"תנו רבנן הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה... שאם בא לחתוך חותך. ורמינהי תחלת ספר וסופו כדי לגול... רב אשי אמר כי תניא ההיא בספר תורה כדתניא כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן וספר תורה נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך. אמר רבי אליעזר ברבי צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין ספריהם".
משמע בסוגיא זו שבספר תורה ישנם שני עמודים בתחילה ובסוף, כאומרם"ועושה לו עמוד אילך ואילך" . ואילו בשאר ספרים משמע, רק עמוד אחד בראשו. כך לכאורה משמע מלשון הברייתא, ש"עושה בראשו כדי לגול עמוד" . אמנם בתוספות שם דיבור המתחיל "ועושה" כתבו לדעת ר"י וגם הרשב"א בתוספות מסכים לכך, שבשאר ספרים עושה עמוד אחד בסופו וגולל מן הסוף להתחלה. לדעת ר"י יש גם לשנות את הגירסא בגמרא כלומר: "ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד". לדעת הרשב"א אין צורך לשנות הגירסא, משום שבגמרא מדובר בתורה נביאים וכתובים ואז דוקא עושה עמוד בראשו, כי גנאי לתורה שתקיף נביאים כאילו היא צריכה לשמרם.
לעומת שיטה זו, כותב הטור בהלכות מגילה סימן תרצ"א: "ור"ת זכרונו לברכה כתב כיון דנקראת [מגילת אסתר]'ספר', נותנים לה כל דיני ספר תורה... וצריכה עמוד בראשה וחלק בסופה כדי להקיפה בו, הכל כספר תורה" . וכתב הב"ח שכל אלה הם דברי ר"ת והוא חולק על הר"י והרשב"א בתוס' ועל הרא"ש, ולדעתו נשארת הגירסא כבגמרא שלפנינו 'עמוד בראשה' וכן בכל הספרים. אלא שמקשה הב"ח על מה שכתב בסוף "הכל כספר תורה" והרי בספר תורה בעינן שני עמודים? ומתרץ, שכבר כתב בספר התרומה לחלק בין ספר תורה שרגילים לקרוא בו כל שבוע, שבעינן שני עמודים, לבין ספר תורה שאין רגילין לקרוא בו, ואז לא בעינן אלא עמוד אחד, ולדעת ר"ת היינו עמוד בתחילה.
עוד שואל הב"ח מדוע הביא הטור דעת ר"ת ולא הזכיר דעת אביו הרא"ש שכותב שבשאר ספרים עושה עמוד בסוף וגולל להתחלה? ומישב הב"ח, שאפשר שבמגילה גם הרא"ש יודה, שעדיף עמוד בתחילה, שהרי ממילא לא קורא על ידי גלילה, אלא פושט את כל המגילה כאגרת ועדיף שההתחלה תהיה פנימית והסוף כשומר עליה.
הב"ח מסיים שלעניין הלכה יראה להכריע כדעת ר"י ור"ש והרא"ש התרומה הסמ"ג והאגודה, דהיינו, עמוד בסוף והוסיף:"וכתב הבית יוסף שכן נהגו ובמלכותו קאמר, אבל במלכותנו נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל ואולי מפני מחלוקת הפוסקים בדין זה נהגו כן דשב ואל תעשה עדיף" .
ב. פסק הרמ"א וקושית הגר"א
בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ"א סעיף קטן ב כתב המחבר: "וצריכה (המגילה) עמוד בסופה וחלק בראשה כדי להקיפה בו..." .
וברמ"א:"... גם נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל בסופה" .
וכתב על זה הט"ז:"נראה הטעם דיש מחלוקת בין הגדולים הראשונים אם לעשות עמוד בראשו או בסופו על כן לא נהגו לעשות כלל עמוד" .
והגר"א כתב:"גם נהגו- עיין ב"ח, וכן כתב הט"ז סעיף קטן ב'. והוא תמיה גדולה וצריך עיון גדול" .
התמיהה הגדולה של הגר"א היא, שנהגו שלא לעשות עמוד וביאר הט"ז משום שיש מחלוקת אם בתחילה או בסוף לכך לא נהגו כלל וזו תימה, מדוע לא ינהגו לעשות שני עמודים כספר תורה, הרי ודאי צריך עמוד? או לפחות יכריעו כשיטה אחת, כפי שתמיד אנו מכריעים בין שיטות שונות?
יש לדייק בלשון הגר"א, שהמנהג הוא ברור בכל קהילות האשכנזים שלא לשים שום עמוד רק התמיהה הגדולה היא על ההסבר שנתנו לכך הב"ח והט"ז ולכן הוא מפנה לשניהם.
ג. מהות העמודים וגדרם
מרן הגר"א שפירא אומר, שיש מקום לדון במהותו של העמוד או העמודים, האם הם חלק מדיני ספר תורה, כמו שבעינן קלף מבהמה טהורה ובעינן גידים מבהמה טהורה לתפור את היריעות, הכא-נמי בעינן עמוד שעליו גוללים את הספר. או אולי אין זה דין במצות כתיבת ספר תורה, אלא רק הידור מצוה שיהיה לספר עמוד, או אפשרות נוספת: שאין זה דין בספר תורה ולא הידור, אלא דין בקריאה. כלומר, לצורך הקריאה בספר, על מנת שיוכלו לגוללו, צריך שיהיה לו עמוד.
הגמרא בבבא בתרא יד. דנה על עוביו של ספר תורה. ובעקבות כך דנה על שעור הארון שבקדש הקדשים ומה היה בתוכו. לדעת רבי מאיר, בתוך הארון היו לוחות הברית וספר תורה שכתב משה רבינו עליו השלום והוא הנקרא 'ספר העזרה'. שנים עשר טפחים באורך תפסו הלוחות ועוד שני טפחים בהם הונח ספר התורה. רבי יהודה חולק וסובר שספר התורה היה מונח מחוץ לארון בצידו, שהרי הלוחות מילאו כל אורכו שהאמה היא ה' טפחים, ובטפח היתר לחשבונו שברוחב הארון, היו מונחים עמודים שנאמר "עמודיו עשה כסף". וברש"י:"ב' עמודי כסף כמין עמוד ספר תורה שוכבים לאורכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף" .
הראב"ד מובא בשיטה מקובצת אומר:"אותם העמודים שאמרו לא ידעתי מה היו משמשים? ואפשר כשמוציאים התורה בפרשת הקהל לקרותה אז היו גוללים עליהם ואף על פי שהמלך היה לו ספר תורה שהיתה נכנסת עמו ויוצאת עמו, אבל בפרשת הקהל בספר עזרה היה קורא. ואני סבור אף על פי שכתוב "אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף", מימי משה היו, אף על פי שלא מצינו אותה לא בצוואה ולא בעשיה, ואפשר שלא נעשו אלא לאחר שנשלמה התורה ונצטוה משה לתתה מצד הארון. גם הכסף שהביאו לנדבת המשכן ממנו נעשו שלא מצינו לו צורך בכל מלאכת המשכן" . עד כאן לשון הראב"ד.
מדברי הראב"ד נראה, שאף שלא מצאנו ציווי בתורה מפורש על העמודים, היה ציווי ברמז עליהם והוא כלול במה שציונו הקדוש ברוך הוא לקחת כסף לנדבת המשכן אף שלא היה לו צורך אלא לעמודים אלו. [אמנם, עיין רש"י שמות כה, ג, היה כסף שניתן במחצית השקל והוא היה לצורך האדנים"ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת" . ואולי עמודים אלה הם בכלל כלי שרת].
הרא"ש סימן נב' כתב גם כן:"ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של הספר... וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודים..." .
אמנם ר"ת בתוספות דיבור המתחיל 'שבהן', כותב שעמודים הללו היו סימן להעמדת ישראל ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל ועמודים אלה היה להם מעין תפקיד של כפרה על עם ישראל ולכן חל עליהם הכלל אין קטגור נעשה סניגור. יתכן שר"ת לא מקבל את דברי הראב"ד, משום שלשיטת הראב"ד יוצא דבר תמוה מאוד: שלדעת רבי יהודה ספר התורה עצמו לא היה מונח בתוך הארון אלא מצדו ואילו העמודים שנועדו רק לשמשו לצורך גלילה, אותם הניחו בתוך הארון עצמו, וזו תימה גדולה. מה שאין כן לדעת ר"ת שהיה לעמודים ערך עצמי ואינם עמודי גלילה של הספר.
נראה מרש"י שגם הוא סובר כר"ת ולא כראב"ד שהרי כתב: "כמין עמודי ספר תורה" כמין ולא ממש.
(בירושלמי סוטה פרק ח' הלכה ג' מובאת מחלוקת זו של ר' מאיר ורבי יהודה אמנם לא מוזכרים שם כלל עמודים).
כל זה סוגיה בפני עצמה, ענין העמודים שהיו מונחים בתוך הארון, בקודש הקדשים, אבל על-כל-פנים, לעניננו, משמע מהראב"ד והרא"ש, שאין דין עצמי בספר תורה שיהיו לו עמודים, אלא העמודים הם לצורך הקריאה. על מנת שיוכלו לגלול, שמים לו עמודים, ולכן כאשר מניחים את הספר מוציאין ממנו את העמודים.
ד. גדר העמודים לדעת הרמב"ם
הרמב"ם בפרק ט' מהלכות ספר תורה הלכות יג'-יד' כותב:"וכשתופרין היריעות אין תופרין אותן אלא בגידים של בהמה או חיה טהורה... ודבר זה הלכה למשה מסיני... ותופר העור ששייר בתחלתו ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם, וירחיק בין העמודים והכתב שבדף" . בפרק י' מסכם הרמב"ם:"נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה... כ) שתפר היריעות בלא גידי טהורה. ושאר הדברים למצוה לא לעכב" . הרמב"ם לא הזכיר העמודים כדברים שפוסלים, אבל כתב ש"שאר הדברים למצוה ולא לעכב". ומשמע שזה מתייחס לכל מה שהזכיר, אם כן העמודים הם מצוה אבל לא לעיכובא.
לכאורה משמע שזהו דין דאורייתא ואפילו אם נאמר שיסודו הוא הידור מצוה, קשה מדוע לא הלכנו לחומרא בעינן עמוד במגילה וכקושית הגר"א.
ואפילו אם נאמר שזהו דין דרבנן והרי ספיקא דרבנן לקולא, כבר ביאר המשנה למלך בהלכות מגילה פרק א' הלכה יא'- לגבי ערים המסופקות אם הן מוקפות חומה או לא שלכאורה בי"ד לא יקראו משום שספק לקולא ובט"ו לא יקראו כי ספק לקולא, אם כן בכלל לא יקראו וזה לא יתכן, לכן יקרא בי"ד שתכף שבאה המצוה לידו יקיימנה.
אם כן גם בדידן, איך יתכן לומר שמספק לא יעשה שום עמוד? אפילו אם זהו דין דרבנן, או שיעשה שנים, או שיעשה בתחילה, או שיעשה בסוף. אבל לא יתכן לבטל לגמרי.
ה. מגילת אסתר נקראת אגרת ונקראת ספר
כדי לענות על ה'צריך עיון גדול' של הגר"א, שמשמעותו היא שצריך עיון גדול בענין, וכפי שאמרנו לעיל, שהמנהג הוא ברור, אבל הטעם שנתנו למנהג, לא מובן וצריך עיון גדול, על כן, אומר מרן ראש הישיבה, שיש להתבונן על ההבדל שבין מגילת אסתר ושאר ספרים.
בסימן תרצ"א סעיף ב' כותב הרמ"א:"גם צריך לכתבה מן הכתב ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה כמו בספר תורה ועושין כל פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות- פסולה" .
מצד אחד למדנו בהלכות אלו שדינה של המגילה כדין ספר תורה כפי שהרמ"א מדגיש "כמו בספר תורה". אמנם מיד הוא ממשיך וכותב שמצד שני, כל פרשיותיה צריכות להיות סתומות ואם עשאן פתוחות-פסולה וזה ודאי שלא כספר תורה שיש בו פרשיות סתומות ויש פתוחות. וכתב על כך הגר"א:"ועושין- דנקרא איגרת" . כלומר שני דינים שונים ישנם למגילת אסתר: א. דין ספר ב. דין אגרת.
וצריך ביאור בדבריו של הגר"א מה הקשר בין הא דמגילה נקראת איגרת להא דפרשיותיה סתומות?
מקורו של הגר"א בגמרא מגילה יט.-"ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלושה חוטי גידין כשרה" . כאן היסוד לשני דינים בכתיבת ובמעמד המגילה: ספר, ואיגרת.
ו. מגילה הכתובה בין הספרים
הגמרא ממשיכה ואומרת:"אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. אמר רבא לא אמרן אלא דלא מיחסרא ומייתרא פורתא אבל מיחסרא ומייתרא פורתא לית לן בה" .
פירש רש"י דיבור המתחיל 'לא יצא':"דבעינן אגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי דכי קוראה בין הכתובים נראה כקורא במקרא" . אבל אי מחסרא ומייתרא- "ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או קצרה מהן ויש לה היכר לעצמה" - יצא ידי חובה. אם כן למדנו עוד הלכה הנובעת מכך שהמגילה צריכה להיות 'אגרת' לעצמה ולא עוד ספר בין הספרים. ואפילו אם היא בין הספרים בעינן היכר, ומבאר רש"י שהיינו משום פרסומי ניסא.
אמנם בחידושי הראבי"ה (מגילה עמוד 272) מביא גירסא אחרת:"לא אמרן אלא דמחסרן וכו' פירוש שחסרה או יתירה ואינה מדויקת אבל אם מדויקת שאינה חסרה או יתירה מדינה לית לן בה" . כלומר, מגילה הכתובה בין הכתובים אם היא מדויקת בהגהתה כשרה אבל אם יש בה חסרות ויתרות פסולה. זה חידוש תמוה מאוד, שהרי הגמרא בדף יח: מביאה ברייתא,"תנו רבנן השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא" . בתנאי שלא יהיה בכולה אלא במקצתה, עד חציה. ושלא ישמיט ענין שלם.
וכן פסק המחבר בסימן תר"צ סעיף קטן ג'. והרמ"א בסימן תרצ"א סעיף קטן ב' ביחס לחסרות ויתרות:"בדיעבד אין לפסול מגילה משום חסירות ויתרות דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות דכשרה" . אם כן, מדוע מגילה שכתובה בין הכתובים ויש בה חסרות ויתרות פסולה?
ז. מרן הגר"א שפירא מבאר מנהגנו
מרן הגר"א שפירא מבאר, על פי כל דבריו דלעיל את חידושו של הראבי"ה. אם המגילה כתובה לעצמה יש לה דין איגרת, ובאיגרת לא איכפת לן מחסרות ויתירות ואפילו השמיט אותיות או מילים שלימות. אבל אם כתב את המגילה בין הכתובים, אם כן רצונו שתחשב כספר בין הספרים, ובספר קפדינן על כל שינוי ואם חיסר מילה או אפילו חיסר או ייתר אות- פסולה. (וכן נפסק בהלכות ספר תורה יורה דעה סימן ער"ה סעיף קטן ו').
אם כן, ראינו עוד חילוקי דינים בין מגילה העומדת לעצמה, שנקראת איגרת, לבין מגילה שיש בה דיני ספר.
נחזור כעת לדברי הב"ח והט"ז. אמנם, מצד מה שהמגילה נקראת ספר, צריך שיהיה לה עמוד ובזה יש מחלוקת האם בעינן עמוד בתחילה או עמוד בסוף ובזה עוסקת הסוגיא והראשונים בבבא בתרא, שדברו על עמוד של הספר. אמנם כפי שבארנו בדברי הראבי"ה, כשהמגילה נכתבת לבדה יש לה דין איגרת ולא דין ספר, ואיגרת לא צריכה עמוד, אדרבא פושטים אותה כאיגרת. אם כן זהו היסוד של המנהג הקדום של האשכנזים שלא לעשות עמוד כלל, דהיינו לתת למגילה דין איגרת וזה עדיף מאשר לתת לה דין ספר ואז אנו נכנסים למחלוקת הראשונים היכן לשים עמוד, וכן לכל דיקדוקי הדינים של חסרות ויתרות שבספר.
הזכרנו לעיל את דין הפרשיות שבמגילה שדינן להיות סתומות וכתב הגר"א משום שהמגילה נקראת איגרת. ושאלנו מה הקשר בין זה שהמגילה נקראת 'איגרת' לבין דין הפרשיות שתהיינה סתומות?
דין זה מבאר רבנו לפי דברי הרמב"ם בהלכות מזוזה (פרק ה' הלכה ב'):"ומצוה לעשות הריוח שבין פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמע' פרשה סתומה ואם עשה אותה פתוחה-כשירה, לפי שאינה סמוכה לה מן התורה" . יש מחלוקת ראשונים גדולה לגבי הגדרת פרשה פתוחה וסתומה (יעוין ברמב"ם פרק ח' מהלכות ספר תורה), אבל על-כל-פנים לעניננו, אנו למדים מן הרמב"ם כאן, שפרשה סתומה, משמעותה שיש ריוח כל שהוא בין הענינים, אבל הענינים בכל זאת מחוברים, ואילו פרשה פתוחה משמעותה, שהסתיים ענין ומתחיל ענין אחר לגמרי. וכך בספר יש ענינים שהם קשורים- פרשיות סתומות ויש ענינים נפרדים ולכן פרשיותיהם פתוחות. לגבי מגילת אסתר אומר הגר"א שהיא 'איגרת', ולכן כל עניניה קשורים זה בזה ואסור להפסיק ביניהם הפסקה גמורה, אלא הכל קשור זה בזה, ולכן כל פרשיותיה סתומות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה