סוגיית מיטב שדהו

 

לזכות הגה"צ כ"ק אדמו"ר מטאלנא שליט"א

הצעת הסוגיא

"תנו רבנן "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק [שאם יש לניזק ערוגה משובחת וערוגה פחות משובחת, על המזיק לשלם עבור ערוגה משובחת, גם אם בהמתו אכלה מערוגה פחות משובחת – עפ"י רש"י] - דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר - לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וקל וחומר להקדש.

מקשה הגמרא: ור' ישמעאל, אכל שמינה [מובן ש]משלם שמינה, אכל כחושה [איזה היגיון יש ש]משלם שמינה? אמר רב אידי בר אבין, הכא במאי עסקינן, כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה. אמר רבא, ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל, אי שמינה אכל, משלם שמינה? המוציא מחבירו עליו הראיה!? [וא"כ לא יתכן שישלם שמינה במקרה של ספק].

אלא אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן. ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מאי טעמא דרבי ישמעאל? נאמר שדה למטה ("מיטב שדהו") ונאמר שדה למעלה ("ובער בשדה אחר") מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא? מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם. (רש"י: דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזירה שוה ועקר ליה לקרא ). ורבי ישמעאל? אהני גזרה שוה ואהני קרא [שניהם נצרכים]. אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב". [ב"ק ו:]

ויש הרבה נקודות לעמוד עליהן בסוגיא דנן – נתייחס בקצרה לכמה מהן ונלקט אמרים ונבאר עפ"י דברי הראשונים ורבותינו האחרונים.

 

מה ביאור ההו"א שלדעת ר"י במקום שאכל ערוגה כחושה חייב לשלם שמינה

א] גזירת הכתוב שחייב לשלם לפי מדה שהיא עידית

בתוס' פירשו בפירוש אחד שקושיית הגמ' היא, שמכיון שבשמינה אין משלם אלא שמינה כמו שהזיק, ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק, א"כ כשאכל כחושה נמי לא ליקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק לשלם שמינה ע"כ. ומשמע עכ"פ שמסברא היה מובן מה שאכל כחושה משלם שמינה, ורק היה קשה, במה שונה שמינה שלא קנסינן לי' טפי, ותמוה מאד לכל מתבונן, דמהכ"ת דישלם יותר ע"מ שהזיק וצ"ע, וכבר עמדו רבים על כך.

וביאר הגב"ד פוברסקי שליט"א [בס' אהל חייא עמ' תתז] שיש להוכיח דביסוד דין תשלומי נזיקין אין החיוב לשלם את הפסד וחסרון שוויות הממון שחיסר להניזק, אלא יסוד חיובו הוא להשלים ולהעמיד לו את החפץ הניזוק וכמ"ש מכה בהמה ישלמנה – ישלימנה, ובאופן שמשלם לו כסף הריהו ג"כ משלים לו את החפץ ע"י הכסף שמעמיד לו [עיי"ש ראייתו].

 ומעתה לפ"ז יש להבין יותר הס"ד בגמ' שסברה הגמ' עכשיו שחיוב מזיק אינו כלל לפי דמים אלא חיובו הוא שאם אכל ערוגה צריך לשלם ערוגה כמו שאכל וישנה גזה"כ שישלם את חיובו ממיטב ושוב לא איכפ"ל מה ששוה יותר ממה שהזיק כיון שאין חיובו כלל חיוב דמים אלא מתחייב להעמיד לו את החפץ שהזיק. ודוגמא לזה מצינו בפסחים לענין תשלומי תרומה, שהגמרא חוקרת אם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם דהיינו שצריך להשלים את הפרי של התרומה שאכל וכך גם גבי מזיק צריך לשלם חפץ כמו שאכל וגזה"כ דהתשלומין האלו יהיו ממיטב ודו"ק עכ"ד. וע"ע בחי' רבי נחום, בביכורי ראובן, בית יצחק [סי' י"ד], אסיפת שיערים [לגר"מ לוריא זצ"ל סי' י'] על דרך זו. ובקונטרסי שיעורים של הרב גוסטמן זצ"ל [ב"ק שיעור ז'] כתב יסוד זה ג"כ ועל פיו יישב לא פחות משש קושיות עיי"ש וינעם לך.

 

ב] גזירת הכתוב שישלם כשאר הערוגות

ותבט עיני בדברי הגרמ"ש דיסקין זצ"ל [במשאת המלך על בב"ק] שכתב ביאור מחודש, שאף שבודאי לס"ד ישנה גזה"כ שמשלם יותר ממה שהזיק בפועל .... אלא נראה דגזה"כ הוא דרואים כאילו שהנזק היה בשמינה שבערוגותיו וממילא משלם שמינה. ומוצאת מנוחה ומתיישבת על נכון גם הקושיא שהקשינו מה פשר הדבר שמחמירים וקונסים לאוכל כחושה יותר מהאוכל שמינה, שלאור דברינו אין כאן אלא הלכה אחת, שרואים כאילו הנזק היא כשאר ערוגות ומעכשיו משלם רק השווי שהוזק, ולכן לא משנה אם באמת אכל שמינה או שאכל כחושה, שדין אחר לתרוייהו כפי שווי הנזק שלעולם הוא כשאר הערוגות.

ולפי"ז יתכן לבאר את קושיית הגמ', שהקשתה, שלפי"ז היה בדין שכמו"כ להיפך, שבאם אכל ערוגה שמינה ושאר הערוגות כחושות, שישלם כחושות, שהרי אמרנו שרואים להיזק כפי שאר השדה, וזה ביאור קושיית הגמרא, "אכל שמינה [משלם שמינה]", היינו באותה דרך שאכל כחושה שצריך לשלם כפי שאר הערוגות, כמו"כ באכל שמינה כששאר הערוגות כחושות שישלם כחושות, והרי משלם שמינה ["משלם שמינה"] א"כ כמו"כ כשאכל כחושה ["אכל כחושה"] ושאר הערוגות שמנות ישלם כחושה ["ישלם שמינה" בתמיה – לא נכון, ישלם כחושה, ולא מתחשבים בשאר הערוגות], אולם לא נמצא כראשונים חבר לביאור זה ע"כ.

 

ג] מדין עונש

רש"י כתב וז"ל אכל ערוגה שמינה ודאי דין הוא דלשלם שמינה, אכל כחושה משלם שמינה בתמיה עכ"ל. וכבר למדנו את התוס' [ד"ה ורבי ישמעאל] שפירשו באופן אחר וז"ל כיון דבשמינה אינו משלם אלא שמינה כמו שהזיק ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק א"כ כשאוכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק לשלם שמינה עכ"ל. ובס' חיי אליהו [לג"ר אליהו קרופניק] כתב, דשראה שרש"י לשיטתו שיסוד חיוב תשלומי נזיקין הוא להחזיר לניזק מה שהחסירו, ולכן אין שום הוה אמינא שישלם יותר ממה שהזיק, וממילא קושיית הגמרא אינה אלא בשלמא אכל שמינה משלם שמינה אבל אכל כחושה  למה ישלם שמינה. אבל התוס' לשיטתם שסוברים שגדר תשלומי נזיקין הוא עונש על מה שפשע בחיוב שמירתו ולאו דוקא השבת החוסר לניזק ולכן היה עולה על הדעת שהתורה תקנוס אותו על פשיעתו אפילו יותר ממה שהזיק, שהרי מרשלנותו היה יכול לצאת שתאכל ערוגה שמינה ולכן לא יכלו להקשות על דברי רבי ישמעאל מצד עצמם אלא מקשים מכח ממה נפשך, דהיינו שאם רצון התורה לקנסו ביותר ממה שהזיק אף באכל שמינה, היה ראוי לקנסו, ומכיון דחזינן שאכל שמינה אינו משלם אלא השמינה שהזיק ולא יותר, ע"כ לעולם אין מענישים אותו ביותר מהנזק בפועל וא"כ אף באכל כחושה לא יתכן שישלם שמינה.

 

ולפי התוס' מובן מה שהקשו בגמ' על לשון המשנה "כשהזיק חב המזיק" -  חב המזיק, חייב המזיק, מיבעי ליה? ועונה הגמרא, האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא [לשון מקוצרת]. וביארו התוס' [ד"ה חב חייב מיבעי ליה] שחב היא לשון חובה כמו אין חבין לאדם וכד' ולא לשון חיוב. ולכאורה אם כן מתבקשת השאלה קשה איך הוציא התנא הלשון ממשמעותה רק משום לישנא קלילא. אך לפי התוס' י"ל שרמז התנא שאכן תשלומי נזיקין אינם חוב ממוני גרידא על החוסר של הניזק אלא חובה ועונש על עבירת הפשיעה בשמירה. וכיו"ב פירש הנמוק"י על המשנה [לקמן ט ע"ב] כל שחבתי בשמירתו וכו' דהיינו כל שפשעתי בשמירתו כדמתרגמינן על כל דבר פשע, פתגם דחוב, ונקט התנא הך לישנא משום המשך דבריו "לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ"' שדין מיטב אינו כשאר החובות אלא רק בנזיקין משום שהם בגדר חובה ועונש.

 

הסבר ההו"א של רב אידי בר אבין שאם לא יודעים מה אכל ישלם שמינה – מטעם עונש

ואולי בזה יובן גם ההוה אמינא התמוהה של רב אידי בר אבין דאכל ערוגה בין הערוגות וכו' ולא חשש לכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה אע"פ שכל עצמו לא בא אלא לתרץ הקושיא איך ישלם יותר ממה שהזיק, די"ל שאמנם מזה שאכל שמינה משלם שמינה ולא יותר, מוכח שלא קנסתו תורה יותר ממה שהזיק אע"פ שפשע, מ"מ יתכן שעדיין סיבת החיוב היא עונש על עבירת הפשיעה, ולכן היה מקום לומר, שמכיון שהוא פשע, ויש סיבת חיוב, אלא שלא הענישה התורה יותר ממה שהזיק, על המזיק להביא ראיה שלא הזיק יותר מכחושה, שהרי יש סיבת חיוב ודאית וספק פטור ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועי' ביאור כעי"ז לגמ' באור שמח [נזק"מ פ"ט ה"ב]. ומ"מ דחה רבא שהתורה לא חייבתו על רשלנותו אלא כשיעור הנזק, ולכן כל שיש ספק בגודל הנזק אינו אלא בגדר איני יודע אם נתחייבתי והוא ספק חיוב ולא ספק פטור.

 

ההו"א היתה שמשלם שמינה מחמת גזירת הכתוב

 ולפי הראשונים הסוברים שגדר חיוב תשלומי נזיקין אינו עונש צ"ל שהס"ד שישלם שמינה או שישלם מספק הוא מחמת גזירת הכתוב של "מיטב", שסברה הגמ' שכוונת הכתוב שכל זמן שלא ברור ששילם את כל הנזק חייב אלא שדחתה הגמ' שלא מסתבר לדרוש "מיטב"' באופן שיסתור את הכלל הגדול בדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה אלא ע"כ יש לדרשו באופן אחר. ועי' בס' אהלי משה [לגר"א בן רמ"ש שפירא שליט"א עמ' ר"כ] מה שכתב שמשלמים במקרה של ספק מדין ודאי עיי"ש בביאור הדברים. ועי' באריכות בס' משנת יצחק [להרב הגאון ר' יצחק בלעדי שליט"א על ב"ק].

 

מלוא הרועים – הו"א שמשלם שמינה מטעם רוב

בספר מלוא רועים [הביאו רבים כולל הגר"ש אלטר שליט"א בס' ילקוט שיעורים על ב"ק סי' א' - ולהלן על פיו וקיצרתי מאד עיי"ש באורך] כתב שמדובר כאן שרוב ערוגות שבאותו שדה היו ערוגות שמינות וס"ל לרב אידי בר אבין שהולכים אחר הרוב, ששמינות הן, ומשלם כערוגה שמינה, ואף למ"ד שאין הולכין בממון אחר הרוב, מ"מ ברובא דאיתא קמן, מודה דאזלי' בתר רובא [באמת א"צ לזה דבלא"ה י"ל דרב אידי בר אבין ס"ל כרב שהולכין בממון אחר הרוב שהרי אינו משועבד לדעת שמואל]. ולפ"ד המלוא הרועים, צ"ל שמה שכתבה התורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, אינו תלוי בתשלומי שמינה דווקא, רק כיון דאזלינן בתר רובא יש מקרים שצריך לשלם שמינה ודוחק.

ויש לעיין אם בנידון דידן שייך ללכת אחר הרוב, שיש להסתפק ספק מחודש בנידון דידן, דהיינו ספק ממונות בנזקי בהמתו, דיש מקום לומר בבהמה שהזיקה, כיון שאין החיוב מוטל על הבהמה אלא על הבעלים, א"כ לא נחשב אכילת הבהמה כשעת לידת הספק שנאמר שכאשר אכל ערוגה בין הערוגות הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, משום דשעת לידת הספק היא בעת שמתחיל מו"מ בין המזיק והניזק כמה הזיקה הבהמה ואז מתעורר ספק לפנינו כמה צריך לשלם, דכ"ז שאין מו"מ בין המזיק והניזק לא תעורר הספק לפנינו דשמא ימחול הניזק להמזיק או לא יתבענו וכיו"ב [דבבהמת הפקר שהזיקה מעולם לא יתעורר ספק לפנינו כמה הזיקה דמה איכפ"ל כמה הזיקה], וא"כ אין אכילת הבהמה שעת לידת הספק וא"כ שעת לידת הספק לא הוי במקום הקביעות [שנאמר כמחצה על מחצה] אלא אח"כ, ובזה הגיוני לומר שהולכים אחר הרוב.

 

שעת לידת הספק בנזיקין היא בשעת הנזק ונחשב קבוע

אבל באמת קרוב לודאי לומר שנחשב שעת לידת הספק, בשעת אכילת הבהמה, לפי שענין הספק באיסורים חלוק מענין הספק בממון, דבאיסורים לא נקבע מציאות הדבר בשעת לידת הספק דכבר קודם לכן היה הבשר או בשר שחוטה או בשר נבילה ובשעת לידת הספק נולד הספק בידיעת הדבר, וע"כ כל זמן שאין נפק"מ בידיעת הדבר לא חשיב שעת לידת הספק, דכשהנכרי לוקח הבשר לא איכפ"ל בידיעת הדבר עד שעה שלוקחה הישראל מידו. משא"כ בספק ממונות בנזיקין, נידון הספק הוא מה היתה המציאות בשעת אכילת בהמה וא"כ הוי כקבוע וכמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא וע"כ צ"ע דברי המלוא הרועים.

 

קושיית התוספות – מדוע הגמרא חשבה שדוקא לר"י אכל כחושה משלם שמינה ולא לר' עקיבא  

והנה בתוס' [ד"ה ורבי ישמעאל] הקשו, אמאי טעי טפי בדברי רבי ישמעאל לומר שאם אכל כחושה משלם שמינה וכו' דלמא רבי עקיבא קאמר נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם ערוגה שמינה שבשדותיו, ותירצו בתוס' דלפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, משמע ששמע מרבי ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהיזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה.

ר"י ור"ע נחלקו בשתי נקודות

והנה רבים ממפרשי הגמרא, דנו בשאלה כמה מחלוקות ישנן בסוגיא זו, עיקריות או משניות, בין ר"ע ור"י. ובספר אהלי משה [בסוגיא דמיטב סי' א' – ולהלן אנחנו כותבים על פיו, והדברים נפלאים ביותר] כתב, שמבואר בתוס' שלפי ההו"א של גמ' שלדעת ר"י אכל כחושה משלם שמינה, אין זה עיקר המחלוקת אלא מחלוקת משנית, וע"כ שגם להו"א עיקר המחלוקת הוא בדרב אחא בר יעקב, אי בדניזק שיימינן או בדמזיק שיימינן. האמנם מזה דאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא משמע לרבי עקיבא שמע מרבי ישמעאל דמשלם יותר ממה שהזיק ואין זה כתוב בעיקר דבריו, והיא מחלוקת נוספת, מלבד עיקר המחלוקת, אם שמין בדניזק או בדמזיק.

ויותר מזה, דתוס' הקשו, דילמא רבי עקיבא קאמר נמי שאם אכל כחושה משלם שמינה שבשדותיו, הרי דסברו דאפשר דרבי עקיבא נמי אע"פ שאמר מפורש לא בא הכתוב אלא לגבות ואיירי במקום הגבייה, אפ"ה סבר נמי [גם במקרה שאכל כחושה] דמשלם ערוגה שמינה שבשדותיו, [היינו שדות המזיק], וע"כ דהויא דין נוסף מלבד דין גבייה מעידית למזיק. עוד יש לדייק בדבריהם, דהקשו דלמא רבי עקיבא קאמר נמי דמשלם ערוגה שמינה שבשדות המזיק, הרי דגם בקושייתם, אין הכוונה דבזה פליגי, דהמחלוקת ודאי בדרב אחא בר"י, אי מדמזיק או מדניזק, ואין הקושיא אלא דבין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא סברי דאכל כחושה משלם שמינה וגירסת הגמ' אלא אמר ראב"י דמשמע דבהו"א לא ידעינן לה להא דראב"י כתוב בדקדוקי סופרים, שיש דלא גרסינן לה.

 

מהיכי תיתי שנחלקו בתרתי?

וע"כ דסברי התוס' דעיקר המחלוקת גם בהו"א היא בדרב אחא בר"י, האמנם הו"א דין נוסף בדעת רבי ישמעאל, דאכל כחושה משלם שמינה, ואדרבה היה מקום לומר דרבי עקיבא נמי סבר כן, וצ"ב מהי"ת לומר דמלבד עיקר מחלוקתם ישנו דין נוסף דאכל כחושה משלם שמינה לכו"ע.

והנה בתוס' מבואר דההו"א דאכל כחושה משלם שמינה לא הוי מעיקר דברי רבי ישמעאל אלא דין נוסף מדיוק לשון דברי רבי עקיבא שאמר לא בא הכתוב אלא לגבות.

 

ר"ח – לפי ר"י שמינה היא מיטב

האמנם יעוין בפי' רבינו חננאל שכתב ת"ר מיטב שדהו של ניזק דברי רבי ישמעאל, ואקשו עליה, אכל ערוגה שמינה משלם שמינה אבל אם אכל ערוגה רזה ישלם שמינה, דקאמרת ממיטב של ניזק, כלומר רואין ערוגה שהיא מיטב של ניזק ומשלם לו המזיק כמותה.

ומבואר בדבריו באר היטב דהו"א דגמ' דאכל כחושה משלם שמינה הויא בפירוש דברי רבי ישמעאל שאמר מיטב של ניזק וכמוש"כ דקאמרת מיטב של ניזק, כלומר רואין ערוגה שהיא מיטב של ניזק, ומבואר להדיא פירושו דמיטב של ניזק. [וכן מבואר מריש דבריו דהד"ה הוא הא דאמר רבי ישמעאל ומיד הביא הא דהקשו עליו הרי דבדברי רבי ישמעאל גופא כבר מבואר דמשלם שמינה].

ויש לבאר לשי' הר"ח, היכן מבואר בדברי רבי ישמעאל דאכל כחושה משלם שמינה.

 

ההו"א היא שתמיד משלם שמינה בלי להתחשב במציאות אם אכלה כחושה או שמינה

והנה בקושית הגמ' ורבי ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה, אכל כחושה ישלם שמינה, צ"ב אמאי הקדימו להא דאכל שמינה משלם שמינה ולא הקשו מיד, ורבי ישמעאל אכל כחושה משלם שמינה. ובאמת קושיא זו נתקשו בה הראשונים, ופירש עלה רש"י 'וקפריך ורבי ישמעאל אכל ערוגה שמינה ודאי דין הוא דלשלם שמינה', ובא לפרש הקדמת הגמ' דאכל שמינה ישלם שמינה. ומשמע מלשון רש"י דקושית הגמ' דבאכל שמינה ודאי דין הוא לשלם שמינה [כמו דהו"א גבי אכל כחושה דמשלם שמינה] דיש דין לשלם שמינה אלא דבאכל כחושה לא מסתבר שישלם שמינה. וצ"ב דבאכל שמינה אינו דין שמשלם שמינה אלא דין דמשלם מה שהיזק, ולכאורה הוא גם כוונת תוס' בתירוצם הראשון וז"ל ד"ה ורבי ישמעאל אכל שמינה פירוש בשלמא אכל שמינה משלם שמינה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמינה. ומה שכתבו 'בשלמא' משמע גם ששם באכל שמינה א"ש הדין דמשלם שמינה אלא אכל כחושה אמאי ישלם שמינה. וצ"ב דבאכל שמינה מה דמשלם שמינה לכאורה אינו דין דמשלם שמינה אלא דמשלם כמו שהזיק.

וברש"י [גיטין מ"ח ד"ה מיטב שדהו של ניזק] כתב וז"ל השתא משמע שאם שילח בעירו ואכלה ערוגה של בית סאה בשדה חבירו, שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק ונותן לו דמיה, אפילו היתה זו כחושה ולקמן פריך אכל כחושה משלם שמינה עכ"ל. ומבואר ברש"י, שאין ההו"א שמשלם שמינה דין דוקא שאכל כחושה ומשום דין שצריך לשלם יותר ממה שהזיק, שהרי אין מביא את האוכל כחושה אלא בלשון "ואפילו" והיינו שההו"א שישנו דין שמשלם שמינה הוא דין בכל נזקין, גם באכל שמינה. האמנם יוצא מזה חידוש, שאפילו באכל כחושה, ע"ז הקשו גמ' אכל כחושה משלם שמינה.

וברבינו חננאל נמי כתוב ואקשי עליה 'כל ערוגה שמינה משלם שמינה אבל אם אכל ערוגה רזה ישלם שמינה'. לשון 'אבל' משמע דאותו דין ישלם שמינה דהו"א בכחושה הוא אותו דין ישלם שמינה דכתב באכל שמינה, וצ"ב.

והנה תוס' בתירוצם השני כתבו דהוי דין קנס דמשלם יותר ממה שהיזיק אך בתירוצם הראשון מבואר [וכ"ה רש"י ובר"ח] שאינו דין לשלם יותר ממה שהיזיק אלא דין דמשלם שמינה, גם באכל שמינה מתקיים הדין דמשלם שמינה וצ"ב.

 

עיקר דין עידית לכו"ע הוא בעידית דמזיק

ובביאור הדברים נראה בס"ד ובהקדם בהא דרב אחא בר יעקב דהב"ע בשהייתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק דלרבי ישמעאל בדניזק שיימינן ונותן לו מזיבורית דידיה השווה לעידית דניזק, ולרבי עקיבא נותן לו מעידית דמזיק.

וברא"ש כאן כתב דלעולם בעינן מיטב או למזיק או לניזק, וכן כתב דאהני קרא אהני גז"ש תרוייהו לשלם ממיטב, ומלשונו משמע דגם לרבי ישמעאל דנותן זיבורית נחשב שנותן מיטב ע"י דהויא כמיטב דניזק. האמנם בדעת רש"י בזה יש לעיין, דהנה אי' ברש"י [גיטין מ"ט ד"ה הכא במאי עסקינן] וז"ל ולרבי ישמעאל נמי אין שמין אכילת ערוגה אלא לפי מה שהייתה, כו', ולאחר שנישומה בב"ד ואמר אין לי מעות לפורעו יטול קרקע בדמי מעות נזקו, ובא להגבותו מזיבורית שלו והיא טובה כעידית של ניזק, והלה אומר מעידית שלך הגביני לפי דמי נזקי, שכן אמרה תורה מיטב שדהו וגו'.

וצ"ב, וכי מתנהל וויכוח כאן בין המזיק והניזק בפירוש הפסוק, והויכוח ביניהם סובב סביב המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהרי כתב רש"י והלה אומר מעידית שלך הגביני שכן אמרה תורה מיטב שדהו והיא שי' רבי עקיבא והמזיק רוצה להגבותו לשיטת רבי ישמעאל, אתמהה. ושם בד"ה רבי ישמעאל כתב רש"י בסוה"ד "אבל [קרקע שהיא] טובה מעידיתו של ניזק, אין לנו לכוף את המזיק לפרוע ואפי' יש לו" ע"כ. ג"ז צ"ב, שאם לומדים לפי רבי ישמעאל ש"מיטב" שבפסוק היינו עידית דניזק, א"כ מהי"ת לן לכופו לעידית דמזיק, ומלשון רש"י מבואר שהיה מקום לומר שצריך לכופו לפרוע מעידית דמזיק. וגם לשון רש"י משמע שהוא רק דין שאין לכוף אבל מעיקר הדין אפשר שבאמת היה צריך ליתן מעידית דמזיק. ושם בד"ה רבי עקיבא כתב רש"י - והכי קאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב להקל על מזיק להפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק אלא להגבות ניזקין מן העידית של מזיק. ולכאורה לרבי ישמעאל דילפינן מגז"ש דקרא איירי בעידית דניזק, א"ה אינו דין להקל ולהפטר דזהו כל דינו כעידית דניזק.

ואשר מבואר מדברי רש"י דסבר בדעת רבי ישמעאל דבודאי עיקר שם מיטב היינו בדמזיק. אמנם ילפינן מגז"ש שהתורה הקלה על המזיק שיכול להפטר בזיבורית דידיה, אם שווה לעידית דניזק אבל לא מקרי שנותן מיטב דהא נותן זיבורית אלא נפטר בזיבורית דידיה כיון דשויא כעידית דניזק והויא דין להפטר, וכיון שכן, גם לרבי ישמעאל, עיקר שם מיטב הוא מיטב דמזיק, א"ש לשון רש"י המזיק בא להגבותו מזיבורית כיון דהויא עידית דניזק ורוצה להפטר בה והניזק טוען מעידית שלך הגביני שכן אמרה תורה מיטב שדהו ולכו"ע שם מיטב אינו אלא בעידית דמזיק. וזהו שכתב שם רש"י בד"ה ורבי ישמעאל דאין לנו לכוף את המזיק ליתן טובה מעידיתו של ניזק, והקשינו דאם זהו דינו בעידית דניזק, מהי"ת לנו לכופו, וברש"י משמע דכל דינו הוא שאין לכופו אבל מעיקר הדין היה צריך ליתן עידית דמזיק. ולפימש"נ א"ש היטב דבאמת שם מיטב דקרא לכו"ע הוא במיטב דמזיק וכל הגז"ש הוא שאין לנו לכופו ויכול להפטר בעידית דניזק.

וזהו נמי מש"כ רש"י שם ד"ה ורבי עקיבא, לא בא הכתוב להקל על המזיק להפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק כמוש"נ, דלרבי ישמעאל הוי דין להקל ולהפטר. ויעוין שם ברש"י ד"ה רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ומיטב שאמרה תורה שאם בא להגבות קרקע גרוע מעידיתו של ניזק ויש לו להגבותו ערוגה במיטב של ניזק, על כרחו יגבהו ממיטב.

ומלשון רש"י מבואר להדיא שקשה לו, אי בדניזק שיימינן, א"כ מהו מיטב שאמרה תורה, וע"כ כמוש"נ דאי בדניזק שיימינן א"ה אין נותן לו עידית אלא זיבורית ומיטב שאמרה תורה היינו דנותן מיטב ולא רק נפטר בקרקע השוה למיטב דידיה.

וע"ז ביאר רש"י דמיטב שאמרה תורה היינו באופן שיש לו קרקע גרוע מעידיתו של ניזק ויש לו ערוגה שוה לעידית דניזק, על כרחו יגבהו ממיטב דהיינו השוה לעידית דניזק דהוי מיטב כלפי קרקע הגרוע מעידית דניזק.

וגם כאן משמע מרש"י שהוא דין דעל כרחו יגבהו ולא דעיקר דינו הוא בשוה לעידיתו וכל דינו הוא אם אפשר לכופו או א"א לכופו, ואשר מבואר מזה דלרב אחא בר יעקב בדעת רבי ישמעאל אינו נותן מיטב דנתינת מיטב הויא דוקא בנותן מיטב דידיה דאז שפיר הויא נתינת מיטב אבל בנותן מזיבורית השוה למיטב, א"א לומר דהויא נתינת מיטב, דהא נותן זיבורית, וכל דינו להיפטר מדין מיטב במאי דנותן מקרקע השוה למיטב דניזק.

ומדויק בזה לרש"י כאן שכתב בד"ה ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן דמיטב דקרא, דיהיב ליה מעידית דידיה. ובד"ה ה"ג אלא אמר ראב"י כתב רבי ישמעאל סבר כו' ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק.

הנה בדרבי עקיבא כתב דיהיב ליה מעידית דידיה דהוא נתינת מיטב ומשא"כ בדרבי ישמעאל כתב דמשלם לו מקרקע זיבורית בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב.

ואשר לפי"ז מתבאר דאי בדניזק שיימינן, אין כאן נתינת מיטב, אשר על כן, כשרבי ישמעאל אומר מיטב שדהו של ניזק, המושכל ראשון אינו הא דרב אחא בר יעקב, דבדינו דרב אחא בר יעקב אין כאן נתינת מיטב אלא להפטר בשוה דמיטב ומשו"ה המושכל ראשון לגמ' היה דמשלם שמינה שבזה שנותן ערוגה משובחת, נחשב לו לנתינת מיטב שנותן משובחת. וע"ז הקשו בגמ' דבאכל שמינה ומשלם שמינה א"ש, דיש כאן נתינה משובחת ואע"ג דבלא"ה היה משלם כן דהויא כמו שהיזיק אבל סוף סוף יש כאן נתינה משובחת, וזהו שכתב רש"י ודאי דין הוא דלישלם שמינה, והוא נמי שכתבו התוס' בשלמא אכל שמינה משלם שמינה, ולשונם משמע דהתם אפשר לקבל הדין למשלם שמינה וע"כ כמוש"נ, דאע"ג דבלא"ה היה משלם הכי משום דהוי כמו שהיזיק אבל סו"ס יש כאן נתינה משובחת ושפיר הויא נתינת מיטב, אבל באכל כחושה לא מסתבר לה לגמ' דמשום דין מיטב ישלם שמינה. וע"ז העמידה רב אידי בר אבין, כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, דכיון דהויא ספק, כבר אין את ה"לא מסתבר" שישלם שמינה.

וזהו שכתב רבינו חננאל דאם אכל רזה ישלם שמינה דקאמרת ממיטב של ניזק, כלומר רואין ערוגה שהיא מיטב של ניזק ומשלם לו המזיק כמותה וזהו פירושו של מיטב דניזק, דבזה דמשלם ערוגה משובחת שפיר הויא לנותן מיטב.

תוספות רבינו פרץ- לר"ע מיטב היינו מקום גביה מעידית דמזיק ולר"י מיטב היינו שמשלם שמינה אף מזיברורית

ובתוס' רבינו פרץ כתב [בד"ה מיטב שדהו של ניזק], פירש הקונטרס דקס"ד השתא דבעי למימר דאפי' אכל כחושה של ניזק משלם לו דמי שמינה כו' ובתרתי פליגי כו', ר"י ור"ע, ומורי פירש דהיינו תרתי חדא דלרבי עקיבא לא משלם אלא כחושה שאכל ולרבי ישמעאל משלם לו דמי שמינה ועוד דלרבי עקיבא גבי מעידית למזיק ולרבי ישמעאל מגבי הוא מאיזה שירצה אף מזיבורית דהא מוקי לה לקמן דמיטב לענין דמשלם שמינה ולא למקום גביה.

ומבואר בדבריו שישנם ב' אופנים לפרש מיטב, אם מה שמשלם שמינה היינו נתינת מיטב או למקום גביה דאינו נתינת מיטב אלא מקום גביה ממיטב בלבד. ולרבי ישמעאל שהפירוש של מיטב היינו נתינת מיטב, יכול להגבותו גם מזיבורית, האמנם שווי הנזק הוא בדמי שמינה דזהו נתינת מיטב. ולרבי עקיבא אין כאן נתינת מיטב אלא מקום גביה בלבד וזהו "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית".

ובס' אמרות טהורות [שיעורי ב"ק סי' י' לגר"ד וולפסון שליט"א] העיר שמשמעות דבריו דלא כמו שנקט רע"א הפנ"י [בגיטין] והנצי"ב [בספרו מרומי שדה] שגם ר"י מודה שבפשוטו של מקרא צריך לשלם מיטב כמו ר"ע. וכך נראה בפירוש הרשב"ם על התורה [שמות כ"ד ב בפרשת משפטים] כתב וז"ל מיטב שדהו וגו' מעידית שבנכסיו ישלם לו קרקע או שוה כסף כך פירשו רבותינו ולפי פשוטו משמע לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם כי שמא מן המיטב אכלו בהמותיו של מזיק ע"כ. הנה גם אחר שהביא דינא דרבי עקיבא דמעידית שבנכסיו ישלם לו קרקע, דכך פירשו רבותינו. הוסיף ע"ז דלפי פשוטו משמע שישלם לפי מיטב שדה של זה הניזק היינו דמשלם ערוגה משובחת וכאוקימתא דרב אידי בר אבין דאיירי בספק.

הרי דגם למסקנא דפירשו רבותינו במקום גביה מן העידית פי' הרשב"ם דאין זה פשוטו, דפשוטו היינו דמשלם שמינה ערוגה משובחת, רק בזה הויא נתינת מיטב. אלא שמוכח משאר הראשונים שאינם סוברים כמו הרשב"ם וגם עצם דבריו קשים שהעמיד פשוטו של מקרא במקרה של ספק מה אכל [עי' באמרות טהורות]. וע"ע בס' נר דוד [ח"ב לגר"י סולומון פ' משפטים] מה שהאריך לבאר דברי רשב"ם אלו, ובס' עליות משה [ח"ב], ובאהלי משה [עמ' קכ"א, מבאר דברי רש"י "שמין את הנזק" שבא לאפוקי מדברי הרשב"ם עיי"ש],  

פסק הרא"ש וקושיית המהרש"ל

 

הרא"ש (סעיף ב) פוסק הלכה כרבי עקיבא, וכותב: "וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו" והוא ממשיך ואומר:"אהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית וזיבורית וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק משלם ליה ממיטב. ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית, ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק ובינונית שויא טפי מעידית דניזק - אית דאמרי דיהיב ליה בינונית, ומדקדק מדשבק גמרא בינונית, אלמא אי הויא ליה בינונית דשויא טפי מעידית דניזק יהיב ליה בינונית, ואית דאמרי אפילו הכי יהיב ליה עידית, ודבריהם נראה לי, דאהני גזירה שוה ואהני קרא תרוייהו לשלם ממיטב, אהני גזירה שוה לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק. והאי דנקט עידית וזיבורית ושבק בינונית, משום דלא הזכיר אלא הנך דמשתלמין מהם מעיקרא מזיבורית דמזיק והשתא מעידית, ולעולם אפילו אי אית ליה גם בינונית ישלם ממיטב שלו".

 

המהרש"ל (בים של שלמה סימן ט) מקשה על הרא"ש, מדוע כל אריכות הדברים הזאת שהיא לא אליבא דהילכתא? שהרי כל הדיון של הרא"ש הוא דוקא אליבא דרבי ישמעאל שלומד מגזירה שוה שהמזיק משלם במיטב דניזק, ומפשט הפסוק שאומר מיטב דמזיק הוא לומד למקרה שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית דידיה שויא יותר מעידית דניזק, שישלם עידית דידיה, ומתוך כך מסתפק הרא"ש במקרה שיש לו גם בינונית ששוה יותר מעידית דניזק האם יוכל לתת אותה, או דוקא עידית דידיה, ומכריע הרא"ש כצד השני. אבל הרי הרא"ש פוסק כרבי עקיבא שמשלם עידית דמזיק תמיד ואם כן כל השאלה לא קיימת כלל. ומוסיף הים של שלמה שהרא"ש עצמו מקשה על הרי"ף כאשר הוא מביא דברים שלא אליבא דהלכתא.

 

ביאור מחלוקת הרא"ש והריטב"א

נתבונן בדברי הרא"ש, ובמסתעף מדבריו, ויתכן שנוכל לומר שיש נפקא מינא להלכה גם בדבריו אלה של הרא"ש [והדברים נכתבים עפ"י הספר 'מעמק אברהם' לגר"א שפירא].

 
הרא"ש מכריע שמשלם מעידית. לעומתו אומר הריטב"א (הישן) בגיטין ראש פרק הניזקין:"ואהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית, וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק - משלם ליה ממיטב. פירוש מאחר דאי אפשר לקיים עידית דניזק, משלם עידית דמזיק. ומיהו אי אית ליה למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, ודאי בכי הא, ודאי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק כיון דשויא טפי, ושלא כמקצת רבוותא דסברי דדוקא היכא דשויא כעידית דניזק אבל היכא דשויא טפי לא, אלא עידית דמזיק משלם, דמיטב דניזק או מיטב דמזיק אית ליה לשלומי. ולא נהירא, דאי שויא טפי משלם עידית דניזק" , עד כאן דבריו.

הריטב"א דוחה את דברי הרא"ש וטוען כלפיו: דינו של מזיק לשלם - לדעת רבי ישמעאל - עידית דניזק, ומדוע לא יוכל לשלם בינונית ששוה יותר מעידית דניזק, שהיא כוללת בתוכה עידית דניזק מבחינת ערכה? נראה לומר שסברת הרא"ש היא, שבעינן שיהיה ניכר, שמזיק משלם עידית, וכשמשלם בינונית, אף שהיא טובה יותר מעידית דניזק, לא ניכר שמשלם עידית, ולכן ישלם בעידית דידיה או בקרקע ששוה לעידית דניזק. כלשונו:"דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק" . או בהגדרה חדה יותר: צריך ש"שם עידית" יחול על הקרקע [עי' בס' אמרי דוד ובס' קונטרסי שיעורים]. אם כן, לדעת הרא"ש, אהני קרא "מיטב שדהו", לרבי ישמעאל, דמשלם מיטב דמזיק, לא באופן מקרי, אלא זהו דין עצמי של עידית דמזיק. לעומת זאת לדעת הריטב"א זהו לא דין עצמי של עידית דמזיק, אלא הפסוק מחדש, שלא ישלם מהקרקע הטובה פחות אלא מהטובה יותר.

לכאורה, יתכן לומר, שנקודה זו עצמה, היא שהכריחה את הרא"ש לחדש את חידושו הגדול. דהיינו, קשה לו לרא"ש, שאם כדברי הריטב"א, שהפסוק בא לומר שיתן מהקרקע היותר טובה ולא מהפחותה, אם כן מאי אהני קרא? מה החידוש בזה? פשיטא. מהיכא תיסק אדעתין, שאם חייבה התורה מזיק לשלם מעידית דניזק, ואין לו קרקע השוה לעידית דניזק, שישלם בקרקע פחות טובה? פשיטא שישלם מהיותר טובה. אלא על כרחך "אהני קרא" שחייב במקרה כזה לשלם דוקא עידית דמזיק, ולא יוכל לתת בינונית אף שהיא יותר טובה, וההסבר כדלעיל, שהתורה קנסה את המזיק, שיהיה ניכר שמשלם ממיטב, או של הניזק או של המזיק, ושצריך "שם עידית".

אף על פי כן, לדעת הריטב"א, אילמלא הפסוק, הייתי אומר שיתן קרקע השוה לעידית דניזק כשיש לו, ואם אין לו אינו חייב לתת קרקע טובה יותר אלא הייתי אומר, שזוהי גזירת הכתוב שישלם בקרקע שהיא כעידית דניזק, כשיש לו, אבל כשאין לו, אז אין לו עידית ולכן יתן כרצונו, קא משמע לן שחייב לתת מהטובה יותר. על כל פנים שורש המחלוקת הוא בנקודה זו של הלימוד מהגזירה שוה: לרא"ש כשאין לו לשלם כדינו הגזירה שוה מחייבת שיתן מהיותר. לריטב"א כשאין לו כדינו, הרי שמצד הגזירה שוה יתן גם מהפחות, ורק משום שאהני קרא "מיטב שדהו", יתן יותר.

קושיית רבי עקיבא איגר וישובה

רע"א מקשה (דרוש וחידוש גיטין מ"ט)- מדוע הגמרא אומרת אהני קרא לרבי ישמעאל כגון שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית שויא טפי שמשלם מעידית, ולא אמרה אוקימתא פשוטה יותר: כגון דלית ליה לניזק קרקע כלל, ואהני קרא "מיטב שדהו - דמזיק", שמכל מקום צריך המזיק לשלם מעידית דידיה. ואילמלא הפסוק היינו אומרים שיתן זיבורית שלו. [ובגידולי שמואל ביאר קושיתו כגון שהשדה שנאכלה היתה קנויה לניזק רק שדה לפירותיה ומיד כשנאכלו הפירות אין לו לניזק קרקע ע"ש]. רע"א נשאר בצריך עיון גדול. אמנם נחזי אנן לפי האמור לעיל.

הרי ראינו שלדעת הריטב"א, גם לאחר הלימוד מהפסוק, אין דין עצמי של עידית דמזיק, אלא רק דין יחסי, כלומר, המזיק צריך לשלם כעידית דניזק או יותר ממנה. אם כן כאשר אין לניזק שום קרקע, נראה לומר, שלדעת הריטב"א ישלם המזיק זיבורית ולא עידית, שהרי גם זיבורית דידיה, שוה יותר מעידית דניזק, שהרי אין לניזק קרקע כלל. כלומר, לפי הריטב"א שאלת רבי עקיבא איגר לא קיימת.

ולשיטת הרא"ש צריך לומר שהגמרא אמרה חידוש גדול יותר ממה שאומר רע"א. כלומר, אם הגמרא היתה נוקטת אוקימתא כפי שהציע רע"א, הייתי אומר, שאמנם אהני קרא שצריך לשלם מיטב דמזיק, אבל דוקא בכהאי גוונא שלניזק אין כלל קרקע, אבל אם לניזק יש עידית, וזיבורית דמזיק לא שויא כמותה, ובינונית שויא יותר, בכהאי גוונא הייתי אומר שישלם בינונית, כי היא כוללת בתוכה עידית דניזק וכדברי הריטב"א, אבל לדעת הרא"ש הגמרא הבינה, שהפסוק מחדש דין עצמי של מיטב דמזיק בכל מקרה שלא ניתן לשלם כעידית דניזק, ולא רק כשאין לניזק עידית, וכפי הסברא דלעיל בדברי הרא"ש, ולכן העמידה באוקימתא שיש לניזק עידית, וזיבורית לא שויא כעידית דניזק דמשלם מעידית דידיה, ואפילו אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק. מה שאין כן באוקימתא דרע"א לא הייתי יודע חידוש זה.

אמנם, על ידי קושיית רע"א, יורד ההכרח שאמרנו בדברי הרא"ש, שאם לא כחידושו, אם כן מאי אהני קרא, הרי פשיטא שיתן בינונית ששוה יותר ולא זיבורית שפחותה מעידית דניזק. אבל לפום קושיית רע"א, הרי יכולתי לומר שחידוש הפסוק הוא בדלית לניזק קרקע כלל. אלא צריך לומר שמה שהכריח את הרא"ש לחדש דבעינן דוקא מיטב, היא הסברא דלעיל, שזה מה שרואים בפסוקים שהתורה חידשה שמזיק ישלם תמיד מיטב ושיהיה ניכר לכל שהוא משלם מיטב או דניזק או דמזיק ושיהיה "שם מיטב".

הסבר דברי המהרש"א כרא"ש

בדף ז: "בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין? אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא דאמר בדמזיק שיימינן, מאי, מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק או דלמא למעוטי דעלמא נמי?"

 
רב שמואל בר אבא מאקרוניא, מעלה אפשרות של מדד נוסף לעידית וזיבורית. לא כשדות המזיק ולא כשדות הניזק, אלא כשדות העולם. אולי 'מיטב' שאמרה תורה היינו עידית לפי מדד האנשים בכלל. על כך אמרה הגמרא, שלפי רבי ישמעאל אין שאלה. וביארו התוספות את הגמרא, שזה משום שלרבי ישמעאל יש גזירה שוה מ"שדה אחר", שמלמדת אותנו במפורש, ש'מיטב' היינו מיטב דניזק דוקא, אבל לפי רבי עקיבא שלא לומד גזירה שוה אלא פשט הפסוק, אולי הפסוק בא ללמדנו "מיטב שדהו" 'דהאיך דקא משלם', אבל אין הכוונה דוקא דמזיק אלא לאפוקי מיטב דניזק, אבל אולי המיטב נלמד לפי כלל העולם ובזה כלול האיך דקא משלם, לאפוקי מיטב דניזק.

שואל המהרש"א, הרי הגמרא אמרה שגם רבי ישמעאל מודה, שיש ללמוד גם מפשוטו של מקרא, ש"מיטב שדהו" היינו דהאיך דקא משלם, דהיינו מזיק, וכאמור לעיל, כגון דאית ליה זיבורית דלא שויא לעידית דניזק, ועידית דשויא טפי, דמשלם עידית דמזיק, אם כן, הרי גם לרבי ישמעאל יש להסתפק בכהאי גוונא, אם "מיטב שדהו" בא לאפוקי ממיטב דניזק אבל משלם מיטב דעלמא, או שמשלם ממיטב דמזיק.

עונה המהרש"א: "ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לרבי ישמעאל, דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא, כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק, דהא אי הוה ליה זיבורית כעידית דניזק הוה מצי יהיב ליה ודוחק קצת", עד כאן לשונו. כלומר, המהרש"א טוען, שלרבי ישמעאל אין להסתפק, כי ברור שאם זיבורית דמזיק לא שויא לעידית דניזק אבל בינונית דידיה שויא לעידית דעלמא, פשיטא שישלם בינונית שהיא עידית דעלמא, ולא עידית דידיה.

 
והקשה הקרני ראם במקום - דלפי הרא"ש דלעיל, שאפילו כשבינונית דידיה שוה טפי מעידית דניזק, חייב לתת עידית דידיה דוקא, וזהו "אהני קרא", אם כן אין תרוצו של המהרש"א - שאמר שבכהאי גוונא פשיטא שמשלם בינונית - עולה יפה, שהרי חייב תמיד לתת עידית דוקא.

וכן כתב רבי עקיבא איגר (בספר חדושי רע"א נזיקין א):"אולם דברי המהרש"א המה נגד דברי הרא"ש דכתב להדיא, דאם הזיבורית גרועה מדניזק והבינונית טובה, דצריך ליתן לו עידית, דכל שאינו נותן לו כדניזק ממש, אף שרוצה ליתן לו טובה ממנו, מכל מקום צריך ליתן לו כעידיות דידיה ממש, דהכלל: או בדניזק או בדמזיק, ואם כן ישאר קושיית המהרש"א שגם לרבי ישמעאל הוה בעי דדילמא אהני קרא היינו לעניין דבשל עולם וצריך עיון גדול". וכן כתב הרש"ש בדף ח. דיבור המתחיל שוב ראיתי להרא"ש, שנעלמו דברי הרא"ש מן המהרש"א.

ואפשר אולי להציע שני תירוצים לדברי המהרש"א:

א. לפי שיטת הריטב"א המבוארת לעיל, שאין דין עצמי של 'מיטב', זולת מיטב דניזק, אלא אהני קרא שישלם יותר ממיטב דניזק, אם כן ברור שאין לשאול, מיטב דמזיק או מיטב דעלמא, אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק ודאי שיתן אותה ולא בגלל שהיא מיטב דעלמא, אלא בגלל שהיא יותר מעידית דניזק. כלומר בעצם לרבי ישמעאל יש רק דין של מיטב דניזק, ואין מקום כלל לשאלה אם מיטב דמזיק או דעלמא, וכפי שמשמע פשט דברי התוספות שלרבי ישמעאל תמיד בדניזק שיימינן, ומשום דיליף בגזירה שוה ש"שדה" היינו שדה הניזק. אם כן, ודאי דברי המהרש"א נוחים לשיטה זו.

ב. אפילו לפי שיטת הרא"ש, דוקא לשיטת רבי עקיבא, שמיטב שדהו היינו מיטב דמזיק, נסתפקנו האם מיטב דמזיק ממש או מיטב דעלמא. כלומר, יש לנו ספק לרבי עקיבא בעצם איכות התשלום של המיטב. אבל לרבי ישמעאל אין לנו ספק, פשיטא לנו, שמיטב היינו מיטב דניזק, וכשאין לו מיטב דניזק, אהני קרא שלא מספיק שיתן קרקע שוה יותר, אלא צריך לתת דוקא מיטב, אבל כאן, פשיטא לנו שמספיק מיטב דעלמא, שהיא יותר ממיטב דניזק ויש לה גם שם מיטב ומדוע נחדש שצריך לתת דוקא מיטב דמזיק. אבל לרבי עקיבא אין לנו שום יסוד להכריע מהי איכות התשלום ולכן יש מקום להסתפק אם מיטב דידיה או מיטב דעלמא. כלומר, לרבי ישמעאל גם הרא"ש יודה שיוכל לתת בינונית אם היא מיטב דעלמא, ואם לא, אז יתן מיטב דמזיק. אמנם הרא"ש לא הדגיש זאת כי אין ענינו שם לבאר את שיטת רבי ישמעאל, שהרי אינה להלכתא, אלא ללמד את העקרון, שגם מבלי פסוק אני יודע שאם זיבורית לא שויא לעידית דניזק, ישלם מן הטובה יותר, והפסוק מחדש שישלם דוקא מיטב. איזה מיטב, דעלמא או דמזיק, לזה אין הוא נכנס כי בזה אין נפקא מינא להלכה, מה שאין כן בעצם העקרון שנלמד מרבי ישמעאל יש נפקא מינא להלכה וכפי שנראה בהמשך הדברים.

והג"ר גרשון אדלשטיין ביאר שצריך לפרש במהרש"א, שכיון דסגי בזיבורית דמזיק אם זה כעידית דניזק, א"כ מבואר דזכות הניזק היא לא כ"כ גדולה דסגי לו במיטב דניזק וא"כ כשיש ספק איך לפרש את הפסוק של אהני קרא אם ההכי טובה שהמזיק יכול לתת או דסגי בעידית דעלמא וא"כ לפי ר' ישמעאל דמבואר דהוא לא מחמיר בענין מיטב דסגי בזיבורית דמזיק אם זה כעידית דניזק א"כ ממילא מסתבר לדרוש את הפסוק לקולא וכ"כ ברשב"א על ענין אחר דלפי ר' ישמעאל מסתבר לדרוש להקל.

שיטת הרא"ש והריטב"א בבעל חוב

אמנם עסקנו עד כאן בסברות הרא"ש והריטב"א אליבא דרבי ישמעאל, ולהלכה הרי הרא"ש פוסק כרבי עקיבא, שגובין תמיד ממיטב דמזיק, ובשלו הן שמין ולא בשל עלמא. אבל בבאורנו את המחלוקת שבין הרא"ש והריטב"א נעצנו אותה בעצם בנקודה זו: כאשר אין לו עידית דניזק, וללא חידוש הפסוק, לרא"ש הייתי אומר, שישלם קרקע ששוה יותר. ואילו לריטב"א ללא חידוש הפסוק הייתי אומר שישלם באיכות פחותה ואינו חייב לתת יותר ממה שקבעה התורה.

 
הגמרא בדף ח. עוברת מן הדיון במזיק וניזק לדיון בתשלומי בעל חוב. ומביאה ברייתא שבה נאמר:"עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית". לכאורה מפורש כאן בברייתא כסברת הריטב"א: בעל חוב דינו בבינונית, וכשאין ללוה בינונית איננו אומרים שיגבה המלוה מן העידית אלא גובה מן הזיבורית. כלומר, משלם באיכות פחותה מדינו. אמנם רש"י פירש הלכה זו:"מדאורייתא בעל חוב בזיבורית כדלקמן, ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית, משום נעילת דלת ללוין, והיכא דלית ליה בינונית לית ליה תקנתא" , עד כאן לשונו. כלומר רש"י פירש שגובה מזיבורית משום שזה עיקר דינו מדאורייתא, משמע שאם מדאורייתא היה דינו בבינונית היה גובה מן העידית בדלית ללוה בינונית. כלומר, שיתן איכות יותר מדינו, והיינו כסברת הרא"ש שגם מבלי פסוק שיחדש זאת, ידעינן מסברא שאם אין לו לשלם כדינו ישלם באיכות גדולה יותר. (ועיין רש"ש).
על כל פנים כעת אין נפקא מינא בין הרא"ש והריטב"א שהרי לשניהם אומרת הברייתא עידית וזיבורית - בעל חוב בזיבורית, וכל אחד יסביר כדרכו.

נפקא מינא להלכה בסברת הרא"ש והריטב"א

בהמשך הברייתא:"בינונית וזיבורית, נזיקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית" . מאידך ברייתא שניה: "בינונית וזיבורית, ניזקין בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית" . הגמרא מבררת האם הברייתות אינן חולקות אלא מדברות באוקימתא שונה, או שהן חולקות אם בשלו הן שמין ולכן גובה בעל חוב מזיבורית, או בשל עולם הן שמין ולכן גובה מבינונית כי עידית דלוה היא בינונית דעלמא.

הסבר אחרון, של אחרון האמוראים, "רבינא אמר: בדעולא פליגי, דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית... ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא" .

נחלקו הראשונים בהסבר דבריו של רבינא - איזו ברייתא לית ליה תקנתא דעולא ומה המשמעות של לית ליה. עוד נחלקו האם עולא סובר בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין.

הרא"ש פוסק שבשלו הן שמין. אם כן, באית ליה בינונית וזיבורית - קשה הברייתא שגובה מבינונית שהרי היא עידית שלו?

יש מן האחרונים ('פני יהושע' למשל), שביארו שיטת תוספות בדברי רבינא, שסובר בשלו הן שמין, ומר לית ליה תקנתא דעולא, כי מכיון שהיא עידית דידיה, שייך בה חשש של "מפני מה אין בעל חוב בעידית כדי שלא יאמר אקפוץ ואלונו", ולכן גובה מזיבורית, ומאן דאית ליה תקנתא דעולא גם בכהאי גוונא גובה מן הבינונית. וקשה, שהרי היא עידית דידיה ומדוע יגבה בעל חוב מן העידית?

כך גם קשה בדברי הרמב"ם (פרק י"ט ממלוה ולוה הלכה ד'), שפסק שבזיבורית ובינונית בעל חוב גובה מבינונית, ופוסק שבשלו הן שמין. ואם כן כיצד גובה מבינונית והרי היא עידית שלו מה לו לבעל חוב בעידית?

על כרחנו נצטרך להסביר שיטות אלו על פי סברת הרא"ש, שכשאין לו לשלם כדינו משלם יותר מדינו, ואפילו כאשר דינו הוא תקנה דרבנן. ולכן יתן בינונית אף שהיא עידית דידיה ולא יתן זיבורית. אבל לפי סברת הריטב"א הרי הוא משלם מן הזיבורית.

 
נמצאנו אם כן למדים, שגם להלכה יש נפקא מינא במה שהביא הרא"ש מחלוקת בדברי רבי ישמעאל והכריע כצד אחד. המהרש"ל ב'ים של שלמה' שאל על הרא"ש, שרבי ישמעאל אינו להלכה, אם כן מה נפקא מינא בדברי הרא"ש.

הרא"ש כתב את דבריו ברבי ישמעאל, כדי שנלמד מהם עיקרון ובעיקרון הזה תהיה משמעות אליבא דהילכתא. הנה מתוך הסברה שבדברי הרא"ש, נראית נפקא מינא בדיני מלוה ולוה, כאשר יש ללוה בינונית וזיבורית. לפי סברת הרא"ש יתן מבינונית, שהיא עידית דידיה, שהרי אין לו לתת כדינו ולכן יתן יותר ולא פחות. אבל לפי סברת הריטב"א יפרע מן הזיבורית, שהרי רק בנזיקין, בגלל הפסוק, אמרינן שישלם מן הבינונית ששוה יותר מעידית דניזק, אבל בבעל חוב שאין לנו פסוק לחדש זאת, ישלם מן הזיבורית. כלומר באית ליה בינונית וזיבורית - למאן דאית ליה דעולא, ואית ליה שבשלו הן שמין - הרא"ש יפסוק שישלם מן הבינונית, ואילו לריטב"א בכהאי גוונא יתן זיבורית. (וכיצד יסביר הריטב"א את הברייתא שאומרת שגובה בכהאי גוונא מבינונית? או שיבאר למאן דאמר בשל עולם הן שמין, או כראב"ד שהיינו למאן דלית ליה דעולא וסובר שבעל חוב גובה מדאורייתא עידית).

 

תירוץ נוסף לקושיית הגרע"א – אי אפשר להעמיד במקרה שאין לניזק קרקע כי אז נצטרך לומר שיש חיוב עצמי מטעם מזיק וזה לא יתכן לדעת ר"י

יש דרכים נוספות לתרץ את קושיית רעק"א הנ"ל [מדוע הגמרא אומרת אהני קרא לרבי ישמעאל כגון שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית שויא טפי שמשלם מעידית, ולא אמרה אוקימתא פשוטה יותר: כגון דלית ליה לניזק קרקע כלל, ואהני קרא "מיטב שדהו - דמזיק", שמכל מקום צריך המזיק לשלם מעידית דידיה], ואנחנו מציגים מאמר שנכתב בקובץ "הערות" [ויחי תשס"ב מהגה"ח ר' יהודה ליב שפירא שליט"א] המתרץ קושיא זו, ובדרך הילוכו מסביר כמה עניינים יסודיים בסוגיא זו:

בב"ק (דף ו, ב,) אי': "ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית...". ומפרש בגמ' למסקנא "...הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ובהא פליגי, רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ["...ומשלם לי' מזיק . . קרקע מזיבורית שלו . . שה"ה כמיטב שדהו של ניזק" - פרש"י]. ור' עקיבא סבר בדמזיק שיימינן ["...דיהיב לי' מעידית דידי'" - פרש"י]".

וממשיך בגמ': "מ"ט דר"י, נאמר שדה למטה ("מיטב שדהו ישלם") ונאמר שדה למעלה ("ובער בשדה אחר"), מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק. ור"ע מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, דהאיך דקא משלם. ור"י אהני גז"ש ואהני קרא, אהני גז"ש כדקאמינא. אהני קרא, כגון דאית לי' למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם לי' ממיטב דידי', דלא מצי אמר לי' תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב".

ופרש"י סברת ר"ע למה לא ס"ל כר"י, וז"ל (בד"ה מיטב): "ולא אתי גז"ש ועקר לי' לקרא". עכ"ל. ולפי"ז, בפשטות סברת ר"י היא, דאי"ז נקרא שהגז"ש עוקר הקרא, כי מקיים הוא שניהם, וכלשונו "אהני גז"ש ואהני קרא", שהגז"ש איירי בנדון א', והקרא איירי בנדון אחר.

ולפי"ז מוכרח לומר, שר"ע ס"ל שאא"פ לקיים שניהם, לפי שאם מקבלים הגז"ש אא"פ לפרש הפסוק כפירושו של ר"י, ובמילא נשאר שיש סתירה בין הגז"ש והקרא, והיות ש"לא אתי גז"ש ועקר לי' לקרא", מוכרח לומר שבדמזיק שיימינן תמיד, כמשמעות הקרא. וצ"ע למה ס"ל כר"ע שאין לפרש הקרא כפי שפירש ר"י?

וי"ל בזה, בהקדים מ"ש הרא"ש בסוגייתנו, וז"ל: "ואי אית לי' למזיק עידית ובינונית וזיבורית, ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק, ובינונית שויא טפי מעידית דניזק - אית דאמרי דיהיב לי' בינונית וכו'. ואית דאמרי אפ"ה יהיב לי' עידית. ודבריהם נראה לי, דאהני גז"ש ואהני קרא, תרווייהו לשלם ממיטב. אהני גז"ש לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק, לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק". עכ"ל.

ובפשטות נקודת המחלוקת היא, דנחלקו בפירוש "אהני קרא". דלשיטה הב' הקרא אכן משמיענו שצ"ל עידית דמזיק, ומ"מ אינו סותר הג"ש שצ"ל עידית דניזק. כי שניהם אמת - לפעמים משלמים מיטב דניזק (כשיש להמזיק שדה בדומה לעידית דניזק, אפי' אם היא זיבורית שלו). ולפעמים, משלמים ממיטב דמזיק (כשאין להמזיק שדה בדומה לעידית דניזק).

אבל השיטה הא' ס"ל שלא בא הכתוב לומר שלפעמים צריך לשלם ממיטב דמזיק. כ"א תמיד הוא מיטב דניזק, אלא בא להשמיענו שבאם אין להמזיק שדה דומה לעידית דניזק, כ"א שדה פחותה ממנו ושדה מעולה ממנו, משמיענו הפסוק שלא נאמר שיכול ליתן הפחותה, כ"א שיתן המעולה. [ומדויק הוא בלשון הגמ' "דלא מצי א"ל תא את גבי מזיבורית"].

אמנם, לשיטה הב' צע"ק לשון הברייתא "מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר"י", דבשלמא לשיטה הא' שתמיד ה"ה מיטב דניזק, לכן קאמר ר"י שצ"ל "מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק". אבל לשיטה הב' אי"ז מוחלט, כ"א לפעמים הוא מיטב דניזק ולפעמים מיטב דמזיק, ולמה אמר ר"י באופן החלטי "מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק"?

וי"ל בזה, בהקדים לבאר נקודת סברת מחלוקת ר"י ור"ע האם בניזק שיימינן או בדמזיק שיימינן. שתלוי בהשאלה מטעם מי חייבה תורה לשלם מיטב, האם זהו כדי שהניזק יקבל שדה טובה יותר. או כדי שהמזיק יתן שדה טובה יותר. שי"ל שהיות והוזק הניזק, רצתה התורה שיושלם חסרונו באופן הכי טוב. או י"ל שזהו כעין קנס על המזיק, היות שנעשה על ידו דבר שלא כהוגן, רצתה התורה לא רק שישלים החסרון כ"א שיצטרך ליתן דבר טוב ביותר. בסגנון אחר: האם זהו רק זכות שיש להניזק לקבל מן המזיק תשלומין במיטב, או שזהו חיוב על המזיק, שחייב הוא לשלם ההיזק ע"י נתינת מיטב. ובזה נחלקו: ר"י ס"ל שטעם חיוב מיטב הוא מצד הניזק, ולכן בדניזק שיימינן. ור"ע ס"ל שהוא מצד המזיק, ולכן בדמזיק שיימינן.

והנה עפ"ז יש להסביר למה צריך קרא לומר שאם אין לו שדה שווה כעידית דניזק, שצריך ליתן מהטוב יותר ולא מהפחות יותר. דלכאו' אי"מ, למה צריך קרא לזה, הרי פשוט הוא, בלי קרא, כי מהיכי תיתי לומר שיתן לו ממה שפחות מעידית דניזק? אלא הביאור בזה: א' מהחילוקים שי"ל בין השיטות, אם דין מיטב הוא מצד חיוב המזיק, או זכות הניזק, הוא, נדון זה, באם אין לו שדה דומה ממש להעידית דניזק: אם זה רק זכות הניזק, אז י"ל, שכשיש להמזיק רק פחות מעידית דניזק וטוב מעידית דניזק, אין להניזק להכריח להמזיק ליתן לו יותר ממה שחייב לו, כי לזה אין לו זכות, וא"כ, בנדו"ד יתן לו פחות מעידית דניזק (וכמו שהוא בנדון שאין להמזיק רק קרקע פחותה מעידית דניזק). משא"כ אם זהו דין מצד חיוב המזיק, אז י"ל, שהיות ועליו מוטל ליתן עידית, מוכרח הוא לקיים חיובו, ולכן אפילו אם אופן קיום חיובו יהי' רק ע"י שיתן לו יותר ממה שחייב (כי אין לו מה שחייב), יצטרך ליתן לו זה, ולא יוכל ליתן לו פחות מעידית דניזק.

והיות ור"י ס"ל שבדניזק שיימינן, שכנ"ל הכוונה שחיוב מיטב הוא מצד זכות הניזק, לכן מסתבר, שכשיש לו רק טוב יותר מעידית דניזק ופחות יותר מעידית דניזק. אין להכריחו ליתן הטוב יותר, ויכול ליתן הפחות, וע"ז קמ"ל הקרא שצריך ליתן לו היותר טוב.

ובזה הוא שחולק ר"ע, וס"ל שבאם היינו לומדים הגז"ש שבדניזק שיימינן, שכנ"ל הרי זה מגלה שמיטב הוא רק דין מצד זכות הניזק, אז אא"פ ללמוד מהקרא שיתחייב ליתן לו היותר טוב, כי כנ"ל זה מתאים רק אם זהו חיוב מטעם המזיק, ואם הגז"ש משמיענו שזה רק זכות הניזק, למה באמת יצטרך ליתן לו הטוב יותר. ולכן מוכרח הוא ללמוד הקרא כפשוטו שלעולם בדמזיק שיימינן, ולא לקבל הגז"ש כלל.

משא"כ ר"י סובר שאי"ז סתירה, ואף שזה רק זכות הניזק, אעפ"כ יכול להיות חיוב על המזיק ליתן הטוב יותר. ובהקדים מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חי"ז (שיחה ד' לפ' קדושים), בנוגע לכו"כ ענינים שחיובם הוא על אחד לעשות לשני, שס"ל לכו"כ ראשונים, שעי"ז, כאילו נמשך החיוב גם על השני והוא נעשה מחויב בדבר.

ולדוגמא: כ' הרמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ג) "מי שלא לימדו אביו חייב ללמד א"ע כשיכיר כו'" וכ' ע"ז הצ"צ (בפס"ד - חידושים על הרמב"ם) "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא", ומסביר הרבי שהיות והאב מחויב מה"ת ללמוד עם הקטן, נעשה הקטן עצמו מחויב בדבר.

וגם: ידוע מחלוקת הראשונים בנוגע למצות שהקטן מקיים מצד חיוב חינוך: דעת רש"י (ברכות מח, א ד"ה עד) והרמב"ן (מלחמות ה' ברכות כ, ב) ועוד מהראשונים - שחיוב קיום מצות מצד חינוך "לאו מצוה דידי' (של הקטן), אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר"; משא"כ דעת התוס' (ברכות שם ד"ה עד) והר"ן (מגילה יט, ב) שהקטן שהגיע לחינוך נקרא מחויב בדבר מדרבנן. וכן משמע שיטת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז). ולכאו' איך הטילו חכמים חיוב על הקטן, "חיובא לדרדקי (בתמי')" (פסחים קטז, א). ומסביר הרבי, שגם לדעת התוס' והרמב"ם הטילו חכמים חיוב חינוך לכתחילה על האב, אבל היות שחיוב האב הוא שהבן יקיים המצות, נקרא הבן ג"כ מחוייב בדבר. ועיי"ש בפרטיות, ואיך שעפ"ז מסביר עוד כמה פלוגתות הראשונים.

עד"ז י"ל בנדו"ד: כשחל חיוב מיטב מטעם שיש להניזק זכות לקבל עידית מהמזיק. יש לחקור האם עי"ז נמשך שישנו חיוב על המזיק ג"כ, כי סו"ס זכות הניזק הוא לקבל מהמזיק, א"כ אולי גם המזיק כבר נתחייב בזה. ובפשטות זה תלוי בהנ"ל: אם אמרי' שחיוב נמשך, גם בנדו"ד יתחייב המזיק. אבל אם אין מקבלים סברא זו, גם כאן לא יתחייב.

ובזה הוא דנחלקו ר"י ור"ע: לר"י אכן נמשך החיוב, ולכן אין סתירה בין הגז"ש והקרא. כי מהגז"ש ידעינן שזהו דין מטעם זכות הניזק, והקרא מודיע שזכות זה נמשך על המזיק, ונעשה זה חיובו, והיות שהמזיק כבר מחויב בזה, מוכרח הוא ליתן שדה היותר טובה. וכנ"ל, שאם זה חיוב על המזיק אא"פ לו ליפטר ע"י נתינת הפחות. [ואף שחייב ליתן רק עידית דניזק, כי זהו רק זכות הניזק, מ"מ חיוב וזכות זה נמשך על המזיק, והמזיק כבר מחויב להשלים זה, ולכן אא"פ לו ליפטר ע"י נתינת הפחות].

משא"כ ר"ע לא ס"ל כן, ולכן לדעתו, באם דרשינן הגז"ש שבדניזק שיימינן, הרי שזהו רק זכות הניזק. וא"כ אין בזה שום חיוב על המזיק. והי' צ"ל הדין שיוכל המזיק ליתן הפחות שבשדות. ואם נאמר שהקרא מגלה שאכן צריך ליתן הטוב יותר, ה"ז סתירה להגז"ש. ולכן אין לו ברירה אחרת, רק ללמוד הקרא כפשוטו, ולא לקבל הגז"ש כלל. כי "לא אתי גז"ש ועקר לי' לקרא".

והנה, לכאו' כהנ"ל הוא רק לפי השיטה הא' ברא"ש, אבל לשיטה הב' אי"צ לכ"ז, כי לשיטה זו משמיענו הקרא שיש גם דין מיטב דמזיק. וא"כ, מעיקרא אין להקשות למה צריך קרא לזה, כי לא היינו יודעים זה בלי הקרא, וא"כ אי"צ ליתן כל ההסברה הנ"ל. אבל לאידך, לפי"ז אי"מ למה ס"ל לר"ע שהגז"ש והקרא סותרים זא"ז. והנה י"ל שאינו מוכרח לומר כן, כ"א י"ל שגם לשיטה הב' אין הפי' שלר"י לפעמים בדניזק שיימינן, ולפעמים בדמזיק שיימינן, כ"א תמיד בדניזק שיימינן, והחיוב הוא תמיד רק זכותו של הניזק. ומזכות זו דהניזק נמשך גם על המזיק, שגם עליו יש חיוב, וכנ"ל לשיטה הא', אלא ששיטה הב' ס"ל שהמשכת החיוב הוא כ"כ, שלא רק שזה גורם שגם על המזיק מוטל חיוב ליתן עידית דניזק, כ"א שזה גורם שמחויב ליתן עידית דידי', אבל זהו רק כתוצאה מחיוב עידית דניזק.

ובזה מתורץ למה אמר ר"י "מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק", גם לשיטה הב' ברא"ש, כי גם לשיטה זו בעיקרו הוא חיוב מטעם זכות הניזק.

ובמילא גם לשיטה זו ברא"ש מובן למה מיאן ר"ע לקבל הגז"ש כי זה עוקר הקרא, וכנ"ל, שלא ס"ל שאמרי' סברא זו שנמשך החיוב מא' להשני, ובמילא אם מקבלים הגז"ש ה"ז רק זכות הניזק, וכבר אין לומר שאהני קרא שעי"ז יש חיוב מיטב על המזיק (ועד כדי כך שצריך ליתן עידית דידי'). ובמילא מוכרח ללמוד הקרא כפשוטו, ואז אאפ"ל שאתי גז"ש ועקר לי' לקרא.

והנה ע"פ הנ"ל יש לתרץ קושיית רעק"א (בגיטין מח, ב), כשהגמ' רוצה לתרץ למאי אהני קרא לר"י, למה לא אמרה כפשוטו, שאהני קרא שאם אין לניזק נכסים כלל, שצריך המזיק לשלם מעידית שלו, היינו שבאופן זה בדמזיק שיימינן.

בשלמא לשיטה הא' ברא"ש, שאין הכוונה שאם אא"פ ליתן עידית דניזק, חל עליו ליתן עידית דמזיק, כ"א תמיד הוא עידית דניזק [אלא שגילתה התורה שבאם אין לו שדה בשווה לעידית דניזק, כ"א שדה יותר טובה ושדה גרועה, שצריך ליתן היותר טוב], הנה באמת כשאין נכסים לניזק כלל לא יוכרח ליתן לו עידית דידי', כי אין דין כזה ליתן עידית דמזיק. אבל לשיטה הב' ברא"ש, שבאם אא"פ ליתן עידית דניזק חייב בעידית דמזיק, למה לא פי' בגמ' שהקרא אתי להיכא שאין נכסים כלל לניזק, ואי אפשר לו לטעון עידית דניזק, שאז חייב המזיק בעידית דידי'.

אמנם ע"פ הנ"ל, גם בשיטה הב' אין הכוונה שיש דין עידית דמזיק (כשאין כעידית דניזק), כ"א שתמיד צ"ל עידית דניזק, אלא שחיוב זה של זכות הניזק נמשך גם על המזיק ועידית שלו, והוא נמשך מן החיוב שחל מטעם הניזק ועידית שלו. היינו שתמיד לכתחילה חלה חיוב על עידית דניזק, ואם אא"פ להמזיק ליתן לו שדה בשווה לעידית דניזק, נמשך חיוב זה על המזיק ועידית שלו. ולכן היכא שאין להניזק נכסים כלל, הרי שמעולם לא חל החיוב על עידית דניזק, אין כאן מה להמשיך על המזיק ועידית שלו, ובמילא באמת לא יתחייב המזיק ליתן עידית שלו.

ומטעם זה, אא"פ להגמ' לפרש, שלר"י אהני קרא להיכא שאין לניזק נכסים כלל, כי אם לזה קאי הפסוק, ה"ז דין חדש שיש חיוב מיטב דמזיק מצ"ע. וזה סותר הגז"ש, גם לשיטת ר"י, שהרי כנ"ל כל הטעם שאין זה סותר, כי הכל דין אחד, אבל אם זה דין חדש ה"ז סותר, ולכן מוכרחת הגמ' לומר שאהני קרא להיכא שיש נכסים להניזק, ונמשך החיוב מן הניזק על המזיק. וכנ"ל.

 

 

קנצי למילין אשים. ועי' עוד באריכות בקונטרסי שיעורים [שיעור ז' שחקר אם תשלום מיטב הוא דין שיעבוד או בסדר הגבייה ועפי"ז יישב כמה הערות],  בס' שערי ישיבה גדולה [ח"ד שדן בשיטתם הכללית של ר"י ור"ע שר"י הולך אחר ההשפעה על בני אדם ולכן בדניזק שיימינן ואילו ר"ע הולך אחר פעולת האדם ולכן בדמזיק שיימינן עיי"ש], רשימות שיעורים ב"ק [סי' כ"ב דן בדברי הר"ח ששאלת הסתירה בין ישיב לרבות סובין ו"מיטב" היינו קרקע קאי אליבא דר"ע ולא ר"י], ובאוצר מפרשי התלמוד, ועוד מאות ספרים הדנים בסוגיא עמוקה זו – וכל מה שכתבנו אינו אלא מעט שבמעט שבמעט, וישמע חכם ויסף לקח.