 |
בנין בית המקדש מתוך מנוחה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי
תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ
יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם
וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן
וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל
נַפְשִׁי אֶתְכֶם". ומפרש רש"י: "ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש.
ולא תגעל נפשי אתכם – אין רוחי קצה בכם".
על דברי רש"י אלו שואל הרמב"ן: מדוע
במצב כ"כ נעלה של "ונתתי משכני בתוככם" – בית המקדש, מדגיש הכתוב ש"לא תגעל נפשי אתכם"?
הסדר של הפסוקים אינו סדר אקראי; בתחילת הברכות
מובאת הברכה 'ונתתי גשמיכם בעיתם' – דברים גשמיים. אח"כ הברכה על שלום ונצחון
האויבים (פס' ו - ז): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", "וּרְדַפְתֶּם
אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". ורק אח"כ מובאת הברכה על
בית המקדש. וכן בפרשת ראה, רק אחרי הפסוק "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם"
(דברים יב, י), מובא העניין על ביהמ"ק (שם יא): "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
יִבְחַר ד'". וזאת משום, שהתנאי לבנין המקדש הוא, שישראל ישבו לבטח על אדמתם.
וכן מפרש רש"י על הפסוק (מ"א ח,
נו): "בָּרוּךְ ד' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר
לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
ואומר שם רש"י: "והיכן דבר? 'והניח לכם מכל אויביכם'" – הפסוק מפרשתנו.
רש"י למד שרק מצב של מנוחה מאפשר את בנין בית המקדש. רק אומה שיש לה מנוחת נפש,
יכולה לבנות את בית המקדש.
יש להוסיף: התחלת הפרשה - "אם בחקתי תלכו"
- שתהיו עמלים בתורה, והסיומת של כל הברכות היא בנין בית המקדש. הגר"א כותב על
מה שאומרים בסוף תפילת שמונה עשרה: "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן
חלקנו בתורתך", שכיוון שגלו ישראל מארצם - אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה
ה ע"ב), ומכאן, שכישובו ישראל לארצם ויבנה בית המקדש - אין לך ריבוי תורה גדול
מזה. לכן אחר התפילה על בנין בית המקדש, מסמיכים מיד את הבקשה 'ותן חלקנו בתורתך'.
התפילה היא לא סתם רשימת מצרכים למכולת...
[היה יהודי שבא לרב'ה ונתן לו קוויטעל, כמנהג
החסידים. כאשר הגיע לביתו ראה שהתבלבל, ובמקום לתת לו את הקוויטעל נתן לו את הרשימה
למכולת שאשתו נתנה לו. אבל הגדולה היא לא שלו, אלא של הרב'ה, שכשהוא קיבל את הפתק הוא
ענה לו כמו שצריך - "רפואה שלימה, ברכה והצלחה!", ולא סיפר לו שהוא התבלבל.
אם הוא היה רב'ה עוד יותר גודל היה עושה הזמנה ושולח לו, אבל זה כנראה עוד לא מצינו...
אחרי זה אותו אחד בא להתצנל מאוד בפני הרב'ה. אמר לו הרב'ה: "מה אתה רוצה? נתתי
לך ברכה על כל מה שאתה צריך"].
אותו דבר אומרת התורה בפרשתנו, שאחר כל הברכות,
שהקב"ה יתן לנו מנוחה ונוכל לבנות את בית המקדש, חוזרים למה שכתוב בתחילת הפרשה
- שתהיו עמלים בתורה, שהעמל של הלימוד יניב הרבה יותר פירות, שברגע שיש בית המקדש
- אין לך ריבוי תורה גדול מזה. וכשם שרש"י לקמן כותב, שהקללות באות על הסדר, כך
גם הברכות.
חקה חקקתי
לגבי חג השבועות כתוב בספר ויקרא (כג, כא):
"וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". אותו
ביטוי מופיע גם בספר דברים לגבי חג השבועות (טז, יב): "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ
אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה". מדוע חג השבועות נקרא 'חוק'?
פירש הרמב"ן (בדברים שם): "ואמר
'החקים האלה' בחג השבועות, בעבור שלא נתפרש בתורה טעם", שלא כמו חג הפסח שהוא
זכר ליציאת מצרים, ובסוכות - "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". [דרך אגב,
גם על ר"ה לא כתוב בתורה הטעם. וכתב רבנו בחיי, שזאת מפני שהמושג 'יום הדין' שבר"ה
מקובל אצלנו בתורה שבע"פ, וכמה שהעניין יותר עמוק - התורה מסתירה אותו].
אור החיים הקדוש שואל, מדוע באמצע פרשת המועדות
שבפרשת אמור התורה מביאה את המצווה של לקט שכחה ופאה? רש"י כבר עמד על השאלה הזאת,
וכתב שנסמכו כדי ללמדך שכל מי שנזהר בלקט שכחה ופאה כאילו קיים את כל המועדים. ובכל
זאת צריך להבין, מה הקשר?
אומר אור החיים, כדי ללמדך שכל המצוות כולן,
גם המצוות שיש להם טעם - מבחינתנו אנו מקיימים אותן מפני שהן חוק. דבר דומה מפרש אור
החיים במקום אחר (בפרשת חקת) את הביטוי שכתוב בפרשת פרה: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה",
שלא נחשוב שרק מצוות הפרה היא חוקה, אלא כל התורה כולה - כמו שפרה זו חוקה, כך אנחנו
מקיימים את הכל מפני שזה חוק. וגם אם יש ספרים שמבארים את הטעמים, מכל מקום אנחנו לא
מקיימים את המצוות בגלל טעמן, אלא משום ש"חקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות
להרהר אחרי".
פרשת לקט שחכה ופאה, אומר אור החיים, באה לרמוז
אותו עניין. יש הרבה אנשים שההיכרות שלהם עם התורה היא מהצד, לא נכנסו לזה מבפנים.
[ידוע שחלק גדול מהמשברים שעוברים על בני נוער צעירים זה בגלל שהם לא מרגישים בזה חלק.
מפני שאף פעם לא הגישו להם את הדברים האלה בצורה של חיות. כמו שיש מבחני בגרות במתמטיקה
ואנגלית ועוד כל מיני מרעין בישין, כך מכניסים שם את מקצועות הקודש, ואז הכל נהפך בשבילם
למקצוע. וכשצורת ההגשה היא כזאת, הדבר משפיע גם על צורת הקיבול איך שהאדם מקבל את הדברים.]
לכן התורה מדגישה: דע לך שזו חוקה, דע לך לא להסתכל על התורה ממבט חיצוני, ולראות אותה
רק בתור ספר של חוקים והדרכה מעשית. אלא הדגש העיקרי בתורה הוא, להפוך את האדם לאישיות
מוסרית יותר מכפי שהכיר את עצמו.
המצוות לתקן מוסר האדם ומידותיו
לא מלבי אני אומר זאת. הרמב"ם בשמונה
פרקים כותב (פרק ד): "רוב המצוות מרגילות את כוחות הנפש של האדם" - המצוות
מרגילות את האדם לחיות בצורה מוסרית. ומביא לכך דוגמות שהרבה מצוות עניינם זה מידות.
וכך כותב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה: "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק
מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים". כך כותב גם התוספות יו"ט בפרקי
אבות על מה שאמר בן בג בג (ה, כב): "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", זה לשונו:
"שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות. להכי
קאמר שאין לך מדה טובה הימנה, כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה".
הגמרא (סנהדרין קב ע"א) אומרת שירבעם
בן נבט היה גדול הדור. אולם היה לו ויכוח עם הקב"ה: "תפשו הקדוש ברוך הוא
לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו, מי בראש?
- בן ישי בראש - אי הכי לא בעינא". הכבוד מוציא את האדם מן העולם... צריך להבין
מה הפשט שקב"ה תפסו לירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו שיבוא איתו, וירבעם ענה שהוא
לא רוצה מפני שבן ישי בראש? וכי הכוונה שתפס אותו בג'לביה שלו?!
הפשט הוא: כתוב בפרקי אבות (א, ד): "והוי
מתאבק בעפר רגליהם". אנשים חושבים שמשמעות 'מתאבק' כפשוטו. אבל ר' חיים מוולז'ין
אומר הפוך - מלשון האבקות. כל מילה שהם אומרים, היא כל כך יקרה, ואם אתה לא מבין משהו
- תתאבק עם הת"ח כדי שיסביר לך עד הסוף, אל תוותר.
המהרש"א בכתובות (קו) מביא שיש מושג שנקרא
'אבק גזל', 'אבק לשון הרע' וכד'. אדם יכול ללמוד מה שכתוב בספרים, אבל בשביל שאדם יהיה
משויף בצד המוסרי שלו - על זה אמרו חז"ל: "הוי מתאבק בעפר רגליהם".
דהיינו, לא תוכל לדעת את הדברים לאמיתתם עד הסוף, שאפילו אבק גזל ואבק לשון הרע וכד'
אסורים, אלא אם תידבק אחרי הליכותיהם של ת"ח.
וכך כותב הגר"א (בספרו אבן שלמה), שבגדיו
של האדם בהרבה מקומות בש"ס הכוונה למידותיו של האדם. "איזהו תלמיד חכם? זה
המקפיד על חלוקו להופכו" (שבת קיד ע"א) - מפרש הגר"א, שיודע להפוך את
המידות שלו. מתי לנהוג בכעס, ומתי במתיקות, כל דבר לפי המתאים באותו רגע.
לפי זה, "תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו"
- אין הכוונה סתם בבגד שלובש. הייתה כאן שאלה של מידות. הדבר שהפריע לירבעם הוא שבן
ישי בראש. על זה אומרים חז"ל, הנפילה של ירבעם היתה כאשר הקב"ה בא והתחבר
אל ירבעם כדי לתקן את הצד המידותי שלו, ועל זה ירבעם לא היה יכול להתגבר.
[היה פעם טיפוס בעל גאווה עם אף למעלה. רבניו
הורו לו ללמוד דברים על מידת הענווה, וכך עשה. אח"כ התברר לרבותיו, שהוא נהיה
בעל גאווה עוד יותר גדול. מפני שאחר שלמד את כל מה שכתוב בספרים על מידת הענווה הוא
חשב את עצמו לאדם עוד יותר גדול...]
הצד המוסרי בישראל לעומת אומות העולם
הגמרא ביבמות אומרת שמודיעים לגוי שבא להתגייר,
בין השאר, דיני לקט שחכה ופאה. צריך להבין למה מלמדים אותו דווקא את הדינים האלה? וכי
חסר מה ללמד אותו?
כתוב שגוי נהרג על גזל של פחות משווה פרוטה
(עירובין סב ע"א). צריך בירור, למה יהודי שגזל פחות משווה פרוטה לא חייב, ואילו
גוי, שאזהרתם זוהי מיתתם - נהרג אפילו על פחות משווה פרוטה?
מפרש רבינו יהונתן (על הרי"ף):
"לפי שהיא חשובה להם מחמת קמצנותם... משא"כ גבי ישראל דבני מחילה נינהו ובני
נדיבים שאינם קפדים בדבר מועט כזה". גוי בטבעו הוא קמצן, הוא לא יודע מה זה לוותר,
אפילו על שווה פרוטה. אם כן, אצל גוי גם פחות משווה פרוטה נחשב למשהו חשוב, ולכן גוי
שגוזל פחות משווה פרוטה - נהרג על זה.
על כן גוי שבא להתגייר מודיעים לו מדיני לקט
שכחה ופאה. משום שצריך לברר, לא רק אם מקבל על עצמו להניח תפילין ולשמור שבת וכו',
אלא צריך לברר אם הוא מקבל על עצמו גם דברים שקשורים לצד המידותי המוסרי של האדם.
חז"ל אומרים שהר סיני נקרא כך על שם שמשם
ירדה שנאה של אומות העולם על ישראל (שבת פט ע"א). ולכאורה הרי אומות העולם בעצמם
לא רצו לקבל את התורה, א"כ למה הם שונאים את ישראל?
אומר הרב זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ'
168): אם אומות העולם לא היו רוצים לקבל את התורה רק בגלל שזה דבר שלא שייך להם, באמת
לא היו כועסים, שכשמציעים לאדם משהו שלא שייך לו באופי והוא מסרב, זה לא מעיד על שום
דבר שחסר אצלו. אבל אומות העולם ידעו שהסיבה שסירבו לקבל את התורה היא, בגלל שבתורה
יש עניינים מוסריים מסוימים שאצלם זה לא קיים. כאילו הציבו בפניהם מראה - איך אתם נראים?!
- אתם לא מסתדרים עם דברים מוסריים בסייסים - "לא תרצח", "לא תנאף".
אתם נמצאים מתחת לנורמה המוסרית שהקב"ה דורש שתהיה בעולם. דבר כזה שמראה על פחיתותם,
לא יכלו אומות העולם לעמוד בזה, ועל כן ירדה שנאה לעולם.
זו הסיבה שמלמדים לגוי שבא להתגייר דיני לקט
שחכה ופאה. כדי שידע שעכשיו הוא נהפך לאיש אחר. כמו שכתוב על מי שמקבל נבואה (ש"א
י, ו): "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר", שהנבואה משפיעה על האישיות של האדם.
כך הרב הנזיר זצ"ל מתאר כיצד הרגיש כשנפגש לראשונה עם הרב זצ"ל - "ונהפכתי
לאיש אחר". וזה מה שמודיעים למי שבא להתגייר, אל תחשוב שאתה מקבל עכשיו ספר חוקים,
אתה עכשיו מקבל הדרכה שהיא מחוברת לצד המוסרי המידתי של האדם. ואם בזה לא תוכל לעמוד
- הרי שאינך ראוי להכנס אל עדת בני ישראל.
תיקון המידות להיות כלי קיבול לתורה
לכן דווקא בשבועות, שהוא יום מתן תורה, מודגש
העניין של "חקת התורה" - דע לך שהכל חוקה, כמ"ש הרמב"ן. מפני שהשייכות
שלנו אל המצוות, נכון שהיא צריכה להיות שכלית, וצריך ללמוד להבין ולהעמיק, אבל מצד
האמת, כשאדם מתחבר עם מצווה, כמו שהרמב"ם כותב, התורה היא ספר חוקים שבונה אותך.
ידוע הרמב"ם שכותב, שאם יש לאדם עשרה מטבעות והוא יכול לתת את כולם לאדם אחד,
או לתת כל מטבע לבן אדם שונה - עדיף שיתן כל מטבע בנפרד, כדי לבנות יותר את המצד המוסרי
שבו.
לפי זה יש לבאר מה שהתורה מצווה לפני מתן תורה
(שמות יט, י): "וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". התורה לא מתכוונת לומר שבתוך הארבעים
שנה בלכתם במדבר צריך לכבס את הבגדים מידי פעם. שהרי "שמלתך לא בלתה מעליך" - אפילו לגהץ לא היו צריכים!
אלא הכוונה היא, כמ"ש הגר"א, הלבושים הם המידות שאדם עוטף עצמו בהם. לכן
לפני מתן תורה, התורה מצווה "וכבסו שמלותם" - לעשות איזשהי השתדלות, התעורורתא
דלתתא, כדי להיות כלי קיבול למה שהקב"ה רוצה להעניק לכל בן אדם.
שמיעה עמוקה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", מפרש
רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". ולגבי אם לא נהיה עמלים ח"ו התורה
אומרת: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי", ומפרש רש"י: "להיות עמלים
בתורה". לכאורה בצד ההפוך היה צריך לכתוב "ואם לא תלכו בחקתי", ולמה
התורה כותבת בלשון אחר - "ואם לא תשמעו"? מה העניין של שמיעה קשור?
הגמרא אומרת (בב"ק פה ע"ב):
"חירשו - נותן לו דמי כולו". כושר השמיעה, השיפוט של האדם, בלי זה - זה לא
בן אדם שלם. בגמרא מופיע ביטוי (פסחים מא ע"א): "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא
לי". כמו שיש שמיעת האוזן, יש שמיעה שהיא שהיא אמיתית יותר, עמוקה יותר. שמעתי
בשם הרב הנזיר זצ"ל על הפסוק (מיכה ג, טז): "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ
אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ד' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי
ד' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". 'נדברו' אין זה דיבור רגיל, שאם כן, היה צריך לומר
'אז דברו'. אלא יש מושג של דיבור ושמיעה עמוק יותר.
על כן התורה שינתה ואמרה "ואם לא תשמעו
לי", מלשון "לא סבירא לי". דהיינו, זה סימן שהדבר לא מופנם אצלך עמוק,
הוא לא תופס את כל האישיות שלך. דבר שאדם עוסק בו מתחבר אליו ונהפך להיות חלק ממנו
רק אם הוא עמל עליו. דבר שאדם לא עמל בו - הוא בז לו. קל לו להפטר מזה. וכמו שאמרו
חז"ל (ב"מ לח ע"ב): "אדם
רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו". דבר שאדם עמל עליו קשה לו לוותר עליו. מפני
שאותו דבר נהפך להיות חלק ממנו. דברים שבאים בקלות גם הולכים בקלות. ודברים שבאים בעמל
- נשארים. הכלל הזה נכון גם בגשמיות וגם ברוחניות.
שתהיו עמלים בתורה
להיות עמל אין הכוונה לישון כמה שפחות או לאכול
כמה שפחות, זה לא מה שכתוב. אלא הכוונה, שבזמן שאתה עוסק בתורה תשתדל להיכנס עד כמה
שאפשר לעניין. העמל לא נבחן רק על פי שעות. העמל האמיתי הכוונה לחשיבה של האדם, לראות
שהאדם נהפך להיות חלק מאותו עניין, הוא מזוהה עם הדברים. זה לא תהליך כ"כ קל,
אמנם זה גם לא תהליך כ"כ קשה. צריכים לבדוק את עצמנו, אם אנחנו מחוסנים מכל מיני
השפעות מ'העולם החיצון', שזה לא משפיע עלינו. [הרב מגנס סיפר לי שהוא רוצה לעשות דיון
עם תלמידים מישיבות אחרות שרוצים להגיע לכאן ביום ירושלים. זה צריך להיות מעניין...
לפעמים שאלת חכם חצי תשובה.]
הרב זצ"ל כותב (במאמרי הראי"ה), שהרבה פעמים שיש בתורה
ביטוי של 'הליכה': "לכו בנים שמעו לי" (תהלים לד, יב), "אם בחקתי תלכו",
"אחרי ד' אלוקיכם תלכו" - הכוונה להוצאה מהכוח אל הפועל של כל הדברים שאדם
אוגר בתוכו, שלא ישארו במקום סגור, אלא שיצאו לעולם המעשה. לא רק עצם קיום המצוות,
אלא לחיות אותם כל הזמן. אמנם לשון הליכה ברוב המקומות בתורה מדבר על הצד המידותי של
האדם: "אַחֲרֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ... וּבוֹ תִדְבָּקוּן", ופירשו חז"ל
(סוטה יד ע"א): "להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא כו'". אותו דבר
"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים יא, כב), ומפרש רש"י עפ"י חז"ל,
שהכוונה ללכת במידותיו של הקב"ה.
הרמב"ם בספר המצוות כותב עה"פ
"אחרי ה' אלוקיכם תלכו", הכוונה שצריך להיות דומה לקב"ה במידותיו. דהיינו,
צריך לעשות חסד עם השני, אבל אם אדם עושה חסד עם השני מבלי שזה מביא אותו להיות דומה
למידותיו של הקב"ה - זה לא מה שקב"ה רצה. הקב"ה רוצה שתעשה הדברים הללו
מתוך הידמות לדרכיו.
בחזרה לעניינו. "אם בחקתי תלכו",
לשון חוקה כמ"ש רש"י הכוונה לעמל, שרק ע"י העמל הדבר נהפך לקניינו של
עצמו. אבל זה רק בתנאי שמתקיים 'תלכו' - בתנאי שאדם מתוקן בצד המוסרי המידותי האישי
שלו, ואז הוא נהיה כלי קיבול שאותם הדברים יהפכו להיות לחלק ממנו. אבל אם חסר ה'תלכו'
- הצד המידותי המוסרי של האדם, כמו שכותב ר' חיים ויטל תלמיד האר"י הקדוש, יהיה
לאותו אדם קשה יותר להצליח בכל מה שקשור לעולם התורה. לאו דווקא בתוך הישיבה, גם מחוצה
לה. הדבר שהופך את האדם לכלי קיבול אמיתי זה השיוף המוסרי של האדם, שהצד המוסרי שלו
הוא ג"כ חלק מעבודת ד'.
כבר הזכרנו כמה פעמים את הגמרא (שבת ל ע"ב):
"כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה". מפני שאדם
צריך ליהפך לכלי קיבול. וכאשר אדם חוזר לטבע האמיתי שלו, כפי מה שהקב"ה ברא אותו
- "והאלוקים ברא את האדם ישר", לפני ש"בקשו חשבונות הרבה" - הוא
יכול להרגיש יותר מחובר לתורה (ועיין מה שכתוב בעין איה שם).
אלו לא דברים שבאים מאליו מפני הרגלים וכד'.
אם אדם לא עוסק בדברים האלה, אם אדם לא מעיין בדברים האלה, אם אדם לא מברר את הדברים
האלה לעצמו, זה כמו כל דבר שנשחק. כך בגמרא, וכך באמונה, ובכל עולמו הרוחני של האדם.
יש ביטוי בספרי בסוף ספר דברים, שיש אנשים
שהמוח שלהם מעלה חלודה. כמו כל דבר שלא משתמשים בו, כך מי שלא משתמש בכל מה שקב"ה
נתן לו , בסופו של דבר מעלה חלודה.
היוצא מדברנו, שצריך ללמוד. צריך לדעת מה מפת
הדרכים הנכונה, כדי שנשרטט לעצמנו בדיוק את הדרך ללכת בה, לדבקה בקב"ה. להיות
עמלים בתורה. יש כ"כ הרבה דברים בתורה ללמוד - אסור לזלזל בשום דבר; לא בלימוד
גמרא, לא בלימוד אמונה, ולא במחשבה שכ"כ חסר בדורנו. כפי שהזכרתי, חלק גדול מבחורים
צעירים מרגישים שאין להם אחיזה במציאות התורנית של התורה, אין להם את הכלים הבסיסיים
לכך, וזה גורם להם לא לרצות את זה. הם מרגישים מנותקים.
שואלים העולם, מדוע הובאה פרשת ערכין בסוף
פרשת בחקתי אחרי הברכות והקללות? כתוב בספרי החסידות, אחרי שבני ישראל שמעו את התוכחה
של משה רבנו הם נבהלו וחשבו לעצמם: "אם ככה מי אני? מה אני? איזה ערך יש לחיי?
איך אני יכול לצאת ידי חובה?". לכן באה התורה ואומרת: "אל תרים ידיים!".
גזירת הכתוב היא שלכל אדם יש ערך. כל יהודי יכול למצוא בתורה את הערך המיוחד שיש לו.
על כן, דווקא אחרי הדברים הקשים של משה רבנו, מצאה התורה לנכון לומר את הפרשה הזאת.
לדעת שאנו שווים לפני הקב"ה, מחיר קטן או גדול, אבל עצם המציאות שאדם יודע שיש
לו ערך, ולא משנה מהו הערך, זה עצמו מפתח לכל דבר.
שבת שלום.
הכל מעלים לירושלים
ברוכים הבאים לרבני ולתלמידי ישיבת ירוחם, יהי
רצון שנזכה ונראה בבניינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה