מו"ר הרב הגאון ר' זאב קליין שליט"א
לא תרצח (שמות פרק כ, יג)
הריגת טרפה
(סנהדרין עח, א) אמר
רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא
בגוסס בידי אדם, מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה
מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים, גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה האי איתעביד
ביה מעשה, ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה, טריפה מחתכי
סימנים הא לא מחתכי סימנים.
רודף אחר הטרפה
המנחת חינוך (מצוה רצה-רצו) מסופק בישראל הרודף אחר הטרפה האם מותר
להרגו, דכיון דהורג את הטרפה אינו חייב מיתה, אפשר דלא מיקרי רציחה, ואסור להרוג הרודף
אחר הטרפה.
ב"נ הרודף אחר הטרפה
ואצל ב"נ דחייב בהורג טרפה כמבואר בר"מ (מלכים פ"ט
ה"ד), יש להסתפק אם נקרא נפש כיון דמוזהר ונהרג על הטרפה, או"ד דמ"מ
לא איקרי רציחה, רק דגזה"כ דנהרג כמו שאר עבירות, א"כ ה"ל כמו שרודף
אחר שאר עבירות דאסור להצילו בנפשו.
ב"נ שהרג את הטרפה
אבל עי"ש שבגוף הדבר שמבואר בר"מ (הנ"ל) שב"נ שהורג את
הטרפה חייב עליו, והכ"מ לא הראה מקומו, צ"ע כיון דמבואר בסנהדרין (עח, א)
דטרפה כו"ע מודים דפטור דלא הוי אפילו מקצת נפש, ופרש"י דהוי גברא קטילא,
א"כ מנלן לחייב ב"נ. ומזה שחייב על עוברין אינו ראיה, דשם גזה"כ הוא
כדכתיב שופך דם האדם באדם, כמבואר בסנהדרין (נז, א). ועוד מצד הסברא העובר היה ראוי
לצאת לאויר העולם והיה חי, אבל טרפה דהוא גברא קטילא מנלן לחייב ב"נ.
חילול שבת בעובר
הנה נחלקו הראשונים האם מותר לחלל שבת בשביל עוברין, הרמב"ן (תורת האדם
שער המיחוש - ענין הסכנה) הביא שיש סוברים שאין מחללין משום נפלים, והטעם משום
שעובר לא מקרי נפש. והא דמחללין שבת בעוברה שהריחה, היינו משום חשש מיתה שלה, שכל המפלת
בחזקת סכנה. והא דיושבת על המשבר שמתה שמחללין שבת בשביל העובר, היינו טעמא דכיון שמתה
הרי הוא כילוד ולאו ירך אמו הוא וחי הוא ודלת ננעלה בפניו, ולכן שפיר מקרי נפש.
אבל דעת הבה"ג שגם על עובר מחללין שבת, ומסביר הרמב"ן שאע"פ שאין
העובר מקרי נפש, יכול לחלל עליו את השבת, משום דאמרינן חלל עליו שבת אחת כדי
שישמור שבתות הרבה, ומה"ט מותר לחלל שבת אפילו בשביל עובר תוך מ' יום להורתו
אע"פ שנחשב למיא בעלמא .
חילול שבת בשביל הטרפה
וכתב המנ"ח דטרפה גרע מעובר דלא אקרי נפש כלל, א"כ לפי דעת הרמב"ן
אסור לחלל שבת בשביל עובר, וכ"ש טרפה דגרע מעובר. אבל כתב שלא ראה בשום מקום לומר
דבשביל טרפה אין מחללין את השבת, ואדרבה יש להוכיח שמחללין עליו את השבת, דמבואר (יומא
פג, א) דאפילו לחיי שעה מפקחין את הגל, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שכט,
ד), וז"ל אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד
חוטמו, והנה אם הוא קרוב למיתה מחמת הגל הוי גוסס בידי אדם ודינו כטרפה, דההורגו אינו
נהרג עליו, ומ"מ מחללין את השבת, א"כ ה"ה שמחללין את השבת בשביל
טרפה, וצ"ל כדעת בה"ג דאף דההורגו אינו נהרג עליו מ"מ מחללין עליו שבת.
וכן מצינו בתוס' (נדה מד, ב) שכתבו שאפילו לפי הצד שמותר להרוג את העובר
אפילו מתה אמו, ולא הוי כמונח בקופסא, מכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו השבת, ומביא
ראיה מהא דגוסס בידי אדם ההורגו פטור, (סנהדרין עח, א) דרוב גוססים למיתה, ומחללין
עליו את השבת כדאמר (יומא פד, ב) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב. א"כ מפורש להדיא
בדבריהם דגם טרפה מחללין את השבת. וכתב המנ"ח שכנראה ס"ל כדעת הבה"ג,
אבל לדעת הרמב"ן דהיתר לחלל שבת תלוי באיסור רציחה, ועל עובר אין מחללין את השבת,
א"כ למה על טרפה וגוסס בידי אדם מחללין כיון דאין נהרגין עליו. ותי' דאפשר לומר
דס"ל להרמב"ן דבטרפה וגוסס בידי אדם אף שאין חייב ההורגו כיון דרוב למיתה,
מ"מ לענין חילול שבת כיון דמיעוטי חיים, ובפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב. (עי'
לקמן שיטת התוס' רי"ד)
למסור טרפה לעכו"ם
כתב הרמב"ם (יסודי התורה ה, ה) נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו
אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל,
וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו
כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את
כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה,
ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ועי' בכס"מ שהרמ"ך
תמה על הרמב"ם דהא מסיק בגמרא (פסחים כה, ב) דמשו"ה אמרינן בשפיכת דמים יהרג
ואל יעבור, דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא, דהא יהרגו
כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ותי' הכס"מ שהיכא שלא יחדוהו,
שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו, בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו
מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה, דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי
דלמא דמא דהאי סומק טפי. אבל כתב שעדיין קשה על ר"ל דאמר שאע"פ שיחדוהו להם
אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו, דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי
הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ותי' דאפשר לומר דס"ל לר"ל שמה שאומרים דבש"ד
סברא הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו
טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי
דיהרג ואל יעבור.
[דרך אגב ראיתי דבר נחמד בספר זכרון שמואל שמדברי רבינו יונה (שערי תשובה
שער ג, קלט) שהלבנת פנים הוי אביזרייהו דרציחה מוכח כהכס"מ, דשם לא שייך
הסברא דמאי חזית שאין כאן איבוד נפש, אבל לפי הכס"מ ניחא דקבלה בידם שעל
ש"ד חייב למסור נפשו.]
וכתב המנ"ח שאף אם לא יחדו, אם היה טרפה ביניהם, כיון דלא איקרי נפש
כלל, מותר למסרו ולהציל עצמם, דלא שייך הסברא דמאי חזית, דודאי דמיה סומק טפי. עוד
כתב שאפילו להכס"מ שיש קבלה ביד חז"ל שבש"ד יהרג ואל יעבר מ"מ
זה לא מיקרי ש"ד, ולא נכלל בקבלת חז"ל.
יש בית אב לדברי המנ"ח במאירי (סנהדרין עב, ב) שכתב וז"ל יראה לי
שאם היתה סיעה של נשים והיתה ביניהם זונה ידועה עומדת על מנהגה, אפילו לא ייחד אלא
שאמרו תנו לנו אחת ונטמאנה ימסרו את הזונה ואל יטמאו. ואין צריך לומר בסיעה של בני
אדם והיה ביניהם טרפה שימסרוהו ואל יהרגו, שהרי ההורגו פטור, עי"ש שמביא ראיה
מהא דאיתא (תרומות פ"ח) היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו, ואמר לו נכרי
תן לי אחת ואטמאנה, ר"ל לאכלה, ואם לאו הרי אני מטמא את כלן, ר' אליעזר אומר יטמא
את כלן, ושנו עליה בירושלמי לא מסתברא כן אם היתה שם כבר טמאה, ואף בזונה כן, אלא שיש
לפקפק שמא הרהרה תשובה בלבה.
יהרג ואל יעבור בהריגת עובר וטרפה
עוד כתב שאע"פ דלענין שפיכת דמים הדין הוא שיהרג ואל יעבור, אם אונסין
א' מישראל להרוג עוברין במקום דלא הוי סכנה לאם, בודאי אינו מחויב למסור נפשו, שהרי
הטעם שמחויב למסור נפשו בשביל שפיכת דמים משום דאמרינן מאי חזית וכו', ובעובר לא
שייך מאי חזית, כי העובר לאו נפש הוא. וכן מוכח מזה שחותכין את העוברר בשביל הצלת האם,
וכ"ש להצלת עצמו. ומהאי טעמא גם בטרפה אין דין יהרג ואל יעבור, משום דלאו נפש
הוא ולא שייך מאי חזית, אבל כתב דעדיין צ"ע.
הנו"ב (מהדו"ת חו"מ סי' נט) חולק עליו להדיא, ע"ש שמביא
קושיית הגר"י פיק על הרמב"ם (פ"א מרוצח ה"ט) שהמקשה לילד חותכין
העובר מפני שהוא כרודף, וק' שאפילו אם אינו רודף הורגין אותו, להציל את אמו, משום
שאין חייבים על הריגתו. הנו"ב תמה על תמיהתו, דאטו מי הותר להרוג את הטריפה
להציל את השלם, זה לא שמענו מעולם, ומה בכך שעל הטריפה אינו חייב מ"מ
איסור בידים עושה להרוג הטריפה, ואפילו שבת החמורה מחללינן על חיי שעה ולהציל את
השלם. ולענין עוברים אף שאין מחללין שבת בשביל העובר אם אין סכנה לאמו, מכל מקום כיון
שעכ"פ אסור להורגו. אי לאו דמיחשב קצת רודף יותר עדיף להיות בשב ואל תעשה, לכן
הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף.
ב"נ בהריגת עובר
והנה דעת הפרשת דרכים ומובא ג"כ במשנה למלך (ה' מלכים) דאף לפסק הר"מ
דב"נ אינו מחויב למסור נפשו על ז' מצות משום שלא נצטוה על קידוש ה', מ"מ
בש"ד מחויב למסור נפשו, משום דהוי סברא ושייך גם בב"נ, ולדבריו יש להסתפק
אם ב"נ מחויב למ"נ על העוברים וטרפה כיון דנהרג עליהם, או דילמא אפילו
לב"נ לא איקרי נפש.
ויש לפשוט ספיקו מדברי תוספות הרא"ש (סנהדרין נט, א) שכתב וז"ל
דאיפשר דאפילו בגוי שרי להציל, כיון דלא מיקרי נפש ואף על גב דגזירת הכתוב הוא שמתחייב
עליו. הרי לן להדיא שאפילו לגבי בן נח עובר לא מקרי נפש.
האם הריגת עובר נחשב לרציחה
במה שדן המנ"ח דלא שייך יהרג ואל יעבור בהריגת עובר, אין כן דעת
הגרמ"פ זצ"ל (שו"ת אג"מ חו"מ חלק ב סימן סט) וז"ל ואם
היה שייך שיזדמן שהריגת עובר של איזו אשה יציל נפש אחר שאינו רודפו היה אסור להורגו,
דמה שפטור על הריגתו ממיתה אינו כלום להרגו בשביל הצלת נפש, וגם פשוט שהוא בדין
יהרג ואל יעבור כשאונסין לשלם להרוג את הטרפה. ועי"ש שהגרא"י אונטערמן
הסתפק בזה מצד אבזרייהו דשפיכות דמים, ומסיק דאבזרייהו הוא דוקא על לאו מפורש, וכן
דייק מלשון הרמ"א (יו"ד סימן קנז, א), אבל כתב הגרמ"פ זצ"ל שאין
זה ענין אבזרייהו אלא רציחה, אך שלא חייבה עליו מיתה, שא"כ יש לו להיות בדין יהרג
ואל יעבור.
הגרמ"פ הולך שם לשיטתו שיש בהריגת עובר משום לא תרצח, ומוכיח כדבריו
מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח ה"ט) שכתב טעם על מה שבמקשה לילד מותר
לחתוך העובר שבמעיה כדי להציל את האם, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, שגם רודף שהוא
קטן מקרי רודף, הרי דסובר דאף שפטור הוא על הריגת עובר, עכ"פ לענין האיסור כרציחה
ממש, שלכן היה אסור להורגו, וההיתר להרגו אינו אלא משום הצלת הנרדף בנפש הרודף.
כוונת הגרמ"פ בראייתו הוא, שאם אין
כאן רציחה אלא איסור בעלמא, היה מותר להרוג העובר גם בלי הדין של רודף משום
פיקו"נ דעלמא, אבל אם יש כאן משום רציחה, אין פיקו"נ דוחה רציחה אם לאו
באופן של רודף.
אבל יש להעיר על דבריו מדברי רש"י (סנהדרין עב, ב), דאמרינן התם אמר
רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא
קטן, ומק' רב חסדא מהא דיצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי
רודף הוא, ומשני שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, ופרש"י (ד"ה יצא ראשו) דמיירי
באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל
זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו
אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש. מבואר ברש"י
שעובר לא מקרי "נפש", וא"כ לכאורה מבואר שליכא איסור רציחה
בהריגתו.
וכן מבואר ברמב"ן (נדה מד, ב),
דתנן התם תינוק בין יום אחד כחי לכל דבר, וההורגו חייב, ומדייק הרמב"ן דדוקא בן
יום אחד אבל עובר לא, דלא קרינא ביה נפש אדם. עוד הביא ראיה מסוגיא דסנהדרין
(הנ"ל) דקודם שנולד ליכא משום הצלת נפש. עוד הביא ראיה מהא דמשלם דמי ולדות
להבעל. אלא שהק' מהא דגרסינן (ערכין ז, ב) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין
סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה, ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש, ותי'
דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה. וכן מבואר בתוס' (נדה מד, ב הנ"ל)
שמותר להרוג עובר, אבל בשו"ת אגרות (הנ"ל) כתב דפשוט וברור שהוא טעות סופר,
וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן, שהוא דלא כדכתבו דחייב על הריגת עובר כשכבר
מתה אמו, ואח"כ בתירוצם צריך לגרוס אף על גב דפטור ההורגו, והוא טעות סופר הניכר
דהא מסקי להביא ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת, ואיך שייך
להביא ראיה מגוסס שהוא אסור באיסור רציחה לעובר, אם נימא שהוא מותר, שג"כ יהיו
מחללין עליו את השבת. וגם בלא זה אם היה מותר להורגו איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו
שבת, וכי חלול שבת תלוי ברצונו של האדם דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה
לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל, דכל חלול שבת המותר להצלת נפש הוא
חיוב ולא רשות, וא"כ הוא כמפורש גם בתוס' נדה שאסור להרוג עובר דלכן מחללין עליו
את השבת. ומביא שבהגהות הריעב"ץ כתוב שאינו מדויק לשון דמותר להרגו, דמאן הוא
דשרי להרוג את העובר בלי טעם אף על גב דאין נהרג עליו, וכוונתו דאף התוס' סברי דאסור
ובלא דיוק נכתב תיבת מותר, אבל טען הגרמ"פ דלא שייך שלא ידייקו לכתוב בלא כוונה
דין שקר ולקולא, אלא הוא טעות סופר מאיזה מעתיק וכדמוכרח זה מראיית התוס' מגוסס, לבד
שא"א להיות מותר שכתב הריעב"ץ.
העושה חבירו לטרפה
כתב המנ"ח (מצוה לד) שאם עשה חבירו טרפה כגון שנקבו קרום של מוח וכדומה,
ודאי ממתינין וחובשין אותו אולי יעלה תרופה למכתו, אך אם מת בנתיים להסוברים דטרפה
רובם אינם חים ומיעוטן חיים, א"כ אין הורגין אותו כמו בעשאו גוסס, דאין הולכים
בזה אחר הרוב, אך להסוברים טרפה אינו חי בשום ענין אפשר דהורגין אותו. מה שנוקט המנ"ח
שיתכן שחייב בעשיית הטרפה יש לו בית אב בדברי היד רמ"ה (סנהדרין עח, א)
וז"ל אבל האיך קמא דשוייה טרפה מסתברא דחיובי חייב. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק
י סימן כה פרק כה) הביא דברי הריב"ש ז"ל (סי' רנ"א) שכתב וז"ל
אבל מה שפוטר אלו הרוצחים ממיתה מן הדין הוא מפני שהיו שנים וקיי"ל כרבנן (בסנהדרין
עח, א) דאמרי הכוהו עשרה בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן פטורין, אא"כ
נעשה טריפה במכה הראשונה שאז השני פטור והראשון חייב. הרי שגם להריב"ש היה
פשוט בעיניו דמתוך שההורג את הטריפה פטור ידעינן דהעושה את חבירו טריפה נהרג עליו.
השתלת הלב
על פי זה דן בשו"ת ציץ אליעזר (הנ"ל) לענין השתלת לבבות, ובבעייה
החמורה שישנה גם בנוגע לשתול - הלב. שהיות כפי שהתברר עד כה יותר משני שלישים שבוצעו
בהם השתלה כזו מתו תוך זמן קצר, ולכן הוצאת לב טבעי מחולה כזה נחשב עפ"י רוב כממיתו
עי"כ בידים ואסור לעשות זאת, ומה גם שיתכן שבלי הניתוח היה חי עוד כמה שנים. ולפי
האמור דהעושה את חבירו טריפה דחייב בדיני אדם, ישאר בחומרתו אפילו אם יתברר במשך הזמן
שאחוז הנשארים בחיים מזה גדלו יותר, כי מכלל טריפה לא יצא כבר שתול - הלב מהרגע שכרתו
ממנו את לבו הטבעי. עי"ש שמאריך להוכיח שהוצאת הלב עושהו טרפה, ומביא דברי הטור
ושו"ע (יו"ד סי' מ, ה) דניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה.
ועי"ש שצווח ככרוכיא על הרופאים יהודים שהתחילו לבצע השתלות לבבות מגוף
יהודי לגוף משנהו מבלי לשאול דעת תורה, ולא חלים ולא מרגישים כי מבצעים עי"כ רצח
כפול, (כפי שנפשם יודעת, וכפי שהרבה מהם פרסמו כבר בגלוי, שהכרחי הדבר לכרות הלב להשתלה
כל עוד הגוף עדנה חי), וגוזלים לבבות. ולמען השקטת הרוחות ומצפונם קוראים לזה בשם תורם
במקום נגזל, ובשם שתול לב במקום עקור לב. אוי לנו שכך עלתה בימינו לרצוח נפשות בקיפוח
וקיצור חיים תחת מסוה של רפואה. ומה מחריד הוא פסקו של הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח
ה"ד), שאין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים שנאמר ולא תחניפו את הארץ וגו'
כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'.
לגבי עיקר הנידון האם מותר לבצע השתלת הלב, עי' מש"כ בשו"ת אגרות
משה (יורה דעה חלק ב סימן קעד) שאינו רוצה להאריך בראיות ובסברות ובפלפולא, כי כל המוסיף
לפלפל ולהביא ראיות הוא כגורע, שמשמע שצריך ע"ז ראיות משום שלא פשוט כל כך ויבואו
להקל לומר שאיכא למיפרך, ואף שיהיו בדברי הבל, ויאמרו כי הרבנים חלוקים בזה שלכן שייך
להקל ח"ו. ולכן כותב להלכה ולמעשה דבר ברור ומוחלט ולא שייך כלל לדון ולפלפל בזה.
כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש, שהורגין
בידים את מי שלקחו ממנו הלב כי עדיין הוא חי לא רק ע"פ דיני התורה שנמסר לנו חשיבות
מיתה, אלא אף לדברי הרופאים שיש מהם שמגידים האמת אומרים שעדיין הוא חי, אבל מצד רשעותם
אין חוששים לחיות זה שלו שהוא רק חיי שעה ואף חיי ימים. וגם הורגים בידים מחיים ממש
של הרבה שנים ולפעמים אף עשרות בשנים את החולה במחלת הלב, כי ידוע שהרבה חולי הלב מאריכין
הרבה ימים ושנים, ובזה שנוטלין ממנו לבו ומשתילים בו לב של איש אחר הא כולם מתו בזמן
קצר רובן בזמן של שעות, וקצתם מתו בימים מועטים, ואף האחד שבאפריקא שעדיין אף שעברו
ערך ששה חדשים הוא חי, כבר הסכימו לפ"מ ששמעתי שא"א לו לחיות. ופלא אף על
המלכויות שבכל המדינות שמניחין לרופאים הרשעים לרצוח שתי נפשות בכל פעם מאחר שרואין
כבר שאף אחד אינו חי מזה, היה להם לענוש אותם כרוצחים גמורים כי אף שהסכימו החולים
הרי הוא בטעות מצד הסתת הרופאים הרשעים, וגם בלא זה אין הסכמתם כלום שאין אדם רשאי
להרוג אף את עצמו.
השתלת הלב מטרפה
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן יז פרק ו) דן האם מותר להשתיל לב מאדם
טריפה כדי להכניסו לאדם שיבריא, ודן באריכות בדברי המנ"ח ושאר האחרונים האם
מותר להרוג טריפה להצלת הבריא. אבל אח"כ כתב שבאמת אין דמיון בין זה לזה כלל,
שהנידון של המנ"ח הוא היכא שישנם דורשים או דמו של זה או דמו של זה, והתורה הרשתה
לאדם שיכול להציל את נפשו על ידי שיעבור אחת מן העבירות שבתורה חוץ מג' עבירות, ועל
כן סובר המנ"ח דמכיון שבהריגת טריפה אין עבירה של ש"ד ונחשב זה רק כעובר
אחת משאר העבירות שבתורה, לכן מותר לו להציל נפשו בדמו של זה שמוכנים לקבל תמורתו,
משא"כ בנידוננו הרי איכא בזה תרתי לגריעותא, ראשית שלא דורשים כרגע דמו של הטריפה,
ורק החולה השני דורש דמו כדי להציל א"ע מרדת שחת, ושנית לא הנפגע והחולה בעצמו
הוא שמוסר את דמו של זה עבורו אלא אדם שלישי דהיינו הרופא הוא שדורש דמו של הטריפה
בכדי להציל את האחר, וא"כ בכל כגון דא יש לומר שפיר שגם המנ"ח יודה שאסור
להציל את החולה הנפגע ע"י קפידת חיי שעה של הטריפה. עוד דן שם שאפילו אם
הטרפה מסכים לא ברור שיש לו רשות, שידועים הם דברי הרדב"ז (סנהדרין סוף פרק
יח) שאין האדם בעלים על גופו.
ומסיק הציץ אליעזר וז"ל, על כן נראה ברור דאסור בהחלט להוציא אבר אפילו
מטריפה או מגוסס בידי אדם בכדי להציל את השלם, ולשותלו מאת החסר לו, ואפילו כשמבלעדי
זה יש פקוח נפש על השלם. וכן ראיתי בספר נשמת אברהם (ח"ב עמ' קנח) בשם
הגרשז"א זצ"ל שאין דוחין נפש מפני נפש, ואפילו נפש של טרפה. (ועי' בסוף
המאמר מה שהבאנו מהגר"מ שטרנבך שליט"א.)
שיטת תורי"ד טרפה חי לכל דבר
אבל נראה שאין זה דעת כל הראשונים, דיעויין בתוס' רי"ד (שבת קלו, א)
שכתב לענין טרפה, שאע"פ שאינה יכולה לחיות הרי הוא כחי לכל דבר וגיטו גט,
כדאמרינן בו שחט בו שנים או רוב שנים ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין, וכי היכי
דגיטו גט ה"נ דקידושיו קדושין, וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום. ובפ' הקומץ בתרא
אמרינן דטרפה חייב ליתן חמש סלעין, וחייב הוא בכל המצות שבתורה, ואם נולד טרפה בר מילה
לשמונה הוא ודחי שבת. כללו של דבר הרי הוא כחי לכל דבריו לבד בזה שההורגו אינו נהרג.
ומביא שיטת הריב"ם שכתב שהחובל בטרפה אינו חייב דכמתים דמי דהוצאת נשמה היא, ונטילת
נשמה לא שייך בהו דמתים הן. התוס' רי"ד חולק עליו כנ"ל דטרפה כחי הוא לכל
דבריו, ומביא ראיה שהרי שחיטתו מטהרתו, וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו
חבורה. והא דאמרינן שההורגו פטור, משום דבעינן כל נפש, והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא
קטילא הוי, ודוקא לענין זה אבל לכל דבר כחי הוא לכל דבריו שהרי גיטו גט.
לפי התורי"ד יש לדון בכל החידושים של המנ"ח הנזכרים לעיל,
דלענין רודף אולי עדיין יש לקבל דבריו, שאפילו לפי הרי"ד אין כאן רציחה. אבל
מש"כ לענין שאסור לחלל עליו את השבת, נראה פשוט שלפי התוס' רי"ד מותר
לחלל עליו את השבת, משום דהוי כחי לכל דבר, וגם בלי סברת הרמב"ן שמותר לחלל
עליו שבת משום כדי שישמור שבתות הרבה, כאן מותר מטעם "וחי בהם" ולא
שימות בהם. וגם מש"כ לענין יהרג ואל יעבור, דבטרפה אמרינן דדמא דידך
"סומק טפי", נראה שלפי התוס' רי"ד שטרפה כ"חי לכל דבר"
פשוט דשייך גם אצלו הסברא של "מאי חזית".
בן טרפה לענין לפטור מיבום
בספר ברכי יוסף (אבה"ע סי' א ס"ק
יב) מה שנסתפק הרב גנת ורדים (א"ה כלל ב סי' ד), במי שמת והניח בן קטן טרפה מחיים,
ולא עברו ימים מועטים עד שמת, אי חשיב זרע לפטור אשת המת מן החליצה ומן היבום.
ורצה הברכ"י להוכיח מדברי ספר חסידים (סימן תק) שכתב שהמוליד ממזר לא קיים מצות
פריה ורביה, דקאמרי ממזר לא חי, ואותו ממזר שמוליד לא יוליד בנים, דלא חיי כטריפה דלא
חיי. וכתב החיד"א שמזה שמשוה סה"ח ממזר לטריפה, יש ללמוד דזרע כי האי הגם
אשר טרו'ף טור'ף, פוטר מן החליצה ומן היבום, דהא תנן (יבמות כב, א) מי שיש לו בן מכל
מקום פוטר, וכי היכי דממזר אף דלא חיי, דמהאי טעמא המולידו לא קיים פריה ורביה, אפילו
הכי פוטר מן החליצה, ה"ה הבן שהוא טריפה פוטר מן החליצה. אבל עי"ש שדוחה
הראיה, דמי שיש לו בן ממזר דפוטר מחליצה מסתמא הוא ממזר דידיע דחיי.
מכונת החייאה לטרפה או למי שיבריא
הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך א
סימן תתנח) נשאל מרופא מנהל מחלקה בבית חולים, וברשות
בית החולים קיימת מכונת החייאה חדישה מאד,
ואין להם אלא מכונה אחת, ובאמצעות המכונה הזאת אפשר להציל לחיי שעה חולים שאבריהם הפנימיים
נקרעו והם טרפה. ומאידך מידי יום ביום מגיעים חולים שאפשר להצילם לחיי עולם, ואם ישתמשו
במכונה להציל טרפה לחיי שעה שוב לא יוכלו לנתק המכונה ממנו ולחברה לחולה שחייו חיי
עולם, מפני שממיתו בידים, ואפילו אם נחליט שמן הדין מותר לנתק המכונה מטריפה ולחברה
לאדם שלם להצילו שחיי עולם קודמין להצלה, הלוא קרובי המשפחה של הראשון ירימו קול צעקה
ולא ירשו ליטול ולנתק את המכונה מהטרפה, לכן החליט בית החולים בתקנותיו, שלא להשתמש
במכונת החייאה זו כי אם לחולים שניתן לרפאותם ולהצילם לחיי עולם, שלא כדאי לבזבז את
המכונה להאריך חיי שעה של טרפה, בו בזמן שאין יום שאין חולה יהודי שניתן להצילו לחיי
עולם, והרופא הנ"ל מתפאר שע"פ הנחיות אלו הציל הרבה יהודים לחיי עולם, אבל
לבו נוקפו שמא מדין תורה אסור לנהוג כך, אלא עליו להציל גם את החולים שחייהם חיי שעה.
עוד שואל שאם באמת ע"פ דין חייב להציל במכונה גם אלו שהם לחיי שעה, אם הוא חייב
לגזול את מכונת ההחייאה ולעבור על תקנות ביה"ח כדי להציל יהודי טרפה חיי שעה.
ועי"ש שדן על פי הרמב"ם (פ"ה
מהל' יסוה"ת ה"ז) שכתב שאין הורגין נפש מישראל לרפאות נפש אחרת משום שאין
מאבדין נפש מפני נפש, ולפי"ז טרפה שאינו אפילו מקצת נפש כמבואר בסנהדרין (עח,
א), לכאורה היה מותר להרגו כדי להציל נפש, דבטרפה דחייו חיי שעה אין שייך מש"כ
הרמב"ם שאין דוחין נפש מפני נפש שהרי טריפה נחשב כמת. ולמש"כ המנ"ח
(הנ"ל) דהריגת טרפה קיל מהריגת עובר, ולכן בסיעה של בני אדם שאמרו תנו לנו אחד
ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם, דאם יש טריפה ביניהם מותר למוסרו דלא חשיב נפש ונדחה
מפני כולם, ואין דין יהרג ואל יעבור על טריפה, א"כ מפורש דאף למוסרו להם בידים
מותר, ולפ"ז לכאורה יש להתיר איסור הריגת טרפה כדי להציל נפש, וק"ו מעובר.
אבל כתב שהנוב"י (הנ"ל) חולק על המנ"ח שלא שמענו מעולם שמותר להרוג
את הטריפה להציל את השלם, וכתב שהראו לו שבשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' קס"ב)
הביא את דברי הנוב"י וחולק עליו וכתב שמותר להרוג טרפה כדי להציל אדם שלם. ועי'
לעיל שהבאנו דברי הצי"א והגרשז"א שאין דוחין נפש של טרפה מפני נפש מי
שיבריא.
ועי"ש שכשמגיע לפני הרופא שני חולים האחד
חיי עולם והשני חיי שעה, מדינא חייב הוא להציל את החיי עולם בראשונה, וכשמגיע לפניו
חולה טרפה שיכול להצילו חיי שעה ג"כ חייב להחיותו, אבל כאן בנדוננו השאלה היא
שע"פ עדות הרופאים יום יום מזדמנים להציל חולים לחיי עולם במכונה זו, אף שלענין
איסורים נראה דלא דחינן אלא כשהסיבה דפקו"נ כבר לפנינו ולא נדחה איסור מפני פיקו"נ
שיתחדש למחר, מ"מ הכא שע"פ תקנות ביה"ח אינו אלא מונע עצמו מלהציל טרפה
לחיי שעה כדי שיוכל אח"כ להשתמש במכונת החייאה זו כדי להציל יהודי לחיי עולם ויהיה
בידו לקיים מצוה גדולה זו דהצלת נפשות לחיי עולם, לכאורה הוי כמו ששני חולים בפנינו
חיי עולם וחיי שעה דודאי חיי עולם עדיף.
שנים שהלכו בדרך
אבל עי"ש שהק' מהא (ב"מ סב, א) דשנים
שהיו מהלכין בדרך וקיתון של מים לאחד קיי"ל כר"ע דחייך קודמין, ולפי"ז
כשחלוקת קיתון המים אינה בנוגע אליו אלא לחלק לשני בנ"א אחרים, הנה במקרה שאם
יתן לאחד מהם יגיע לישוב, ואם יתן לשניהם יחיו חיי שעה, בכה"ג דאין שייך חייך
קודמין, לכו"ע יחלקו המים לשניהם שיחיו שניהם חיי שעה אפילו שעי"ז אף אחד
מהם לא יגיע לחיי עולם, ולפ"ז הכא במכונת החייאה השייכת לבית חולים לכאורה היה
צ"ל הדין ג"כ שאינו יכול להעדיף חיי עולם ולבטל חיי שעה מהטרפה. אבל כתב
דלא דמי, דהתם אפשר לקיים שניהם ולתת את הקיתון מים לשניהם ולקיים עכ"פ שיחיו
שניהם חיי שעה, לכן חייבין לעשות כן, אבל בנדוננו שלפניו חיי שעה עכשיו וחיי עולם לאחר
זמן, ואם יתן לחיי שעה כבר לא יוכל להציל לחיי עולם, זה לא חשיב חלוקה לשניהם אלא עושה
מעשה בידים הגורם למנוע הצלת חיי עולם.
וכתב שלמעשה דעתו נוטה להתיר לרופא לקיים תקנת
בית החולים, שזהו גם דין תורה להציל לחיי עולם כשמצוי, ומיהו כיון שאין הדבר ברור,
ונפשות תלויים בהלכה זאת אף לחיי שעה, אצפה לשמוע דעת גדולי הוראה. וקבל תשובות מכמה
גדולים בארץ ישראל, והסכימו לדבריו להתיר לרופא לקיים תקנת הבית חולים.
ומביא עצה מהגר"י זילברשטיין שליט"א
מחוכמת להתקין שעון חשמלי למכונת ההחייאה אשר יגרום לכיבויה כל זמן מסויים, ולאחר שיכבה
מותר יהא להעתיק המכונה לחיי עולם, כיון שעכשיו איננו פועל, אבל כשהצעתי זאת לרופא
השואל, טען שאינו מסוגל לעשות כן, כיון שכאשר הקרובים רואים שמעתיקים המכונה לאחר הם
פותחים בצעקות, ובינתיים הבעל חיי שעה מת, ומפחד שיאשימו אותו ברצח החולה.
אך עדיין יש לברר מה הדין במקרה וחיברו חולה
למכונת החייאה ואח"כ נמצא שהוא טריפה ושוב בא לפניו חולה שניתן להצילו לחיי עולם,
אם מותר להעביר את המכונה ולחברה לחיי עולם, שבניתוקו מהמכונה הוא כרציחה ובאי הצלת
השני הוא רק העדר הצלה, ובזה השאלה חמורה מאוד, דהרי לפי תקנותיהם הטריפה כגוזל המכונה,
אי נימא שנדחה מפני שלם, וד"ז תלוי לכאורה בפלוגתת מהנוב"י עם הבי"צ
ומנ"ח הנ"ל, ובזה יש לעשות העצה הנ"ל שתהא המכונה מחוברת לשעון חשמלי
וכשיבוא חיי עולם יוציאו הקרובים מהחדר וכשתכבה המכונה יעבירו המכונה להצלת חיי עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה