול קדה"ש' וכו' בתליית בני שאול ע"י הגבעונים, מבואר בירושלמי שנתלו בט"ז בניסן.

אולי זוהי המתקת הדינים הקשורה לעומר שהשורש שעמד ביסוד חה"ש הוא קדה"ש שיוצא ממנו. ואולי יותר מזה: קידוש ד' זה יותר גדול מקדה"ש ללא חה"ש, כי כמו שיתרון האור הבא מתוך החושך הוא מצד היכולת להגדיל את האור ע"מ שיוכל (לסלק או אף יותר מזה-) להאיר את החושך.

וכך גם בגאולה: הרב קוק (לדוגמא בעקבי הצאן, הדור; זרעונים, יסורים ממרקים; שם, למלחמת האמונות והדעות) מבאר שכל הכפירה גורמת לנו להעמיק את האמונה ובזה נוכל לסלק את הכפירה. וכך נאמר גם ביחס לנסיגות שיש היום בפוסט-ציונות.

יוצא שהכרזת העצמאות, בנית מלכות בישראל בימי הספירה, ובמיוחד בכך שהחלה בה' אייר, תחילת הסימן שאנו בתהליך המתקת הדינים, אומרת לנו שהגאולה תהיה באופן שמעורב בה גם חילול ד'. אולם לא רק 'למרות זאת' יש לשמוח ביום זה, אלא בגלל זה יש לשמוח, מתוך ודאות אמונה שע"י זה יופיע, מתוך הצורך שלנו להעמיק במהלכי הגאולה, קידוש ד' היותר גדול, אור חדש כזה שצריך מסכים ע"מ לקלוט את הזיו שלו.

כלל לעומת פרטים: הפיכת הגשמי לרוחני

יש להוסיף עוד נקודה שהיכולת לחבר חומר לרוח, קרבן העומר למתן תורה, גשמי לרוחני, נכון יותר דווקא כאשר אנו חיים במדינה ככלל ולא כפרטים כמו שהיינו בגלות, זאת על פי דברי הרב (עולת ראי"ה ח"א עמ' שעה) האומר שאצל הכלל יהפך כל עניין גשמי לרוחני.

א"כ חודש אייר לא קשור רק לא"י, למצוות א"י בשלמות ע"י 'שלא נעזבנה ביד האומות' (כלשון הרמב"ן בסהמ"צ הנ"ל), לשליטה על הארץ שהחלה ביום העצמאות, שמצד זה היה מקום לומר שאולי לא התחלנו לשלוט בפועל עד סיום מלחמת השחרור. אלא חודש אייר (גם) קשור למדינת ישראל מצד היותנו חיים כאומה, ככלל ולא כפרטים, וזה החל ברגע ההכרזה של בן גוריון.

הדבר הזה בא לידי ביטוי יום יומי בעיקר בצבא. סבי ז"ל הצטער שהוא היה רק במחתרות אך לא היה בצבא (פטרו אותו כשהקימו את צה"ל, בגלל גילו ומס' הילדים), ואמר לי שביום-יום היכולת להרגיש שיש לנו מדינה בא לידי ביטוי בצבא, כי בכל מקצוע א"א להרגיש כל רגע שיש לנו מדינה, כי גם תחת שלטון הבריטים היינו צריכים פועלים רופאים וכדו'. משא"כ כאשר אדם נמצא בצבא, יוצא לחודש מילואים, שם יכול לחוש כל רגע ורגע שיש לנו מדינה וצריך להגן עליה. ויותר מזה, כל פעולה גשמית שלו, כל מבצע צבאי שעושה גורם כבוד לאומה שזהו כבוד ה', 'ובכן תן כבוד ה' – לעמך' (תפילת הימים הנוראים). ודווקא בצבא מתבטא ביתר שאת שכל עניין גשמי הוא רוחני (שהרי הכלל הופך כל גשמי לרוחני).

בה' באייר כאשר מתבוננים על הלבנה (כפי שהוזכר בראשית הדברים) נזכרים שעניינה של כנס"י הוא למתק דינים, לצרף חומר לרוח, נזכרים השנה בחיילי צה"ל^[13], שכל טנק הוא קודש, ומהארציות של הפעולות שחללי צה"ל שנפלו בהם, מאיר כבוד ה'.

נשיאת כלי המשיח ע"י לימודי אמונה וחיזוקה

מתוך-כך אפשר להתבונן מתי יהיה חג שבועות, איזו תורה חדשה אנו בני הישיבה צריכים לקלוט בחג מתן תורה, ומתוך כך לבנות אותה באומה, לאחר שיש לנו מדינה. כי תחיית האומה מקיפה את כל רבדי האומה, תחיה גשמית ותחיה רוחנית.

וא"כ ניתן לומר שהיכולת להרגיש כל יום ויום שאנו בתהליך תחיה, שיש לנו מדינה, יכול לבוא לידי ביטוי גם אצלנו, אצל בני הישיבה במה שיעסקו כל יום בלימוד אמונה.

כמו שהגוף של האומה כבר לא עצמות יבשות, כך התורה כבר לא יבשה מכיון שעוסקים בלימוד אמונה, כדברי הרב ב'קריאה הגדולה' (אורות, עמ' קא): "כי סוף של הנהר של התלמוד להיות יבש וחרב אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחכמתא וקבלה, מים דעת האלהים מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתו פנימה משרשה ממקור החיים".

אולי הקשר שמצאנו בין בני הישיבה לומדי התורה הגואלת לבין חיילי צה"ל, אומר לנו שתפקידנו להיות כמו תלמידי ר"ע. לא רק בהתחדשות תורתו מתוך שננהג כבוד זה בזה, אלא גם להיות נושאי הכלים של הצבא, לתמוך בצבא גם כאשר הוא אומר 'לא תכסוף ולא תסעד' (כפי שאמר בר כוכבא כלפי הקב"ה). גם כאשר רואים בו צדדים חשוכים, גם לאחר שלקח חלק בגירוש מגוש קטיף, שהופיע בקטנותו בבחינת יעקב ('דרך כוכב מיעקב') לעומת בחינת 'ישראל', ולומר: זהו מלך המשיח! הצבא הוא ביטוי למשיחיות! בו מתבטאת תחיית האומה.

מתוך כך נוכל לרומם אותו, להפוך את המשיחיות בו מכוכב קטן המאיר בחושך - ללבנה. אין הכוונה רק ע"י שנהיה חיילים ונשפיע מבפנים (למרות שגם זה חשוב), אלא כדברי הרב (אגרות הראי"ה, אגרת תשכו):

"מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשי של בנין האומה החומרי, כי אם בהשפעתם לחבב את הדעות המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידיים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו, לעדן את המחשבות לחדדן ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש האצורים בנשמתם, ולהעלות בזה את התחייה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה".

אך לא מתוך הרגשה של התנשאות, אלא מתוך הרגשה של נושאי כלים, מתוך שותפות של כאלה החיים כל רגע ורגע את תחיית האומה, ובכוחות משותפים פועלים עם א-ל^[14] להתקדם בשלבי הגאולה ולהאיר את המחשכים שעדין נשארו, עד להופעת האורה השלימה בב"א.

הרב יאיר גזבר שליט"א

'תורה שבע"פ מתוך תורה שבכתב'

המשנה הראשונה בש"ס פותחת "מאימתי קוראין את שמע בערבית" (ברכות ב.), והגמ' שעליה פותחת – "תנא היכא קאי". הגמרא מבררת מדוע התנא מתחיל מאימתי קוראים את שמע בערבית עוד לפני שאמר שיש חובת קריאה? מאיזה נקודת מוצא הוא יוצא? ועונה הגמרא - "תנא אקרא קאי", התנא מדגיש בשורת הפתיחה של הש"ס, שהוא המשך! הוא לא מתחיל מעצמו הוא מתוך תורה שבכתב! אבל לא רק את זה אומרת הגמרא, כי הגמרא שואלת למה מתחיל בערבית, ורק לאחר מכן קריאת שמע בשחרית, וגם ע"ז עונה הגמרא שהתנא מגיע מתוך פסוקי התורה "בשכבך ובקומך", או "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". בעצם אומרת הגמרא, שהתנא - תורה שבע"פ, בחינת "חיי עולם נטע בתוכינו" (כדברי הטור המפורסמים נתן לנו תורת אמת - תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכינו – תורה שבע"פ (או"ח קלט)), בחינת החיים העצמיים של ישראל -  זו תורה שבע"פ, תורה שבע"פ מתגלית, תורה שבע"פ מתפתחת, חייהם של ישראל, גאולתם של ישראל, מתוך הפס' בשכבך ובקומך, ויהי ערב ויהי בוקר, יתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג).

'גדול קידוש ה' מחילול ה''

"גדול קידוש ה' מחילול ה'" (ירושלמי קידושין ד, א). יציאת הכוחות הפנימיים של האומה וממילא  של העולם כולו, יוצאים מן הכוח אל הפועל מתוך מפגש עם ערב, עם ערבוביא! מתוך כך ממשיכים אל הלילה, יללה שבלילה (לקח טוב בראשית א), ורק אז מגיעים אל הבוקר. אל היכולת לבקר, אל היכולת לראות ולהגיע לאותה בחינה של אמת ויציב.

'יום הזכרון ויום העצמאות'

אנחנו מחברים את יום העצמאות ליום הזכרון, ונפגשים עם כאב ועם צער, מפגש של שכול, אנחנו יודעים שהבחינה של 'זכירה' היא לא מימד חיצוני של 'אני זוכר ש', אלא היא בחינה של "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם" בחינה של חיבור, שייכות וחיות, ואנחנו מבינים כפי שהרב כותב באורות המלחמה (א) את ענין הנספים שעולים, ומתוך החיבור לצרור החיים אנחנו ממשיכים לפעול כאן בעולם הזה. מאותו חיבור אל אותה בחינה של חיים, אנחנו יונקים ומקבלים כוחות להמשיך ולגלות את עצמיותנו, את מהותנו הפנימית ההולכת ומתגלה משנה לשנה.

'דומה דודי לצבי'

ויש צורך כאשר דברים משמשים בערבוביא, כאשר ישנו מהלך גדול - שיש בו גם בחינות של ערב - של "הדרך אל", של הכוח המניע, של הכוח הפועל, של הכח המגלה, אבל בסופו של דבר, זה ערב. יש צורך לסגל עין טובה מאוד. להיות מתלמידיו של אברהם אבינו ולהבין את "זה היום עשה ה'", את הבחינה של לידת עם, את חזון העצמות היבשות כפשוטו, ועם הגילויים ההולכים ומתממשים של "בואי הרוח ופחי בהרוגים" (יחזקאל לז, ט). ולהבין שבתהליך הזה נמשלת גאולתם של ישראל לצבי – "דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים" (שה"ש ב ,יז; ובמדרש שם) - שלעיתים מתגלה ולעיתים מתכסה על ההרים, אבל הגילוי והכיסוי הם מהעינים האנושיות שלנו, שאנחנו לא רואים את הצבי ממשיך במרוצתו קדימה, הגאולה ממשיכה. לפעמים אנחנו רואים אותה בעינים האנושיות שלנו, מצליחים לסגל את העין האנושית לעין האלוקית - "עין בעין יראו" (ישעיה נב, ח), אך לעיתים לא, אבל הצבי היא גאולתם של ישראל, הולכת וממשיכה על ההרים.

'הצדיקים הטהורים'

לסגל את העין לטוב, ולהבין ולראות את כח החיים הפנימי שהולך ומתגלה, להתעלות מכל מיני בחינות שיכולות להיות כשנפגשים עם בחינה של חוסר, לא לרדת למימד מגדרי מגזרי מכל מיני אירועים שמתרחשים, אלא לבכות על צער השכינה, ומתוך המבט הזה להמשיך ולפעול עם א-ל, לא מתוך תמימות וטפשות, אלא מתוך עשייה גדולה שמלאה בעין טובה. אברהם אבינו, עינו של אברהם אבינו, 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק' (ערפילי טוהר לט).

אפשר להפגש עם רשעה או בחינה של רשעה, ואפשר להפגש עם כוחות שרוצים למנוע את התהליכים שאנחנו יודעים שהם תהליכי גאולה. וצריך לדעת ש'לקבול על הרשעה' זה הוספת כוח, לא בצד החיובי. ולכן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, זו לא הנקודה, אלא מוסיפים צדק, באותם הנקודות שהרשעה נמצאת בהם ובכלל, אבל לא קובלים, לא בזה נוושע, לא זו הבחינה של העין טובה. אפילו ביחס לאנשי סדום, אברהם אבינו יודע שכתוב עליהם "רעים וחטאים לה' מאוד". אבל "יש", "אולי יש", אפשר ולא יהיה.

'היא נפלאת בעיננו'

כשאנחנו מדברים על ה"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיננו" (תהילים קיח, ג), כשאנחנו מדברים על דברים שהסבא, האבא של הסבא, או הסבא של הסבא, שדורות לא זכו, כשאנחנו מדברים על מציאות של 'עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים', כשאנחנו נפגשים עם תיאורי התוכחה של עמ"י בגלות, ואנחנו בעולם אחר ובמציאות אחרת שבה אנחנו זוכים להיות. כמה הכרת טובה שמגיעה מתוך עין טובה אנחנו צריכים.

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (תהילים צב, ב). כתוב בספרים, שיש בחינה של 'ולזמר' במשמעות של זמיר עריצים, כפי שהרב מביא, עת הזמיר, זמיר עריצים, וכפי שמופיע ביחס לפסוקי דזמרה בספרים. יש בחינה שע"י הזמרה, ע"י ההודאה, ע"י השבח שאנחנו משבחים את ריבונו של עולם, בזה גופא אנחנו מהפכים את הרע לטוב, בזה גופא אנחנו מורידים כוחות של רשעה, כי בזה שאנחנו מכירים טובה ואומרים תודה לריבונו של עולם אנחנו מגלים ש"אין עוד מלבדו", אנחנו מגלים שכל הבחינה של ה"בורא רע" זה לשם התפקיד שייעד לו רבש"ע, אז ממילא הוא מיצה את תפקידו.

'כל הקרבנות עתידים להיבטל חוץ מקרבן תודה'

"כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר זובח תודה יכבדני" (סנהדרין מג:), אומר המהר"ל (נתיבות עולם, כח היצר, ג), היו המינים אומרים שתי רשויות הם, אחת לטוב ואחת לרע, וכשאדם זובח את יצרו, כשאדם מברר שהטוב התגבר על הרע, בזה גופא זו אמירת תודה לרשב"ע, זובח תודה יכבדנני. "וכל הקרבנות עתידים להיבטל חוץ מקרבן תודה" (ויק"ר ט, ז), שיש בקרבן תודה מתוך ארבעים חלות עשר חלות חמץ, שזוהי הבחינה, שכל החמץ - השיאור - היצה"ר, הוא מלאך המוות הוא שטן (ב"ב טז.), המפגש עם הרע שנמצא בעולם, לעתיד לבוא יתגלה שהקב"ה "יוצר אור ובורא רע" (ישעיב מה, ז), ובורא את הכל. זוהי הבחינה של הלעתיד לבוא. כשתגיע הבחינה של הלעתיד לבוא, מתוך אמירת התודה כפשוטה, יהודי, "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לט), זה השם שאנחנו קרואים – יהודים... זה ה"מודה" שאנחנו פותחים את היום ואת כל העשייה שלנו מתוך המודה הזה. אז איך אפשר מול כל החסדים שהקב"ה משפיע, מול העוצמה שהטביע הקב"ה בישראל לעמוד ולהכריז שאנחנו מתנתקים מהגלות, אנחנו מתנתקים מהפרטיות, אנחנו מתנתקים מכל המימד החסר, ואנחנו מכריזים - על בחינה שיש בה מן המלכות ההולכת ומתגדלת. קוממיות קומה ע"ג קומה. ואז "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", "אז יאמרו בגויים", ואח"כ "הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים" (תהילים קכו) בע"ה.

---

* שיחה שנמסרה בישיבה ביום העצמאות תשע"א, כתיבת הדברים נעשתה ע"י הרב, בתוספת עריכה.

[1] כשם שבספירת העומר בתחילה ישנה גאולה לאומית ביציאת מצרים, ורק אח"כ מגיעים למתן תורה מתוך ספירת העומר, כך גם בגאולתנו קודם כל יש את הבניין הלאומי והמדיני, אולם יש צורך להביאו אל המטרה והיעד הרוחני הגלוי.

[2] השיחה נמסרה בשנה בה חל יום העצמאות בו' באייר (תשע"א), והרב הוסיף: "ואע"ג שהיום ו' אייר ולא ה' אייר, סו"ס הזכרנו מה שאמר הר' יוסף ריבלין (מוסד היסוד עמ' 184 הערה 16) בזמן חנוכת הבית הראשון של שכונת נחלת שבעה שהיה בה' אייר (כ' לעומר) ש'יום העשרים בעומר' שווה בגימ' ל'הגנת ישראל', והרי אנו בשנת 'הגנה' (ס"ג) לישראל, ובוודאי שהשנה הוא היום שבו התייחדנו עם חללי צבא 'הגנה' לישראל, וכדברי הרצ"י זצ"ל שאנו נקראים צבא הגנה ולא התקפה כביטוי שאנו נלחמים בעל כרחנו ולא כי זה טבענו".

[3] אגרות הראי"ה, אגרת פז: "עתה קרבו הימים שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה". עיין גם אורות, ישראל ותחייתו פנ"ו; אורות התורה פ"י, סט"ז; ועוד.

[4] הרב הוסיף: "שמעתי מהרב שנדורפי בשם הרב יואל בן-נון שלפי פשוטו של מקרא אחד עשר יום מחורב שהחלו בכ' אייר וימי ההכנות בספר יהושע לחציית הירדן יוצא שהכניסה לארץ היתה צריכה להיות בו' סיון".

[5] הרב הפנה לעין אי"ה שבת פ"ט פס' נה, שם הרב מסביר שחודש אייר מכיל את תכונות חודש ניסן וסיון וממצע ביניהם.

[6] לנתיבות ישראל א, עמ' קמג-ד: "ירושלים מקודשת מכל א"י, לא זו בלבד במ"ם היתרון, שהיא מקודשת יותר מכל הארץ, אלא גם זו במ"ם היחס, שהיא מקודשת מתוך כל הארץ... קיבוץ הגלויות מלוא העלייה לארץ הולך ומשכלל את התקימות קדושתה התורנית, בכל שלימותה, ומתוך חזרת ישיבתה וירושתה עולה ומתרוממת עטרת תפארתה זאת של ירושלים". עיין גם שיחות הרצ"י על יום ירושלים מספר פעמים.

[7] עיין אורות, ישראל ותחייתו פי"א.

[8] הרב הוסיף: וע"ע אורות התחיה ד' תפקיד הכהונה ביחס לחומר, ובאוה"ק (ג, רפח) שא"י בחי' דיבור וביהמ"ק בחי'  מחשבה, וביטוי לחיבור גשמי ורוחני הוא דיבור (מחשבה הבאה לידי ביטוי בכלי הגוף) וא"כ רק א"י היא ביטוי לחיבור. ואולי ביהמ"ק הוא 'הוד' וא"י היא 'זיו' ויש לחלק בין הוד לזיו, כמ"ש פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה ג' דרגות, זיו הוא גילוי ההוד הפנימי, כמו זיו הפנים החושף אור הנשמה, עי' דעת תבונות סי' פו, או שזיו מסמל קליטת האור, יחס אור והארה. וע"ע עו"ר ח"א עמ' יב, אורות התחיה סג, וביחס להוד והדר השוה דברי גר"א בדבהי"א טז, לדברי הרב באורות התחיה נו.

[9] כדברי הירושלמי (תענית כד.): "תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה ר' היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא".

[10] הוסיף הרב: ואם נלך לפי סדר כט"ד (כסדר הפסוק 'כ'י ט'ובים ד'ודיך', ולא כד"ט) יום כ"ט לעומר פסח שני חיבור אכילת מצה עם חמץ בבית, תחילת שבוע ההוד, ושיאו הוד שבהוד גמר צירוף דין לרחמים

[11] הרב הפנה לקדושת לוי סוף פרשת ויצא המסביר שעד ל"ג בעומר מאירה הארת יציאת מצרים, ומשם ואילך מתחילה להאיר הארת קבלת התורה במתן תורה בו' בסיון.

[12] יחזקאל לו, כ: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ד' אלה ומארצו יצאו", וברש"י: "ויחללו את שם קדשי - השפילו את כבודי ומהו החילול באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו".

[13] בשנת תשע"א ה' באייר היה יום הזכרון לחללי צה"ל.

[14] ירושלמי שבת (לט:): "...כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם א-ל - יבוא ויטול שכרו". עיין לנתיבות ישראל ח"א מאמר 'ויחן ישראל נגד ההר'- שם מבואר שהפעולה עם א-ל בכל מקצועות חיי האומה נובעות מתוך האחדות, הכלליות, לעומת הפרטיות- 'ויחן', כאיש אחד בלב אחד:

"לעומת חזרת ההתגלות האלקית, בתהליך התחדשות ימינו כקדם, מתוך קיבוץ גלויותנו ושיבתנו לארצנו... אשר כיון שחוזרים ישראל לארצם אין לך קיום תורה גדול מזה... תשוב ותמשך הקדושה הממלכתית של סגולת עמנו על כל הגוי כולו, תשוב ותופיע ההשראה הכללית על ומתוך כל אחד ואחד מאתנו. תגדל ותאדר הכרת האחריות ההסטורית בלב כל אשר בצבא ישראל, תתפתח ותתברר התודעה הצבורית והאישית של ערך צבאיותנו כולה, ויחן כאן ישראל כולו, כאיש אחד ובלב אחד, נגד ההר וממול אור שפעו...

...לעומת בת הקול הנמשכת מהר חורב על אשרם של הבריות המפוצצת בראשי ההרים בכבודה של תורה, מתרוממת בת הקול על כל מי שפעל עם א-ל שיבוא ויטול שכרו... ומתוך שותפותנו להקב"ה במעשה בראשית... הולכת ומתגלה כל ישועת משיחנו ועזיזות מלכותיותנו כולה"