ש"ק ג': רל - רמב

רל

ע"י התפילה במצבי נפילה ישיג את המדרגות ששואף אליהן

כשמזדמן הדבר, ומתוך החשק להיות מאחז בדרגה עליונה אידיאלית ברצונו ובציור הכרתו, המדרגות הרגילות משתמטות ממנו, ונעשה שבור והרוס מאין תורה, מאין מוסר, מאין שלוה, מאין שמחה, מאין מעשים טובים, והוא בכ"ז עוסק בתפילה, מבקש מיוצרו כל צרכיו הגשמיים והרוחניים, צרכי עצמו וצרכי אחרים, מתפתח ע"י זה חוש האמונה בגדלו, וההכרה האלהית, שהיא אור העולם והחיים הולכת ומתגברת בקרבו, וסוף סוף יבא לאותה המדה העליונה של - ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

רלא

זה לעומת זה בנפש ת"ח

ת"ח מארין דרזין, הקב"ה נותן להם כח גדול בנפש הבהמית שלהם, כדי שיצטרכו דוקא אותה האש העליונה של רזי תורה כדי לזככה, וממילא כחה אחר הזיכוך הוא חזק הרבה יותר, כמו שבעולם בכלל ישנם בהמות חזקות הרבה מהאדם. ומזה בא ההכרח לת"ח, שאור ד' הרזי קרוב ללבבם, שלא יעזבו את דרכם להסתפק בפשטין דאורייתא, כי להם עומד הדבר בסכנה נפשית, שלא תזוכך נפשם הבהמית ע"י אותו האור הפושר לעומת עזותה של נפש הבהמית אשר להם.

רלב

בעלי הפנימיות יונקים מהשורש ומהכלל והפרטים מתברכים מאליהם

בעלי הפנימיות, מתוך עומק יסוד התורה הם יונקים. מחדשים הם את הארותיהם מתוך עצמיות הארתה של נשמת התורה, וקשה להם מאד לפרט את הענפים מתוך ההתגלמות החיצוניות שלהם, שהם באים ממדרשי המילים, בלא שאיבה של תוכן חיים כלליים. רק כשהם דולים מבארות העמוקים, מתברכים על ידם הענפים מאליהם.

רלג

נשמתי מוכרחת לספוג הכל

קשה לי מאד לעסוק בעניני הלכה לבד, וכן בעניני אגדה לבד, בעניני נגלה לבד ובעניני נסתר לבד. כמו כן קשה לי לנטות ברעיון בדרך אמונה פשוטה לבד, או בדרך מחקר והגיון לבד, וכן בתכונת ההתבודדות לבד, ובתכונת הרעות והחברותיות לבד כי כל הזרמים שולטים בי, האמונה והחקירה, הלאומיות והמוסר, ההלכה וההגדה, הנגלה והנסתר, הבקורת והשירה את הכל אני מוכרח לספוג, ומתוך האחדות של המרומים העליונים, אני הולך וצועד לדבקה בד' באמת, ולהעלות את אור קודש של כנסת ישראל, ברעיון ובמעשה, למקור חייה. הנני חולם חלומות של גדולי גדולות, לשחקים אני מרקיע. מעצור אין לרוח דמיוני, ולשאיפתי הקבועה באושר ובטוב, בטוהר ובקודש, אני משתוקק תמיד להתדבק. הטבעיות הטהורה של היצור, של האומה, של האיש, של השעה, של הנצח, ומה שמקיף אותה, ומה שממלא את כל תוכן חייה, היא משוש חיי. כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי. גדול ד' ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר. אבא בגבורות ד' אשמיע כל תהילתו. אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד.

רלד

מעינות גדולים נפתחים לפני

נחלים גדולים משתפכים בלבבי. מעינות גדולים רחבי ידים נפתחים לפני. התורה, המצות ואורותיהם, הולכים ומזריחים עלי את זוהר קויהם. אשרי חלקי, כי אמונה גדולה, אמונת אל חי העולמים, אל אלהי ישראל, אלהי עולם ד', היא חלקי וחבל נחלתי, גורלי וכוסי, ישעי וחפצי. הכל מצטייר לפני בשיטה שלמה ומבהקת. שפתי קצרה ועיפה מגלות על ידה גם קצה קצתה מרעננות אור החיים הרוחניים, הממלאים את כל קרבי. כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך. ואני אשיר עוזך, ארנן לבוקר חסדיך.

רלה

ניגודים משלימים בנשמתי

מלא שמחה אני, מלא גדולה, מלא שפלות, מלא מרירות, מלא נועם, מלא עונג, מלא אהבה, מלא קנאה, מלא זעם, מלא חסד, מלא טוב לכל. אשרי אדם שומע לי. אשרי נותן לי את הערך הפנימי הראוי לי לפי חמדת סגולתי. הוא ירומם אף ינשא, ישוגב מכל עוני, יתקדש ויטהר, וד' אלהים עמו.

רלו

גאוה א-להית היא הזדהות עם השפלים

אמתת מהותי מתגלה ברגעי גדלותי. עצם צביוני מתבלט רק בעת עמידת נשמתי במלא שיעור קומתה. גאותי גאות ד' היא. מתגאה אני באלוהי עולם, גדל העצה ורב העליליה, אשר לגדולתו אין חקר, גאות שחקים מאזרת אותי גדולה. שפלתי עדי ארץ. עני ונכה רוח אני. סובל אני בקרבי את מכאובי העולם וכל ענותיו, ודלות דליו המדוכדכים, אסירי העוני המיואשים מכל תוחלת, המלאים ארסי מרורים במעמקי לבם הפצוע. חבר אני למרי נפש, מצטער אני בצער נשמתם. הם עומדים להושע תשועת עולמים. אור ד' עליהם יופיע, ובשמו תרום קרנם.

רלז

אתגבר על קשיי הכתיבה

הנני צריך לשחרר את ספרותי מכבליה. מפני מה איני יכול לכתוב את עומק רעיונותי בדרך ישרה, בלא סיבוך, בלא הרכבה יתירה, כ"א דברים כמשמעם, להגלימם כפי סדר יצירתם? זהו סוד מסותר, נעו מעגלותיה של אורח החיים, וטלטל הקב"ה שביליה של תורה. מניעות גדולות עומדות נגד כל התגלות רוחנית עליונה, שלא תופיע בכל הרחבתה. אין העולם כדאי לאורה יתירה. אבל אנו חייבים ללחום עם המניעות. עומק החסד ינצח את הכל, ערפלי המחשכים יסורו, ינוסו הצללים, וכבוד ד' ואורו יופיע. כהניך ילבשו צדק וחסידיך רנן ירננו. עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר. אודך בעמים אלהים, אזמרך בלאומים. כי גדול עד שמים חסדיך, ואמונתך עד שחקים. על כן אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלוהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. בשרתי צדק בקהל רב, שפתי לא אכלא, ד' אתה ידעת.

רלח

בכל חושך גנוז אור, בכל רע - טוב

כל הצדקות וכל הרשעות, כל האמתיות וכל השקרים, כל הטובות וכל הרעות, מצטרפות הכל לאגודה אחת, גדולה ונפלאה, שהטוב העליון של היצירה זורח על גבי כולם. אשרי אדם מעמיק בעומק הקפת הכללות, הוא ימצא נועם בכל מר, טוהר בכל טומאה, אמת בכל שקר, צדק בכל רשע, ויכוף את כל רע וכל רשע, כל שקר וכל כיעור, להיות מתהפך לאופי האמת והצדק, האור והטוב. על הפרטים של כללים גדולים הללו כל תורת המוסר העליונה מיוסדת היא. והצורך של התגלות האלהות בדרכי החיים הוא בא בעיקרו מפני הסתר המפליא שהטובה המסולאה גנוזה בתוכו, אשר רק ברצון ד' ומתגלה תוכל דרך אורה זו להגלות, ולהסתמן בכל מפעל בחיים, נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי.

רלט

האושר העליון הוא כאשר הרוחניות מושרשת בטבע

שבים אנו אל מושגי הטבע גם במובן הרוחני, וזוהי תפארתנו. הרוחניות, המוסר, השקיקה האלהית, כשהיא מוכרחת בתור חטיבה טבעית, הרי היא מארגנת את האדם העולם והחיים במערכה של אושר עליון נשגב אידיאלי, והעולם הולך ומתתקן במלכות שדי. מי זה לא ישתוקק לזה, שיהיה הטוב והצדק טבע קנוי בכל נפש, ומי זה לא ישאף, שהוד החיים העליונים בהוד רוחניותם ושיגוב מציאותם יהיו מאוגדים בעוצם הטבעיות שלנו. מי לא ידע שנצחון הטוב והחיים על הרע והמות הוא מאוחז בהקביעות של הטוב והחיים בתוכיות הטבע המסודרת האיתנה. ובתוך המושג של הטבע מבינים אנו כבר, מה היא העבודה האלהית, מה היא חובתה של תורה בקיומה ותלמודה, עד כמה העולם צריך מזון ופרנסה רוחנית, כדי להתקיים באופיו, כדי שהאידיאליות תעמד בו בראש.

רמ

נקח את הטוב שבטבע ונשתחרר מהרע שבו

אנחנו נקח מן הטבע את העז שלה, את איתניותה, את הסדר המדויק שלה, את התמדתה ושקידתה, את מתינותה, ואת העמדה הבטוחה המתגלה בחזיונותיה לגבי עצמה. אבל נשתחרר מעורונה, מפראותה, מהכרחותה העבדותית, משלילת כונתה, וחסרון אידיאליותה, והננו אז הולכים קוממיות, צועדים על במתי ארץ, נוחלים נחלה בלי מצרים, לובשים עז והדר, ושוחקים ליום אחרון.

רמא

השירה המתפשטת

לשוב אל התורה המעשית כולה בחיבוב כל פרטיה ולימודיה ואפילו פלפוליה, אפשר יחד עם התרבות העליונה, ע"י הופעה גדולה רוחנית שירתית, שמוצאת פלגים יבלי מים חיים רוחניים, ציוריים, אידיאליים, גם בכל המקומות היבשים של החוקים ודקדוקי פלפוליהם. השירה מתפשטת על הכל, והרעיון הציורי, שמעבר מזה הרי הוא כחלום של הזיה, הוא מעבר השני המיטב שביצירות הרוח היותר נשגבים.

רמב

מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מתחייב בנפשו כי עוזבים קדושה חמורה

אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולם מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מ"מ מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.