שיחת הגרי"ש שליט"א - תצוה

כתית למאור

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", אומר רש"י (ד"ה כתית): "היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות". שואלת הגמרא במנחות (פו ע"ב), ממנה לקח רש"י דין זה, למה למנורה צריך דוקא כתית, הטיפה הראשונה, ואילו במנחות אפשר גם לא "כתית"? ועונה הגמרא תירוץ נפלא: "התורה חסה על ממונן של ישראל", שהרי בשמן כתית משתמשים בטיפה אחת מכל זית. והפלא הגדול הוא, שאם "התורה חסה על ממונן של ישראל" למה רק במנחות לא צריך כתית, ואילו במנורה התורה לא חסה על ממונן של ישראל, וצריך דווקא כתית?

ידוע בכל התורה שתמיד השמן של המנורה מרמז לתורה, כפי שכתוב (בבא בתרא כה ע"ב): "הרוצה שיחכים ידרים" - לכיוון המנורה, וכן אומרת הגמרא (שבת כב ע"ב): "וכי לאורה הוא צריך?... אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", ובמה שנוגע לרוחניות, לתורה ולהשראת השכינה, לא שייך לומר "התורה חסה על ממונם של ישראל". לא עושים הנחות בתלמוד תורה! הגמרא (ברכות נ ע"א) אומרת על הפסוק הרחב פיך ואמלאהו (תהילים פא, יא) "ההוא בדברי תורה כתיב" - ברוחניות, אין להסתפק במועט! המאור הוא הרוחניות והשכינה, ובו לא שייך לומר "התורה חסה".

"בגדי קודש"

לאחר הדיבור על ה"שמן למאור", עוברת התורה לדבר על בגדי הכהונה. "בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם" (סנהדרין פג ע"ב; זבחים יז ע"ב) - ללא הבגדים אין הם כהנים, וכהן שעבד בלי בגדים הוא כמו זר שעבד. התורה מאריכה בכך שצריך לעשות את הבגדים "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" וכו', ולמה צריך בגדי כהונה כל כך מכובדים? ספר החינוך (מצוה צח) אומר שזהו כבוד המקדש. גם כלי יפה, אדם נזהר בכבודו יותר. ולכן יש גם דין שמירה על בית המקדש, שלא היתה מפחד מגנבים, אלא לכבוד השכינה. וגם אצלנו - כבוד העבודה הוא שהכהן ילך עם "בִגְדֵי קֹדֶשׁ... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

וברמב"ן (שמות כ"ח, ב): "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמ"ש "כחתן יכהן פאר", כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה". אבל כ"ז רק בכהן גדול, משא"כ בגדי כהונה לכהן הדיוט שאינם לצורך כבוד ותפארת, וכ"כ הרמב"ן בפרשת כי תשא (שמות לא, י) ואת בגדי השרד וגו' כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם. ולדבריו מובן דעת הרמב"ם בהלכות כלאיים פ"י ה"ב, שכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת העבודה לוקין מפני שהאבנט כלאיים, והותר רק בשעת העבודה, והראב"ד הקשה מהגמרא ביומא שאומרת שהותר לכה"ג במקדש גם שלא בשעת העבודה, והרדב"ז שם ס"ל שזה רק לכה"ג ואין ראיה ממנו לכהן הדיוט, וההסבר כנ"ל דשאני בגדי כהן גדול, שאינם רק לצורך העבודה, אלא גם "לכבוד ולתפארת", וזה נוהג גם שלא בשעת העבודה.

ואומר המלבי"ם (שמות כח, ג ד"ה ואתה תדבר) שהתורה לא מתכוונת שהבגד של הכהן גדול יהיה "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" רק מבחינה גשמית, אלא שכל בגד מכפר על משהו אחר, יש לבגדים תוכן רוחני ותפקיד מסויים. בגדי הכהונה בעצם מסמלים תכנים הרבה יותר פנימיים. בהרבה מקומות שמוזכרים בהם על בגדים, לא מדובר רק על בגד לעצמו, אלא על מה שמסמל הבגד. דוגמא לדבר: הגמרא (שבת קיד ע"א) אומרת: "איזהו תלמיד חכם... זה המקפיד על חלוקו להופכו", ומסביר הגר"א במשלי (כז) שלבוש הת"ח הוא המידות שלו, ואיזהו תלמיד חכם? שיודע כיצד להתנהג עם מידותיו, מתי להגביה את קולו, ומתי להנמיכו. מתי לנהוג בענווה, ומתי יותר בגאווה.

הגמרא (סוכה מט ע"ב; מכות כד ע"א) אומרת שהפסוק "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח) נאמר על הכנסת כלה, ושואל המהר"ל בנתיב הצניעות שהרי הכנסת כלה זה אירוע המוני, וכפי שכותב המהרי"ל שאם יש לאדם אפשרות לעשות חתונה במקום שאין תזמורת ובמקום שתהיה, שיעשה במקום שתהיה התזמורת, כי צריך לכבד את הכלה, אז איך אומרים חז"ל שזה "והצנע לכת"? ומסביר המהר"ל שהשאלה מתעוררת לנו בגלל שאנו לא יודעים מה זו צניעות. הגמרא (יומא מז ע"א) מספרת על קמחית שהייתה צנועה גם בביתה, ויצאו ממה שבעה כהנים גדולים, ומוסיפה ש"הרבה עשו כן, ולא הועילו", ולמה? כי צניעות זו תכונה בנפש, ולא משהו חיצוני. זו מידה שמתבטאת בהרבה תחומים, כפי שאומר רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג) שיש צניעות בדיבור. רק אחד הביטויים של הצניעות הוא בבגדים. וזה מה שאומר המלבי"ם - דווקא בגלל שהכהנים משרתים בבגדים הללו את ד' במקדש, צריכים הם לשקף את מהות הכהן - "והצנע לכת". ובהכנסת כלה, הציבור שמסביב הוא החיפוי והכיסוי לכלה.

הבגדים במגילת אסתר

אנו נמצאים ב"ה לפני פורים. מי שמתבונן במגילה רואה שכל הסיפור של העלייה והירידה של מרדכי ואסתר, הכל סביב הבגדים. על אחשוורוש כתוב שישב על כסא מלכותו של שלמה המלך, ולבש את בגדי הכהן הגדול, ולכן, אומרת הגמרא במגילה (יב ע"א), כתוב בו "יקר תפארת" (אסתר א, ד), לרמז על בגדי הכה"ג שנאמר בהם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". וכששמעה אסתר שמרדכי קרע את בגדיו, היא שלחה להביא לו בגדים, ולא קיבל. וכשהלכה אסתר לבית המלך, כתוב "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א) ואומר רש"י (שם ד"ה מלכות) שלבשה בגדי מלכות, ואח"כ מביא עוד פירוש, "שלבשתה רוח הקודש", ופירוש זה יוסבר ע"פ הרמב"ם במורה נבוכים שאומר שמי שהולך במסירות נפש בשביל כלל ישראל, ד' מעלה אותו במדרגות רוחניות, ויכול להגיע עד לנבואה, שלא לפי מדרגתו, ומביא ראיה מגדעון. וזה מה שהיה אצל אסתר, שהלכה במסירות נפש - "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז). אסתר לבשה רוה"ק, שהיה זה בתקופת ביצת שני, שבטלה הנבואה, והשתמשו ברוה"ק (יומא ט), וכשמשה ביקש "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" ופרש"י: שלא תשרה שכינה על אומות העולם, וע"כ כשהחלה הישועה בא לידי ביטוי ה"ונפלינו", ששרתה עליה רוה"ק. והיתה בקשתו של משה ביוהכ"פ, במחילה על חטא העגל, ופורים - ככיפורים. ובהמשך - "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות..." (אסתר ח, טו), ומכאן לומד הירושלמי שכך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא, שכמו שעלייתו של מרדכי היתה בשלבים, עד שמונה למשנה למלך, כך תהיה גאולתן של ישראל לעתיד לבוא, ומגילת אסתר היא לימוד לדורות, שהרי ע"ז בקשה אסתר "כתבוני לדורות", דהיינו, שהרי רק נבואה שהוצרכה לדורות הבאים הכתבה, כמ"ש בגמ' מגילה יד ע"א, ושצריך לדעת כי הגזירה ח"ו להשמיד היא אינה מופרכת לצערינו, כמו שהיתה בשואה ח"ו, וע"כ ביקשה שיכתבוה לדורות, וע"כ גם סדר הישועה לעת"ל קמעא קמעא נלמד מעלייתו של מרדכי, ודוקא מתהליך שמוסתר בתוך הטבע, שגם בו ודרכו מתגלים הופעת ד', כי אין זה סתם סיפור היסטורי. יוסף נתן לאחיו בגדים, אך לבנימין נתן יותר - "חמש חליפות שמלות" (בראשית מה, כב), ומסבירה הגמרא (מגילה טז ע"א) שרמז לו שעתיד מרדכי, שהיה משבט בנימין, לצאת בחמישה בגדי מלכות לפני המלך. א"כ, זה כבר התחיל מיוסף ואחיו. הקב"ה עשה לאדם הראשון לאחר החטא כותנות עור, וכתוב בילקוט שמעוני שעשה להם בגדי כהונה. דהיינו, אחרי החטא צריך איזשהו כיסוי, שאולי כלפי חוץ הוא נראה גשמי, אך מבחינה רוחנית זה משהו אחר.  ד' לא סתם כיסה את ערוותם, הוא רצה להעלותם אחרי החטא.

ואותו דבר כתוב במסכת שבת, שלא דומה מאור הפנים של האדם ביום חול למאור פניו בשבת. וכך גם כותב המדרש (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו ז), שד' בירך את השבת שלא יהיה דומה מאור פניו של האדם בחול למאור פניו בשבת. בזמירות שבת יש ביטוי: "לבוש בגדי חמודות". מהם בגדי החמודות? בגדי עשיו שחמדם מנמרוד, שעימם נכנס יעקב ליצחק, ועליהם אמר יצחק "וירח את ריח בגדיו... ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'" (בראשית כז, כז). דווקא בבגד שבא מעשיו ומנמרוד מצא יעקב ריח כ"כ טוב? מסבירים שיעקב ביקש שברכת יצחק תחול גם על החלשים שבישראל, "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז ע"א), שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון.

הגמרא בשבת (כה ע"ב) מספרת על ר"י שהיה רוחץ פניו ידיו ורגליו והיה מתעטף בסדינים המצוייצין "ודומה למלאך ד' צבאות". הוא לא היה מתחפש, אלא שהיות ולא דומה מדריגת האדם בחול לבשבת, זה מתבטא גם בבגדיו. ולכן אומרים חז"ל (שבת קיג ע"א) "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", והכוונה גם על התוכן, שיהיה ניכר בפניו של האדם שהיום שבת. קדושת השבת משפיעה אפילו על עם הארץ, שבשבת הוא לא משקר, ונאמן על המעשרות. הצלם אלוקים של האדם, הקדושה של הכהונה, משפיעה גם על החיצוניות, על בגדי האדם. וזה פירושו של מה שכתוב במגילת אסתר, שכשישראל ירדו למטה, קרע מרדכי את בגדיו. הגמרא בב"ק אומרת שמי שקורע את בגדו גרוע יותר מחובל בגופו, שהגוף מתרפה, אך בגד לא ניתן לתקן.

כותב הרמ"א בהלכות פורים (או"ח תרצה, ב), שיש ללבוש בפורים בגדי שבת. והרי בפורים אין איסור מלאכה, ולמה תריך ללבוש בגדי שבת? אלא שכמו שאמרנו - בפורים השתנינו, ואם אנחנו רוצים לבטא את מה שהיה בפורים, שהתבטא בבגדים, אנו צריכים ללבוש בגדי שבת, כדי שהשמחה של פורים תהיה ניכרת גם כלפי חוץ. אמנם לא קבלו ישראל על עצמם איסור מלאכה בפורים, אך הרב מסביר (עולת ראיה א עמ' תמ) שזה לא בא למעט את דרגת פורים, אלא לשבח את דרגתו, כי בדרך כלל מלאכה וקדושת החג לא באים יחד, אך בפורים התגלתה הקדושה הפנימית של ישראל ברוב עוזה. ביו"ט מותר רק לבשל אוכל נפש, בשבת, החמורה יותר, גם זה אסור, אך בפורים - מדרגתו כ"כ גדולה לכן המלאכה שהאדם עושה בפורים לא מתנגשת עם מדרגתו. בפורים גם החולין מתקדש. וכן כותב הרב (שם עמ' רפח) שא"י נקראת "זבת חלב ודבש", כדי לבטא את הדרגה הגדולה של א"י, שהשפע החומרי שלה לא מקהה שום דבר מדרגתה הרוחנית. ודו"ק בלשונו של הרב זצ"ל בעולת ראיה על מעלת יום הפורים שישנה שמירה מיוחדת ביום הזה להינצל מן החטא ע"ש, שהרי בגמ' בסוטה כא אמרו לגבי תורה שהיא מצילה מן החטא, ואילו מצוה רק מגינה מהעונש. אלא שכוונתו שדרגת מצווה זו של יום הפורים, בגלל קדושת היום, גדולה יותר, כדרגת תורה המצילה מן החטא. וע"כ אע"פ שבפורים עסוקין בענייני הגוף, שתיה, אכילה וכדו, אבל הוא כיו"פ, שאין בו סתירה לענייני הנשמה, הכל מתעלה, ודוקא ע"י דלא ידע, כי מתגלה קדושת הגוף עצמו. ויש ביטוי נפלא של הרב חרל"פ זצ"ל (תלמיד חבר נאמן למרן הרב זצ"ל ויקיר לבבו כידוע) על מעלת פורים, שעיצומו של יום הפורים משפיע, לעומת מה שביוכ"פ יש מחלוקת בגמ' האם עיצומו של יום מכפר. ודיברנו בזה בשנים עברו.

"אורה זו תורה"

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז), אומרת הגמרא (מגילה טז ע"ב): "אורה זו תורה...", ושואל השפת אמת (פורים תרמ"ח ד"ה איתא בגמרא): למה לא כתבו במפורש 'ליהודים היתה תורה'? ועונה, שזו גופא המתנה שהיתה בפורים, שהרגישו שהאור האמיתי הוא התורה! איזו אורה של תורה היה בפורים? מסביר המהר"ל שלא אור אחד היה, שלושה אורות היו: האור הראשון, כפי שאומר רש"י במגילה, שהתבטלה גזירת המן שלא יעסקו בתורה. דבר שני, "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א), והשלישי, שכתוצאה מהסיפור המגילה, חכמי אותו דור מצאו רמז במקרא לכתיבת המגילה. לא רק שחזרנו למה שהיה לפני כן, ולא רק ש"הדור קיבלוה" אלא נוספה תורה! וכדרך שכותב הר"ן בנדרים (מ ע"א) כותב שחולה שנתרפא, לפעמים הוא חוזר להיות בריא יותר ממצבו לפני שחלה - מה שעבר עליו חישל אותו יותר. וכך גם אצלנו - ליהודים הייתה אורה יותר ממה שהיה לולי המן. [הלכתי פעם לבקר את הרב אליהו זצוק"ל ששכב בבית חולים, ואמר לי הרב: תגיד משהו. אמרתי לו את הר"ן הזה, והוספתי שכשמאחלים לחולה 'רפואה שלמה' צריך לכוון שלא רק שהמחלה תסור, אלא שיהיה בריא יותר ממה שהיה לפני החולי].

הגמרא בסנהדרין (כ"ד ע"א) אומרת: "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: "ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים"? נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה", ומפרש רש"י (ד"ה מחבלים): "בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני ארץ ישראל נוחין יחד, ומעיינין יחד, ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור", וממשיכה הגמרא ואומרת שלמידי חכמים נוחים זה לזה בהלכה כשמן זית, כפי שאומרת הגמרא בברכות (נז ע"א) שהרואה שמן זית בחלום לצפה לתורה, שהרי שמן זית הוא סימן לתורה, כפי שהזכרנו. וממשיכה הגמרא שחנופה וגסות רוח ירדו לבבל, ומסביר המהרש"א שזה הסבר לגמרא הקודמת - למה ת"ח בבבל הם חובלים ולא נעימים זה לזה? כי הם גרים במקום כזה שחנופה וגסות הרוח ירדו לבבל, וכידוע, השידוך של חנופה וגסות הרוח מוליד פוליטיקה. ומסיימת הגמרא, שסימן לגסות רוח - עניות של תורה.

[פעם היה כינוס ר"מים ורבנים, בנוכחות אבי זצ"ל, כמדומני בשעלבים, וקם שם איזה ר"מ צעיר וחצוף, ואמר: כבוד הרב, גם הראב"ד חולק על הרמב"ם, אז למה לנו אסור לחלוק? אבי הלך למקרופון, ואמר: "דבר ראשון, תדע לך שגסות הרוח, כפי שדברת פה, זה סימן לעניות של תורה" ובמילים אחרות - ראב"ד אתה וודאי לא... "שנית, ודאי שהראב"ד חולק על הרמב"ם, אך בהלכות דעות הוא לא משיג עליו!" אמנם יש מקום אחד בהלכות דעות שהראב"ד השיג, אך זו השגה בהלכה, ולא בדעות - מה חמור יותר, רכילות או לשון הרע. בהלכות דעות צריך דעה אחת בכל מקום, בלי גמגומים.]

ומוסיפה הגמרא: "במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל", ואומר רשי (ד"ה במחשכים הושיבני) ש"תלמודם ספק בידם", בגלל הויכוחים. ו"ליהודים הייתה אורה" - תורה של א"י, כשמן זית שמאיר, ולא תלמוד תורה של מחשכים של חושך, של חובלים. כדברי השפת אמת, שהרגישו שהתורה היא אור, כדרגת ת"ח שבא"י!

המדרש תנחומא (נח, ג) דורש את הפסוק "העם ההולכים בחושך  ראו אור גדול" (ישעיהו ט, א), ואומר ש"אור גדול" זה תורה שבעל פה. אנו אומרים בתפילה "אור חדש על ציון תאיר", ואומר הטור בהלכות ק"ש (סי' נט) שזה מדבר על האור שד' גנז לצדיקים לעתיד לבוא. והיכן גנזו אומרים חז"ל שבתורה. ועל האור הזה אנו מתפללים "אור חדש על ציון תאיר", שהכל יהיה נגלה, הכל יאיר, ונראה את ה"אור גדול", אור תורה שבעל פה. ומוסיף המדרש, שהרי עמ"י קבלו את התורה מרצון, אז למה היתה כפיית ההר כגיגית? ומסביר שקבלת התורה מרצון היתה על תורה שבכתב, אך לתושבע"פ היה צריך כפייה, מפני שכדי ללמוד תורה שבעל פה צריך לאהוב את ד' באמת, והאדם צריך לעבוד עליה קשה, עד שמוציא "שמן כתית למאור". אך כשהיה הנס בימי מרדכי, אז "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", מאהבת הנס. ולכן בדור של מרדכי קיבלו מרצון את התורה שבע"פ, ו"העם ההולך בחושך ראו אור", "אורה זו תורה", תורה שהיא "מקל נועם", שצריכה להיות בלי חנופה וגסות הרוח. [בלי פוליטיקה, ועל זה צריך כל אחד מאיתנו להתפלל, שהתקופה הזאת לא תדרדר אותנו עד עומק שער הנ', ובפרט לומדי התורה.] וזו לשון הטור שם: "ונוהגין באשכנז לחתום כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו בא"י יוצר המאורות ואין נוהגין כן בספרד וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד שאינו מעין החתימה לפי שסדרו חז"ל הברכה על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה ופתיחה דיוצר אור היינו אור שברא הקדוש ברוך הוא בו' ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא ועל אור זה נאמר (ישעיה ס') והלכו גוים לאורך והיינו נמי אור חדש שחדש בו' ימי בראשית שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לנו ע"כ וכן דעת רב שרירא גאון שכתב וז"ל מה שכתב רב סעדיה שאין ש"צ רשאי לומר אור חדש על ציון תאיר אין בכך כלום שלא על אותו אור אנו מברכין אלא שהזכרה בעלמא היא", וא"כ, "היתה אורה" הכוונה על תורה שבעל פה.

"תוציא יקר מזולל"

צריך לראות את האור שיוצא מתוך החושך, וכתוב שזו דרגתו של משיחו שיודע להפוך חושך לאור ומר למתוק - לראות בכל דבר את הצד הפנימי. ראיתי שמביאים בשם ספרי הסוד שזו היתה הסיבה ששאול לא רצה להרוג את אגג, לא שהוא לא רצה לקיים את ציווי שמואל חלילה, אלא שהוא ידע שגם מאגג יוציאו משהו טוב, כמ"ש "וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז). המילים האחרונות של משה רבינו בתורה הם "ואתה על במותימו תדרוך" (דברים לג, כט), שמשם ואילך כתב יהושע. המשמעות הפשוטה של המילה "תדרוך" היא לרמוס, לשבור, אך השפת אמת (פורים תרס"ג ד"ה חז"ל דרשו) דורש את המילה מלשון דורך ענבים - אדם שמוציא את התוכן הפנימי החוצה. ואלו מילותיו האחרונות של משה רבינו, שלעתיד לבוא אנחנו נדרוך על הגויים - נגיע לדרגה כזו שאפילו מדבר רע נוכל להוציא טוב. הגמרא במגילה (טז ע"א) מספרת שכשמרדכי רצה לעלות על הסוס הוא לא הגיע אליו, והוא עלה על המן, ובזמן שדרך עליו אמר מרדכי "ואתה על במותימו תדרוך", ומה הפרוש? "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (גיטין נז ע"ב), וזה מה שאמר מרדכי להמן - גם משיא הרשעה אפשר להוציא טוב. ועיין בקדושת לוי (כללות הניסים) שב"ב שך המן למדו תורה, כיון שע"י תליית המן נתקדש שמו ברבים. וכ"כ בפרשת שמות עה"פ "לכה ואשלחך".

בקדושה אנו אומרים "קדוש קדוש קדוש ד' צבאו-ת מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), ו"ברוך כבוד ד' ממקומו" (יחזקאל ג, יב). הפסוק הראשון נאמר ע"י ישעיהו, שהיה בא"י וראה את ד' "ישב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עמדים ממעל לו..." (ישעיהו ו, א-ב). הוא ראה את כבוד ד' באיתגליא הכי גדולה שיכולה להיות, ויצא כרוז "קדוש קדוש קדוש.. מלוא כל הארץ", בגלוי. אל יחזקאל היה בחוצה לארץ, בזמן שהיה חושך ואפילה, ופתאום חשמל שרואים מתוך החושך, ואז הוא שמע קול שאומר :ברוך כבוד השם ממקומו", דהיינו - גם בתקופה כמו של יחזקאל, שהכל חושך וערפל, ויש רק ניצוצות חשמל מתוך החושך, גם אז אפשר לראות את כבוד ד', אמנם לא "מלא כל הארץ", אך עדיין "ברוך כבוד ד'". וכשבאים לקדש את שם ד', שזהו תפקידו של עמ"י בעולם, שם מצרפים את שתי הקדושות הללו.

ראיתי בשפת אמת לפרשת ואתחנן (תרל"ז ד"ה ושמרתם) שכותב שהתורה אומרת שהגוים יאמרו שאנו עם חכם ונבון, ומקשה שזה מה שאנו צריכים - להיות חכמים ונבונים בשביל שיאמרו הגויים כך? אלא שמטרתנו לקדש את שם ד' בעולם, וצריך לקחת בחשבון שכל מה שעושה יהודי, עתיד להשפיע גם על הגויים, עד שגם הם יעלו ל"הר מרום הגויים בית ד'". הרצי"ה אמר שהיות שכתוב שהגויים גם יקראו לכולם בואו נעלה אל הר בית ד', סימן שבניין בית המקדש יהיה באותה תקופה שגם הגויים יכירו שזהו האור הגדול והאמיתי שבעולם.

שבת שלום, ופורים שמח!