הגר"א וייס שליט"א

בשאלת הפורים בהר שמואל וגבעת זאב

 

לכבוד ידי"נ הגאון המצויין
 

איש אשר רוח בו, רוח חכמה וגבורה

הרב מרדכי יצחק שווארץ שליט"א

מחשובי הרבנים בגבעת זאב

רב שלום עד בלי ירח.

הן שאל מעכ"ת לדעתי בענין מקרא מגילה במקום משכנו בגבעת זאב. זה שנים שנוהגים לקרוא שם בי"ד כדין ערי הפרזות, אך לדברי כ"ת אין לקבוע בזה דין מנהג כיון ששכונה זו יחסית חדשה ומעולם לא ישבו גדולי תורה על המדוכה לקבוע הלכה בענין זה, אלא שהמוני העם נהגו לקרוא בי"ד כרוב העולם.

השאלה התעוררה בשנה זו עקב פרסום חוברת לביסוס הטענה שמקום קבורתו של שמואל הנביא "רמה" היא, והעיר רמה מוקף חומה מימות יהושע ב"נ. ואם אכן כך נמצא שגבעת זאב נראית ואולי סמוכה לעיר מוקפת חומה ודינה כעיירות המוקפות לקרוא בט"ו.

וכבר נשאלתי בשתא זו ע"י רבים מתושבי הר שמואל וכן ע"י תושבי גבעת זאב, ואבאר בקצרה את הנלענ"ד.

הנה שלשה אפשריות יש בפנינו בהנהגה למעשה:

א. לקרוא בי"ד כפי שנהגו עד היום שהרי זמן קריאה היא לכל וכל עוד לא נתברר שאכן צריך לקרוא בט"ו בודאי או מדין עיירות המסופקות, ודאי יש לקרוא בי"ד כרוב העולם.

ב. לקרוא בט"ו, וזאת אם אכן נקבל את הטענה הנ"ל כהנחה מוחלטת.

ג. לנהוג כדין עיירות המסופקות ולקרוא בי"ד עם ברכה ובט"ו בלי ברכה וכמבואר בשו"ע (סימן תרפ"ח ס"ד ובמשנ"ב שם ס"ק י"א כתב טעם הדברים).

ולענ"ד נראה עיקר שיש לנהוג בעיירות אלה לקרוא בי"ד בלבד וכדין פרזים, ואבאר.

זו פשיטא לן דאין לקבוע נחרצות שדין גבעת זאב והר שמואל כדין מוקפין משום כמה וכמה ספיקות בדבר, ואבאר.

הנה איתא בירושלמי מגילה (ב' ע"ב) "א"ר יוחנן מגבית ועד אנטיפרס ששים ריבוא עיירות היו" והקשו בגמ' דהלא בספר יהושע לא נמנו אלא כמאה עיירות (בפרקים י"ג – י"ט). ותירצו בשתי דרכים, "רשב"ל אמר מוקפות חומה מנה ר' יוסי בר חנינה אמר הסמוכות לספר מנה".

הרי לן לדעת ר"ל שכל הערים שנמנו בספר יהושע מוקפות חומה היו והרי העיר רמה נמנה בספר יהושע כמ"פ (פי"ח פסוק כ"ה, פי"ט פסוק כ"ט ופסוק ל"ו), וא"כ לשיטתו ע"כ שאם קבר שמואל הנביא במקום הידוע בזמנינו שבנבי סמואל מקום קבורתו הוא ושם ביתו הרי ששכונות הנ"ל סמוכות לעיר מוקפת חומה ונראה ממנה ודינם לקרוא בט"ו.

ומטעם זה יש הטוענים שיש לשכונות הנ"ל דין מוקפין ויש לקרוא בהם בט"ו בלבד.

אך לענ"ד אין הכרעה זו נכונה משום ספיקות רבים ותהיות רבות שיש להסתפק ולתהות בזה.

א. הרי בירושלמי נחלקו אמוראי למה נמנו רק כמאה עיירות אף שהיו רבים מהן מגבית ועד אנטיפרס, ואף שר"ל אמר משום שרק אלה שנמנו היו מוקפות חומה ריב"ח אומר משום שהנמנים קרובות לספר הן, ולשיטתו אין כל עילה להניח שמוקפות חומה היו.

ב. הרי בספר יהושע מצינו כמה עיירות הקרויות בשם זה הרמה. אחת בנחלת בנימין "והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם… גבעון והרמה ובארות" (פרק י"ח פסוק כ"א וכ"ה), אחת בנחלת אשר "ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר למשפחותם… ושב הגבול הרמה" (פרק י"ט פסוק כ"ד וכ"ט), ואחת בנחלת נפתלי "לבני נפתלי יצא הגורל הששי לבני נפתלי למשפחתם… ואדמה והרמה וחצור" (שם פסוק ל"ב ול"ו).

ומי לידינו יתקע שלא היו ערים נוספות הקריות בשם זה, וביותר יש לתהות בזה דמסתבר דשם זה מקורו בנתון טופוגרפי משום שהעיר שכנה בראש הר או גבעה, ואפשר א"כ שערים רבות היו בשם זה ומהי"ת לומר שמקום קבורת שמואל שברמה הוא הנזכרת בספר יהושע.

וראיתי מי שפלפל לטעון דכשם שאין לחוש לשני יוסף בן שמעון כך אין לחוש לשני ערים בשם זה. אך לא קרב זה אל זה כלל, דאטו לא ידעינן שיש בעיר כמה וכמה יוסף בן שמעון, אלא שאין צריך לחשוש שמא יוסף ב"ש השני איבד שטר או שנכתב גם על שמו, ומה זה ענין להניח בודאות שלא קיימת עיר נוספת בשם זה אתמהה, וכי מניחין אנו שאין עוד אדם בשם יוסף בן שמעון.

ג. ואף העצם המסורת שמקום קבורת שמואל הנביא במקום זה יש שפקפקו כידוע מתבואת הארץ להגר"י שווארץ שהיה גאון ובקי נפלא בכל עניני ארץ ישראל וגבולותיה.

וראיתי בקונטרס… שהביא מקורות רבים להוכיח את אמיתת מסורת זו, אך באמת אין כל הכרח מרוב המקורות אלא שהיה מקום מסויים המוחזק כקבורת הנביא שמואל, אך אין כל הכרח שאכן מדובר במקום זה הקרוי גבי סמואל, וז"ב ופשוט לכל מעיין.

ד. אך עיקר דעתי בזה במה שנראה דמעיקרא דדנא פירכא, דהלא במס' מגילה שבבבלי (ה' ע"ב) איתא "גופא, חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. ומי מספקא ליה מלתא דטבריא, והכתיב וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת, וקיימא לן רקת זו טבריא. היינו טעמא דמספקא ליה משום דחד גיסא שורא דימא הות. אי הכי אמאי מספקא ליה, ודאי לאו חומה היא, דתניא… לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה, כי קא מספקא ליה לענין מקרא מגילה, מאי פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה, משום דהני מיגלו והני לא מיגלו, והא נמי מיגליא, או דלמא, משום דהני מיגנו והני לא מיגנו, והא נמי מיגניא. משום הכי מספקא ליה".

הרי לן שטבריא מן העיירות המסופקות היא, ואף שבספר יהושע כתוב להדיא שרקם מערי המבצר היא, ואעפ"כ נסתפקו אם דינו כמוקף חומה. וכך נפסק ברמב"ם (פ"א מהלכות מגילה הי"א) ובשו"ע (סימן תרפ"ח ס"ד) ובנו"כ שם.

וע"כ דיש לנו להניח מזה אחד משתי הנחות:

א. אף דבירושלמי איתא בשם ר"ל דכל העיירות שבספר יהושע מוקפות חומה היו, אין זה דעת הבבלי ואף ערי המבצר שבספר יהושע לא בהכרח מוקפות חומה היו, והלכה בזה כבבלי כמבואר, הרי שדברי הירושלמי נדחו מן ההלכה.

ב. אף דאכן עיירות אלה מוקפות חומה היו מצד המציאות, אפשר דבהלכות מגילה אין דינם כמוקפות חומה וכדחזינן בגמ' לגבי טבריא, דאף שהיתה מערי המבצר מ"מ נסתפקו בדינה לגבי מקרא מגילה.
 

וק"ו הדברים לגבי שאר הערים שבספר יהושע דאף דבמדה מסויימת היו מוקפות חומה אין כל הכרח שיש להן דין מוקף חומה לגבי מגילה וכדחזינן לגבי טבריא.

וכל זה מלבד הרבה ספיקות שיש בזה בדין עשרה בטלנים ועיר שחרבה, אך לא ראיתי צורך להאריך בזה כיון שלענ"ד עיקר הטענה הנשענת על הירושלמי נסתרת מן הבבלי והפוסקים כמבואר.

ומשום כ"ז נראה דיש לקרוא בעיירות אלה בי"ד כרובא דעלמא.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

ב

מתנות לאביונים ושמחת פורים

 

"חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים" (שו"ע תרצ"ד ס"א).

כתב הט"ז בסק"א בשם הב"ח דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, כמו שחייב הוא בד' כוסות משא"כ בשאר צדקה שהעני פטור ממנה". והפר"ח תמה בהלכה זו ואף דלגבי משלוח מנות כתב אף הוא שהעני חייב בה לגבי מתל"א ס"ל לפטור, וצ"ע ביסוד הדברים.

ונראה עפ"י מה שיש לעיין ביסוד מצות מתנות לאביונים האם מצות צדקה היא, ונצטווינו לתת צדקה ביום זה כדי להקל על העניים בשמחת פורים, או שמא אין גדר מצוה זו מצות צדקה אלא עיקרה ומהותה להרבות בשמחה, אלא שמצוה יתירא לשמח לב העני והאביון. ונראה דבזה נחלקו האחרונים הנ"ל, דלדעת הב"ח יסוד המצוה לשמח לב האביון דהימים הלא המה ימי משתה ושמחה וכשם שהאדם מצווה לשמוח כך עליו לשמח לב אביון ומשום כך מוטלת מצוה אף על עני המתפרנס מן הצדקה כשם שמצוה עליו לקיים שאר מצוות החג. (אמנם יש לעיין בזה מצד גודל ההוצאה שחייב להוציא על המצוות ולכאורה יש לתמוה על מש"כ הב"ח דהוי כמו ד' כוסות דשאני ד"כ דהוי משום פרסומי ניסא, וצ"ל דגם מתל"א הוי משום פרסומי ניסא דכל מצוות הפורים זכר לנס הם, אך במק"א כתבתי לחלק בין זכר לנס לפרסומא ניסא, ועוד דלכאורה אין מתל"א משום זכר לנס כלל אלא משום צדקה ושמחת פורים כמבואר לקמן, ומשו"כ נראה יותר דאין כוונת הב"ח לדמות מתל"א לד"כ מצד פרסומי ניסא אלא כוונתו דהוי כחלק ממצוות משתה ושמחה ולא משום צדקה בלבד). ולדעת הפר"ח הוי מצות צדקה ומשו"כ ס"ל דעני פטור.

והנה כתב המשנ"ב שם דאינו יוצא יד"ח מתל"א במעות מעשר ומקור הלכה בשו"ת מהרי"ל סימן נ"ו, ויש לי מקום עיון
בדבריו, ואבאר.

הנה בדברי השאלה במהרי"ל שם הצדדים מבוארים האם משום מצות צדקה היא וצריך ליתן משלו ולא משל עניים, או שמא משום מצות השמחה היא ואף שנותן מעות מעשר שמחת העני שלימה היא דמה לו אם נותן משלו או משל מעשר, מן הגורן או מן היקב, דמ"מ קיבל האביון מה שלא היה לו, עי"ש. ובתשובת מהרי"ל כתב בסגנון אחר, דכיון שתקנת חכמים וחובה היא אינו בא מן המעשר, ונראה לי מתוך דבריו דבאמת ס"ל דמשום שמחה היא ולא משום צדקה, אלא דמ"מ כיון שחובה היא אינה באה מן המעשר, ודו"ק שם.

ונראה לדייק בזה עוד מדברי הראשונים בב"מ ע"ח ע"ב במה שאמרו "מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה עיר, ואין מדקדקין בדבר". והתוס' הרא"ש ד"ה ואין כתב שם "ואין מדקדקין בדבר. יש מפרשין, אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני, אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים וה"ג בירושלמי דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול יטול".

וע"ע שם בד"ה מגבת "מגבת פורים לפורים. ואע"ג דאמרינן בערכין דמעות של צדקה מותר לשנותן למצוה אחרת אפילו באו לידי גזבר. פורים שאני, כדי להרבות בשמחת פורים, אין לשנותן, ואפילו יש להם מעות הרבה, בכלם יקנו צרכי סעודה".

וכבר קדמו הרמב"ן והוסיף בה דברי טעם ותבלין "ואין מדקדקין בדבר לומר זה עני ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי. דימי משתה ושמחה כתיב ומשלוח מנות נמי כתיב".

הרי לן להדיא דעיקר מצות מתל"א משום שמחה הוא ומשו"כ אין מדקדקין דאף שתיקנו לכתחלה לשמח לב אביונים במתנות אלה מ"מ עיקר ענין המצוה וכונתה מתקיימת דמ"מ שמחת פורים מתרבה על ידו לזולתו.

וע"ע בריטב"א שם ד"ה ואין מדקדקין "בירושלמי דמסכת מגילה בפ"ק אמרינן אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, כלומר שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו".

הרי גם בדבריו למדנו דמצות מתל"א משום שמחה היא וכעין מצות משלוח מנות עד שלמדים הם זמ"ז במידה מסויימת. ועיין עוד בכלבו בהלכות פורים שכתב "ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת". הרי שכלל משל"מ ומתל"א בחדא מחתא כאילו ענין אחד הם. (אמנם בחידושי הריטב"א הישנים בב"מ שם דחה פירוש זה עי"ש).

ונראה ביסוד הדברים דבמהות ימי הפורים הלא כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", משלוח מנות הוא חלק מהמשתה ומתל"א הם משום השמחה, ודו"ק בכל זה כי נכונים הדברים.

ב

אמנם לכאורה סתרו הבית יוסף והב"ח את דבריהם, דבסימן תרצ"ד הביא הב"י מדברי הג"א "מעות שחשב בלבו לחלקם ביום פורים אינו רשאי לשנותם… ונראה שהטעם משום דס"ל דצדקה מחייב בה מחשבה". וגם הב"ח הביא דבריו והסכים להם, הרי דדין מתל"א כדין כל צדקה, ולכאורה זה סותר את מה שדייק הב"ח מלשון הש"ע דגם עני הפטור מן הצדקה חייב במתל"א דהוי כמו ד' כוסות כמבואר.

ולכאורה היה נראה דיש שני דינים במתל"א, דין צדקה ודין שמחה ומחמרינן ככל צד. מחד גיסא מתחייב האדם במחשבה כדין כל צדקה, ומאידך אף העני חייב במתל"א משום מצות השמחה שיש בה.

ולפי"ז יתחדש לנו דאין העני מתחייב במחשבת לבו, דלגבי עני אין חיוב מצד מצוות צדקה אלא משום מצוות השמחה, ודו"ק.

אך באמת נראה יותר דלא שני דינים יש כאן אלא דין אחד וגדר אחד ששתי פנים לו. דבאמת פשוט דמתל"א הוי מצות צדקה דהלא פשוט דכל הנותן משלו לעני ולאביון הוי זאת עצם מצות הצדקה. אך הסיבה שחייבו חכמים ליתן מתל"א ביום זה דוקא אינה אלא כדי להרבות שמחת פורים. ומשו"כ תיקנו מה שתיקנו שיהיו הכל שמחין וכדי להרבות בשמחת הפורים. וזה שאמרו שאין מדקדקין במצוה זו וכל הפושט יד נותנים לו כיון שבכך כונת המצוה מתקיימת, ודו"ק בזה.

וכדי להטעים את הדברים נאמר עוד, דהנה אף דפשטות גדר הצדקה אינו אלא לפרנס את העניים, מ"מ חזינן דלמעשה תיקנו והנהיגו אופנים שונים במצוה זו, והלא אמרו (גיטין ס"א ע"א) מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל ואעפ"כ כל מי שתרם לקופת העיר קיים מצות צדקה, וההולך ממקום למקום נותנים לו דין עני וכן מי שאינו יכול למכור נכסיו במחיר סביר וכמבואר בב"ק (ז' ע"א) אף שכל אלה בעצם אינם עניים ממש, והכל תיקנו לפי הענין והצורך ולפי מהות הדברים.

וכך נראה לגבי מתל"א דאף דבאמת יש כאן מצות צדקה שהרי כל ענין המצוה נתינה לאביונים, מ"מ כיון שטעם התקנה משום שמחת פורים תיקנו דכל הפושט יד נותנים לו כדי שיהיו הכל שמחים, ודו"ק בזה.

ג

והנה יש מן הראשונים דמשמע מדבריהם יתירא מזו, דמ"מ ומתל"א ענין אחד הם וגדר אחד ממש אלא שחלוקים הם בדיניהם, עיין מה שכתב בזה הכל בו בסוף הלכות פורים "ומשלחין מנות איש לרעהו, ואל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת, ונפקא ליה מקרא דכתיב ונשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים". וכ"כ האורחות חיים בסעודת פורים עי"ש. ומשמע מדבריהם דמ"מ ומתל"א גדר אחד הם ואין הם חלוקים אלא בפרטיהם ודקדוקיהם.

וכך מבואר מדברי הר"ן במגילה (ג' ע"ב מדפי הרי"ף) "שתי מנות לאדם אחד… לעשירים ולאביונים די לכל אחד במתנה אחת שהיא נחשבת בעיניהם לדבר גדול". הרי שלעשיר צריך שתי מתנות לפי כבודו ומעמדו ולעני סגי במתנה אחת לשמח לבו.

ובדרך הראשונים האלה נראה לומר דלגבי מתל"א תיקנו ליתן מעות משום שעניים הם ורק העני יודע מה מחסורו אשר יחסר לו משא"כ בעשיר שיש לו כל צרכו תיקנו לשלוח לו מאכל ומשקה כדי להרבות במשתה.

ד

ולפי המבואר יש טעם ותבלין בדברי החזון איש או"ח סימן קנ"ה שכתב דבפורים המשולש יש ליתן משלוח מנות ביום ער"ש שהוא י"ד באדר ולא ביום א' שהוא בט"ז, דאין מ"מ ומתל"א מתחלקים וכשכתב בשו"ע דמתל"א ביום י"ד ה"ה למ"מ, וכבר ביארנו במק"א (לקמן סימן ל"ד דרוב הראשונים ואחרונים נקטו דמשלוח מנות דינו כדין סעודת פורים הנעשית ביום א' וכ"כ המשנ"ב בסימן תרפ"ח ס"ק י"ח. אך לפי המבואר מ"מ ומתל"א דין אחד וגדר א' להם לשיטת מקצת הראשונים, ואף לדעת אחרים יש ביניהם גדר משותף ושניהם עניינם להשלים את ימי המשתה והשמחה, ומסתבר א"כ דדין זה כדין זה, ודו"ק.

ויש עוד להעיר לפי דברינו בכל מה שכתבו רבים מן האחרונים לחלק בין מ"מ למתל"א בתחומים שונים, ויסוד דבריהם ההנחה דיש כאן שתי הלכות חלוקות ביסודן, משלוח מנות משום סעודת פורים ומתל"א משום מצות צדקה, ולפיכך יש לדון בכל אחת ממצוות אלה לפי ענינה וגדריה המסויימים, אך לפי המבואר קשורות מצוות אלה בקשר אמיץ ובחדא מחתא מחתינן להו, ומסתבר שאין לחלק ביניהם.

ובמה הדברים אמורים:

א. בפמ"ג סימן תרצ"ד (והביאו המשנ"ב שם בביה"ל) כתב דבמ"מ ודאי אינו יוצא במתנה על מנת להחזיר כיון שכל ענינו לסעודה אבל במתל"א אפשר דיוצא במעמ"ל עי"ש. ולדידן נראה פשוט דגם במתל"א אינו יוצא במעמ"ל דמה בין משתה לשמחה בענין זה.

ב. בשו"ת בנין ציון כתב לחדש דשמא אינו יוצא מ"מ אלא ע"י שליח ולא כשנותן בעצמו ד"נשלוח" כתיב משא"כ במתל"א והביאו המשנ"ב בסי' תרצ"ה ס"ק י"ח. ולדידן נראה פשוט דאין לחלק ביניהם, וכשם שיוצא במתל"א כך יוצא גם במ"מ.

ג. בשו"ת דברי משה כתב דלגבי מתל"א יוצא אם שולח לפני פורים ומגיע בפורים אבל לא במ"מ, ולדרכנו גם בזה אין לחלק.

ד. המשנ"ב בסימן תרצ"ה בביה"ל (ד"ה או) כתב בשם הטורי אבן שנסתפק בשולח מנות לאביון אם יכול בחדא מחתא לצאת יד"ח מ"מ ומתל"א. לפי הנ"ל נראה דאינו יוצא דכיון שדומות הן שתי מצוות אלה ומ"מ שתים הן ולא אחת צריך לקים שתיהן, ודו"ק בזה.

ה

בשיעור משלוח מנות ומתנות לאביונים

והנה יש לעיין אם יש שיעור במשלוח מנות, וראיתי באשל אברהם סימן תרצ"ה שנסתפק אם הוא בכזית (כיון שאוכל בעינן) או בשוה פרוטה (שיעור ממון), וכעי"ז נחלקו הצל"ח והגרעק"א לגבי שיעור איס"ה כידוע (ועיין מש"כ במנחת אשר פסחים סי' כ"ה אות ג'). ובערוך השלחן סעיף ט"ו כתב דבעינן נתינה חשובה ולא די בכזית או שו"פ. אמנם בלקט יושר בשם תה"ד (עמוד 158) כתב דאף בתאנה אחת ותמרה אחת שביחד אינם שו"פ יצא "ואין מגלין אלא לצנועים" עי"ש.

ולגבי מת"ל כבר כתב הריטב"א במגילה דף ז' דשיעורו בשו"פ ככל דין ממון וכ"כ המשנ"ב בר"ס תרצ"ד. אך בשערי תשובה (שם סק"א) הביא מספר זרע יעקב שהשיעור הוא ג' ביצים שהן שיעור קביעות סעודה. ולכאורה הדברים חידוש דמהי"ת שצריך ליתן לאביון סעודה שלימה. ולכאורה מסתבר טפי שדי במה שתומך בו ומסייע בידו להשיג אוכל לסעודתו.

ולול"ד היה נראה שדין אחד ושיעור אחד למ"מ ומתל"א וצריך לתת דבר שיש בו חשיבות מסויימת ויש בו כדי להרבות בשמחת פורים, כיון ששתי מצוות אלה ענין אחד הם, להרבות בשמחת פורים כמבואר.

וחידוש גדול מצינו בריטב"א שם בהא דר' אושעיא ברבי דיש ליתן משלוח מנות לפי חשיבות הנותן ולא רק לפי מעמדו של המקבל, והדברים חידוש גדול, ואכמ"ל.

ו

והנה נחלקו האחרונים במי ששלח לפני הפורים והגיע בפורים. לדעת שו"ת יהודה יעלה (מהר"י אסאד) סימן ר"ז וכף החיים סימן תרצ"ד ס"ק ט"ו אזלינן בתר מקבל ויצא יד"ח. לדעת הערוך השלחן סימן תרצ"ד לגבי מת"ל ובתרצ"ה לגבי משל"מ צריך ליתן בפורים שיגיע בפורים, וכ"ה באור שמח על הש"ס במגילה. ובהנהגות החזו"א נכתב דפרוז ומוקף צריכין ליתן למינם, פרוז לפרוז ומוקף למוקף.

ובסי' תרצ"ה הביאו המחצה"ש והפמ"ג דיש שנהגו ליתן מת"ל לפני פורים, ובדברי יציב או"ח סימן רצ"ח הביא מש"כ בספר דרכי חיים שהדברי חיים נתן בתענית אסתר אך דחה זאת, ובאשל אברהם שם כתב ליישב מנהג זה דהו"ל כאילו נותנים לאביון בהלואה ומוחלים לו את החוב בפורים, אך לענ"ד אין לקיים מת"ל ע"י מחילת חוב דאין כאן נתינה. (דוגמא רחוקה מש"כ הרמב"ם דבקידושין בענין כסף שיש בהם הנאה מחודשת וכ"ה במת"ל, וז"פ).

ולכאורה יש לדון בכל הספיקות והשאלות הללו לפי שני הטעמים ושתי הדרכים בביאור מצוות אלה דמשלוח מנות ומת"ל. אך באמת נראה טפי דאינם תלויים כלל ביסוד הדברים ובטעמי התקנות, אלא דיש לקיים מצוות אלה כפשטותם ובדרך שתיקנו חז"ל, דהיינו ליתן לעני מתנות ולשלוח מנות לרעהו ביום הפורים. ומשו"כ נראה פשוט דהנותן צריך ליתן בפורים והמקבל צריך לקבל בפורים, וזולת כן לא יצא יד"ח. דו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ז

שמחת פורים

בספר עמק ברכה הביא בשם הגרי"ז מבריסק דשאני סעודת פורים מסעודת יו"ט, דביו"ט אמרו אין שמחה אלא בבשר ויין וכל הסעודה משום שמחת יו"ט היא דחייב להיות ביו"ט שמח וטוב לב כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ז, משא"כ בפורים שיש בו חיוב משתה "ללא תכליתים של שמחה" עי"ש.

ויתירא מזו כתב בספר משנת יעב"ץ (או"ח סימן ע"ט) דבפורים אין כלל מצות שמחה לכשעצמה, ואין גדר שמחה בפורים אלא במשתה דהמשתה צריך להיות משתה של שמחה, וכתב בזה לישב קושית המגן אברהם בסימן תרצ"ו ס"ק י"ח במה שכתב השו"ע דמותר לישא אשה בפורים, דהלא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמבואר בסימן תקמ"ו דמהאי טעמא אין נושאין נשים במועד עי"ש. וביאר המשנ"י דכיון דבפורים אין בעצם מצוה לשמוח אין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה.

אך לענ"ד מילתא דפשיטא דיש מצות שמחה בפורים מעבר לעצם המשתה, דימי משתה ושמחה כתיב, והרי אמרו (מגילה ה' ע"ב) דרבי נטע נטיעה של שמחה, וכך נפסק בשו"ע סימן תרצ"ו דאף שאין לעשות מלאכה בפורים והעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה מ"מ בבנין של שמחה ונטיעה של שמחה מותר, עי"ש. ואת"ל דאין מצוה של שמחה בפורים אלא במשתה בלבד, מה היתר בבנין ובנטיעה של שמחה.

ונראה באמת היפך הדברים דביו"ט יש מצוה רק בשמחת החג ד"ושמחת בחגך" כתיב, ואין מצוה לשמוח אלא כדרכן של הבריות בשמחת החג דהיינו בבשר ויין, בגדי צבעונים לנשים, וקליות ואגוזין לתינוקות וכדו'. אבל בפורים יש מצוה לשמוח בכל דבר המשמח ואף בבנין ובנטיעה של שמחה אף שאין להם קשר כלל למהות ימי הפורים ד"ימי משתה ושמחה" כתיב מ"מ.

ומטעם זה מותר לישא נשים בפורים דאין סתירה בין שמחת נישואין לשמחת הפורים, דכל דבר המשמח יש בו מצוה בפורים.

וממוצא הדברים אתה למד דמצוה ללמוד תורה בפורים. ומאותו טעם שאסור ללמוד תורה בתשעה באב דפקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוה ללמוד דבפורים, דכל המשמח לבו של אדם יש בו מצוה בפורים, ודו"ק בזה.

 

ג

בדיני מתנות לאביונים

במה ששאל לדעתי במש"כ הגר"מ שטרנבוך במועדים וזמנים (ח"ו סי' ק"ו) שצריך ליתן מת"ל דוקא לאביון שאין לו כלום, וכמבואר בב"מ קי"א ע"ב דשאני אביון מעני, ואביון הוי מי שאין לו כלום ואינו בוש לבקש, עי"ש.

ואני תמה דאטו פוסקים אנו הלכות מתוך מגילת אסתר, ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו עמודי ההלכה ומעתיקי השמועה, ובדברי הרמב"ם והשו"ע מבואר להדיא דצריך ליתן מתנה לעני ולא הזכירו כל דין מסויים ליתן לאביון.

וז"ל הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הט"ז) "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים. אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת".

הרי לן דמצוה זו מתקיימת כשנותן מתנה לעני.

וז"ל השו"ע (סימן תרצ"ד ס"א) "חייב כל אדם ליתן לפחות שני מתנות לשני עניים". וכן שם בס"ד "במקום שאין עניים יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו ונותנם במקום שירצה".

ולא מצינו אחד הפוסקים נושאי כליהם של הרמב"ם והשו"ע דבעינן בהלכה זו אביון ולא עני בעלמא.

ועוד כתב שם דמה שאמרו (ב"מ ע"ח ע"ב) אין מדקדקין במעות פורים, אין זה מתנות לאביונים ומעות פורים מילתא אחריתי היא.

וגם בזה תמה אני, הלא ברמב"ם כתב הלכה זו דאין מדקדקין בפ"ב הט"ז בדין מתנות לאביונים, כנ"ל.

ואין לדחות כלל דמש"כ "ואין מדקדקין במעות פורים" אכן מילתא אחריתי היא, שהרי בהי"ז שוב במת"ל קעסיק. והאמת הפשוטה יורה דרכו דמעות פורים היינו מת"ל.

ובסי' תרצ"ד כתב המחבר "סימן תרצ"ד דין מעות פורים לעניים", ובכל הסימן כולו מדובר במת"ל. ובהל"ג שם כתב הא דאין מדקדקין.

וכך מבואר מכל הראשונים כולם בגמ' שם (ע"ח ע"ב) דכולם כאחד ביארו מ"ש אין מדקדקין דמיירי במת"ל ודימו מת"ל למשלוח מנות דכשם שמ"מ לעשירים כך אפשר ליתן מת"ל לעשירים אם פשטו ידם, עי"ש ברמב"ן, בריטב"א, בתוס' הרא"ש, בחי' הר"ן ובנמוק"י.

סו"ד פשוט וברור להלכה דהלכה זו דאין מדקדקין במת"ל נאמר, וגם זה ברור דלא צריך בזה דין אביון אלא יוצא יד"ח בנתינה לעני. ויתירה מזו נראה לענ"ד דלא זו בלבד שאין צריך לחפש אביון אלא דהנהגה זו סותרת את מה שאמרו חז"ל דאין מדקדקין וכל הפושט יד נותנים לו, דאף דמילתא דפשיטא שלכתחילה צריך לתת לעני ולא לעשיר, אבל ברור שאסור להימנע מלתת לעני שראוי לקבל מתנות לאביונים.

אך שוב ראיתי תנא דמסייע ליה להגרמ"ש במקור חיים לבעל חות יאיר (סימן תרצ"ה) וז"ל "ידקדק לשלוח לעניים מרודים ומופלגים הנקראים אביונים עיין ב"מ קי"א ע"ב".

ואני את הנלענ"ד כתבתי.