שיחת פרשת בהר - הגרי"ש שליט"א

אונאת ממון ואונאת דברים

כתוב בפרשה (כה א-ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'".

ודווקא באמצע הפרשה של דיני שמיטה וא"י, נאמרו כל מיני מצוות שיסודן בדברים שבין אדם לחברו: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (פס' י), "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (פס' יד), "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (פס' יז).  

רש"י מפרש שפסוק יד - "אל תונו איש את אחיו" - מדבר על הונאת ממון, ובפס' יז: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם: כתב רש"י: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר: "ויראת מאלקיך", היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלקיך".

רש"י מבאר מה היא אונאת דברים – עצה שאינה טובה. יש שחושבים שלתת עצות זה דבר מאוד קל. אך האמת היא שזה הדבר הכי קשה שיכול להיות עלי אדמות. אם הייתי יודע את כתבי האר"י היה מעניין אותי לדעת מה הוא אומר על התפילה: "ותקננו בעצה טובה מלפניך". מסופר שלפני שהסטייפלר נפטר, הוא בכה מאוד, מפני שהרבה אנשים באו להתייעץ איתו ולקבל ממנו ברכות, ואמר לבנו: אולי פעם נתתי עצה שאינה הוגנת? ורק בגלל שהוא בא אלי, הוא שמע לי. אולי זה היתה עצה לא הוגנת? יש ענין בלתת עצות, אבל צריך להתפלל הרבה שהעצות יהיו נכונות. עיין מש"כ בשיחות הר"ן.

גדול אונאת דברים מאונאת ממון

עכ"פ, מה שאומר הפסוק "לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם", מבאר רש"י שפסוק זה בא להדגיש במיוחד את איסור אונאת דברים. רש"י מביא כמה דוגמאות: לא להקניט את חברו, וגם לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת. והגמרא (ב"מ נח) מוסיפה עוד דין הנלמד מפסוק זה: ולא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. על דוגמאות אלה אני רוצה להתעכב. דוגמאות אלה קשורות לל"ג בעומר, מפני שבגמרא שם כתוב: "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלוקיך וזה לא נאמר ויראת מאלוקיך".

ומימרא זאת של רשב"י, היא נקודה מרכזית באסור אונאה, וכפי שהבאנו שבוע שעבר, שרשב"י אמר (גיטין סג ע"א) לתלמידיו: המידות שיש בי, הם הסולת הנקיה של המידות שלמדתי מר"ע. ובא רשב"י ומלמד אותנו: גדול אונאת דברים מאונאת ממון.

עצה שאינה הוגנת וזכור מעשיך הראשונים

והנה אחד ממפרשי רש"י, בעל משכיל לדוד, שואל:

"ולא ישאינו עצה שאינה הוגנת - והקשה בני בכורי המשכיל והנבון יעקב ה"י, הרי דין זה מלפני עיוור לא תתן מכשול נפקא [נלמד], כמו שפירש רש"י לא תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, לא תאמר לו מכור שדך כדי שאתה תרוויח". אז למה רש"י אומר שמשיא עצה לחברו שאינה הוגנת עובר בלא תונו איש את עמיתו? זה לפני עיור! ותרתי למה לי?! ועוד, מנלן לרש"י שעובר בלא תונו שמזכיר עצה שאינה הוגנת? הרי הגמרא אומרת שאל תונו זה לא לומר זכור מעשיך הראשונים, א"כ, מנין מקור נוסף גם לדין השאת עצה שאינה הוגנת? והשבתי לו, דצריך להבין אמיתת כוונת הברייתא כדי שנעמוד מתוכה על דברי רש"י, כי לכאורה לא שייך לשון הונאה בהנן מילי דהוי רבנן [באמירת זכור מעשיך הראשונים], טפי הוה ליה למימר ולא תצערו איש את עמיתו, אלא העניין הוא, שזה הרשע אומר לחברו שהוא בעל תשובה: זכור מעשיך הראשונים, וכראות זה שלא הועילה לו תשובתו שעדיין הוא נחשב רשע בעיני הבריות הוא חוזר לסורו וזה שאמר לו, נותן אמתלא לדבריו [מתרץ דבריו] שכוונתו הייתה להזכיר לו עוונתיו לטובתו [כדי] שיתבייש וימחלו לו כל עוונותיו שהרי תשובה צריכה שתהיה [כמ"ש:] "וחטאתי לנגדי תמיד", אבל לפי האמת לא זו הייתה כוונתו [של המוכיח], אלא שע"י הזכרת עונותיו יתייאש מלעשות עוד תשובה בראותו שלא הועילה לו תשובתו, שעדיין נמאס בעיני הבריות, ובזה יחזור חברו להרע. והמוכיח הזה ישאר לבדו הוא הצדיק ויהיה חשוב טפי בהיותו לבדו".

מסביר המשכיל לדוד מקרה איום ונורא, אדם נותן עצה, כביכול כדי להטיב לאחר שישתפר במעשיו, אבל בעצם הוא עושה זאת כדי להרפות את ידיו של האחר, ולהחשיב את מעשיו שלו עצמו, כדי שהוא ישאר הרב'ה היחידי. ולכן אמרו חז"ל לא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים.

וממשיך שם המשכיל לדוד: "ואין זה ענין מה שכתב רש"י ל'לפני עיור', דהתם מיירי שהוא יועצו בהדיא לעשות דבר שאינו יודע שהשני לא יודע שזה עבירה, אלא שכאן שאינו יועצו לעשות דבר רע, אלא לפי  דבריו, ונמצא שמשיאו עצה רעה שע"י שמקניטו גורם לו שיחזור לסורו, ואז לא עובר בלפני עיור, מפני שיודע שזו עבירה, רק ע"י דבריו הוי גרמא בנזיקין. אז אע"פ שיכול להתנצל ולומר נתכונתי לטובה, זו נקרית אונאה, שמתכבד בקלון חברו, ועובר על לאו דלא תונו. וזה מה שאמר רש"י, שלא יקניט את חברו, שלא ישאינו ע"י זה עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של היועץ שבזה לבדו יהיה הצדיק".

אני לא יודע אם נתקלתם פעם בדברים כאלה. אבל צריכים לדעת שלפעמים יכול להיות דבר כזה. ומדברי המשכיל לדוד עולה, שאיסור לא תונו הוא גם כדי לא להרע לאחר בעצה שאינה טובה וגם לא להצדיק עצמו בעיניו כלפי האחר.

אך אמנם הגמרא (ב"מ פד) אומרת שרבי יוחנן, שהיה רבו של ריש לקיש, דן עם ריש לקיש בנושא טהרת כלים, ר"י אמר לר"ל: היות והיית פעם לסטים, אתה מבין יותר ממני בסוגי כלים כמו סכינים חרבות וכד'. ושואל שם המהרש"ל - איפה נעלם דין אונאת דברים? וכי מותר היה לר"י להזכיר זאת לר"ל? הרי אסור להגיד לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים! ומדובר כאן על ר"י!

אלא כמו שביאר המשכיל לדוד, איסור אל תונו הוא כשאתה מעמיד פנים, ומשתמש בעצה טובה כדי להרע ולהצדיק את עצמך, אבל רבי יוחנן לא העמיד פנים, הוא באמת התכוון לטובתו של ר"ל, ולכן לא עבר על איסור לא תונו.

ולא תונו איש את עמיתו

אומר הריטב"א בב"מ (נח ע"ב), מי זה 'עמיתו', [שעליו נאמר "אל תונו איש את עמיתו"] ואמרו חז"ל: עם שאיתו? מי היא האישיות שעונה על הגדרה זו במרבה? – זו אשתו. מי שהכי קרוב אליך – אל תרמה אותו. וכן הציווי של "ואהבת לרעך כמוך", שכתוב בשם האר"י שכשאדם קם בבוקר יקבל על עצמו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, גם כאן, ראשונים לדבר הם בני ביתך! וביחוד האישה – שהיא כמוך ממש. למרות שלפעמים אנשים אוהבים מאוד את הזרים להם, ולא את מי שנמצא לידם. זה אולי הדגש בתלמידי ר"ע, שלא נהגו כבוד זה בזה, כלומר, באחרים כן נהגו, אבל "זה בזה", בחבורתם עצמם, לא נהגו כבוד.

לא תונו בשאר דינים

כתוב בספר יראים (סימן קפ), שגם אם אדם לא אומר שום דבר לשני, אלא רק מראה לו פנים זועפות, "כי באפם הרגו איש" – זה ג"כ נקרא אונאת דברים. ומביא לכך מקור מהגמרא שאומרת שאל יתלה עיניו על המקח. כלומר אדם שנכנס לחנות, אם אין הוא רוצה לקנות, שלא יקנה, אבל שלא ישדר מסביב שהעסק הזה הוא לא מוצלח, שלא יגרום לבעל החנות הפסד, וכמו כן שלא יראה לו פנים זועפות.

ולא רק במקח וממונות ישנו לאסור אונאה, הרמב"ם (הל' מכירה פי"ד הי"ד) מביא דין אונאת דברים גם בענין חכמה וידיעה. אומר הרמב"ם שאם שאלו אדם במילי דדברי חכמה ואתה יודע שהאחר אינו בקי בחכמה זו, אל תתנהג בתמימות ותאמר לו: נו מה אתה אומר על ענין זה, מפני שיכול להיות שאתה גורם לו להתבייש.

לא שחברותא לא ישאל את השני מה הוא אומר, בחברותא צריך ריתחא דאורייתא. אבי מורי זצ"ל אמר פעם שריתחא דאורייתא זה לא סתם אנשים כועסים, הרב כותב באורות הקודש שיש אנשים שכ"כ דבקים בעולם האמת, שאינם יכולים לשמוע קורטוב של משהו לא ישר, לכן הם כועסים. הגמרא אומרת שכשאומרים סברא צריכים להאבק על הסברא הזאת.

היה פה פעם בחור שהיום הוא ת"ח גדול שהוא למד בחברותא ובלי להרגיש, ואל תלמדו ממנו, הוא כמעט הרים סטנדר על סברא עקומה, ולא בצורה מלאכותית, בצורה מאוד אמיתית. לא שזו אמת המידה שצריך ללכת על פיה.

עכ"פ בדברי הרמב"ם הנ"ל, כותב המגיד משנה שאמנם דין זה אינו מפורש, אבל אפשר ללמוד את זה מתוך המכלול של דברי חז"ל על ציווי זה.

הדגש ב"ויראת את אלוקיך"

ולפי דברי המשכיל לדוד מובן מדוע התורה מדגישה ויראת מאלוקיך – דבר המסור ללב. לא רק אל תרמה בגלל שהקב"ה יודע את לבך, אלא חשיבה כזו, של: אני צדיק, מרגילה את האדם להשחתת המידות ולאונאת חברו. כמו שאמר פרעה: ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים, והחסידים אומרים: ד' הצדיק ואני; ועמי – הרשעים. אמנם, אדם לא תמיד צריך לשתוק. לפעמים קשה להתאפק כשמישהו צועק ומבייש. וחז"ל אומרים ששתיקה כזו היא מדרגה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" זה מי ששומע חרפתו ושותק, לא כל אחד יכול להגיע לזה.

ולמה מדרגה זו היא לשמש דווקא? מה הקשר בין הנעלבין ואין עולבים, לבין "כצאת השמש בגבורתו"? אומר המאירי במסכת גיטין, הלבנה קיטרגה על השמש ואמרה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אמר הקב"ה ללבנה, לכי ומעטי עצמך. וכאורה למה מגיע לה עונש? הרי נשאל כל אחד בעולם - באמת אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אז מה היתה התביעה כלפי הלבנה? אלא מפני שהיא, הלבנה, בעצם שאלתה כבר התייחסה לעצמה כאל מלך, ולכן שאלה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, ואילו השמש שמעה זאת ושתקה, "נעלבין ואינה עולבין". ולכן אמר הקב"ה ללבנה: לכי ומעטי את עצמך. אמנם לעתיד לבוא כתוב: "והיה אור הלבנה כאור החמה". אבל עד אז, זו המציאות, שיש שאדם מחשיב עצמו למלך ולכן מקטרג על חברו, ועל כך מצווה התורה ויראת מאלוקיך, וכמ"ש.

פנמיות ונקיות בא"י

כל הבנה זו כלולה במימרא של רשב"י: "גדול אונאת דברים מאונאת ממון". והראיה היא מכך שבאונאת דברים נאמר: "ויראת מאלוקיך". אין הכוונה שזה גדול רק מבחינת האיסור. אלא שלכאורה לא מובן למה כל הציווים של אונאה, נמצאים דווקא במקום שהתורה מדברת על יובל? ביובל חוזרים הקרקעות, יובל נוהג דווקא בא"י. וכשמגיעים דווקא לא"י יש רוב יושביה עליה, דווקא אז התורה מביאה לנו את הדינים האלה של הונאת ממון והונאת דברים?! לכאורה אין ציווים אלו קשורים.

אלא שדווקא בזמן היובל, זמן של דרור, התורה אומרת: לא לעוות ולא להרוס. מה זו המציאות של חופש, של דרור? היה שופט, להבדיל, ששאלו אותו: כל אדם הוא בן חורין לעשות מה שהוא רוצה, אך איפה הקו האדום? אותו שופט אמר: קצה אפו של השני, זה הקו האדום לחופש של האדם. תעשה מה שאתה רוצה עד מתי שזה נוגע בקצה אפו של השני. לכן התורה אומרת את דיני אונאה דווקא בשנת היובל, דווקא שאתה מרגיש חירות אמיתית, חזרת אל בית אבותיך, החופש זה עדיין לא אומר שאפשר להטעות ולהערים על השני.

והרמב"ן מבאר ש"מר דרור" (פרשת כי תשא) - "שיהיה [המר] נקי מן הזיוף שמזייפים אותו תמיד [זו הכוונה בדרור], וייתכן לשון דרור בכל מקום – נקיות". יש מידת הנקיות. "וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה כו' שיהיו כל בעל הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם כלשון ובעל השור נקי". מידת הנקיות. [נכון שהזכרנו פעם שמידת הנקיות אפשר לפרש אדם אצילי ועדין, אך הראב"ד כותב בספר בעלי הנפש, מידת הנקיות של הברייתא של רבי פנחס בן יאיר היא נקיות הגוף והבגד, דהיינו, גם זו מדרגה בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, להיות מסודר].

עכ"פ אומר הרמב"ן, מר דרור – זו מידת הנקיות. להיות אמיתי. לכן המיקום של צי¬ווי אונאה הוא דווקא כשחוזרים לא"י. דווקא בשנת היובל. בזמן של דרור, זמן של נקיות כפי שביאר הרמב"ן, דווקא בזמן שאתה מרגיש כמו שכתוב על העבדים שכשהם משתחררים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה – דווקא אז, צריך להזהר בדברים האלה, בנקיות הפנימית של האדם כמו שבארנו – ויראת מאלקיך. ואין לקבוע מי הוא צדיק לפי ההנהגה החיצונית שלו, כמו כמה הוא מאריך בתפילת שמונה עשרה וכדומה.

בין אדם לחבירו – רוב התורה

המשנה הידועה במסכת פאה "אלו דברים שאין להם שיעור", מביאה שם בעיקר סוגי חסדים: פאה, כבוד אב ואם, הבאת שלום בין אדם לחברו ועוד. וכן אומר שם הרא"ש בפירוש המשנה, שהקב"ה חפץ יותר בדברים שבין אדם לחברו. אין הכוונה שבדברים אחרים הקב"ה לא חפץ, אבל אין דרך בלי השאר. גם מה שאומרים: "ות"ת כנגד כולם", הכוונה, החסד שאתה יכול לעשות עם ת"ת! שהרי יש מושג של תורת חסד - תורה שמלמד לאחרים. ור' איצלה מוולז'ין בנו של ר' חיים מוולז'ין תלמידו המובהק של הגר"א כותב בהקדמה לנפש החיים שאביו תמיד היה נוזף בו על זה שהוא לא מספיק מסייע לאחרים, שהאדם לא נברא לעצמו, וכותב הגר"א בסוף אגרת הגר"א: "ובזה רוב (ויש גורסים 'חוב') התורה לשמח את האנשים". גם בתורה. וכך מספר שאביו נזף בו שלא תמיד נושאים בעול, גם בעול תורה.

[כשמגיעים ליובל, לדרור האמיתי, אז יש השגחה פרטית של: וציויתי את ברכתי לכם" והשנה השישית תעשה תבואה עד השנה השמינית. שואל החת"ס, הקב"ה לא יכול לתת להם מה שצריכים בדרך אחרת? דוקא בשנה השישית תגדל בכמויות כאלה? ודאי שהוא יכול, אבל אדם נהנה לאכול דבר שהוא קצת השקיע בו, אז אע"פ שזה יהיה בדרך ניסית, אבל זו חלק מהברכה, שהריבוי יהיה במה שאתה עושה וכמ"ש חז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חברו. אמר לי פעם סוחר אתרוגים, מה פירוש "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית". אמר לי, שיש אנשים שבשמיטה אחת עושים פרנסה להרבה מאוד שנים, מפני שהכל מתייקר, על זה באים בטענות - "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית"? דהיינו, בשמיטה אחת זה יספיק לנו לשש שנים אחרי זה, אז מה נעשה בשמיטה שאחרי השמיטה הקודמת? נכון שעושים עסקים טובים, אבל רק לשש שנים, זה לא יספיק לשמיטה הבאה, כמובן שזה פירוש שלא על דרך האמת].

עכ"פ כשמגיע היובל, באה התורה ואומרת, יש יובל יש חירות לארץ ישראל, אבל אל תשכחו את העיקר, לכן רשב"י אומר הוא שאומר גדול אונאת דברים מהונאת ממון, ויראת מאלוקיך דבר המסור ללב בפרט שאתה עושה את זה בא"י.

ובאורות התשובה (פרק ד, אות ז): "נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל, על כן כל פגם מוסרי שהאיש היחידי מישראל עושה – מחליש את קישורו עם נשמת האומה כולה. וע"ע עולת ראי"ה ח"ב עמוד קנח ד"ה נצר מטעי.

ובאורות התשובה (פרק יג, אות ה): "דרך התשובה היותר מקורית וטובה הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט וכו'.

הפטרת הפרשה

בהפטרה של הפרשה (ירמ' לב ו-כה):  וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה".

 ואחרי זה כתוב: "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר. אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר. עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה. וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל. וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ ובתרותך [וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יְהוִה קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים"?!

והקב"ה עונה (כו-כז): "וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲ‍מִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר". צריך להבין, מה עונה הקב"ה לירמיה?

מה שאני אומר זה דברים שאמר אבי מורי זצ"ל.

כתוב שירמיהו בא בטענות כלפי הקב"ה, ואמר איך אפשר לומר הא-ל הגדול הגיבור והנורא? כשכבשה אחת בין שבעים זאבים, איה נוראותיו איה גבורותיו? אומרת הגמרא, שבאו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה ואמרו: הן הן גבורותיו, עצם זה שהכבשה לא נאכלת בין כ"כ הרבה זאבים, זה ג"כ ביטוי לגבורותיו של הקב"ה. ולכן צריכים לומר בתפילה – הא-ל הגדול הגיבור והנורא, גם בזמן שזה לא ניכר.

אנשי כנסת הגדולה

למה נקרא שמם: "אנשי כנסת הגדולה"? מפני שהם החזירו עטרה ליושנה, שבזמנם היו אנשים שהפסיקו להגיד את הכינוים האלה: גבור ונורא, להקב"ה. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו, וע"כ נקראו אנשי כנסת הגדולה.

שואל השפ"א במסכת אבות, הרי מה שהם תקנו לומר חזרה, הוא לומר: הגיבור והנורא, א"כ, היה צריך לקרוא להם אנשי כנסת הגבורה או הנוראה, למה הגדולה?

גדולה שלימה

תירץ אבי זצ"ל, מפני שאדם גדול שחסר לו גבורה אז זה לא רק שהגבורה חסרה לו, אלא הוא גם לא אדם כ"כ גדול, כמה שהוא יותר גיבור הוא גם יותר גדול. אז אנשי כנסת הגדולה שתקנו לומר הגיבור והנורא, אז המושג שאומר גדול הוא גדלות אמיתית בלי מורא.

אליהו הנביא אמר (מ"ב יח כב): "אני נותרתי לד' לבדי" – הרי עובדיה החביא מאה אנשים במערה? אלא שנביא שמתחבא הוא לא נביא. נביא זה מלשון ניב שפתיים, הוא מדבר ואומר את דבר ד'. אבל אם הוא יורד למחתרת ולא מדבר, הוא לא נביא. לכן עובדיה צודק. נביא גם כן צריך להיות במידותיו של הקב"ה הגדול גיבור ונורא.

מ"מ, זה מה שבא ירמיהו בטענה להקב"ה, "הנה הסוללות באו העיר ללכדה" – אז איך יכול להיות שאתה אומר לי עכשיו קנה לך? הרי יוצאים לגלות! איה נוראותיו.

דבר ד'

 

"ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר". מה זה דבר ד' שמוזכר פה כ"כ הרבה פעמים?

הגמרא בשבת (קלח ע"ב) אומרת, שכשכתוב דבר ד' יש לכך שלוש משמעויות: הלכה, אגדה והקץ. דברים של גאולה שלא תמיד מבינים אותם. כשאנחנו מתפללים "ולדברו הוחלתי" הכוונה היא לשלושת הדברים האלה, על דבר ד' זו הלכה, ודבר ד' זו אגדה ודבר ד' זה הקץ. זה מה שכתוב בתחילת הפרשה "דבר ד' אלי". ירמיהו חשב שזה דבר ד' הרגיל – הלכה ואגדה. אמר לו הקב"ה בסוף: לא, "הממני יפלא כל דבר?!" יש מושג שלישי של דבר ד' - זה הקץ, וכל מה שקשור למושג של הקץ זה דבר שעדיין לא נגלה. זה נראה לך מופרך, זה נשמע לך נגד המציאות, אבל כן, זה מה שהקב"ה מצווה. דוקא בזמן שבצר לך –  אז "ושבת ומצאוך כל הדברים האלה".

תפילה לגבורה מלאה

זה מה שאומרים בתחנון בימי שני וחמישי: "עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויביך". כתוב בספר ערוגת הבושם בשם מהר"ם בנאט, למה אנחנו צריכים תמיד לומר הן הן נוראותיו וגבורותיו, שמתבטאות בעקיפין, ע"י שאנחנו בין שבעים זאבים שלא אוכלים כבשה אחת? "עוררה גבורתך וקנאתך על אויבך'" – תראה לנו את הגבורה שלך לא רק בדרך זו, אלא להיפך, בדרך האקטיבית! וכך מפרש הרמב"ם במו"נ את מה שכתוב בפס' "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויבך". על מי אומרים קומה ד'? על ההנהגה שנראית כאילו כביכול ח"ו לא פעילה. ע"ז מתפללים – "קומה ד' ויפוצו אויביך". שיהיה ניכר לעיני כל בדרך הישירה.

הנהגה של הקץ – 'כחולמים'

"בשוב ד' שיבת ציון היינו כחולמים", ההנהגה תמיד בדברים האלה היא בצורה של חלום. כתוב שחלום הוא אחד מששים בנבואה. הערנו פעם שהפירוש הפשוט הוא, שהיינו כחולמים, כלומר – שמה שיהיה לעתיד לבוא זה משהו שלא העלנו אפילו בדמיון. כמו שחלום רחוק ממך. הרצי"ה פירש על הצד החיובי. כתוב שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו, ופירש הרצי"ה שע"ז כתוב "בשוב ד' שיבת ציון" – שאז יתברר לנו שאצלנו הגאולה היא כמו חלום, שאדם לא חולם אלא מהרהורי ליבו, והגאולה נטועה בתוכנו מבפנים, רק לא פקחנו עין לראות את זה. ע"ז נאמר "בשוב ד' את שיבת ציון", יתברר לנו שהיינו בחלום, לא דבר רחוק, אלא כל הזמן זה היה בנו, בהרהורי ליבנו.

שבת שלום.