שיחת הגרי"ש באזכרה לקדושים

 

 

דברי מו"ר רה"י

הרה"ג יעקב שפירא שליט"א

באזכרה לשמונת הקדושים הי"ד

במלאת ארבע שנים ה'תשע"ב

                                                                

              \

זכר וזכרון

ברשות הר"מים, הרבנים, בני המשפחות וכל תלמידי הישיבה. ארבע שנים ואנו שוב מתאספים ומתקבצים גם לזכרון וגם לנחמה על עם ה' כי נפלו בחרב. האמת היא שאין זה ערב זכרון במובן הרגיל של המילה, שהרי זכרונם של הקדושים נמצא בפנינו בכל עת ובכל זמן. חז"ל אומרים שאפרם של הקדושים צבור על גבי המזבח, אם כן מה שייך להשתמש במילה הזו במובן של זכרון.

 על הפסוק הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיהו לא יט), אומרים בעלי התוס' על התורה, הבן יקיר לי אפרים מלשון אָפַרִים, לשון אפר, שצבור על המזבח ששם נמצאים כל אותם קדושים וטהורים, והרי הגמ' ביומא (כ ב) אומרת, שקול הנשמה שיוצאת מן הגוף הוא אחד מן הקולות שנשמע מסוף העולם ועד סופו, וכמו שהיה לפני ארבע שנים, וכי צריכים אנו לעשות ערב לזכרון?

הרי גם אין שכחה לפני כסא כבודך, ונשמותיהם צרורות בצרור החיים בכסא הכבוד ועליהם אנו מתפללים ג' פעמים ביום, ואשי ישראל ותפלתם באהבה תקבל ברצון, שכתבו התוס' במסכת מנחות (קי א) שבקשה זו הולכת על מה שגבריאל מקריב לפני הקב"ה נשמות של צדיקים, לא רק בשעה שנמצאים למעלה בכסא מרומים אלא גם אותם הצדיקים שהיו עמנו בעולם הזה, ונטלו לחיי עולם הבא.

בכמה מקומות בתורה התורה מצווה אותנו על דברים מסוימים שהם זכר לדבר שהיה בעבר, כמו זכר למעשה בראשית, אבל דבר שלא מתיחס לעבר אלא שעיקר משמעותו לעתיד, נקרא בלשון התורה זכרון, בתוספת של נו"ן שמציינת המשך כמו שאומרים בימים נוראים מחלן וסלחן, דבר שמתייחס להמשך השנה כולה, ועל כן ערב הזכרון הזה אינו במובן הרגיל, כמו שהזכרתי, אין כאן זכר לעבר, אנו רוצים להתמיד בכל מה שנוגע לעתיד.

יש מובן יותר עמוק, שאנחנו מדברים על זכרון, בתפילה לפני שאומרים את פרשת העקדה אנו אומרים זכרנו בזכרון טוב לפניך, מסביר הרב בעולת ראיה (ח"א עמ' פב):

"כל התכונות הטובות, שמהן תוצאות לכל המעשים הטובים וכל הרגשות הטובות, הנה מוצאן הוא מאותו הקשר האלהי העליון, של הנשמה הכללית, ההולכת ומשלחת את ענפיה, בהמשכם של הדורות. ואע"פ שבמשך הזמן של הדורות בירידתם, הרי הבהירות של הטוב ושל הקדושה הולכת וכהה מצד החצוניות, מ"מ בפנימיות החיים, הגלויה וידועה ליודע תעלומות ב"ה הרי הקשר כולו של כל הטוב אצור הוא ועומד בעינו בכל צביונו ותפארתו. והננו בשביל כך מתפללים ומכוונים את לבנו כלפי מעלה, שאלהינו ואלהי אבותינו, אשר מרוחו הטוב האציל תמיד את אור נשמתנו, זכרנו בזכרון טוב. אותו הטוב היסודי, שהוא לפניך, בעוצם טהרת קדושתו יגלה ויראה לפניך גם כעת".

דהיינו, הזכרון הוא בא לעורר בנו, את מה שיש בתוכנו, ומתוך כך לעורר גם לפניו את כל התכנים החבויים, וכפי שהם התגלו אצל אלו הקדושים שהם הם ההמשך והביטוי של השתוקקות הנשמה וקשורה ליוצרה. וכך כותב המהר"ל, כי לשון זכירה שייך כשהוא זוכר דבר עמוק. ומעומק זה הוא זוכר אותנו לטובה.

אנו זוכרים את הקדושים כדי לחשוף את הזכרון לעצמנו, כמו שכותב הכוזרי (מאמר ה כז) על הפסוק, "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם", שה' לא צריך שיזכירו אותו, אלא שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, לשוב לעצמיותנו, לחשוף את הטהרה הפנימית, לחשוף את כל מה שיש בתוכנו, וכך כותב בעל התניא (בליקוטי תורה לראש השנה), שיש הרבה דברים שנדמה לנו שאנחנו מבטאים אותם במילים אבל גם אחרי המילים יש תוכן פנימי עמוק יותר וכך מסביר את מה שכתוב, ה' שמעה בקולי, במה שיש בתוך קולי. בדברים שאנחנו קשה לנו לבטא בפה.

קידוש ה' כנגד חילול ה'

ארבע שנים, ולא האמנו כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים, הפירוש הוא כמו שהגמ' אומרת (ברכות ח א) על הפסוק "אוהב ה' שערי ציון", ששערי ציון זה שערים המצוינים בהלכה. לא האמינו כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים בשערים המצוינים, אל תוך היכל ה' שנהפך למזבח, וכמו שאמר הנביא ירמיה, להגיד בציון את נקמת ה' אלוקים, "נקמת היכלו", גם נקמת התורה, וגם נקמת היכלו, על הכניסה לקודש הקודשים - "'יקרה היא מפנינים', מכה"ג הנכנס לפני ולפנים" (הוריות יג א).

אל מול החילול השם הגדול והנורא הזה, מוטל עלינו למלא את החלל. בנפש החיים כותב, שהמושג של חילול ה', זה מלשון חלל, שכביכול יש מקום, ח"ו, שהוא חלל, ומילוי החלל זה בא על ידי קידוש השם שהוא גם על ידי עצם החיים עצמם.

מי לנו מקדשי השם יותר מהאבות והאמהות, הרי זה היה נסיונו של אברהם אבינו להמשיך את החיות כמ"ש וישב אברהם אל נעריו, להתמודד שעה שעה עם ההעדר, ואנו אומרים בתפילה אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על יחודך, ואח"כ אומרים עשה למען באי ובאש ובמים על קדוש שמך, באי ובאש ובמים על קדוש שמך זה לא רק הרוגים וטבוחים, אלא אלה שאחריהם חיים על קדוש השם, וכך כותב הרשב"ם על התורה על מה שנאמר בקרובי אקדש, הכוונה על הקרובים שנשארים אחרי החלל, הם מקדשי השם הגדולים ביותר.

רבינו יונה כותב בספר שערי תשובה (שער א מז), כי אע"פ שהגמ' אומרת שאדם שחילל את השם אין לו כפרה, אבל יש דבר אחד שמכפר על הכל, והוא קידוש ה', רבוי של תורה, היא הדרך למלא את החלל, שנוצר על ידי כל חילול ה' מכל סוג שהוא, בגידולם של ת"ח, אלו שעליהם הכתוב אומר, ישראל אשר בך אתפאר, הם התשובה האמיתית לחילול השם לחלל.

וכן כשעם ישראל חוזר לארץ ישראל, שכל עוד שעמ"י נמצא בגלות אומר הנביא (עי' יחזקאל לו), הרי זה חילול השם בגויים באמרם עם ה' אלה ומארצו יצאו, וכל דאגה לישובם של א"י ולא רק חזרתם לארץ אלא גם בישובה כפשוטו, הרי זה גם כן מובן של קידוש שם השם לעומת חילול השם.

באותו הפסוק, שממנו למדנו הלכה במסירות נפש של קדושת השם, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", הוא הפסוק שמשם למדנו על כך שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שישנה אפשרות לקדש שם שמים, על ידי אחרים. גדול קידוש השם מחילול השם.

"כי גדל הכאב מאד"

כתוב בספר איוב (ב יג), "ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאוד", ועל אחת כמה וכמה כאב לא רק על אחד, אלא על חבורה כולה, וכל שכן כשכל אחד בפני עצמו היה אחד מן החבורה, אחד שכלל את הכלל בתוכו, וכך כותב השפ"א במסכת יומא (פו ב), על מה שהגמ' אומרת בשביל אחד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנראה לו לבאר שהכוונה היא ישנם אנשים שאולי מספרית נחשבים לאחד, אבל בתוקף עוצמתם הרוחנית הם כלולים עם כולם, ועליהם הגמ' אומרת בשביל אחד ששב מוחלין לו ולכל העולם, וכך בכל שמונת הקדושים, כל אחד היה אחד שכלול עם כולם, כי גדל הכאב מאוד.

לעומת זאת, גילו לנו חז"ל, ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, אומרת המשנה, בגירסא של הירושלמי מסכת ברכות פרק תשיעי "בכל מאודך בכל מידה ומידה שמודד הוי מודה לו במאוד מאוד". היינו, לא רק מאוד, אלא מאוד מאוד, לא רק להשלים את החסר, אלא כל הזמן להיות בתנופה של תוספת. את הביטוי מאוד מאוד, מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות באבות על מה שנאמר מאוד מאוד הוי שפל רוח, כי המידה הזו היה המידה לאחוז בקצה, ולכן אמר מאוד מאוד. וזו התרופה המעטה למה שכתוב בספר איוב כי ראו כי גדל הכאב מאוד.

הרמב"ם כותב (יסוה"ת ה א) ש"כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה", ועל אחת כמה וכמה, אלה שקרובים אל החילול ואל החלל. המשך חכמה בספר ויקרא כותב, כי במקוק בתורה לקידוש ה' – "ונקדשתי בתוך בני ישראל", באותה פרשה התורה מדברת על מצוות שמוטלות על הכהנים, ועיקר המצוה של ונקדשתי בתוך בנ"י, גם היא מתייחסת אל הכהנים, אבל היא לא באה לאפוקי את כל ישראל מצווים על קידוש השם. עומק הפשט שאמנם מדובר בפרשה העוסקת בקידוש השם על הכהנים, אבל כל ישראל מצווים, אלא שקידוש השם נמדד לפי אישויותו של האדם, וזו התשובה וההשלמה של החלל החסר בשמונת הקדושים הללו. קידוש השם על ידי כוהניו, משרתי ה', ועובדי ה', וכפי גודל המעלה כך גודל קידוש השם.

הגמ' אומרת (ברכות לד ב) "כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח, אבל ת"ח עצמם עין לא ראתה אלקים זולתך", זאת אומרת שגם הנביאים לא יכלו לנבא על מעלתם האמיתית של ת"ח, בהמשך אומרת הגמ' שוב, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא, עין לא ראתה אלקים זולתך, אין אפילו בכוחו של הנביא, לראות את  גודל השכר של עוה"ב. אם כן מה שכתבו בתחילה שת"ח עצמם אין הנביא רואה, אין הכוונה שאין כח לראות את שכרם של ת"ח בעולם הבא, שזה כתוב בהמשך, אלא חכם עדיף מנביא, ואי אפשר לנביא לראות את עוצם גדולתו של ת"ח, שכל ת"ח בכל סדר גודל שלו כל מהותו הוא עולם הבא. ישנם כאלה, שהם בני העולם הבא, ששתלם הקב"ה זמן מסוים פה בחיי העולם הזה.

