החודש הזה לכם
השבת אנו קוראים את פרשת ויקהל - פקודי ביחד עם
פרשת החודש. רש"י הראשון על התורה אומר: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל
את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות
יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום
'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים
קיא, ו)". הפירוש הפשוט, שבמקום להתחיל בפרשת החודש שהיא המצווה
הראשונה, התחילו בסיפור מעשה בראשית. אבל הפירוש האמיתי, שסיפור מעשה בראשית הוא בעצם
התשתית לפרשת החודש, ולא שהתחילו בפרשה אחרת שלא קשורה לפרשת החודש. בפרשת החודש מדובר
על קידוש החודש. כידוע, אין מעברים חדשים ושנים אלא בארץ ישראל. על כן, אי אפשר לדבר
על פרשת החודש לפני שיודעים את החשיבות של ארץ ישראל. וזו כוונת רש"י, שאמנם קיום
המצווה היא העיקר ומשם היה צריך להתחיל, אבל "טוב אחרית דבר מראשיתו". מבלי
לדעת את נקודת ההתחלה של "כח מעשיו הגיד לעמו", אי אפשר להגיע אל "החודש
הזה לכם". לכן התורה פתחה בסיפור מעשה בראשית, שרק אחרי שיודעים שישנו דבר כל
כך ערכי וחשוב, אפשר לצוות על פרשת החודש, שהיא מתקיימת רק בארץ ישראל.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). אפשר לפרש 'לכם' כמו
שכתוב לגבי יום טוב (שמות
שם, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל
לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", כלומר לצרכיכם; שכל מלאכה
אסורה חוץ ממלאכת אוכל נפש שהיא לצרכו של האדם. יש בחודש ניסן, הוא החודש הראשון, איזו
סגולה שעל כן נחשב לכם - לצרכיכם. לא רק משום שיוצאים בו לבין הזמנים ויכולים לאכול
יותר טוב. אלא מכיוון שהוא החודש הראשון של השנה, יש בו כל מיני סגולות כפי שהיה בחודש
הניסן הראשון בזמן הבריאה.
יש מפרשים את שאלת הרשע בהגדה - "מה העבודה
הזאת לכם" - באותו אופן. הרשע לא יכול להבין איך אפשר לעבוד את הקב"ה בצורה
בה עובדים אותו בפסח: אכילת קרבן, אכילת מצה[1]
וכו', - נראה לכאורה שאת כל זה אוכלים לעצמנו. הרשע לא יכול להבין איך אפשר לקחת דברים
גשמיים ולעבוד איתם את הקב"ה. לגבי שבועות נאמר שהכל מודים דבעינן נמי לכם (פסחים סח ע"ב),
אבל נראה שגם בפסח כל העבודה היא 'לכם', "מה העבודה הזאת לכם".
[במשנה כתוב (זבחים ה, ח): "הפסח אינו
נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנויו,
ואינו נאכל אלא צלי". מבארים בספרי החסידות, שזהו הרמז לכל החומרות שבפסח.
שבעקרון פסח "אינו נאכל" עם כל החומרות, אלא שיש איזה היתר.]
ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש
מידי שנה אנו מדברים על אותו עניין. בתפילה שבגמר
הלימוד אומרים: "מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש וכו'". ולאחר
מכן מבקשים כפי הנוסח הכתוב בהמשך. ושאלנו, שלכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך. קודם
כל צריך לבקש שכל מה שלמד ייספג בתוכו, שיזכור את תלמודו, ושיתנהג בהתאם למה שלמד;
וכמו שכתב הרמב"ן באגרת לבנו, שבכל פעם שמרים את עיניו מהספר, יחשוב מה הוא יכול
לקחת מהלימוד בתור הלכה למעשה כיצד להתנהג. ואילו אנחנו קודם כל פותחים בהודאה, ורק
אחר כך אומרים את הבקשה.
