כתובות ו ע"ב
ברכת האירוסין היא הברכה שאנו מברכים תחת החופה על מעשה הקדושין "... אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקדושין בא"ה מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין". בשו"ע אה"ע בסי' ל"ד סע' ב' נאמר על ברכה זו כך: נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין ומברך עליו תחלה (ב"פ הגפן) ואח"כ מברך ברכה זו, וכך אמנם אנו נוהגים תחת החופה אנו מוזגים כוס יין ומברכים עליו ב"פ הגפן ואח"כ מברכים את ברכת האירוסין.
בענין הברכה על היין ישנה תמיהה גדולה, בעצם חיוב הברכה היה על החתן, אלא שתקנו שמסדר הקדושין יברך ויוציא אותו יד"ח, ולכן נוהגים מסדרי הקדושין לומר לחתן להתכוון לצאת, אלא שבכל מקרה כשאדם מוציא חברו בברכת הנהנין הוא צריך לשתות בעצמו, ואז יכולים גם אחרים שהתכוונו לצאת בברכתו לטעום, למרבית הפלא, בברכת האירוסין שתחת החופה אנו נוהגים שמסדר הקדושין למרות שהוא מברך בפה"ג וברכת האירוסין, אינו טועם מן היין, לאחר שהוא גומר לברך הוא מטעים מן היין לחתן ולכלה, ואילו הוא עצמו אינו שותה מן היין, והדבר תמוה עד מאד, כיצד יכול המברך לברך ברכת בפה"ג ולא לטעום קצת מן היין, ומדוע באמת שלא יטעם מן היין.
"הפני יהושע" בקונטרס אחרון במס' כתובות בסי' כ"א כותב כך, ת"ר מברכים ברכת אירוסין וכו' וכתבו כל הפוסקים דנוהגים לברך ברכת אירוסין על הכוס, אלא שלא מעכב, ובדיעבד מברכים גם בלא כוס, וראיתי להזכיר מלתא דקשיא לי טובא, מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס, והחתן והכלה שותים ממנו, וא"כ היאך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו, ואיך יוצאים החתן והכלה בברכתו של המברך, הא קימ"ל בסוף פ"ג מס' ר"ה: "כל הברכות כולם אם יצא מוציא, חוץ מברכת הנהנין", ומסקינן דברכת הכוס של קידוש נמי אם יצא מוציא כיון דחובה נינהו, אבל כשהכוס לאו חובה, אין ספק דאם יצא אינו מוציא, ובאמת כתבו כל הפוסקים דהטעם בברכת המצוות אדם מוציא את חברו, היינו, משום דכל ישראל ערבים זה בזה, וגם אם יצא חובת המצוה עדין מקרי מחוייב בדבר משום הערבות, משא"כ ברכת הנהנין, וא"כ הכא נמי, כיוון שאין הכוס מעכבת לא מיקרי דבר שבחובה, ואיך מוציא מסדר הקידושין את החתן והכלה יד"ח בברכת בפה"ג, ואפ' אם נימא שכיון שעיקר היין לא בא להנות ממנו אלא כדי לקבוע ברכת האירוסין על הכוס, אכתי תימא אמאי לא יטעם המברך מן היין וצ"ע".
תרוצים רבים נאמרו על קושית הפנ"י. "השדה חמד" במערכת ברכה מביא עשרות תרוצים מהאחרונים על קוש' זו, אבל אחר כל התרוצים מסיים השד"ח כך: "והנה אחרי כל התרוצים כיצד יוצא החתן יד"ח, עדיין לא זכיתי להבין, ומדוע באמת לא הנהיגו שהמסדר בעצמו יטעם מן הכוס, ומה היה אם היה טועם גם בעצמו".
תרוץ נפלא על תמיהתו של הפנ"י ועל תמיהתו של השד"ח מופיע בספר "מאזנים למשפט" אותו חיבר הגאון המפורסם רבי זלמן סורוצקין. בסימן י"ב בספרו כותב "והנראה לעניות דעתי כיון שנהגו להעמיד את החופה ברחוב, כמובא באה"ע סי' ד"א בהג' הרמ"א "לרמז ככוכבים לרב" ומכיון שנהגו שמסדר הקדושין הוא הרב דמתא, ממילא א"א למברך לטעום, וכמו שאמרו בירושלמי מעשרות, אין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק, ובב"ח, חו"מ סי' ל"ד כתב, דאפ' טעימת ארעי גנאי היא לת"ח שתהיה בשוק, ובפני משה, על הירושלמי מעשרות איכא, שלאו דווקא שוק ממש, אלא אפ' בחצר אין שבחו של ת"ח להיות טועם בה, ולכן נ"ל דמזה התפשט המנהג שאין המברך שהוא בודאי ת"ח טועם ברחוב מכוס הברכה, ורק החתן והכלה שלהם אין קפידא לשתות בשוק, ארעי, לכן אמנם בשבע ברכות שמברכים בשעת הסעודה בבית, גם המברך טועם, כיון שהוא בבית, ורק בחופה שמנהגם של ישראל לעשותה ברחוב לא טועם המברך.
כאשר בעל "המאזנים לתורה" סיים לכתוב את הספר התבררה לו עובדה שמאמתת את השערתו, (והדברים הובאו בהשמטות לספר) וכך מספר "בהיותי בשנת תשכ"ב נוכח על חופה של אחינו הספרדים, ומנהגם לעשות כל חופה בבית, ולא ברחוב, שהרי הנהגת החופה ברחוב היא מהגהות הרמ"א, ובבית יוסף לא מובא מנהג זה, וע"כ מנהגם לעשות חופה דוקא תחת קורת גג, וראיתי שמסדר הקדושין טעם תחת החופה מן הכוס, טרם שנתן לחתן ולכלה, ולשאלתי אמר שכך נהגו מקדמא דנן, ומזה ראיה לטעם שכתבתי שהרב המסדר אינו טועם, מכיון שהאשכנזים עושים את החופה כפסק הרמ"א בחוץ, לכן לא נאה לת"ח לשתות שם אפי' שתית ארעי. נמצאה השערתו הנפלאה של בעל המאזנים למשפט מאומתת ומצאנו מהו המקור למנהגם של ישראל שמסדר הקדושין אינו טועם מן היין תחת החופה.
חשוב לציין את דברי הגאון רבי זלמן סורוצקין שם בהמשך התשובה וכך כותב: ומה יקרה לי עדותו של הרה"ג רבי שמחה זליג זצוק"ל, שהביא בספרו שהגאון רבן של ישראל רבי חיים הלוי זצ"ל מבריסק היה מנהגו שהיה שופך קצת מהכוס על ידו והיה טועם לאחר הברכה מהנשפך על ידו, באופן שלא הרגישו הרואים, ובודאי מוסיף הגאון רבי זלמן טעמו היה שלא היה רצה לטעום ברבים מהטעם הנ"ל שגנאי הוא לת"ח לשתות בשוק ולכן היה טועם אח"כ בצנעה. יש רק להוסיף שהאדמו"ר המפורסם מגור בעל "האמרי אמת" גם היה נוהג לטבול את אצבעו או ראש מקלו בצנעה בכוס הברכה וטועם באופן שלא הרגישו הרואים וכך נהגו גם אחריו בניו האדמורי"ם.
(מו"ר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה