\

"אשר תשים לפניהם"- ההבנה והחידוש

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". אומר רש"י: "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. אשר תשים לפניהם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

רש"י אומר 'ואלה המשפטים' מתייחס לכל התורה, והקב"ה אמר למשה, אל תעלה על דעתך ללמד אותם בלי שיבינו את טעמי הדברים, אלא צריך גם ללמד אותם את הפירוש של הדברים - תשים לפניהם כשלחן ערוך, הכוונה כמו שהכל מוכן על השולחן.

צריך להבין מה היתה ההוא אמינא, שלא יצטרך ללמד אותם את פירוש הדברים? וכי היתה הו"א שמשה ילמד אותם כמעשה קוף בעלמא ורק יעשו סיום? [מסופר על תלמיד באחת הישיבות שעשה סיום על מסכת עירובין, למד הכל ישר והפוך. הוא אמר, הבנתי הכל חוץ משני ראשי תיבות: רה"י ורה"ר...].

בפרשת וילך ציווה את משה רבינו הקב"ה (דברים לא, יט): "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". ואילו אחר כך כתוב (פסוק ל): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם". כתוב שמשה רבנו לימד את בני ישראל, אבל לא כתוב שהוא שם בפיהם.

הפירוש הוא, התורה באה לומר שאין כאן שני דברים - ללמד אותם וגם לשים בפיהם, אלא כמו שאומר רש"י - ללמד אותם הכוונה ללמד עם טעמי ההלכות. דהיינו, ללמד מישהו הכוונה ללמד אותו עם הטעמים, ובלי זה אין זה נקרא ללמד, מפני שכשחסר משהו בהבנה ובסברא - חסר בלימוד. זו הכוונה במילים "ולמדה את בני ישראל" - ללמד אותם עם הטעמים והסברות של הענין. לכן התורה מעידה על משה רבינו שלימד את בני ישראל, ולא כתוב שהוא שם אותה בפיהם, כי זהו הלימוד, ובלי זה אין זה נחשב לימוד אמיתי.

הגמרא בברכות אומרת (ו ב): "אמר רבא: אגרא דשמעתא – סברא"; מפרש שם רש"י, שכשאדם לומד ומבין, מכוח זה הוא יכול לחזור על הלימוד, מפני שככל שאדם לומד עם הבנה יותר גדולה זה מוסיף לו זיכרון בעניין. והחת"ס סופר כתב, שלכן נוהגים לפלפל בדברי תורה, שאחרי שעמלים וטורחים בדבר זוכרים יותר טוב את העניין.

הגמרא במגילה (ד א) אומרת: "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום... סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: אעבור פרשתא דא ואתנייה". דהיינו, סברו התלמידים שלשנותה הכוונה ללמוד את המשניות של מסכת מגילה; על זה אמר להם רבי חייא בר אבא שהכוונה לקרוא את המגילה בפעם השניה. צריך להבין, מה הס"ד של אותם תלמידים?

הראב"ד בתורת כהנים כותב (עמ"ש שם ,זכור בפה – שתהא שונה בפיך, ובראב"ד שם הל' מגילה), שחלק מזכירת מעשה עמלק ומחייתו זה ללמוד הלכות מגילה ומחיית עמלק. מחיית עמלק היא לא רק מבחינה פיזית, מחיית עמלק היא גם מבחינה רוחנית, 'עמלק' בגימטריה 'ספק'. זוהי מחיית עמלק - להפטר מהספקות. [אמנם נכון שאנחנו לא יודעים מיהו עמלק, אף על פי שבספר המסעות של רבי עובדיה מברטנורא כתוב שהארמנים הם מזרע עמלק - אני לא יודע למי הכוונה. ושמעתי מאבי מורי זצ"ל, שכך ר' אריה לווין אמר, ואח"כ מצאו שכך כתוב בספר המסעות של הברטנורא]. על כל פנים, כאשר אדם שונה הלכות מגילה - זהו חלק ממחיית עמלק - התורה היא מחיית עמלק.

וזו הס"ד של אותם תלמידים, שלשנותה ביום הכוונה ללמוד משניות מסכת מגילה, שהרי הלומד את ענייני המגילה - בזה הוא מקיים את התכלית של מגילת אסתר - למחות את זכר עמלק.

חז"ל אמרו לנו בכמה מקומות שההבנה של העניין היא לא דבר נוסף על גבי הלימוד, אלא זהו עצם הלימוד. וזה מה שאומרת התורה "אשר תשים לפניהם", כמו שאמרנו.

ר' חיים מוולוז'ין אומר: חידוש זה לא רק מה שמחדשים הראב"ד והרמב"ן וכו', אלא כל דבר שמבינים בפעם השנייה בנוסף לפעם הראשונה - זה חידוש. כמובן, כאשר אדם מחדש הבנה זה מוסיף לו משהו, אין מציאות שאדם יעמול על סוגיא בסברא ולא תיפתח לו ראיה אחרת.

זכירת תורה שבע"פ

כתוב ברמב"ם בהקדמה למשנה: משה קיבל תורה ומסרה ליהושע, הכוונה למסורת של התורה שבע"פ, את זה הוא מסר במיוחד ל'פקדון' אצל יהושע בן נון; שהרי משה רבנו לימד את התורה לכל ישראל, אבל יהושע היה ממונה על שמירת התורה שבע"פ.

לפי זה מובן מה שהגמרא במסכת תמורה (טז א) אומרת, שבזמן האבל על משה רבנו נשתכחו שלושת אלפים הלכות, ועמדו כל ישראל להרגו, שהרי פשע בפקדון שניתן לו! ואמנם אח"כ הגמרא שם אומרת: "אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".

וכן כתוב במשנה באבות (ג ח): "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". אין הכוונה שכל אחד צריך היות עם זיכרון כמו של הרב, אלא הדגש הוא 'ממשנתו' - מהחלק שאתה הבנת בסוגיא, בחלק התורה שלך בחידוש ובהבנה - בזה אתה צריך להיזהר יותר מכל שאר דברי התורה, היות וזה מיוחד לך.

אומרים בשם ר"ח מוולוז'ין שאיסור שכחת התורה הוא רק על תורה שבע"פ, שתורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב, אולם משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" התירו היום לכתוב (גיטין ס א). אמנם יש שיטות שסוברות שאפילו בזמן הזה לא התירו לכתוב בהרחבה, וכך נהגו בעלי התוספות, שכשהיו עונים על תשובות בכתב הם לא הביאו את כל הראיות שהיו להם, אע"פ שהיו להם יותר ראיות, וזאת מכיון שכל ההיתר לכתוב תורה שבעל פה הוא כדי לא לשכוח (כך מבואר בתשובות בעלי התוספות). אבל היום אם לא נכתוב... הרי גם ככה בקושי זוכרים את מה שכותבים. על כן אנו כותבים את התורה שבעל פה בהרחבה.

חז"ל מדגישים שעיקר התורה זו תורה שבע"פ - 'ממשנתו'. כמו שכתוב בטור (או"ח קלט) על ברכת התורה - "וחיי עולם נטע בתוכנו" - הכוונה לתורה שבע"פ, שבה האדם יכול לגלות את חלקו בתורה, הוא לא צריך לרכוש את זה ממשהו מבחוץ, זה נמצא בפנים, לכל אחד יש את החלק שלו. יש כאלה שלא מאמינים בכך, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים במה שאמרו לנו חז"ל.

פירוש תורה שבכתב – ע"פ תורה שבע"פ

על אותה תורה שבע"פ הופקד יהושע בן נון יותר מכל בני דורו, יותר מאהרון ויותר מפנחס. למה באמת זכה באמת יהושע יותר מאחרים?

במחיית עמלק התורה אומרת (שמות יז יד): "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ". צריך בירור, מאחר שהכל כתוב בספר למה צריך לשים באוזני יהושע? אלא, "שים באוזני יהושע" הכוונה היא על תורה שבע"פ, על מה שנוגע למחיית עמלק, יהושע היה מופקד על תורה שבע"פ בתור תלמידו של משה רבנו, לכן התורה מדגישה "כתוב בספר" וגם "שים באוזני יהושע", מפני שאם לא יהיה מישהו שמופקד על תורה שבע"פ אנחנו לא נדע איך לפרש את מה שכתוב בכתב. מי שלומד תורה רק על פי תורה שבכתב קרוב לודאי שהוא טועה בדבר משנה. מי שלומד תנ"ך בלי ללמוד איך שחז"ל פירשו - חסר לו פשט בתנ"ך, ולא רק דרש או רמז. הפשט של התנ"ך הוא רק לפי מה שמלמדים אותנו חז"ל על פי תורה שבע"פ.

הגמרא בברכות (כח ב) אומרת: "מנעו בניכם מן ההגיון", ומפרש רש"י: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי". אומר הנצי"ב שם במרומי שדה, שהכוונה היא שאדם לא יחשוב שהתורה היא חידון תנ"ך שאפשר להבין את הדברים לעומק מבלי להזדקק לחז"ל. וזו כוונת רש"י לא תרגילום במקרא יותר מידי, כלומר אל תרגילו אותם בלימוד שטחי של התנ"ך, שאח"כ כשירצו ללמד אותם את פירוש חז"ל יהיה קשה להם להבין ולתפוס את המושגים, משום שהם סוברים שהפשט הוא לא כך.

בגמרא אמרו לחכם אחד שטעה (מועד קטן יח א): "אם קרית - לא שנית, אם שנית - לא שלשת, אם שלשת - לא פירשו לך", והכוונה כמו שאמרנו - או שטעית בפשט או שלא חזרת, ואם שילשת אז לא פירשו לך את הפשט האמיתי על פי תורה שבע"פ. ועל אף ששם מדובר בטעות בהבנת המקרא, גם על זה צריך שנית שילשת ויפרשו לך.

לצערנו יש אנשים שאומרים שקודם כל צריך לראות את התנ"ך כמו שהוא, ואח"כ לראות איזה פירושים מלבישים עליו. אבל דברי חז"ל הם באמת עומק הפשט, היה הכרח מהפסוקים למה שחז"ל אמרו, וכך היא המסורת על כל פנים (הגר"א משלי ו ח: א"א לידע תורה שבכתב רק ע"י תושבע"פ).

[היה אחד שכתב מאמר - מדוע יוסף לא גילה ליעקב שהוא במצרים - למה השאיר את אביו הזקן דואג כל היום? ה"חכם" הזה כתב שיוסף חשד שיעקב היה שותף לקנוניא ולכן לא רצה לגלות לו. היתה שבת שעליתי לאבי זצ"ל אחרי התפילה וסיפרתי לו על המאמר הזה מבלי להגיד מי זה. הוא אמר: "רק מי שמקטרג על ת"ח יכול להעלות בראש העקום שלו פירוש כזה שגם יעקב אבינו היה שותף לפשע". אח"כ הוא שאל אותי מי זה וקלע למטרה.]

יש אנשים שתמיד חולקים על חכמים - יש בעיות בענייני גיור אז הם פותחים תנ"ך ורואים שבעזרא קירבו הרבה נשים נכריות... ככה לא לומדים תנ"ך. יש עומק בכל דבר, וק"ו בגמרא.

"וחיי עולם נטע בתוכנו", התורה נהפכת לחיי עולם לאדם כאשר היא בתוכנו, כשאדם עוסק בתורה שבע"פ הוא נהפך כולו למשהו אחר.

בתשעה באב המנהג הוא שלא אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי אותם נאם ה'", והטעם הוא מפני שאז לא לומדים תורה. ויש אומרים שכן צריך לומר מפני שכן מותר ללמוד בדברים הרעים. הסברא למה לא לומר מפני שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ (גיטין ס ב), ובתשעה באב, אע"פ שמותר לקרוא ירמיהו ואיוב וכד', מכל מקום כתוב שלפלפל בהם אסור, לכן מדלגים על הפסוק, כי לימוד בצורה שטחית - לא על זה הקב"ה כרת עמנו ברית. יוצא שתשעה באב הוא יום שאין בו כל כך ביטוי מעשי של הברית שבין ה' ובנינו, ולכן מדלגים על הפסוק "ואני זאת בריתי וגו'".

כתוב במדרש תנחומא (פרשת נח ג): "יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות... ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל... לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ... שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך... שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור... ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית... מפני שאין בה (בתורה שבכתב) יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו... שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אור גדול - אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד.... לפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת... ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב: "והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ"....".

המדרש אומר שעל תורה שבע"פ נאמר (ישעיה ט, א): "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל", ועל זה מברכים בכל בוקר כמו שהזכרנו בעבר: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו ברוך יוצר המאורות", מפני ש"אור חדש על ציון תאיר" אין הכוונה רק על האור הלבנה שנתמעטה, אלא הכוונה לאור שברא הקב"ה בבריאת העולם וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכתוב במדרש שהקב"ה גנז את האור הזה בתורה.

על זה אנחנו מתפללים ומצפים שאותו אור יאיר מחדש על ציון. לכן מיד אח"כ מברכים: "אהבה רבה אהבתנו וכו'", כיוון שאנו יודעים שהאור הזה שאנחנו כל כך מצפים לו, עד הזמן שנראה אותו בעיניים כפי שהוא היה בתחילת הבריאה, כרגע הוא טמון בתוך התורה.

"ויהושע משרתו"

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹקִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם"

אומר רש"י: "ויקם משה ויהושע משרתו - לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן. ואומר אני, שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלקים, ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל ארבעים יום, שכן מצינו, כשירד משה (לקמן לב יז) "וישמע יהושע את קול העם ברעה", למדנו שלא היה יהושע עמהם"

ולכאורה, נכון שהתלמיד ילווה את הרבי שלו, אבל וכי צריך להטות אהלו שם עד שיחזור? נכון שכתוב בפסוק "ולזקנים אמר שבו לנו בזה", דהיינו, משה הלך עם יהושע, כך מביא הרמב"ן שזה הפירוש הנכון למה שאמר 'לנו'.

אומרים חז"ל: "גדול שמושה של תורה יותר מלמודה" (ברכות ז, ב). לא היה גדול בשימושה יותר מאשר יהושע בן נון, התורה לא סתם מספרת לנו הנהגות, כל מה שכתוב זה בשביל שאנחנו נלמד. יהושע היה העמוד של התורה שבע"פ אחרי משה רבנו, וזכה לכך משום שהיה "נער לא ימיש מתוך האוהל", הוא היה מתמיד. עד כדי כך שבספרי על הפסוק (במדבר יא, כז) "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה", נחלקו (בספרי זוטא שם) מי היה הנער הזה. יש אומרים שהוא יהושע, ומי שחולק סובר שלא יכול שהוא היה יהושע שהרי כתוב עליו "לא ימיש מתוך האוהל", והוא ילך להתעסק עם דברים כאלה.

יהושע שימש את משה רבינו כמו שאף אחד אחר לא שימש אותו, ולכן הוא הופקד על התורה שבע"פ. לכן התורה מדגישה - הדרגה של יהושע היתה לא רק ללוות את משה רבנו אל ההר, זה ודאי. יש הרבה הנהגות שהתורה אומרת מה תלמיד צריך לעשות עם רבו. תלמיד שנוסע לשבת כתוב שצריך לומר לרבו שבת שלום.

[אפילו הרבי מגור שלמד אצל הרב חרל"פ קבלה היה נכנס לרב חרל"פ לומר לו שבת שלום כשהוא נסע לחיפה; וכששאלו אותו למה הוא נכנס רק לחצי דקה? ענה להם, שכך כתוב בחז"ל, שצריך לשאול בשלום רבו כשיוצא לדרך].

לכן במלחמת עמלק כתוב (שמות יז, ט): "בחר לנו אנשים", ואומר רש"י שהשווה משה את יהושע אליו, מפני שכבוד תלמידך יהיה חביב עליך כשלך. אותו דבר בפרשה שלנו כתוב שאמר לזקנים: "שבו לנו בזה".

על כן, אע"פ שמשה רבנו כבר עלה להר, יהושע בן נון לא חזר לשבת עם זקנים, לא בגלל שלא היה נאה לו לשבת איתם, אלא בגלל ההשתוקקות הרבה שהיתה לו למשה רבנו לא היה יכול שלא להידחף קדימה כמה שיותר, היה לו מקום מיוחד בסדר קבלת התורה.

החידושי הרי"ם שואל: ידוע המדרש שכשרצה הקב"ה לתת את התורה עבר בין כל אומות העולם, שאלו אותו מה כתוב, וכל אחד לא הסתדר עם מה שכתוב בה: לא תרצח לא תגנוב לא תנאף וכו'. לכאורה לא מובן, שהרי לאומות העולם לא התאימה התורה מצד טבעם, ואילו לבני ישראל לא היה איזה דבר כנגד הטבע והתכונה שלהם, אם כן, מה הפלא שאומות העולם לא קבלו את התורה ועם ישראל כן קבלו?

עונה על כך חידושי הרי"ם, לומר ליהודי: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר", זה נגד הטבע; לא ייתכן לומר ליהודי, בפרט אם הוא חסיד, שאסור לו להידחף קדימה, יהודי תמיד צריך להיות ראשון, ובפרט בדברים שבקדושה. זה מה שהיה כנגד הטבע של ישראל במתן תורה. ונאים הדברים לחסידות שצמחה בעקבות בעל חידושי הרי"ם.

פרשת שקלים

השבת שבת מברכין של חדש אדר. כתוב (תענית כו ב): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", באיזו שמחה מדובר? צריכים לשתות ולהשתכר כדי לשמוח?

השבת קוראים את פרשת שקלים. חז"ל אומרים שהסיבה שקוראים את פרשת שקלים לפני פורים היא, כיוון שהמן נתן בגנזי המלך שקלים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים - והקב"ה הקדים שקלי ישראל לשקלים של המן (מגילה יג, ב).

האלשיך הקדוש כותב: 'כי תשא' אין הכוונה רק שתמנה את בני ישראל אלא 'תשא' לשון נשיאת ראש, כדי לרומם את עם ישראל צריך מחצית השקל. ידועים דבריו שהתורה ציוותה לתת מחצית השקל כדי שלא יחשוב כל יהודי שהוא מייצג את עם ישראל בפני עצמו, אלא כל יהודי הוא חלק מאומה שלמה וצריך לחבר עצמו אל הכלל. לפעמים החצי הוא סמל למשהו מדבר שלם, שהוא עצמו שלמות, "תפלה עושה מחצה" (ויק"ר י). בפרשתנו לוקח משה ומחלק את הדם לחצי, לאגנות ולמזבח, חציו לד' וחציו לכם. משה היה איש האלוקים, חציו ולמטה איש, חציו ומעלה האלוקים (דב"ר י"א).

מה שאמר הקב"ה "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" לפני שקלי המן, לא רק בגלל הקידמה הזמנית, אלא בגלל הרעיון שמבטא מחצית השקל, שעם ישראל יש בו מושג שלא קיים באומות העולם, מושג של ציבור, של כלל, לא רק אוסף של פרטים, אלא יחידה עצמית שמורכבת מכך וכך פרטים.

אומר הרב (משפט כהן סימן קנד), שבנקודה הזאת היתה מחלוקת עם הצדוקים, שהצדוקים אמרו, שאין מושג של "אומה", אלא יש רק יחידים. הם לא הבינו שיש מושג שנקרא "כלל ישראל", שיש מושג שהנקרא "ציבור", הם חשבו שיש רק אוסף של פרטים שהתקבצו יחד.

הענין של הקדמת השקלים הוא, שידעו שיש מדרגה גדולה של כלל ישראל, לאפוקי ממה שיש אצל אומות העולם והגויים, המורכבים רק מריבוי פרטים. על זה אומרים חז"ל שפרשת שקלים, היא שעמדה נגד המן על מה שאמר "מפוזר ומפורד בין העמים..", התשובה לכך היתה, שאנו יחידה אחת ביחד עם כל מיליוני הפרטים.

"משנכנס אדר מרבים בשמחה"

על זה אמרו חז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", כמו שכותב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה שהשמחה האמיתית של פורים היא של מי שמשמח את האחרים, עיקר השמחה היא לשמח את הזולת ומוטב לאדם להרבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ומי שעושה זאת, כותב הרמב"ם, נעשה "דומה לשכינה" שנאמר "להחיות רוח שפלים", וזוהי גולת הכותרת של שמחת פורים, לדאוג גם לשני, ואולי בעיקר לשני, כיון שמי שעושה זאת, אומר הרמב"ם, דומה לשכינה.

אולי ניתן לומר שלכך התכוונו חז"ל באומרם (מדרש משלי ט ב) ש"פורים לא יבטל לעולם", כיוון שאם השיא של מצוות הפורים זה להדבק בשכינה כמו שכותב הרמב"ם, אז כמו שהשכינה לא תתבטל, שהרי השכינה זה דבר תמידי, כך גם פורים לא יתבטל.

לכן כשחז"ל אומרים "משנכנס אדר מרבים בשמחה", לא צריך לחכות עם זה, צריך להתחיל זאת כבר מראש חדש. בעל ספר ה"מכתם" אומר זאת בסוף מסכת תענית (עיי"ש) על מה שכתוב "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". שם הוא כותב ע"פ הרמב"ם שהבאנו, שעיקר השמחה, שעליה נאמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה", זה לשמח אחרים, כדי שהכלל יהיה מאוחד ומלוכד, לצאת מהד' אמות של האדם ולהתחבר, בדיוק כמו במחצית השקל, להתחבר לכלל ובעזרת ה' שהקב"ה יהפוך את החודש הזה לחודש של שמחה.

כתוב בליקוטי מוהר"ן שהתפקיד של זימרה זה לחבר, מה הפשט ב"לחבר"? המציאות שאנו רואים שהזימרה מחברת את האדם לעצמו ונותנת לו את הכוח להתחבר לאחרים, ממשיך רבי נחמן ואומר ששבט לוי היה מופקד על הנגינה שבמקדש, אך בשביל מה היו המנגינות, וכי בשביל מנגינת רקע?

אלא שכשאדם הביא קרבן המטרה בכך היתה להתקרב לקב"ה, וכך אומר גם הרמב"ן שהזימרה נועדה כדי לעורר את האדם להתקרב לקב"ה, ולכן מובן מדוע המשנה בערכין אומרת שהיו מצרפין במקהלות הלויים גם ילדים קטנים לבשומי קלא. זה מתחבר למה שאמרנו, שהרי הבל של תינוקות של בית רבן, זהו הבל שאין בו חטא ואי אפשר שלא לצרף אותו למנגינה שכל מטרתה זוהי הקרבה לה'. וכי יש קירבה לד' יותר מאשר קולות אלו שאין בהם חטא.

דוד המלך היה נעים זמירות ישראל ועליו אומרים גם כן שהקים עולה של תשובה, וזה לא סתירה, כמו שהבאנו, גם הנגינה מעוררת את האדם, והם שני דברים המשלימים זה את זה.

[ועי' ב: ספר חסידים שער ב שכתב שגם הניגון ניתן בסיני, ועל זה נאמר "לא תסיג גבול ראשונים".

עיין עוד בנדרים ל"ז האם טעמי המקרא מהתורה, ונפ"מ אם מותר לקחת שכר על לימוד כזה.

קצה"ח שלג סק"ז הביא בשם החוות יאיר, שפיסוק טעמים אינם עבודת ד', והקצה"ח השיג עליו שחלילה לומר כך, שאף לר' יוחנן שמותר ליטול שכר על כך דהוא מדרבנן ולא מהתורה, מיהא לא גרע מתפילה דהוי דרבנן והוי עבודת ד'].

זה מה שאומר רבי נחמן, שהנגינה מחברת. הנגינה במקדש היא דווקא ע"י שבט לוי שנקרא כך משום שעליו נאמר "הפעם ילווה אישי אלי".

שבט לוי מסמל את החיבור, ולכן תפקידם במקדש היה כדי לחבר, והמנגינה היא ג"כ אמצעי לחבר שתי חצאי לבבות שבורים, לחבר את האדם לעצמו לחברה למשפחה לכל מה שאפשר, ובכלל זה גם השמחה של חודש אדר – לשמח את אחרים.

שבת שלום.