הסברנו זאת, שההודאה היא תנאי מוקדם לבקשה. אדם
יכול לבקש מהקב"ה רק כאשר הוא יודע להעריך מה שעושה. רק לאחר שאדם מודה להקב"ה
על כך ששם חלקו מיושבי בית המדרש, יש לו גם הזכות לבקש, שכל מה שלמד יתלווה אליו בהמשך.
צריך להסתכל במבט לאחור, להפנים, להעריך את מה שעושה ולהודות על כך; ולא רק מדין הכרת
הטוב. זה נכון לגבי כל בית מדרש, ועל אחת כמה וכמה לגבי בית המדרש הזה.
כתוב בשם האר"י, שאדם מקבל שכר על מצווה שקיים
בהתאם ליחס שהוא מתייחס למעשהו. ככל שבעיניו הדבר גדול, גם השכר גדול. ואם הוא מתייחס
לכך כדברים שבאים מהצד, השכר גם הוא בהתאם. צריך מאוד להעריך את זה ששם חלקנו מיושבי
בית המדרש, ולהכיר בכל מה שמקבל בתוך בית המדרש. בית המדרש הוא המקום האמיתי שלנו,
וכמו שהתבטא אחד החכמים כלפי חברו, ששאל איזו שאלה תוך כדי ויכוח בדין זה נהנה וזה
לא חסר: "לא הוית גבן באורתא בתחומא", ומפרש הערוך (מובא במסורת הש"ס): "בבית
המדרש שהוא תחומה של תורה". בין אם זה בית מדרש של מטה, בין אם זה בית מדרש ברקיע
של מעלה - העיקר שיהיה בבית מדרש. זאת ההודאה על "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש",
ורק לאחר מכן אפשר להתפלל ולבקש שהלימוד ילווה אותנו הלאה.
גם החניה היא חלק מהמסע
אנחנו נמצאים על מפתן הזמן של ה"יציאה לבין
הזמנים". האמת היא שזו לא יציאה. פשוט אין מילה אחרת. רש"י בפרשת מסעי כותב,
שגם החניות של בני ישראל נחשבים מסע. המסע אינו רק בזמן שהולכים, אלא גם החניה היא
חלק מהמסע. ויש מכך נפקא מינא לדינא: להלכה הולכי דרכים פטורים מלשבת בסוכה. וכתב הראבי"ה,
שאף כשהם נחים על מנת ללכת, הם בכלל הולכי דרכים. המנוחה היא חלק מהמסע ואין אלה שני
דברים נפרדים.
[חותנו של הגאון ר' מנחם זמבא הוריש לו מפעל ברזל.
סוחרים היו באים אליו הביתה כדי לסגור עסקאות. בנוסף לכך היו באים אליו לדבר עמו בלימוד.
סיפר לי יהודי שגר מול פתח ביתו, שהיה ויכוח בין השכנים - האם בין לימוד ללימוד הוא
עוסק בעסקי הברזל, או שבין עסקה לעסקה הוא לומד.]
כאשר הרב זצ"ל יצא פעם לנופש, אמר: בגמרא בשבת
מחלקים בין שני סוגי עמידות: עומד לכתף ועומד לפוש (שבת ה ע"ב). אבל איני יודע
כיצד להגדיר את המנוחה שלי - האם זו עמידה לפוש או עמידה לכתף. כלומר, האם המנוחה היא
כדי להשתחרר, או כדי לסדר את המסע על הכתפיים ולהמשיך הלאה.
אפילו למשה רבנו היו הפסקות כדי ליתן רווח להתבונן
בין פרשה לפרשה (מובא
ברש"י ויקרא א, א). והזכרנו בעבר, שעל פי זה מבאר השפת אמת מה שנאמר
בפרשת ויחי (שנת תרלד),
שפרשה זו סתומה, "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת
השעבוד שהתחילו לשעבדם" (מובא
ברש"י בראשית מז, כח). שההפסקות נתנו כדי להתבונן, אבל כשיעקב אבינו
מת - אין כח להתבונן. לעומת זאת, בשירת הים שבפרשת בשלח יש הפסקות בין פסוק לפסוק ולא
רק בין פרשה לפרשה. מפני שבזמן יציאת מצרים ירד לעולם שפע רוחני כל כך גדול, וממילא
היה הרבה יותר כח להתבונן, עד שיש הפסקה אפילו בין פסוק לפסוק. "החודש הזה לכם"
ניתן לנו כדי להתבונן בין פרשה לפרשה ולהפנים כל מה שזכינו לו. לעיתים רק במבט לאחור
אפשר לדעת מה בית המדרש תרם.
בשו"ת חבצלת השרון [נכדו של המנחת חינוך] כתב
תשובה איך להרים את קרן התורה בזמנו (מהדורא
תנינא, ח"ג, סימן יב). שם מסביר שאין לשנות מסדרי הלימוד שקבלנו
על פי המסורת וקבלת אבותינו חכמי אשכנז. ובסוף כותב: "וזה שלוש שנים שהייתי בצוותא
חדא עם הרב הגאון הישיש בעל החפץ חיים בווארשא שמעתי מפיו שאמר על החדרים שנוסדו שם
בזה הלשון. ושמעתי מפי אחד שהיה בקאטאוויץ בעת האסיפה שהיה שם עוד קודם המלחמה. ועלה
ת"ח אחד מריגה על הבימה. איש זקן גדול מאוד תלמידו של הגאון ר' יוקל עטלינגער
מהאמבורג. ופתח ואמר במה שאיתא בחזקיה שנעץ חרב בבית המדרש. ואמר מי שלא יעסוק בתורה
ידקר בחרב זה. שקשה לכאורה מה היה לו לנעוץ החרב הזה בבית המדרש. הלא מי שכבר בא שם
וודאי בא ללמוד. והיה לו לנעוץ החרב בבית הטריטאות וקרקסאות או בהגימענאזיומם, ולומר
מי שלא ילך לבית המדרש ללמוד ידקר בחרב. אלא שזאת ידע חזקיה. שמי שכבר יצא לחוץ מחומת
התורה לו לא יועיל מאומה. אך עכ"פ רצה לפעול ששם בבית המדרש יעסקו רק בתורה ולא
בדברים אחרים. ולכן נעץ חרב בבית המדרש. שעכ"פ בבית המדרש לא יעסקו רק בתורה.
ואמנם ע"ז לא נשאלתי מאתכם. אך לשנות מסדר ולימוד תורה הקדושה ולדמות לדרכי לימוד
אומות העולם איסור גמור הוא לדעתי. כנלפענ"ד הקלושה. והשי"ת יאיר אור על
דרכיכם וינהל אתכן בדרך הטוב והנכון שתזכו להיות ממזכי הרבים והמועילים ומשפיעים טוב
לישראל".
יציאה מן הסדר
ישנן תקופות של בתוך בית המדרש וישנן תקופות של
מחוץ בית המדרש. הזכרנו לפני חודש (באזכרה
לנרצחים בפיגוע הי"ד), שההודאה "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש
ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות", יכולה להתפרש גם על יושבי קרנות שבתוך בית המדרש.
חזקיה המלך ידע שאסור לחיות באשליות. לפעמים יש אטמוספרה כזו שחודרת גם לתוך בית המדרש.
אפילו בתוך הזמן, יכול להיות שיש לפעמים איזו מין הרגשה כזו של בין הזמנים. וכל יציאה
כזו איננה פשוטה כלל.
המהר"ל מבאר (נתיב העבודה יג), שהטעם שתקנו תפילת
הדרך להולכי דרכים, מפני שזו יציאה מן הסדר. עיר, שהיא מקום בנוי, זה סדר העולם. מקום
שאין בו מבנים, זה לא סדר העולם. על יציאה אל מחוץ לסדר צריך תפילה מיוחדת.
בתקופה שאדם זוכה להיות בתוך בית המדרש, חוץ מעצם
הלימוד, הרי הוא זוכה לבנות את עצמו בדברים שבקדושה, ענייני מוסר, מידות ויראת שמיים.
וכשיש יציאה מן הסדר, צריך תפילה מיוחדת, כמו שאומר המהר"ל.
