מנה אין כאן - משכון אין כאן

 קידושין ח'

 

"אמר רבא א"ר נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח עלי' משכון אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. איתיבי' רבא לר"נ, קידשה במשכון מקודשת? התם במשכון דאחרים, וכדר' יצחק כו'" עיי"ש כל הסוגיא.

 

הנה במקרה של 'משכון דאחרים' בפשוטו אינו מקדשה בגוף המשכון אלא שעי"ז תהיה לה זכות לגבות החוב וכפירש"י במשכון דאחרים שהי' בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה ע"כ, וכונתו שהמשכון קנוי לה לגבות החוב. ולפ"ז צ"ע למה במתחייב ליתן לה מנה ונתן לה משכון אינה מקודשת, נאמר שהמשכון קנוי לה, שעי"ז נשתעבד ליתן לה מנה ובמה שונה ממשכון דאחרים. נאמר הרבה מאד בענין, נעיין בדברי הראשונים ונבארם עפ"י רבותינו. אפס קצהו נראה וכולו לא נראה. ובעיקר נעזרנו בדברי הגרי"ז גוסטמן זצ"ל.

 

מחלוקת הרא"ש והיש מפרשים

 

וז"ל הרא"ש בסוגיין "מנה אין כאן משכון אין כאן - יש מפרשים דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם יתן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה. ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין דף ע"ח דקאמר התם, האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאתה חבילתו ליד בעל הבית דהיינו כלי אומנות של פועלים שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלים לקיים דיבורם. וליתא, דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן, לפי שאין המשכון משועבד לכלום, משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב, לא חל שיעבוד על נכסיו. ובמתנה שאמר ליתן לו, לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם, לפי שיכול לחזור בו, לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל ההיא דהפועלים כיון דדבר האבד הוא וחזרו בהן חייבין לשלם לו ההפסד הילכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליו עד כדי דמיו וכו' עכ"ל.

מבואר שנחלקו היש מפרשים עם הרא"ש בשני דברים, א' - אם משיכת המשכון מועילה להתחייב במנה, שהיש מפרשים סברי שמועילה ורא"ש סובר שאינה מועילה, ב' אם התחייבות מנה נחשבת כמו כסף בעין לקדושין או למכר, היש מפרשים סברי שהתחייבות אינו ככסף בעין לענין קנינים, וזהו כוונת הגמרא 'מנה אין כאן' - היינו שאין כאן מנה בעין ולא מהני לקנין אעפ"י שהתחייבות יש כאן. ולשיטה זו אינה מדויקת הלשון 'משכון אין כאן', שהרי באמת 'משכון יש כאן', שקנתה המשכון שע"י משיכת המשכון נשתעבד בהמנה. ולדעת הרא"ש התחייבות בקנין המועיל מהני בין לקדושין בין למכר וכוונת הגמרא מנה אין כאן כפשוטו דעל ידי משיכת המשכון לא נתחייב במנה [כי אין זה קנין המועיל], וממילא גם משכון אין כאן דאין משכון אלא על חוב שנתחייב ובמה תתקדש הרי לא נתן לה כלום.

 

ביאור המחלוקת-  הרא"ש סובר שאין התחייבות כי אי אפשר למשוך חפץ אחד כדי לקנות חפץ שני והיש מפרשים סוברים שבין שיעבוד הגוף ובין שיעבוד הנכסים נחשבים לחפץ אחד 

 

וכתב הגרי"ז גוסטמן בביאור המחלוקת הראשונה, דהנה זה פשוט דמשיכה לא מהני אלא לקנות אותו החפץ שמושך הלוקח אבל לא שמענו שתועיל משיכה במושך חפץ זה לקנות חפץ אחר, וסובר רא"ש שבדומה לכך אי אפשר שעל ידי משיכת המשכון ישתעבד גופו בהמנה שהרי אין משיכה בגופו, וכיון שגופו לא נתחייב, לא מהני שוב גם משיכת המשכון על המשכון לחוד שאין משכון בלא חוב, וכמו שביאר באבני מלואים סי' כ"ט דשיעבוד משכון אינו אלא מדין ערב וכמו שיעבוד נכסים שהם ערבים על שיעבוד גופו וכל היכא דלוה פטור ערב נמי פטור וכדאיתא בבכורות [דף מח ע"ב]. והיש מפרשים סברי דאין זה דומה למושך חפץ אחד כדי לקנות האחר, דשאני הכא שבין שיעבוד הגוף ובין שעבוד הנכסים, הרי תרווייהו אינם אלא בענין חוב אחד ולכן נחשב הכל כחפץ אחד ושפיר מהני משיכת המשכון גם לחייב את גופו, דמשיכת המשכון הוא כאילו משך בגופו ונהי דלא שייכא משיכה בגופו, מכל מקום במשכון דשייכא משיכה, מהניא המשיכה גם לשעבד את גופה.

 

שיטת הראב"ד – סובר כהרא"ש שאין התחייבות – קושיות על שיטתו

 

ובר"ן הביא שיטת ראב"ד בפירוש הסוגיא וז"ל: "אבל הראב"ד ז"ל פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו, דמילי בעלמא נינהו, וכיון דמנה אין כאן, דלא קניא ליה למשכון במידי, דמאי יהבה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרי' בסמוך פריטי אין כאן נסבא אין כאן, כלומר דכיון שלא נתחייב בפריטי אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ"ל. משמע דראב"ד סובר כרא"ש דמשיכת משכון לא מהני לשעבד גופו וכן כתב הגר"א [באה"ע סי' כ"ט אות י"ד] דראב"ד סובר כהרא"ש עיי"ש וכן מבואר בריטב"א בסוגיין.

אולם אינו מובן כלל מה שכתב ראב"ד דבאמר לה קני במשכון זה שיעבוד מנה מקודשת, ואיך זכתה בהשעבוד מנה, הא לראב"ד לא מהני משיכת המשכון להשתעבד בהמנה. וכבר תמה כן הקצות סי' ק"צ ובא"מ סי' כ"ט דכיון דסובר ראב"ד כרא"ש כי קאמר שיעבוד מנה מאי הוי, הא כיון דליכא לוה, ממילא ליכא ערב ועיי"ש מה שהביא בשם מהרי"ט בישוב הראב"ד. והקצוה"ח כתב דכוונת ראב"ד במקנה ליה גוף החפץ לשיעור מנה והא דמסלקה בדמים אינו אלא משום דהוה ליה כמו תנאי שיוכל לסלקה בדמים וכיון דאית לה זכיה בגוף החפץ לשיעור מנה מתקדשת לכולי עלמא אפילו לשיטת הרמב"ן והרשב"א [עי' לקמן שכתבו שהחסרון הוא דאגיד גביה המנה] והשיג שם על הב"ש והח"מ שכתבו דבאומר קני במשכון שעבוד מנה רק לראב"ד מקודשת אבל לרמב"ן ורשב"א אינה מקודשת.

וגם כתב הקצוה"ח שם דלבו אומר לו בטח דהא דכתב הר"ן בשם הראב"ד דאם אמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה דמקודשת דיש להגיה בדבריו 'שיעור מנה' במקום 'שעבוד מנה' והוא כדברי הראב"ד שהובא בריטב"א דהיינו שיעור מנה שהוא זכיה גמורה רק בתנאי שיוכל לסלקה.

 

ביאור בשיטת הראב"ד – מחלק בין שעבוד כללי לשיעבוד פרטי

וכתב הגרי"ז גוסטמאן זצ"ל שאעפ"י שהקצוה"ח בטח בלבו מכל מקום אין השכל מורה כן. חדא, דקשה לשבש הספרים. ועוד מה חידש לנו הראב"ד לפירוש הקצוה"ח, וכי לא ידעינן דאשה נקנית בשוה כסף והרי קנין בגוף החפץ לשיעור מנה הרי הוא שוה כסף ממש, ומה צריך להסיק הראב"ד שזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש, כאילו שיש מפקפקים בדבר, ואיזה ספק שייך בקנין שוה כסף כזה. גם למה לו לראב"ד להוכיח מר"י שפירש גם כן כוותיה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים בזה שודאי אפשר להקנות קנין על תנאי לסלק בדמים ואשה מתקדשת בכסף כזה לכולי עלמא, ואיך פירשו באמת הבית שמואל והחלקת מחוקק כוונת ראב"ד שנחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א.

ויש לבאר לנכון שיטת ראב"ד לפי מה שכתבנו לעיל, דהיינו טעמא דהרא"ש ודעימיה דמשיכת המשכון אינה משעבדת ומחייבת את הגוף, משום דלא מצינו משיכה בחפץ אחד לקנות חפץ אחר, וכיון שאינו מושך את הגוף רק את המשכון אין לנו קנין משיכה לשעבד את גופו וגם ראב"ד סובר בזה כרא"ש. אולם חידש הראב"ד, דלא שייכא סברא זו אלא כשרוצה להתחייב בשעבוד הגוף בכלליות ככל בעל חוב דאפילו גלימא דעל כתפיה נשתעבד ליה, ושעבוד זה הרי הוא כחפץ אחר לגבי המשכון ולא מהניא ביה משיכת המשכון. אבל כשאמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה, הכוונה בזה דגם שעבוד הגוף אינו כללי רק פרטי ומוגבל למשכון זה, בזה מהני משיכת המשכון גם לשעבד את גופו לענין גבייה מזה המשכון, דשעבוד זה שהוא מוגבל רק לגביית המשכון מיקרי חפץ אחד, שעבוד הגוף וגם המשכון, וכשמשך בהמשכון כאילו משך גם את הגוף. וזהו שחידש הראב"ד, דזכה בשעבוד המשכון. וגם הריטב"א שהביא בשם הראב"ד הלשון שיעור מנה כוונתו ג"כ שעבוד לשיעור מנה וזהו רק לשיטת ראב"ד דהתחייבות באופן המועיל מהני לקדושין ולמכר משאי"כ לרשב"א ורמב"ן דבעינן כסף בעין לא התחייבות וכנ"ל, שפיר כתבו הבית שמואל והחלקת מחוקק  דלדידהו לא תתקדש גם כשאמר לה קני משכון זה לשעבוד מנה דלא עדיף מחייב אני לך מנה בשטר דאינה מקודשת לרמב"ן ורשב"א.

ונראה שזה גם כוונת התוס' שכתבו בזה"ל ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת עכ"ל. ודבריהם סתומים, דאי אפשר לומר בכוונתם שמקנה לה המשכון לחלוטין דאם כן מאי חידשו בזה פשיטא דמתקדשת דשוה כסף הוא ככסף, גם אמאי קורא לזה משכון. ולדברינו נראה דכוונת תוס' כראב"ד וגם הם סברי כהרא"ש דלא מהני משיכת המשכון לחייבו בהמנה, וכמו שכתבו דאין לחלק בין מתנה לקידושין, ומכל מקום מהני משיכת המשכון לשעבוד מוגבל רק על זה שהמשכון יהיה שלך היינו שהגבייה תהא רק מן המשכון וכראב"ד הנ"ל ואפשר שהראב"ד שנסתייע לפירושו מהר"י כוונתו לתוס' אלו.

 

שיטת רמב"ן ורשב"א מפאת אגיד גביה

 

דעת רמב"ן ורשב"א [הובאה בר"ן וריטב"א ורא"ש בסוגיין], דודאי שייך להתחייב ממון ע"י נתינת המשכון, והיינו דע"י משיכת המשכון נשתעבד ליתן מנה שנתחייב אלא דמ"מ א"א לעשות כזו חלות קנין, דלענין קנין בעינן כסף או שוה כסף שמחסר ממנו ונותן לה אבל כל שנשתעבד ליתן לה ואכתי מחסר גוביינא, נמצא דלא חסר מידי, דהכסף עדיין אגיד גבי', וכסף דאגיד גבי בעל, א"א לעשות בזה חלות קנין וה"ה קנין שדה או עבד. משא"כ במלוה או משכון דאחרים, הרי בזה נותן לה שעבוד וזכות שהי' לו על זה האחר, ונמצא דנחסר לו זכות זו וזכתה בזה האשה וכה"ג לא אגיד גבי' מידי, ושפיר אפשר לקדש בזה. ולפי דבריהם מתפרש כך, מנה אין כאן היינו שאת המנה שרוצה לקדשה אכתי לא נתן לה, והו"ל כמלוה ומחסר גוביינא ולא חסר לו מידי וא"א לקדש בכסף דאגיד גבי', ומשכון נמי אין כאן והיינו שלא רצה לקדש בגוף המשכון דהמשכון רק עושה התחייבות על המנה ולהכי אינה מקודשת דאין כאן לא מנה ולא משכון וצריכה להחזיר לו המשכון.

כך סיכם דבריהם בס' היקר משנת יצחק, ועתה נפנה לעיין בגוף דברי הרמב"ן ואח"כ ביאורו עפ"י האחרונים וז"ל: "משמע לי דהכי פירושא, כיון שאינו מקדשה בגוף המשכון, אע"פ שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה [דהיינו שעשתה מעשה קנין], אין כאן משכון, דהו"ל כהלואה דליתא בעין ולפיכך אינה מקודשת וכו' [דכמו מקדש במלוה שהאשה חייבת לו לא נחשבת נתינת ממון משום שגם בלי הקנאת המלוה כבר הממון ברשות הלוה דהיינו ביד האשה החייבת, כך במקדשה בחוב שהוא מתחייב לה אין נתינת ממון שהרי עדיין הממון ביד החייב דהיינו ביד המקדש – קה"י] ודוקא במלוה של אחרים דנפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת אבל שעבודא דידיה כגון חייב אני לך מנה בשטר או בקנין אין אשה מתקדשת בכך דומיא דמלוה, דהכא לא מטי לידה כלום והכא נפיק מיניה כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכולי ממונא גביה וכו' וכיון דאגיד גביה לאו קידושין נינהו עכ"ל וכ"כ הרשב"א והריטב"א.

קושיית הגרשז"א – למה 'אגיד גביה' מעכב?

וכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל [מובא ב'אהל חייא'], דצ"ב מנין שאין קנין כסף מועיל במקרה שעדיין אגיד גביה, והרי אותה הקפדה של 'אגיד גביה' לא מצינו אלא בגט ומשום טעמא דכריתות בעינן וליכא משא"כ כאן אף אם מקישים הויה ליציאה, היינו דוקא בגוף הקידושין אבל מהיכ"ת להצריך שהכסף יצא ממנו לגמרי ולא ישאר כלל אגיד גביה, בלי שום לימוד מפסוק.

גם נראה פשוט שאם קידש אשה בזה שעשה אותה לשותף ברכוש שלו, שהיא ודאי מקודשת, אע"פ שבכל מקצת גם הבעל שותף עמה ואגיד גביה. וכמו"כ אם קידש אשה בשאלה ושכירות או דקל לפירותיו ג"כ נראה פשוט דמקודשת אע"פ דעיקרו שייך לבעל ואגיד גביה.

 

הביאור ברמב"ן - החסרון הוא בדעתה שרוצה להתקדש בכסף שתקבל בעתיד

ולכן נראה שכמו שאפשר לקדש בהנאה של 'שחוק לפני' או 'רקוד לפני' וכדומה אע"פ שאין זה ממש ממון ואעפ"כ אומרים שנחשב ממש ככסף ה"ה גם אם זכתה בממון ששוה פרוטה דשפיר מקודשת בכל ענין, אף אם עדיין אגיד גביה. ומש"כ הרמב"ן דהו"ל כהלואה דליתא בעין, צריכים לדחוק ולומר דכונתו דהא גם אם מקדש במלוה הרי הוא מוחל לה חוב ששוה כסף לכל אדם ומ"מ אינה מקודשת אפי' אמרה בפירוש שהיתה נותנת ודאי סכום חשוב כדי להפטר מהחוב ואפ"ה אם לא אמר לה בפירוש בהנאת מחילת מלוה אמרינן דדעתה על עיקר החוב ד'ליתא בעין' ולכן אינה מקודשת. הכ"נ גם הכא, כשמקדשה במנה שהוא מתחייב ליתן לה, אמרינן דמעליותא של חוב דידיה הוי הכא לגריעותא, משום דדעת האשה להתקדש במנה שהוא עתיד ממש ליתן לה אח"כ ולא במה שזכתה עכשיו בחוב, וה"ז חשיב כאילו אומר לה שתתקדש במנה שהוא עתיד ליתן לה אח"כ. ואף שגם בחוב של אחרים דעתה ודאי על הממון שהיא תגבה אותם אח"כ, מ"מ ביחס למקדש שפיר אמרינן כיון דהוא עצמו נתן לה הכל ואינו חייב לה כלום הרי היא שפיר מסכמת להתקדש לו מיד בחוב שזכתה ממנו עכשיו ולא בגוף הממון שהיא תגבה אח"כ מאיש אחר. ומש"כ הראשונים דבעינן נמי 'שיוציא מרשותו' או משום 'דלא נפיק מיניה כלום', עיקר כוונתם לומר דאין דעתה על החוב שכבר יש לה עכשיו כי אם על הממון שהמקדש הבטיח לה להוציא אח"כ מרשותו וליתן לה.

וכ"כ בקה"י [סי' י"ח] דאגיד גבי' אינו טעם חדש אלא הוא הוא הטעם דלעיל [דהו"ל כהלואה דליתא בעין], דכיון דעיקר ממונא אכתי ביד המקדש הוא, לא יהיב לה אותה ממונא כלום אלא שנהי שממון לא נתן לה, מ"מ שיעבוד לממון הא נתן לה ואותו זכות השעבוד עצמו הא שוה ממון לפי השומא ששוה שטר למוכרו [קודם גוביינא] לאחרים וזה כבר זכתה האשה, ומה"ט הלא מהני כשקידשה במשכון דאחרים משום דנתן לה עכ"פ זכות השעבוד. ולזה כתב הרמב"ן ז"ל דהכא שהוא עצמו המתחייב אכתי ממונא אגיד גבי' פירש שדעת האשה להתקדש בגוף הממון שעתיד להגבותה ע"פ שעבוד זה ואותו ממון, הא אכתי לא השיגה ורק במשכון דאחרים דהמקדש מצדו נתן כל מה שיש לו ואין האשה מקוה לקבל ממנו עוד דבר, ע"כ שדעתה להתקדש בזכות שעבוד החוב דהא יותר מזה אינו נותן ואינו מבטיח ליתן אבל בהתחייבות דידי' דעתה אגוף הזוזי שעתידה לגבותם ע"י שעבוד זה. וזהו דקאמר הרמב"ן ז"ל דאגיד גבי' פי' שעדיין היא צריכה לגבות ממנו בעצמו ואממון זה הוא דקסמכה דעתה להתקדש וממון זה הא אכתי לא ניתן לה עיי"ש. וע"ע מנחת אשר סי' כ"א.

קושיות על המהלך הנ"ל

וחזי הוית בס' 'אמרי חמד' שכתב שדברי הקה"י אינם מתאימים לפשטות דברי הר"ן שכתב בזה"ל דמנה אין כאן, כלומר דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה, וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא עכ"ל. ומשמע מדבריו, דיש כאן חסרון בעצם הקידושין במה דעדיין נמצא הכסף אצל הבעל ואין זה משום דדעת האשה על הכסף שתקבל אח"כ ולא במה שקיבלה ההתחייבות עצמה. גם לשון הרמב"ן עצמו שכתב בסוף דבריו "וכיון דאגיד גביה, לאו קידושין נינהו" משמע דעיקר הדבר שעדיין הכסף נמצא אצל הבעל מבטל קנין הקידושין ואין הדבר תלוי במה שהאשה חושבת כלל.

ועוד קשה לי טובא בדברי הקה"י, דהנה בגמ' דף ה' ילפינן שטר קידושין מק"ו, ומה כסף שאינו מוציא – מכניס, שטר, שמוציא - אינו דין שמכניס. ופרכינן, מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש ופירש"י וז"ל אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. והקשה שם הרשב"א, אי איירינן בשטר שמתחייב בו כסף אמאי בעינן למיתי עלה משטר התחייבות לענין הקדש ומע"ש, הלא בקידושין גופייהו לא מהני שטר התחייבות לקדש אשה וכמו שמצינו בסוגיין דמנה אין כאן, משכון אין כאן והו"ל למיפרך דשטר התחייבות אין מקדשין בו האשה.

והשתא לפי פירושו של הקהלות יעקב, הרי מעיקרא דדינא מהני קידושי אשה בשטר התתייבות ואין החסרון אלא משום דדעתה אכסף שמקבלת אח"כ ממנו, ולו יצוייר שהיה מדגיש בלשונו דמקדשה בשוויות ההתחייבות, הוה מהני לקידושין ולהכי פרכינן מהקדש דילפינן מקרא דא"א לפדות בשטר התחייבות. וע"כ מקושייתו של הרשב"א מוכח דנתמעטו לגמרי שטרי התחייבות בקידושי אשה ולא משום דעתה של האשה. ועדיין עומד בפנינו הקושי להבין מאי היא חסרון דאמרינן דאכתי אגיד גביה. עכ"ד הס' 'אמרי חמד'. ועיי"ש שביאר סברת הרמב"ן שאין המקנה גומר בדעתו להקנות ולהפרד מחפצו ו"בנתינת שעבוד ששוה כסף מרובה הרי עדיין לא נפרד לגמרי כי אגיד גביה דקונה ולהכי לא יגמור המקנה בדעתו להפרד משדהו". וביאר עפ"ז את קושיית הרשב"א הנ"ל עיי"ש.

 

 שיטת תוספות רי"ד דלא קנתה המשכון

 

שיטה נוספת מצאנו בתוספות רי"ד בסוגיין, דהנה אמרו בגמ' דקידשה במשכון דאחרים מקודשת כדרבי יצחק דס"ל בע"ח קונה משכון. והנה דברי רבי יצחק מיירי שלא בשעת הלואתו [שניתנה לו לגביית החוב], ולהכי קונה משכון דהו"ל כפרעון החוב, דכיון דנתנו לו לגוביינא הוה כשלו ויכול למוכרו ולעשות בו כל חפצו ולהכי המקדש במשכון דאחרים שקיבל שלא בשעת הלואה מקודשת. אבל אם קידשה במשכון שקיבל בשעת הלואה אינה מקודשת, דהך משכון אינו קונה להיות שלו, ודלא כשיטת התוס' כאן דלענין קידושין אין חילוק בין משכון בשעת הלואה לאחר הלואה. ועי' רא"ש דס"ל כתורי"ד בזה. ולפ"ז כתב תורי"ד דלהכי באמר התקדשי לי במנה ונתן משכון אינה מקודשת, משום דהוה כמשכון בשעת הלואה דלא קנתה המשכון, וזהו שאמרו 'מנה אין כאן משכון אין כאן', פירוש: מנה אין כאן דהא עדיין לא נתן לה מנה, ומשכון אין כאן, דהוה כבשעת הלואה ולא קנתה המשכון דאכתי אין המשכון שלה ולהכי אינה מקודשת. משא"כ במשכון דאחרים מקודשת משום דמיירי שלא בשעת הלואה ושפיר קנתה המשכון לגמרי עי"ש. ומדבריו משמע דלא ס"ל כרמב"ן דיש חסרון מצד אגיד גבי' וס"ל נמי דשייך לשעבד עצמו ע"י משיכת המשכון והא דאינה מקודשת משום דלא קנתה גוף המשכון כיון דהוה בשעת הלואה ונמצא דהשתא לא קיבלה מידי.

 

שיטת הר"י מגאש

ועי' בנמוק"י ב"מ ד' א' שמכאן הוכיח הר"י מיגאש לענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת, דלא מיקרי הילך. והר"ן ביאר הדברים [והוא בר"ן שבועות ר"פ שבועת הדיינים] דכי אמרינן דב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו וכו' וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביינא דבי דינא אתא לידיה וגזיה"כ הוא דקני ליה כדר' יצחק, דהרי הוא כאילו הגבוהו לו בי"ד וכו'. אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו שאינו קונה אותו במעותיו כיון דמלוה אינה קונה, במה קנאו. שמא תאמר אע"פ שמלוה אינה קונה לו, קנאו במשיכה, שכשם שאילו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון, משיכה קונה לו, זו היא שלמד הר"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא וכו' הלכך משכון לאו הילך הוא עכ"ל.

ובקצות [סי' ע"ב סק"ב] הקשה מהא דאיתא בסוגיין בקידשה במשכון דאחרים דתניא ליה מדר"י ומקודשת איך זוכה האשה במשכון שנותן לה המקדש דכיון דל"מ קנין משיכה במשכון משום שאינו זוכה בגוף החפץ, האיך תקנה אותו האשה ואף דהמקדש נותן לה כל זכותו שיש לו בהמשכון, מ"מ לא עשתה בו אלא משיכה ומשיכה לאו קנין הוא במשכון יעוי"ש.

והנה בישוב הדבר כתב הגרח"ש דהא דל"מ קנין משיכה במשכון, ומשום דאין המטלטלין נקנים במשיכה במשכון בעלמא, הני מילי למיעבד חלות דין משכון אבל כשיש כבר משכון ורוצה המלוה להקנותו לאחר מהני שפיר ע"י קנין משיכה. ותמצית ביאורו, ששואל ושוכר נהנים ויש להם זכות תשמישים בשל הבעלים ולכן אינו מספיק שיעשו קנין בגוף החפץ [כגון משיכה] אלא צריכים לעשות קנין עם הבעלים [כגון כסף].

ולפי"ז נראה לומר דשואל ושוכר יכולים להקנות זכותם לאחר ע"י משיכה שמכיון שיש להם כבר זכות שכירות בחפץ, יכולים הם להעביר זכות זו לאחרים ע"י קנין משיכה שהרי אין כאן מקח וממכר עם הבעלים [שדורש קנין ישירות מהבעלים] אלא עם השואל שהוא המקנה להם כל מה שיש לו בחפץ וזכות זו שפיר נקנית היא בקנין משיכה. ורק היכא דבעינן ליצור עיקר זכות השאלה והשכירות שהיא זכות תשמיש ואכילת פירות בשל הבעלים ל"ש בקנין הנעשה בגוף החפץ וכמשנ"ת.

ומעתה נראה שזהו גם יסוד שי' הר"י מיגאש דאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא ומשום דכיון שהזכות של המשכון הוא קנין ושיעבוד בשל הלוה ל"מ אלא קנין כסף שהוא קנין הנעשה עם הבעלים ולא קנין משיכה שהוא נעשה בגוף החפץ.

ולפי"ז א"ש מה שנתבאר דהא דל"מ קנין משיכה במשכון אינו אלא לעשותו למשכון אבל המלוה שיש בידו משכון, יכול להקנותו לאחר ע"י קנין משיכה, דשפיר יכול לתת כל הזכות שיש לו בחפץ לאחר כיון שאין כאן מקח וממכר עם הלוה אלא עם המלוה שפיר מהניא בהקנאה זו קנין משיכה, וא"ש הא דיכול המלוה לקדש במשכון דאחרים דקניא ליה מדר' יצחק. ועי' כעין זה בברכת שמעון [קידושין סי' י"ג] ובקהלות יעקב [י"ח ג'] ובמנחת אשר [עמ' פ"ב].

עכ"פ לשיטתו פירוש הגמרא הוא כך: משום דמשכון אין כאן, והיינו דלא מהני משיכה במשכון כיון שאינו קונה גוף החפץ, הלכך מנה אין כאן. וזה היפך ממה שפירש רש"י משום דמנה אין כאן הלכך משכון אין כאן, והיינו דרש"י סובר דהטעם הוא משום דמשיכה דמשכון אינה מועלת לחייב את הגוף במנה, וממילא כיון דמנה אין כאן הרי ליכא לוה ולא שייך משכון בלא לוה. אבל הר"י מגא"ש סובר בחדא כרשב"א ורמב"ן דמשיכת משכון אילו היתה מועלת, היתה מהני גם לשעבד את הגוף. וסובר באידך כרא"ש ורש"י, דהתחייבות מועלת לקדושין ולמכר, ומשום הכי הוכרח לפרש דטעמא דמנה אין כאן משכון אין כאן, אין זו הלכה בקדושין כדפירשו היש מפרשים בהרא"ש, גם לא הלכה בהתחייבות כדפירש הרא"ש. אלא היא הלכה במשיכה, שאינה קונה במקום שאינו זוכה בגוף החפץ שמושך.

 

ביאור בר"י מיגאש למה משכון אין כאן

וראיתי שהסביר הגרז"ן שליט"א [בס' שירת הכרם] את סברת הר"י מיגאש על פי הגמרא בב"מ וז"ל "אמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו". וביאור דברי הגמרא, רק אם השתמש השואל בקרדום קנה אותו לעניין חזרה ואילו במשיכה בלבד לא קנאו. והטעם שבשאילה אינו קונה את גוף החפץ אלא רק את זכות השימוש בו לכן משיכה בעלמא לא מספיקה שהרי אינו בא לקנות את גוף החפץ אלא את עצם הזכות להשתמש בו, על כן צריך האדם לעשות בו מעשה שימוש בכדי להחיל את ההשאלה.

בדומה לכך נוכל לומר גם אצלנו לגבי משכון. במשכון אנו קונים רק שיעבוד על החפץ ולא את גופו לכן אין השיעבוד יכול להיקנות במשיכה בעלמא אלא רק בנתינת דמים עבור השיעבוד בשעת ההלוואה או ע"י מעשה בי"ד שלא בשעת ההלוואה עכ"ד עיי"ש מש"כ עוד בזה. ורבים האריכו לבאר את שיטת הר"י מיגאש ולדון בקושיות הקצות עליו ונסתגר בזה.

 

שיטת התוספות

תוספות כתבו וז"ל: "מנה אין כאן משכון אין כאן – ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף, והכסף אינו בעין היאך יקנה, שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה. ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת. וכמו כן אם אדם אומר לחברו אתן לך מנה במתנה והניח משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקידושין.

ובפנ"י כתב לדקדק מלשונם דס"ל כרמב"ן דממה שכתבו דהכסף אינו בעין, משמע דשפיר יכול להתחייב ליתן לה מנה ע"י המשכון, אלא דלא חשיב כסף קידושין, כיון שאין הכסף בעין, והיינו משום דאגיד גבי'. אבל להראב"ד ורא"ש דהחסרון מפאת שלא נתחייב כלום ע"י הדיבור הו"ל לתוס' למימר דאין כאן כסף כלל ולא דאינו בעין.

אלא דהקשה דמהמשך דבריהם משמע כפירוש הראב"ד, שכתבו דה"ה במתנה, אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליו לא קנה המנה במשיכת המשכון, ואין לחלק בין מתנה לקידושין. ומבואר כהראב"ד ורא"ש, דלא נתחייב מידי ולא נתכוון להקנות המשכון דלרמב"ן הא שפיר יש לחלק בין מתנה קידושין דבקידושין וכן בקנין שדה או אמה דבעינן כסף לחלות הקנין בזה לא מהני ע"י משיכת המשכון כיון דהמנה אכתי אגיד גביה אבל לענין מתנה שפיר שייך להתחייב ע"י משיכת המשכון ונמצא דדברי התוס' סתרן אהדדי.

ויש ליישב בב' אופנים, חדא כמש"כ הפנ"י דלעולם תוס' ס"ל כסברת רמב"ן וכדכתבו בריש דבריהם, דשפיר שייך להתחייב ע"י משיכת המשכון, ומ"מ א"א לקדש בזה משום דאין הכסף בעין ואגיד גבי', ומ"מ ס"ל נמי כסברת הראב"ד והרא"ש, דהיכא דאמר שיתן מנה והניח משכון, בכה"ג אין כלל התחייבות של מנה והמשכון לא נתן כדי שעי"ז יקנה המנה אלא לבטחון על דבריו, וכיון דע"פ דבריו לא נתחייב, ממילא המשכון לא קנה, ובזה אין לחלק בין קידושין למתנה. מיהו, היכא דאמר בפירוש שתקנה המשכון לשעבוד המנה, בזה יש לחלק בין קידושין למתנה, דבמתנה מהני ובקידושין לא מהני משום שאינו בעין. ונמצא דבהך קידשה במנה ונתן לה משכון, אינה מקודשת מפאת ב' סיבות, חדא דאין כאן כלל לשון של התחייבות ומילי בעלמא אמר לה. ועוד דאפי' יאמר בפירוש שמתחייב מנה ע"י משיכת המשכון, ג"כ אינה מקודשת, מפאת דאין הכסף בעין ואגיד גבי'.

ולפ"ז שיעור דבריהם הוא כך: דבתחילה כתבו מילתא דפסיקא בקידושין בכל גווני לא מהני אפי' אם ישעבד ליתן ע"י המשכון ומשום דאין הכסף בעין דאגיד גבי', זולת אם יקנה בגוף המשכון שיעור מנה, ואח"כ כתבו דהיכא דאמר שיתן מתנה ונתן משכון נמי לא מהני משום דאין כונתו שיזכה במשיכת המשכון ומילי בעלמא הם ובזה אין לחלק בין מתנה לקידושין.

ואח"כ כתבו בשם רבי חיים כהן דאם נתן משכון ואמר לא תחזיר לי המשכון עד שאתן לך מנה אזי במתנה קנה דכונתו שיזכה בשעבוד מנה ע"י משיכת המשכון וזה מהני רק במתנה ולא בקידושין מפאת אגיד גבי' ואין הכסף בעין וכשיטת רמב"ן.

והעיר בס' משנת יצחק [קידושין עמ' קע"ג] שמסגנון דברי התוס' לא משמע כן, דאם משמע מתחילת דבריהם דעיקר הסיבה שאינה מקודשת באמר לה התקדשי לי במנה והניח משכון משום דהכסף אינו בעין והיינו דשעבוד איכא אלא שאינו בעין, א"כ היאך כתבו דה"ה באמר אתן לך מתנה לא מהני ואין לחלק בין מתנה לקידושין, הא חילוק טובא יש דרק בקידושין איכא חסרון דאינו בעין דאגיד גבי' ובמתנה ליכא הך חסרון. ודוחק לומר דהא דא"צ ליתן המתנה הוא מפאת סיבה אחרת משום דלא אמר אלא בדברים בעלמא ואין כונתו שיזכה בשעבוד מנה ע"י המשכון ובזה אין לחלק בין מתנה לקידושין, דזה חסר מן הספר וסברא מחודשת היא והו"ל לפרש כן להדיא.

אופן אחר כתב במשנת יצחק, דהתוס' ס"ל כרא"ש וראב"ד דמה שאמר ליתן מנה לא חל שום חיוב בדבריו וכשנתן משכון אין כוונתו כלל להקנות המשכון לשעבוד המנה אלא לבטחון שיתן, וכיון שע"פ דין לא חל עליו חיוב ליתן, ממילא המשכון אינו כלום דאין לו על מה לחול. והשתא א"ש היטב מה שכתבו דאין לחלק בין מתנה לקדושין דגם במתנה אינו מתחייב כה"ג. ומה שכתבו בתחילת דבריהם שאין הכסף בעין צ"ל דלאו דוקא ועיקר הכוונה דאין כאן כסף אלא הבטחה ליתן כסף וכל שאין הכסף בעין לא חל שום חיוב וגם במשכון אין כוונתו להקנות לה שעבוד למנה אלא נתן המשכון שתחזיק בו עד שיתן המנה וכיון דלא נתחייב במנה ממילא המשכון אינו כלום וניחא לן לדחוק קצת בלשונם מאחר דמהמשך דבריהם מבואר להדיא כהראב"ד דאין לחלק בין מתנה לקידושין ומשמע דהוא מה"ט דקידושין לא מהני ובחזו"א בסוגיין הכריע דתוס' ס"ל כראב"ד וכנ"ל. ועי' מש"כ בס' שירת דוד [שיינין סי' ל']  

 

 

 

ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן המנה.

ותימה מהא דאמר בהשוכר גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען וקאמרינן עד כמה שוכר עליהן א"ר נחמן עד כדי שכרן. איתיביה רבא לרב נחמן, עד ארבעים וחמשים זוז, התם כשבאת חבילה לידו. פירוש - שבאו כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית, והשתא כי באת חבילה בידו מאי הוי, הא מנה אין כאן משכון אין כאן.

פירוש – אם יש משכון על התחייבותם, הוא יכול לשכור פועלים ביוקר רב ועליהם לשלם זאת, כי התחייבו לעשות לו מלאכה, ומבואר שע"י נטילת משכון חלה התחייבותם לגמרי, ואילו בסוגייתנו מבואר שנטילת משכון אינה מועיל לפעול התחייבות?

וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד – הגר"ח טעלזער ביאר התירוץ של תוס', שלכאורה תימה, הרי גרמא פטור ולמה מתחייבים אם גרמו הפסד? אלא הביאור הוא שכשגרמו הפסד מסתמא גמרו בדעתם שיתחייבו לו שישכור פועלים אחרים על חשבונם אם יחזרו בהם ושפיר נתחייבו במשיכת המשכון, נמצא, איפוא, שיש כבר חוב קודם. ועי' מש"כ בזה הגרנ"ט ובס' בית לחם יהודה.

 

ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור פועלין.

וכשרגילין לעשות שידוכין [ומתחייבים בקנס אם יחזרו בהם] צריך ליזהר בדבר יפה שיאמר הרי אני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ [להקנות בזכות גמורה בתור קנס אם יחזרו בהם], דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך משכון [ואין כאן התחייבות קודמת], מנה אין כאן משכון אין כאן.

ושמא בשידוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשהאחד מהן חוזר בו השני מתבייש בדבר עכ"ד.  

ולכאורה אינו מובן כלל, שהרי סו"ס אין חיוב ממון על בושת זו וא"כ הרי שוב הו"ל משכון שלא על חיוב שלשיטת התוס' אינו כלום, ומה מוסיף מה שהשני מתבייש בדבר, ואינו ענין למש"כ התוס' לעיל לגבי פועלים דחייל משכון בכה"ג כיון שהם גרמו לו הפסד שהרי אכן מבואר ברא"ש בסוגיין שכיון שדבר האבד הוא חייבין הפועלים לשלם לו את הפסדו עיי"ש ובכה"ג ודאי שייך משכון ואכן הרא"ש לא כתב סברא זו לגבי שידוכין כיון שבזה אין כל חיוב אבל התוס' שכ"כ לגבי שידוכין משמע דלדידהו לא בעי חיוב וגם בפועלים לא משמע בלשונם שיש בזה חיוב ממש והדבר תמוה כנ"ל. ועי' בס' אהל חייא [עמ' ש"ט] שכתב הגר"ד מן זצ"ל שבקידושין אין שום התחייבות בנתינת משכון [לדעת תוספות] ולכן אין בנתינת המשכון שום משמעות אבל כשיש "ברקע" בושת שתיווצר ע"י ניתוק השידוך, כבר יש שם "נתינה" בנתינת המשכון ובמקרה כזה חל ע"י חיוב ממון עיי"ש. ויש שכתבו שבגלל הבושה יש כאן אנן סהדי שיש גמירות דעת והן הן מהדברים הנקנין באמירה [עי' חי' בתרא אות קל"ו מקורות בענין]. ובחי' ר' חיים טעלזער ביאר אף הוא שבגלל הבושה יש גמירות דעת.

ויש להאריך בסוגיא זו מאד מאד ומה שהלב חושק הזמן עושק!

 

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!

י"ד בשבט התשע"ה

פה גבעת זאב החדשה