נר ה' נשמת אדם

נר ה' נשמת אדם, כותב בעל התניא, האש תמיד עולה כלפי מעלה, ולכן גם נשמתו של האדם, נדמית לנר, היא תמיד שואפת לכור מחצבתה להתלות למקום האמיתי ששם ומשם היא משפיעה. וכך הוא בכל מה שנמצא אתנו בחיים, גם הצומח הוא יונק מהדומם ועל ידי כך מרומם אותו. והחי גם הוא יונק מן הצומח והמדבר מן החי וכל אחד על ידי כך מעלה לדרגה גבוהה יותר את זו שתחתיה, וכך גם האדם והנשמה כשעולה הנשמה למעלה היא מתעלית לעולמות גבוהים יותר.

על כך אמרו חז"ל (בר"ר בראשית ג ז) "הקב"ה בורא עולמות ומחריבם", לא בשביל עצם 'המחריבם', אלא כדי להעלות אותם לעולמות יותר גבוהים בבחינת סתירת זקנים בנין. בתחילת הבריאה הקב"ה הטביע את התכונה הזו לשאוף ולעלות לשלמות נוספת, לא רק העולם, אלא גם האדם שנמשל לעולם קטן. מה שנאמר, בעצב תלדי בנים נאמר גם על כל הבנין הרוחני של האדם כל בנין רוחני של אדם, בשלב מסוים הוא סותר את מה שקיים על מנת לבנות בנין גדול יותר במקומו.

וכך היה גם אצל אברהם אבינו בנסיון העקידה, לא סתם נסיון, אלא בשעה שאצל אברהם אבינו תמו חייו הקודמים, בשעת העקידה שיצאה המאכלת מן הנרתיקה, אז מעידה עליו התורה שהתעלה למעלה למעלה כמו שכתוב בפסוק, "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".

הרב זצ"ל כותב (פנקסי ראי"ה פנקס יג כג, עיי"ש): "ע"כ אינם מרגישים כלל צער, הקדושים הללו, גם בשריפת אש ומסרקות ברזל, כי הצמאון הגדול החודר עד עומק הנפש והבשר, להשלים חפץ עליון, מהפך את הצער היותר עמוק לרגש עונג היותר נעים, שנועמו מתגדל דוקא ע"י התרבות הצער, כנועם חום האש למי שנתקרר ע"י קרח נורא, והנה מדה זו היא למעלה מכל דיבור והגיון מוגבל ומכל מוסר חוקי... ועל זה אמרו חז"ל: כך עלה במחשבה לפני".

כשאנחנו אומרים בוקר בוקר את סדר העקידה אנו מדגישים שהקב"ה יזכור לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה, שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח ומוסיפים עוד שתי מילים "ככתוב בתורתך". מסביר הרב בעולת ראיה (ח"א עמ' פד):

"לא יש כל אפשרות של שום שכל ושום רגש אנושי, גם המקודש שבמקודשים והעליון שבעליונים, למוד את הערך העליון הגדול הזה של האהבה הקדושה והטהורה האלוקית באור הגדול של המפעל הגדול והנורא של העקידה, על כן אי אפשר לתארו בשום אופן אחר ובשום הרצאה אחרת כי אם לדרוש מעל ספר ה', מקור האורה, ומעין החיים של יסוד הקדושה והדבקות האלוקית, הנערצה לנצח, שממעיינה אנו יונקים תמיד לכל הדורות וכל התקופות וכל החיים, כל אחד ואחד כפי מה שהוא ראוי לדלות מים הקדוש הזה, אשר ארוכה מארץ מדה, ורחבה מים ככתוב בתורתך."

דהיינו, יש דברים שהם כל כך קדושים כל כך מרוממים, כל כך עליונים שלא שייך שאדם בפיו יוכל לבטא. מה שהוא כן יכול לעשות, זה רק לומר את אותם הדברים "ככתוב בתורתך", לומר מילה במילה איך שהתורה מתארת את תהליך העקידה, כל מה שקשור לנושא של קדוש השם גם אחרי כל הדבורים, אין בפיו של בן אדם לומר, את כל מה שבאמת צריך להגיד, וכך גם אני מרגיש, שאני עומד בפני כל הצבור הזה.

המקום ינחם

"המקום ינחם" זו האמונה היהודית הבסיסית. מה המשמעות של המקום ינחם? לשון של ניחומים כפי שמופיע בתנ"ך הוא לשון של חרטה, "כי נחמתי כי עשיתים". חרטה הוא בירור למפרע, כביכול הקב"ה מגלה רצון פנימי והחרטה הזו במהותה היא פועלת למפרע, כמו כל תהליך של חרטה בתשובה, שהיא מטהרת את אדם למפרע, וכמו החרטה בנדרים שמתירה את הנדר למפרע.

רש"י כותב (בראשית ו ו) "כל לשון ניחום במקרא, לשון נמלך, כמו ועל עבדיו יתנחם", לשון של מחשבה אחרת, שהקב"ה עתיד לגלות את מדתו העמוקה, לעתיד לבא, שכולה תהיה הטוב והמטיב, "ישוב אפך ותנחמני", שיודיע הקב"ה דרכיו לעתיד לבו לעיני כל ישראל, כך כותב הרמח"ל (דעת תבונות נד). הנחמה הזו, שעליה דברו הנביאים, עליה נאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם, אנכי זו דרגת הבירור העליונה ביותר כפי שהיתה בזמן התגלות הקב"ה בסיני "אנכי ה' אלוקיך". ההתגלות הזו היא ההתגלות גם באנכי הסתר אסתיר פני ואותה התגלות שתהיה לעתיד לבוא "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

"מאנה להנחם"

"קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם", אומר המדרש (איכה רבה) בפתיחה לספר איכה, שבשעה שחרב המקדש, בא אברהם אבינו ובכה, פתח יצחק ואמר, פתח יעקב ואמר, פתח משה ואמר ולא נענה להם הקב"ה, "באותה שעה קפצה רחל ואמרה... מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".

למה התעלם הקב"ה מהתפילה של האבות? במה זכתה רחל להבטחה מה שלא זכה אברהם יצחק ויעקב, וגם לא משה רבינו? יתכן והפירוש הוא במה שכתוב בפסוק, הפסוק מדגיש קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה מאנה להנחם, רחל לא השלימה עם המציאות. כל ההשגים הרוחניים, לאורך כל שנות ההסטוריה של עמ"י מאז יעקב אבינו שמאן להנחם על יוסף, ובכל הגלויות, ובכל המאבקים, גם הזכות להתיישב בא"י, קיימת הזכות של רחל, "מאנה להנחם", מתפללת שלא נאבד את התקוה שנוכל להרבות יותר ויותר אמונה בקדוש השם, הן במשברים פרטיים והן במשברים כלליים, לכן זכתה רחל ל"מנעי קולך מבכי", ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך. כולנו צריכים תפילה, ובמיוחד את התפילה של האמהות, אלה שאתנו פה היום.

השפת אמת כותב (פסח תרלב), שאע"פ שאמרו חז"ל ללשון אחת, שברית אבות תמה, מכל מקום ברית אמהות לא תמה, ועל זה אנו מתפללים בשעה הגדולה זו, שאנו מאמינים שגם נשמתם של כל אחד ואחד משמונת הקדושים נמצאים כאן, שהתפילה שלהם במרום יחד עם תפילת האמהות יחד עם תפילת האבות ויחד עם התפילות שלנו אנחנו מייחלים כי הקב"ה יפרוס את כנפיו עלינו לטובה, וינקום לעינינו דם עבדיו השפוך, הזועק אלינו מן האדמה הזו ויקיצו וירננו שוכני עפר במהרה בימינו אמן.