בהקשר לזה, נאמר במסכת ברכות (כט ע"ב): "אמר ליה אליהו
לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח (לא תכעס) ולא תחטי, לא תרוי (לא תשתכר) ולא
תחטי, וכשאתה יוצא לדרך - המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב
חסדא: זו תפלת הדרך". ומבאר זאת הרב זצ"ל (עין אי"ה ברכות, אות נג):
"האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות
הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ
ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא
תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם
איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר
מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשות, ע"כ אנו
רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך
תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך
בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה לאהבת ד' עם העמדת הכח המוסרי וההמשכה אל הטוב והמדות
הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה
המעולה, כי ד' ישמור את יראיו".
כמו כן כותב הרב בעולת ראי"ה על התפילה
"אל תביאנו לידי נסיון"[2]
(עמ' עז):
אומר הרב: "יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע"פ כל אותו
המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל
המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים
פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים
לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את
כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד
בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון,
שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש
לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו
ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים". אין הכוונה רק תקשורת. זה יכול להיות
גם בשידוכים. כל אחד לפי מסת ידו.
זוהי בעצם ההתחלה של בין הזמנים. כל אחד לפום דרגא
דיליה. להרבה אנשים רצה הדרך - העיקר לגמור את המסכת. אמנם נכון שזה העיקר, אבל לפעמים
מרוב להיטות, ומרוב עצים - לא רואים את היער, ואז כבר לא מתייחסים כל כך בהערכה לכל
אותם הדרכים והפעולות שמביאות את האדם לעניין הגדול של להשלים מסכתא.
הדרך אל התכלית היא חלק מהתכלית
הגמרא בברכות אומרת (מג ע"ב), שת"ח לא יפסיע
פסיעה גסה, שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ואם כבר פסע פסיעה
גסה, יכול להחזיר לעצמו את החסרון בקידוש של ליל שבת. צריך להבין מה הקשר בין הדברים.
מבאר זאת הרב בעין אי"ה שם (אות נט): בדרך
כלל אדם פוסע פסיעה גסה כאשר הוא רואה שיש מרחק גדול בין המקום בו עומד לבין התכלית
אליה שואף להגיע, ולכן פוסע פסיעה גסה על מנת להגיע לאותו מקום בצורה מהירה יותר. אותו
אחד לא יודע להעריך את העבודה היומיומית שמביאה אותו, בסופו של דבר, לאותו אידיאל גדול
לשם הוא שואף להגיע. הוא לא יודע להעריך גם את הפסיעות בנחת, שכל פסיעה אחת בשיעורה
גם כן מקרבת אותו לאותה תכלית. צריך לדעת שההליכה עצמה איננה אמצעי להגיע אל התכלית
בלבד, אלא אף היא עצמה תכלית. וכמו שכשאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ ישראל, אמר לו
הקב"ה שיתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה עד שיגיע לארץ. מכאן שהליכתו של אברהם לא
הייתה רק היכי תימצי כדי להגיע לארץ, אלא עצם הפסיעה, עצם ההתקרבות שבכל רגע ורגע,
היא גם כן חלק מהעניין.
את החסרון הזה אפשר להחזיר בקידוש שבליל שבת. שבת
הוא יום מנוחה. אפילו מלאכת המשכן, שאין לנו דבר גדול מזה, אינה דוחה את השבת. הרי
כל ל"ט מלאכות של שבת לומדים מהמלאכות שעשו לצורך המשכן. התורה באה לומר לנו בזה,
שגם כשצריך להגיע לאיזו תכלית מרוממת וגדולה, צריך לדעת גם איך להתייחס לכל מלאכה קטנה,
שהיא קטנה ביחס לאותה לתכלית אליה רוצים להגיע. וזו כוונת חז"ל שאפשר להחזיר את
החסרון בקידוש של ליל שבת, שאותו אחד ילמד מקודשת השבת, שבשבת צריך לנוח, אפילו כאשר
זה מעכב מלהגיע אל תכליות היותר גדולות, כגון בית המקדש.
אותו עניין כותב הרב בעולת ראי"ה (ח"א עמ' רא),
על הפסוק "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'" (דה"א טז, י),
שפירושו שצריך לשמוח על עצם הבקשה, לא רק כשמגיע לתכלית. עצם החיפוש, עצם ההליכה, עצם
ההתקרבות וכל מה שאדם עשה עושה ויעשה על מנת להגיע אל התכלית, - כל זה לא רק חלק נלווה,
אלא חלק עיקרי בעבודת ה'.
לא מצינו אף מצווה בתורה שמודגש אצלה הנושא של ההכנה
חוץ משבת - "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז, ה). בסוגיא של מצווה בו
יותר מבשלחו, הגמרא מביאה דוגמאות מההכנות לשבת: "כי הא דרב ספרא מחריך רישא,
רבא מלח שיבוטא" (קידושין
מא ע"א). שער הציון דן מדוע את ההכנות לשבת אי אפשר לעשות על ידי
אחר. גם מכאן, עכ"פ, רואים את החשיבות של ההכנות לשבת. לא מצינו מצווה אחרת שנהגו
להקביל פניה כמו השבת (שבת
קיט ע"א): "רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו
ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה".
צריך לברר מדוע עניין זה הודגש דווקא לגבי שבת. [החסידים אומרים, שההכנה למצווה היא
עוד יותר גדולה מהמצווה עצמה, באיזו מידה].
הטעם לכך, שבנוסף למצווה לענג את השבת, יש מצווה
לכבד את השבת. העונג הוא ביום שבת עצמו, וכבוד השבת מתבטא יותר בתחום של ההכנות לשבת.
שתי הבחינות הללו נמצאות גם בהדלקת נר שבת. מצד אחד זהו עונג שבת, שיהא הבית מואר;
ומצד שני זהו כבוד שבת, שאדם מדליק נר לכבוד השבת שמגיעה.[3]
אותו דבר צריך להיות גם בלימוד תורה. אחרי תקופה
לא כ"כ ארוכה צריך להודות "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש" לא רק על מה
שהגענו אליו בסוף, אלא על כל פסיעה ופסיעה, על כל דף ודף - על כל התהליך, שגם המנוחה
היא חלק מהנסיעה, כדברי רש"י שהבאנו. גם מי שלא הקיף את כל שיטות הראשונים ואולי
אפילו לא סיים את המסכת - צריך להודות על עצם הבקשה לכך, "ישמח לב מבקשי ה'";
גם אם לא הגיע אל הדבר שרצה. ועוד יגיע לשם בע"ה.
ויצאו מלפני משה
נאמר בפרשת השבוע, לאחר שמשה אמר לבני ישראל את
כל הציוויים שאמר לו הקב"ה (שמות
לה, כ): "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה".
המפרשים שואלים, מה התורה באה לומר לנו? וכי היינו חושבים שאחרי שמשה רבנו סיים לדבר
כולם נשארו שם? [הרי מסתמא אפילו כשמשה רבנו דיבר היו כאלה שיצאו החוצה...]
עונה על כך החתם סופר תשובה הפלא ופלא. התורה באה
לומר לנו, שהדברים שמשה רבנו דיבר עשו רושם כל כך גדול על האנשים ששמעו אותו, עד שהיה
ניכר על פניהם שיצאו מלפני משה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשרואים שיכור - אפשר בקלות
לנחש מהיכן הגיע. והרי מרובה טובה ממידת פורענות. וממילא, כשאדם יוצא מבית המדרש, צריך
להיות ניכר על פניו מהיכן יצא. כמו שהיה ניכר על פני בני ישראל כשיצאו מלפני משה, שהיו
פניהם טהורות ומאירות, שבית המדרש הוא שנתן להם את הזַכּוּת והטהרה. לפעמים ישנם דברים
שמי שלא מסתכל בראי - לא רואה אותם. בגמרא מסופר על חכמים שמי שראה אותם שאל:
"למה צהבו פניך? האם בגלל משהו שאכלת, או שלמדת איזו סוגיא טובה?".
