כתובות י"ח: - ד"ה הרי אלו נאמנים

לזכות יעקב בן שרה אסתר לזיווג הגון

חנה רייזל בת מרים רבקה - לידה קלה וילד בריא ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו

 

 

הצעת הסוגיא עם ביאור רש"י

מתני' די"ח ע"ב: העדים שאמרו [שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר] כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו [קרובים או משחקים בקוביא] הרי אלו נאמנים [כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כי היכי דמהימנת להו אהא, הימנינהו אהא] . ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר [חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואינן נאמנין לומר פסולים היינו] אינן נאמנין.  

גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו [דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין] אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון [דלאו כל כימיינהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו, ואלו פוסלים עצמן באומרם חתמנו שקר בשביל אונס ממון, ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר] אבל אנוסין היינו מחמת נפשות [שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם חזק הוא]  הרי אלו נאמנין.  אמר ליה רבא, כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [דגבי עדות חדא הגדה כתיבא, אם לא יגיד, והכא נמי כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו, והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר. בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא, דהא באותו דיבור בכדי שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן] וכי תימא הני מילי על פה [כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דיבור בא לשנות בו] אבל בשטר לא [דהגדה כתיב], והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד.

אלא כי אתמר ארישא אתמר, הרי אלו נאמנין. אמר אמי בר חמא לא שנו [דאמרינן הפה שאסר כו'] אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות [נאנסנו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דיבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר] אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון, אין נאמנין [אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות] מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע.

קושיית התוס' – למה נאמנים לומר אנוסים, הוי מגו [שיכלו לשתוק] במקום עדים [דאנן סהדי דלא היו אנוסים]  

ובתוס' [ד"ה הרי אלו נאמנים], שואלים: ולמה נאמנים [ברישא של המשנה, לומר שאנוסין היו משום הפה שאסר] והא מגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות, דהא לקמן אמרינן 'תרי ותרי נינהו'? עכ"ד.

וכוונתם לגמרא בדף י"ט: ששני עדים שבאו לקיים את חתימות עדי השטר, נאמנים אף לומר שעדי השטר היו קטנים או אנוסים או פסולי עדות, אך אם השטר כבר מקויים בב"ד אין כח לעדים אלו להעיד שעדי השטר היו פסולים. והבינה הגמרא שבמקרה זה לא מתקבלים העדים האחרונים כלל ונשאר השטר בכשרותו וגובים בו, והקשתה על כך הגמרא, היאך גובים בו, והלא תרי ותרי נינהו, שהרי מול עדי השטר שמעידים שנחתם כדין ישנם עדים המעידים שנחתם בפסלות, ואי אפשר לגבות בו. והסיקה הגמרא שאכן לא גובים בו, אלא שקורעים אותו ומשאירים את הכסף בחזקתו. ועכ"פ מבואר שלשטר המקוים, כלומר שאינו מזויף, יש תוקף עדות על כשרות העדים החתומים בו. וא"כ בנד"ד נאמנות מיגו לא צריכה להועיל, שהרי הוא כנגד נאמנות העדים שהשטר נחתם בכשרות?

ומתרצים תוספות "כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה, כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דיבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר".

קושיית הפני יהושע – אנן סהדי הוא מציאות ואיך חוששים שהיו אנוסים?

והקשה הפני יהושע על קושיית התוספות, שלדבריהם שיש אנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים ולא פסולים, א"כ מדוע כשהאחרונים [בדף י"ט:] אמרו אנוסים היו, פסולי עדות היו, נחשב תרי ותרי, והרי בדבר הידוע לכל העולם לא שייך לומר תרי ותרי וכמו בבא הרוג ברגליו, דבטלה העדות כי המציאות מכחישה אותם, וא"כ הכי נמי כיון דאנן סהדי שלא היו אנוסים או פסולים, המציאות מכחישה אותם.  

 

תירוץ הפני יהושע - ה'אנן סהדי' אומר שאם העדים היו לפנינו היו אומרים שלא היו אנוסים ומונחת כשרות העדים בעדותם [אבל אינו ממש מציאות]

וביאר בפני יהושע, דהא פשיטא דלא שייך לומר אנן סהדי, שבודאי לא היו פסולים וכבא הרוג ברגליו דמהיכי תיתי לומר כן, והא הוי רק חזקה דמסתמא לא פסולים ולא אנוסים היו. אלא כוונת תוספות, דאנן סהדי הוא שאם היו העדים החתומים לפנינו, ודאי שהיו אומרים שלא היו אנוסים ולא קטנים ולא  פסולים, ולכך כשהאחרונים אומרים שהעדים החתומים היו קטנים או פסולי עדות הוי תרי ותרי, ולכך הקשו תוספות דהוי מיגו נגד עדים עכ"ד.   והביאור בדברי הפני יהושע כתב בס' אוצרות דוד [כתובות עמ' ר"כ], שמונח בעדותם של החתומים שהם עדים כשרים והוא מדיני עדות, שבכל עדות מונח הגדה של העדים שאינם פסולים ולכך חשיב תרי ותרי. וכעין זה כתב בחידושי הג"ר שמעון שקופ על מסכת בבא בתרא [סימן י"ז] שביאר על דרך זו, שכל עדות שבשטר העדים הוו כמעידים על שני דברים, האחד - הוא עצם מעשה ההלוואה שנעשה, והשני - על כשרות השטר, והיינו שמעידים שהשטר נעשה בכשרות עם עדים כשרים, וכמו בעדי קידושין שמעידים שהאשה נתקדשה לפניהם, מעידים גם שמעשה הקידושין נעשה בעדים כשרים, ואע"ג דאין אדם מעיד על עצמו, זהו רק כשהנדון הוא העד עצמו, ואז נחשב העד כבעל דבר ולא נאמן להעיד על עצמו, אכל בכל שטר ועדי קידושין שהנדון הוא גופו של שטר וגופם של קידושין, בזה יכול העד להעיד על עצמו שהוא כשר לענין השטר והקידושין דכלפי זה אינו בעל דבר. ועל דרך זה יש לבאר מאי דמבואר בגיטין ג' דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ופירש רש"י הטעם משום דלא חציף איניש לזיופא ופירושו דכיון דלא חציף איניש לזיופא ממילא כל שטר הבא לפנינו נחשב עדות של שני עדים, ובכל חתימה מונחת עדות שאינה מזוייפת ולכך נחשב כל שטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד.

קושיית המהרש"א: מהי קושיית תוספות, שהרי לקמן הקשתה הגמרא שצריכים להאמין לאחרונים דתרי ותרי נינהו וכאן אליבא דאמת מאמינים לאחרונים

והנה הקשה המהרש"א, שלכאורה מה קשה מהגמרא דלקמן, שהרי שם הקשתה הגמרא, ואמאי אין נאמנים האחרונים, תרי ותרי נינהו ולא יגבו בו? וכאן אליבא דאמת מאמינים לאחרונים ולא גובים בו, ומה קשה משם? ואדרבה היו צריכים להקשות מהסיפא כאן, בה נאמר אם כתב ידם יוצא ממקום אחר, אין נאמנין בעדות אחרונה וגובים בו, ואמאי תרי ותרי נינהו.  ובכה"ג דומה לגמרי לקושית הגמרא שם, ועל קושיה זו א"א לתרץ דאליבא דאמת לא גובין בו בגלל שלא נחשב לשטר מקוים מה שאומרים כתב ידינו הוא זה, וכתרוץ התוס' על קושיתם מהרישא, משום שבסיפא מדובר שהשטר מקוים ע"י עדים נוספים וא"כ כן גובים בו, וקשה, אמאי, תרי ותרי נינהו וכדלקמן.

תירוץ המהרש"א: קושיית תוספות היא אליבא דמסקנה, דבתרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה, ואילו כאן נאמנים האחרונים וקורעים את השטר

ומתרץ המהרש"א, שקושית התוס' מתייחסת דוקא לרישא ואליבא דמסקנת הגמרא לקמן דבתרי ותרי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ולא גובים בו ולא קורעים אותו, וא"כ למה כאן במשנה נאמר שנאמנים לפסול השטר לגמרי עד כדי כך שצריכים לקורעו, ולא אומרים שייחשב כתרי ותרי ולא קורעים ולא גובים בו כמו במסקנה שם. אבל על הסיפא שיש עדים שהוא כתב ידם, לק"מ מדוע אין נאמנים לגמרי וגובים בו ולא אומרים דתרי ותרי נינהו, משום שכשיש עדים שהוא כתב ידם, חשיב הגדה, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולכן העדות האחרונה לא נחשבת כלל ופשיטא דלא הוי תרי ותרי.

ובאמת כבר הוכיח הנתיבות [סי' מ"ו] דמדברי תוס' מוכח שלא כמו הנחת היסוד של המהרש"א שצריכים לקרוע את השטר [במשנתינו]. שבודאי אינו מועיל מגו לפסול את השטר ולקורעו, שהרי כתבו התוס' [בד"ה אין], שכל יסוד דין המיגו ברישא הוא משום דאי בעי שתקי, ולפ"ז אין להאמינם במיגו לפסול את השטר ולקורעו, שהרי אם היו שותקים, לא היה נפסל השטר לגמרי, אלא היה נעשה לשטר שאינו מקויים, ואין בכח המיגו לפעול יותר ממה שהיה נעשה בשטר אם היו שותקים.  

למה במשנה לא כתוב הטעם דהפה שאסר

והנה, ברש"י כתב להדיא שהטעם שנאמנים העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו', הוא משום 'הפה שאסר'. ומקור דברי רש"י הוא הגמ' שאומרת "בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר"' אלא דעדיין צ"ב מדוע המשנה לא כתבה להדיא דהטעם הוא מחמת הפה שאסר? ובמלאכת שלמה כתב "ונלע"ד דכולהו ד' בבי דמתני' דשדה ודעדים ודאשת איש הייתי ודנשבתי וטהורה אני הוי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכולהו תלת בבי קתני להו תנא, בר מגבי עדים, משום דבהנהו יצדק יותר קצת הפה שאסר הוא הפה שהתיר משום דהוי האיסור לעצמו משא"כ גבי עדים". זאת אומרת, מכיון שיש כאן שטר לא מתאים כל כך לומר שהעדים הם אלו שאסרו שהרי הם רק מקיימים את השטר.

תירוץ התוספות – חסר קיום

והנה תירצו התוס' קושייתם [למה מאמינים לעדים לומר אנוסים היינו, הרי זה מגו במקום עדים] "כיון דהצריכו חכמים קיום, הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה, כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דיבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר".

עי' באהל אברהם [עמ' תר"מ במאמר של הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א], ששאל איך מועיל מיגו נגד עדים? וביאר שמיגו ע"י פה שאסר שונה, שמכיון שהשטר מתקיים רק על פיהם, יש להם נאמנות שלא יחול דין שטר ע"פ הגדתם שאומרים כת"י הוא זה, דהיינו שיש לנו לקבל דבריהם כפי שהם אומרים, והרי לפי דבריהם אין זה שטר. ואע"פ שיש כאן ב' הגדות א' שהוא כת"י והב' ששטר זה פסול מצד שאנוסים וכו' וכל כה"ג אפילו בעדות אין ב' ההגדות תלויות זב"ז ויש לבי"ד לקבל כל הגדה בפנ"ע, מ"מ מדין הפה שאסר מחשיבים לכל דבריהם כהגדה אחת ויש לנו לקבל דבריהם בשלימות ולא לחצאין, ונמצא שאין כאן הגדה שזה שטר ונמצא ממילא שאין כאן מיגו נגד עדים שהרי אין כלל עדים. ועי' בית יצחק [לגר"י ברטלר סי' מ"ט].

בבית יעקב כתב שהתוספות בתירוצם חזרו בהם מעיקר סברתם דחשיב מיגו במקום עדים, דרק בשטר מקוים יש אנן סהדי שלא היו אנוסים, אבל כל זמן שלא נתקיים עדיין אינו נחשב לשטר, ונאמנים הם במיגו לפסול את עצם השטר וקורעים את השטר על פיהם, ונאמנים לגמרי.

ובס' אמרי צבי [הלפרין עמ' רנ"א] העיר דמריש תירוצם של התוס' נראה, שכוונתם דאין כאן נאמנות של מגו אלא "חסר" כאן קיום, דאין לזה תורת קיום מכיון שהעדים המקיימים אומרים שהשטר פסול הוא, והוי כשטר שאינו מקוים. ולפ"ז, בקושייתם הבינו דהנאמנות היא מצד מגו ובתירוץ חוזרים מזה עיי"ש.

והנה, בתירוץ התוספות כתבו "הכא לא חשיב כלל קיום" וצ"ב למה לא נחשב קיום, ובמה שונה מהשוואת חתימות? ומה שיש להם מגו אינו מועיל אלא להכחיש את השטר אבל איך חשיב עי"ז דאין קיום ועי' היטב בס' בית יעקב הנ"ל.

הגר"ח בביאור התוספות – לאו מדין מגו אלא שמחוסר קיום

בחדושי רבינו חיים הלוי פי"ב ה"ג מה' גירושין כתב דקיום הוא לומר דהוי שטר וכאן אומרים דאינו שטר, וכלשונו "וביאור הדברים, דהכא לאו מדין מגו אתינן עלה, ורק דקיומם לא מהני, כיון דאמרי דאין זה שטר כלל ורק מעשה כתיבה בעלמא וממילא לא שייך הכא מה דהוי נגד עדים דמ"מ עדותן אינה מתקיימת רק כמו שהם אומרים ואמירתן הא הויא דאין זה שטר כלל". ובאבני דרך [סי' מ"ז] וכן באבי עזרי [עדות ג' ו'] העירו דצ"ע שהרי בגמרא מוזכרת הטעם משום הפה שאסר ולא שאינו מקויים ובהרבה אחרונים השיגו רבות על דברי הגר"ח הללו עי' בס' קיום שטרות [לגר"ד כהן שליט"א סי' י"א] ועוד ועוד.  

מוכח מתוספות שצריכים מגו

ובאמת בהדיא מבואר בתוס' [לקמן יט ד"ה אמר] דגם הכא איצטריכא לדין מגו שכתבו וז"ל ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין שאין מודים שהיה כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא, שהרי אינם מודים שהיה שטר" וכן מבואר בתוספות הרא"ש כאן שתירצו על קושיית התוס' וז"ל דלהכי נאמנים לפי שהן באין בטענת זיוף דאי בעי אמרי מזוייף הוא, ובהאי מגו נאמנים אף במקום עדים, דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזוייף הוא אע"ג דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולקמן כיון שהוא מקויים שכתב ידן יוצא ממקום אחר ליכא טענת זיוף אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים כתב ידנו הוא זה דהא אינהו גופייהו אמרי קטנים היינו". הרי דאע"ג דנחשב כאילו ליכא קיום, מכל מקום איצטריכנא לנאמנות דמגו.

מחוסר קיום: לא גובים עם השטר, מגו: קורעים את השטר ואינו חוזר להכשרו

והטעם בזה כתב בס' נתן פריו [סוגיות ח"א עמ' פ"ט] דהנה יש לעיין במקרה שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, שאז נאמנים הם לומר אבל אנוסים היינו, איך הדין אם אחר כך יצא כתב ידם ממקום אחר, האם אומרים שהשטר חוזר להכשרו ואין נאמנים לומר אנוסים היינו? והנה בשיטה מקובצת כתב שבמקרה שבאו העדים לקיים את השטר, ואמרו אנוסין היינו, ונפסל השטר והורע לפני ב"ד, שוב אין לו תקנה, ואע"ג דשוב נמצא כתב ידן יוצא ממקום אחר, והא דקתני במתניתין שאם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כת"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין היינו כשהיה כת"י יוצא ממקום אחר מתחלה בשעת הקיום אבל אם בשעת הקיום כבר נפסל השטר בב"ד משום שבאותה שעה לא היה כת"י יוצא ממקום אחר, שוב אף אם אחר כך יצא כתב ידם ממקום אחר אין השטר חוזר להכשרו עיי"ש. וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ג מעדות ה"ו שכתב "אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים ויבטל השטר" הרי שהוסיף על לשון המשנה. ונראה כוונתו כנ"ל דאף אם אחר כך יצא כתב ידם ממקום אחר אין השטר חוזר וניעור כיון דכבר בטל השטר באופן מוחלט. וכן מבואר במהרש"א כאן דהא דקתני הרי אלו נאמנים היינו לפסול את השטר לגמרי וקרעינן ליה עיי"ש והיינו משום דכך משמע לשון המשנה "הרי אלו נאמנים" שהם נאמנים באופן מוחלט לפסול את השטר ואין לו תקנה. [אבל עיין מש"כ לעיל להקשות על המהרש"א].

מעתה מובן שפיר מה שהוצרכו התוס' לומר דאכתי איצטריכנא לנאמנות דמגו, ולא סגי במה שכתבו דהוי כמחוסר קיום, דאי משום דלא חשיב קיום, נמצא שאם אחר כך יצא כתב ידם ממקום אחר ויתקיים השטר על ידי אותו הכתב, ודאי שהשטר חוזר להכשרו, דהרי השטר לא נפסל מעולם אלא שהיה מחוסר הכשר ע"י קיום, דמחוסר קיום אינו הוכחה לפסולו של השטר, אלא דליכא הכשר. ומדאמרו במשנה הרי אלו נאמנים משמע שהם נאמנים באופן מוחלט והשטר נפסל ואין לו תקומה וכנ"ל, וזה יתכן רק משום שיש להם מגו דאי בעי אמרי מזוייף ויכולין לפסול את השטר במוחלט וכיון דהאמינו להם ע"י המגו דאנוסים היינו, שוב אף אם יצא כתב ידם ממקום אחר לא יועיל לחזור ולהכשיר את השטר. ומה שהוצרכו התוס' לתרץ דלא הוי כמקויים דאילו הוי דינו כמקויים כי אז לא היה מועיל המגו דהוי מגו במקום עדים, וכקושיית התוס'. ברם, מכיון דהשטר הוי כאינו מקויים ונמצא דליכא עדים שוב מועיל המגו לפסול את השטר במוחלט, וזה ברור בעזה"י עכ"ד הנתן פריו. ועי' בס' משכנות הרועים עמ' קס"ד-קס"ה בביאור דברי התוספות.