[הרב רענן זצ"ל סיפר לי על ת"ח אחד בישיבה
שהיה עילוי גדול. היה שקוע בלימוד עד שהיה לו קשה להסתדר עם זמני האכילה. זה פשוט לא
העסיק אותו. מידי פעם ראו אותו יושב לאכול באחת המסעדות בירושלים, וידעו כולם שעכשיו
הוא עושה סעודת מצווה על סיום סוגיא שלמד כמו שצריך במשך כמה ימים.]
שוויה של תורה
מסופר בגמרא (שבת קיח ע"ב - קיט ע"א)
שאביי היה משתבח בעצמו ואומר: "תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה
- עבידנא יומא טבא לרבנן (יגיע לי שכרי, שכשאני רואה תלמיד שמסיים מסכת - אני עושה
יום טוב לחכמים)". אפילו תלמיד אחד שסיים מסכת - היה עושה יו"ט לכולם, מפני
שזה לא עניין פרטי שלו.
רש"י מפרש שם שאביי ראש ישיבה היה. מעניין
שדווקא במימרא הזאת מצא רש"י לנכון לציין שאביי היה ראש ישיבה. כנראה שטמון כאן
איזה עניין. הפירוש הוא: זה לא דבר פשוט לסיים מסכת למי שלומד בישיבה. לומדים בעיון,
צריך לטחון את השיטות [ויש כאלה שמבלבלים אותו שצריך ללמוד אליבא דהלכתא. כאילו גילו
סוד חדש בעולם]. אם כן, להצליח לסיים מסכת בעיון זה לא דבר מצוי. אכן, רק ראש ישיבה
כמו אביי יכול לדעת ולהרגיש זאת. ועל כן אביי, שהיה ראש ישיבה, היה עושה יו"ט
לכולם. על אחת כמה וכמה כשזה לא רק תלמיד אחד, אלא תלמידים מכל השיעורים - ודאי שצריך
לעשות יו"ט. ולא סתם כלאחר יד, להביא כמה עוגיות באיזה חדר שיעורים. זה לא פחות
מדברים אחרים. כמו שהבאנו בהתחלה בשם האר"י, אדם צריך להעריך את מעשיו, וכפי שהוא
מתייחס לעניין, כך יהיה שכרו. הכבוד צריך להיות כפי שזה באמת שווה. "אֲרֻכָּה
מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט). "וְכָל חֲפָצִים
לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי
ח, יא).
[כשהרב גוסטמן זצ"ל הוציא את ספרו הראשון,
ניגש אליו יהודי ושאל כמה שווה הספר. ענה לו: "מליון דולר. אבל אני מוכן למכור
לך בשלושים שקל".]
כך כותב הרב בתארו את דמותו של האדרת (אדר היקר, עמ' לה - לו):
"חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במדותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו,
היוצאת ע"פ רוב דוקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות.
אמנם ראוים הם המכשירים (מאמרים
וכד') להתקבל בתור כלים עוזרים, הכח הספרותי והשפעת הדרשה ראוים הם תמיד
להיות מתלוים אל השפעת החיים עצמם ולהיות גם כן עולים ומתפתחים באותה המדה הנאותה לשכלל
את החיים, להכשיר את הלבבות, לישר את העקמומיות שבהם ולטהר את הדעות ואת המדות, לכון
לבן של ישראל לאביהם שבשמים, אבל כח ההכרעה צריך שיהיה תמיד בסגנון החיים עצמם. ע"כ
ידע ישראל מאז, כמה גדול הוא ערכה של תורה וערך תלמידי-חכמים וצדיקים מצד עצמם, בהמצאם
בסכום מרובה היותר אפשרי באומה, כי הכיר בהרגשה נאמנה כמה הספרים החיים הללו מחיים
את רוחו, מטהרים את נפשו ומעוררים את כחותיו, "אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות
אלו תלמידי-חכמים".
אנו עומדים לקראת סיומו של הזמן. לגבי פסח מצינו
שמתחיל בגנות ומסיים בשבח (פסחים
קטז ע"א). משמע שבשאר דברים אין עניין להתחיל בגנות. צריך כל הזמן
לדבר בשבח. להתחיל בשבח ולסיים בשבח.
מידת החסד של ישראל
בהגדה אנו אומרים: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי
אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל
דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". בכל שנה אנו שואלים אותה שאלה: מה העניין לומר זאת
אחרי שנועלים את הדלת? וכי אנו מרמים מישהו? צריך להזמין את האורחים קודם לכן, ולא
אחרי שמסיימים מעריב וסוגרים את הדלת.
[פעם ניגש יהודי אחד לאבי זצ"ל אחר תפילה מעריב
ואמר לו: "אין לי היכן לעשות את הסדר". ענה לו אבי שיבוא לאכול אצלו. אמר
לו אותו יהודי: "האמת היא שיש לי מקום. רק רציתי לראות אם מתייחסים ברצינות למה
שאומרים. אחרים אמרו לי: יש מרכז קהילתי, יש בית חב"ד וכל מיני דברים כאלה".]
מפרש הרב זצ"ל בעולת ראי"ה (ח"ב, עמ' רסב):
אין הכוונה להזמין אורח בפועל. את זה צריך לעשות קודם לכן. אלא הכוונה להבליט את הנקודה
המרכזית שקבלנו ביציאת מצרים. שלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות, ופסח הוא כנגד אברהם
אבינו, כמו שנאמר (בראשית
יח, ו): "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת", שהיה בפסח (טור סימן תיז).
מידתו היסודית והבסיסית של אברהם אבינו היא מידת החסד. "עצמות החפץ של היות טוב
לכל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת כנסת ישראל" (אורות, עמ' קלט).
כשהיינו במצרים לא היה שייך שנעסוק בחסד. כל מה
שהרעו לנו המצרים הוא שלא יכולנו לבטא את הנקודה היסודית שבעם ישראל - מידת החסד להיטיב
לאחרים. השייכות שלנו אל אברהם אבינו הייתה בייחוס בלבד, אבל לא היה לכך שום ביטוי
חיצוני.
התוספות כותב (ברכות מט ד"ה ברוך), שלא מזכירים
מלכות בתפילת ברכות שבשמונה עשרה, כי אלוקי אברהם זה מלכות, כי אברהם אבינו היה הראשון
שקראו אותו אדון. וזה חלק ממידת החסד של אברהם אבינו, שהרי אמרו במדרש, שלאחר שהאכיל
והשקה את האורחים, אמר להם: "ברכו למי שהמזון שלו", כי זו ההטבה הגדולה ביותר.
וזה יסוד חג הפסח, וכפי שביארנו, שפסח כנגד אברהם, שהוא מידת ההטבה בחומריות וההטבה
בהנחלת האמונה לעולם.
בליל הפסח הייתה התגלות האלוקית, "עד שנגלה
עליהם מלך מלכי המלכים". וידוע מה שביאר בעל הלשם על הכתוב שלא יכלו להתמהמה,
דהיינו שעוצם ההתגלות הייתה כל כך גדולה, שאילו לא היו יוצאים באותו רגע על פי בחירתם
שלהם, הרי בהמשך ההתגלות כבר הייתה זו יציאה שלא על פי בחירתם, אלא מתוך הגילוי.
על כך אומרים בתחילת ליל הסדר: "כל דכפין ייתי
וייכול", להורות שכל החגיגה בליל הסדר היא על כך שביציאת מצרים חזרנו להיות הבנים
האמיתיים של אברהם אבינו - חזרנו להיות מחדש ישראל רחמים ביישנים וגומלי חסדים.
כמו כן אומר הרב, "הא לחמא עניא" אין
הכוונה לעוני גשמי בלבד. העוני האמיתי הוא שלא יכולנו לבטא את המהות שלנו. אין לך גלות
גדולה מזו, בין אם זו גלות מצרים בין אם זו גלות אחרת.
הרמב"ן בהקדמה לספר שמות כותב שגאולת ישראל
לא נשלמה בעצם היציאה ממצרים, אלא רק כאשר "שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה
עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים". גאולת מצרים נשלמה רק כאשר יכלו
ישראל לבטא את ההמשכיות של האבות, להמשיך את התכונות היסודיות שאברהם אבינו הוריש לבניו
ולבני בניו. ובשפת אמת כתב (פרשת
ויקרא עמ' 92), כי עיקר הגאולה ממצרים הייתה הנקודה הראשתית שבלב כל
איש ישראלי להיות לה'.
לגבי הרשע אנו אומרים בהגדה, שאילו היה שם לא היה
נגאל. נשאלת השאלה, הרי היו רשעים שכן יצאו ממצרים? למשל, דתן ואבירם היו עוד ברשעותם
במצרים ובכל זאת יצאו. חז"ל אומרים שפסל מיכה עבר עמם את ים סוף.
ענה על כך אבי מורי זצ"ל על פי הרמב"ן:
אכן כל מי שהיה עליו שם ישראל יצא בגופו ממצרים. אבל הגאולה במשמעותה האמיתית היא כמו
שאומר הרמב"ן, להגיע למעלת אבותיו, ולרשעים במצרים לא הייתה השייכות הנפשית הזאת
להגיע למעלת אבותם.
"מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית
המדרש". ובאותה מידה בית המדרש צריך להודות לכל תלמיד שמשקיע ותרם ללימוד, לעצמו,
לחברותא ולכל הסובבים אותו. אין ספק שפרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. יהי רצון שהקב"ה
יברך את כולנו שתורתנו תהיה מתברכת ומשתמרת גם יחד (עיין אורות התורה פרק יג). ובמיוחד
לאלו שעוסקים במסירות להמשכו של משמר הקודשים שבוע אחר שבוע. יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיהם.
תודה מיוחדת לחביבי מאוד, שגיא הי"ו. ימלאו
כל משאלות ליבו לטובה מתוך עונג ושמחה.
פסח כשר שמח.
[1] החתם סופר כותב שזו מצוות אכילה מדאורייתא היחידה שנשארה
לנו בזמן הזה. וזו הסיבה שנוסח 'לשם ייחוד' שאומרים על אכילה מצה גדול יותר מכל המצוות
האחרות.
[2] המהר"ל (בדרך החיים)
מסביר מהי התוספות "לידי נסיון". בנדרים יש מושג הנקרא "ידות נדר",
כמו ידות הכלי, שלא אוחזים בכלי עצמו אלא בידית שלו. באותו אופן מבקשים, אל תביאנו
אפילו לידי נסיון, דהיינו לכל דבר שגורר את האדם לנסיון.
[3] יש מכך נפקא מינה להלכה. מפורסמת שאלת הנמוקי יוסף על
מ"ד "אישו משום חיציו", דהיינו שכל מה שהאש שאדם הדליק גורמת, נחשב
כאילו אותו אדם עשה. ועל כך שואל, איך מדליקים נר שבת, הרי הנר ממשיך לדלוק בשבת, ונחשב
כאילו אותו אדם ממשיך להדליק? ומפרש, שאין הכוונה שבכל רגע נחשב שממשיך להדליק, אלא
כל מה שקורה אחר כך טמון בהדלקה הראשונה.
והקשה על כך המהר"ץ חיות, שאם
כדבריו, שהכל טמון בפעולת ההדלקה הראשונה, לא מובן על מה אשה מברכת בהדלקת נרות, שהרי
המצווה שבשבת עצמה יהיה נר דולק להאיר הבית. והנה, אילו הדלקת נר הייתה לשם עונג שבת,
כדי שיהיה אור בבית, אכן היה קשה. אבל לדברינו, שההדלקה היא גם כן לשם כבוד שבת, בתור
הכנה לשבת, לא קשה, שהאשה מברכת באותו רגע שמכבדת את השבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה