הן גאלתי אתכם אחרית - כראשית
מידי שנה בשנה אנחנו נוהגים להזכיר את
מסיבות יום העצמאות בישיבה משנים עברו. החל ממה שהיה בבנין הישן, בית הרב, וכן
מאוחר יותר בחדר האוכל הקודם של הישיבה, איפה שהיום נמצאת הספריה. וזאת מפני שיש
חשיבות להעמיק ולדעת את הדברים ממקורם, בפרט כשהם חוזרים לנקודת ההתחלה. וההתחלה
היתה מהרצי"ה זצ"ל. זה לא סוד שהרצי"ה הטביע את החותם של סעודת
המצוה בליל יום העצמאות. הוא הטביע שאין להסתפק בריקודים פה ושם, ולא להסתפק במה
שאז עוד לא היה – הגעת כל מיני אישים שונים – אלא יש לקיים סעודת מצוה, כמו שראוי
וצריך להיות, וכמו בכל יום שמחה. וכן צריך להרבות בדברי תורה, ותפילות חגיגיות.
ואילו תפילות חגיגיות היו! בבחינת מה שאומרים ביוה"כ: "אשרי עין ראתה כל
אלה", לא רק שמעה, אלא ראתה, שאפילו מי שלא היה לו את החוש לשמוע, אלא רק
לראות את המעמד, היה זה לו הפלא ופלא.
חכם עדיף מנביא
הרבה ת"ח חשובים וגדולים דברו בימי
העצמאות במהלך השנים: הרצי"ה, הרב רענן, הרב פרום, הרב ישראלי, הרב זק"ש
נכדו של הרב חרל"פ ועוד. אך אמנם, אבי זצ"ל לא דיבר ברוב השנים. עד שאחד
מתלמידי הישיבה הצליח לשכנע את אבי מורי זצ"ל להבטיח שביום העצמאות בשנה הבאה
גם הוא ידבר, ולאחר שנה, אכן אבי דיבר. א"מ זצ"ל העיר על הפסוק (תהלים קיז,
מג): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד'" שהוא מתחיל בלשון יחיד:
"מי חכם", ומסיים בלשון רבים: "ויתבוננו חסדי
ד'". ופירש, שאכן כאן בישיבה זכינו לראות חכם אחד – הרצי"ה – שזכה לעורר
רבים להתבונן בחסדי ד'. הוא הטביע את החותם כפשוטו. כנראה שהתעוררות הרבים מתחילה
מהארתו של חכם, ולא סתם חכם, אלא כמבואר בחז"ל – חכם העדיף מנביא.
וכמו שמבאר הרב (זרעונים ב) מאמר
חז"ל זה, שמה שלא הצליחו הנביאים בנבואתם בביעור ע"ז, הצליחו חכמי התורה
ע"י תקנותיהם לדקדוקי מצות לפרטיהם. וכן הפירוש בפסוק: "מי חכם וישמור
אלה" – חכם אחד יכול לזכות את הרבים שיתבוננו בחסדי ד', מאז ועד היום
וב"ה לשנים הבאות. מפני שכשיש ראיה של תורה על המציאות, היא נראית אחרת
לגמרי. הרצי"ה הטביע את החותם מכח ההתבוננות העמוקה שלו בתורה ובחסדי ד'.
ההתבוננות על החסדים
עה"פ "ויתבוננו חסדי ד'",
כותב האב"ע שעצם היכולת להתבונן במציאות היא חסד ד', שבלעדיו אי אפשר להתבונן
ולהקיף את המציאות הסובבת אותנו בפרט ובכלל. ראיתי פירוש נוסף בשם אחד
האדמו"רים מבאלז. הוא שאל: למי נאמר שיתבונן בחסדי ד'? וביאר ע"פ
מאמחז"ל (ברכות נד) שארבעה צריכים להודות, יורדי הים והולכי מדברות, חולה
ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים. ועל ארבעה אלה אומר דוד המלך: "ויתבוננו
חסדי ד'", כלומר, שאחרים צריכים להתבונן וללמוד מהם, ולכן גם מי שלא נכנס
למדבר, ולא עבר את הים, צריך להתבונן ולהודות לקב"ה על עצם מציאותו, ועל שלא
נכנס למצב שצריך הצלה מיוחדת. גם בשגרת החיים אדם צריך ללמוד להודות לד' מכ"ש
וק"ו; "ויתבוננו חסדי
ד'".
וכמו כן מבואר בבין איש חי על מה שאנו
אומרים בתפילת מודים: "ערב ובוקר וצהרים", אין הפירוש שאנו מודים על החסדים
שהקב"ה עושה איתנו בערב, בבוקר ובצהרים, אלא זו פסקה בפני עצמה – אנחנו מודים
על החסדים שלוש פעמים ביום: בערב, בבוקר ובצהרים. וכמו שאמרנו, שההודאה לד', איננה
על הצלה מצרה, אלא להיפך, מתוך ההתבוננות – מודים.
הודאה ותפילה
שאלנו פעם, למה בהלל מובאת התפילה:
"אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא"? מה תפילה זו
קשורה להודיה? בקשה לחוד ותודה לחוד!
ובארנו על פי דברי הספורנו בבראשית, השואל
מדוע כשנולד יהודה ללאה, נאמר (כט, לה): "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד'
עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת", הרי לכאורה אין קשר
בין "ותעמוד מלדת" לבין "הפעם אודה את ד'"? וביאר הספורנו, שבד בבד עם ההודאה לקב"ה,
צריך להתפלל שאותם החסדים ימשיכו עמנו גם להבא, ולכן כשלאה הודתה לקב"ה על
הולדת יהודה מבלי שבקשה להמשיך את החסדים נאמר – "ותעמוד מלדת". וכן
כשאומרים את ההלל, זה הזמן שצריכים לבקש על החסדים שימשיכו איתנו, "אָנָּא ד'
הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא".
שירה מצמיחה ישועה
ניתן לומר פירוש נוסף, רש"י כותב
עה"פ: "עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה":
"זמרה לשון זמר", והרמב"ן ואף רש"י עצמו שואלים על פירוש זה,
א"כ מה הפירוש בהמשך הפסוק - "ויהי לי לישועה"? לכאורה אין קשר בין
"זמרת", לבין "ויהי לי לישועה"?
הפירוש הוא, שעצם אמירת השבח לקב"ה,
מביאה את הישועה. וכך גם מפרש רש"י עה"פ (שיר השירים ב, יג): "עת
הזמיר הגיע": "[עת] שאתם עתידים לומר שירה על הים". כלומר, העת
שישראל יצאו היא בעת הזמיר, האביב של כל הבריאה וכל הבריאה אומרת שירה, עת זו
מיוחדת במעלתה, ולכן היא הזמן שתגיע הישועה לישראל, כחלק מהשירה שלהם ושל כל
הבריאה. כמו שאמרנו – שירה אינה תוצאה של החלצות מרעה, אלא היא יוצרת את הישועה,
וכמו שבארנו ברש"י הנ"ל שע"י "עזי וזמרת י-ה", באים אל –
"ויהי לי לישועה".
וכך מבואר גם בדברי הקרן אורה עה"פ (ישעיה
סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה", והרי מה שייך שטרם
יקראו, ואני אענה? הרי כל תפילה מורכבת קודם כל משבחו של מקום ורק אח"כ מגיעה
הבקשה שעליה אפשר לענות? ומבאר הקרן אורה שכוונת הפסוק היא, שטרם יבקשו ישראל את
הבקשות עצמם, ע"י השבח – הם יושעו. מפני שעצם המציאות שאנו מהללים ומשבחים את
הקב"ה לפי הבנתנו ולפי הבנת אבותינו שקדמו לנו, מביאה אל – "ויהי לי
לישועה", "והיה טרם יקראו ואני אענה".
וכן בתפילת ההלל בפסוק: "אנא ד'
הושיעה נא", אנו מתפללים להמשך הישועה מתוך הרצון להמשיך בשירה לקב"ה,
מפני שתכלית ההצלה היא ההודאה. ועצם מעמדנו לפני הקב"ה בשבחנו אותו, מביא שפע
של ברכה והצלחה לעולם.
ועל דרך זו ביארנו פעם מדרש חז"ל,
שאמר הקב"ה למלאכים מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? שאין הכוונה היא:
איך אפשר לשמוח, אלא שאמירת שירה היא משמעותית, שיש בכחה להפיל את מצרים, וכניסתן
של ישראל לים סוף בנכונות של עתידין ישראל להגיד שירה הביאה למפלת מצרים. ולכן אמר
הקב"ה למלאכים: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה.
הכרה והבנה בהודאה
בזמן שהעלו את הארון מבית שמש על העגלה
כתוב (ש"א ו, יב): "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת". והגמרא (ע"ז
כד) אומרת שהפרק ששרו הפרות נקרא "מזמורא יתמא", מלשון יתום. ומבואר שם
בתוספות שנקרא מזמור זה כך, משום שלא היה מבורר על מה השבח במזמור. ועל כגון זה
נאמר (קהלת ב, ב): "ולשמחה מה זֹּה עושה". וח"ו מכך, צריך לדעת על
מה אומרים שירה. ומובא חידוש בשם רעק"א שכשחיובי ההודאה שונים א"א לצאת
ידי חובת ברכת הגומל מדין שומע כעונה, מפני שההודאה של חולה ונתרפא, שונה מהודאה
של יורד הים. והוא הדין לגבי קרבנות, אי אפשר לצאת ידי חובת הקרבה בקרבנו של אחר,
אף שחיוב הקרבן מאותו סוג.
וההודאה להקב"ה כל שנה ושנה, היא
פעולה מתמשכת, בבחינת מש"כ (תהלים יט, ג) "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר",
שעם הזמן מתברר ע"י הלמוד – מעצמו ומרבותיו – על מה הוא מביא קרבן תודה.
ויכול להיות חלילה, שבעבר מה שהודנו לקב"ה היה נחשב כלא מזמורא יתמא, אך
פתאום נבין את עומק חובת ההודאה שלנו, ונדע שלא השגנו את עומק הטובה.
הלילה הזה שונה מכל הלילות, הרב ישראלי
היה מדבר בימי העצמאות על (יחזקאל טז, ו): "בדמייך חיי", על השילוב של
יום הזכרון ויום העצמאות, והשנה הרי אנו חוגגים את יום העצמאות בתאריכו של יום
הזכרון, ולא רק בצמוד אליו כבכול שנה, וא"א לזה בלא זה. כמ"ש בספר יחזקאל
(לז, יג): "בפתחי את קברותיכם", וא"א לפתיחת הקבר בלא דם.
ציפית לישועה
היסוד לשמחה הגדולה של היום הזה הוא
ממאמחז"ל: "האם ציפית לישועה" – ופרשו רש"י והר"ן שם –
לקיום דברי הנביאים בימיך. ומסיק מכך הרב חרל"פ ב"מעייני הישועה",
שיש חובה להאמין שלכל יהודי בכל דור, יש את הכוחות להגאל, שאחרת, איך יִשַאֶל האדם
האם ציפה לישועה, הרי יכול הוא לענות שבדורו היו שאינם ראויים להגאל. ומכיון שנשאל
האדם כך, מוכח שכל יהודי בכל תקופה ראוי להגאל. והציפיה איננה רק לישועתו של האדם,
אלא כפי שכתב רש"י: צפייה לקיום דברי הנביאים וביאת המשיח. אך אמנם הפלא יועץ
מבאר: ציפייה לישועה בדברים הנוגעים אליו. ויש שמסבירים: ציפייה לישועתו של
הקב"ה, וכמו שאומרים חז"ל (תענית טז) עה"פ: "בכל צרתם לו
צר", וע"ז אומרים: "לישועתך קוינו כל היום", כביכול שיושיע את
עצמו. וכתפילת יעקב (בראשית מט, יח): "לישועתך קויתי ד'". ישועת הכלל,
ישועת הפרט וישועת ד'.
א"י נותנת פירותיה בעין יפה
על מימרת חז"ל עה"פ (יחזקאל לו,
ח): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" – שכיון שענפי
ארץ ישראל נותנים פרים אין לך קץ מגולה מזה – ראיתי מאמר חסידות מסוימת הטוען שזו
רק אגדתא, ואי אפשר לקבוע הלכה עפ"י אגדתא. אולם, הפלא הגדול על המאמר
הנ"ל, ש'אגדתא' זו נפסקה במפורש להלכה. שהרי הגמרא אומרת (מגילה יז) שבגלל
"וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ", אנו מסמיכים לברכת
השנים את "תקע בשופר גדול לחרותנו".
וסמיכות זו מכוונת מאוד. הרב זצ"ל
כותב (שבת הארץ), שאין נתינת פרי הארץ סימן לזמן הגאולה, אלא זו התגלות הגאולה
עצמה, שנתינת הארץ את פירותיה, מראה על שייכותם של עמ"י לא"י, ועתה הם
ראויים לחזור אליה. ועוד שמה שאנו מבקשים בברכת השנים, ותן טל ומטר לברכה – גשם – הוא
אינו דבר שניתן ע"י שליח (תענית ב), אלא רק ע"י הקב"ה בכבודו
ובעצמו, ועל סמך זה כותב הגר"א (אדרת אליהו דברים), שהגשם אינו מטבע העולם,
וכמו שכותב רש"י עה"פ (בראשית ב, ו): "ואד יעלה מן הארץ", שכל
עוד שאין אדם שמתפלל על הגשם, לא ירד גשם.
ועה"פ (ויקרא כו, לב): ושממו עליה
איביכם" כותב הרמב"ן, ששממת הארץ בידי הגויים היא ברכה לעמ"י.
ובמדרש איכה מסופר שאחד החכמים עבר בא"י בזמן שיצאו לגלות, וראה שבמקום מסוים
הארץ הוציאה פירות, הוא צעק: ארץ ארץ למי את נתונת פירותיך?! אין זה שייך למי שאין
א"י מקומו הטבעי. וזו המשמעות העמוקה של הסמכת ברכת השנים ל"תקע בשופר
גדול" – שהגשם בא רק ע"י עומק תפילת האדם שרוצה בגשם, ובארץ ישראל הגשם
והברכה הם רק ע"י עמ"י ששבים לארץ ישראל.
וכן בפסוק (ישעיה נב, ז): "מַה נָּאווּ
עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". שלכאורה ההרים שהם הטפל בפסוק, "הם נאוו"
ונעשו עיקר? היה צריך לומר הפוך 'מה נאוו רגלי מבשר על ההרים'? אלא, הנביא
מדגיש את מעלת ההרים המשמשים גידול ל"רגלי מבשר", מפני שהם מבשרים את
הופעת הגאולה, על כך שהדור ראוי לחזור לא"י, וכמו שהבאנו מהרב זצ"ל בשבת
הארץ. וכל מה שבארנו כלול בשאלה: האם ציפית לישועה.
[כתוב במיכה (ז, ח): "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ
ד' אוֹר לִי", ישבתי פעם עם יהודי ששאל אותי: מה חידשתם פה בבית המדרש? ישבנו
באיזה חדר, שהיתה שם מנורה, כביתי את המנורה. הוא חשב שעשיתי זאת בלי כוונה. לאחר
חצי דקה הדלקתי את המנורה, ואמרתי לו, זה מה שחידשו פה בבית המדרש. כשהאורות
כבויים לא רואים כלום, ובישיבה נותנים את הכלים כדי לראות ולהתבונן על המציאות.
מדליקים את ה'אורות'.
הטור כותב שהסיבה שמסמיכים לומר:
"אור חדש על ציון תאיר" לברכת אהבה רבה, היא מפני שהאור שהקב"ה
גנזו לצדיקים לעתיד לבוא – נגנז בתורה, ולכן לפני הבקשה על תלמוד תורה מבקשים
"אור חדש על ציון תאיר" – שהאור הגנוז בתורה יתגלה ויופיע. מדליקים את
ה'אורות'].
בין פסח לעצרת
ואי אפשר כמובן לנתק בין כל שבארנו לבין
הימים שבהם אנו נמצאים – בין פסח לעצרת. מובא בגמ' שבימים אלה רבי יהודה ברבי
אילעאי היה קושר את ראשו מכאב, משתיית היין של ארבע כוסות של פסח. וכידוע, מידה
טובה גדולה ממידת פורענות, ואותם ההשפעות הנעלות של חירות שלמדנו בפסח, ממשיכות
עמנו עד חג השבועות. ימים אלו הם יחידה אחת – "תמימות", הם חוה"מ
ארוך מפסח עד עצרת כמ"ש הרמב"ן, ימים של סגולה ומיוחדות וכל זמן מאיר
בתכונתו.
ממחרת השבת
ייתכן אולי שזו היתה נקודת המחלוקת עם
הצדוקים, איזה יום הוא "ממחרת השבת", שממנו סופרים לשבועות. הצדוקים לא
יכלו לפרש "שממחרת השבת" הוא פסח, מפני שלכאורה מה הקשר בין שבועות
לפסח? לדעתם, החירות היא ענין בפני עצמו, ושבועות ומתן תורה, הם ענין בפני עצמו.
אבל חז"ל לימדו אותנו, שממחרת השבת הוא – פסח, והחירות של פסח לא שלימה עד
שמגיעים למתן תורה. וכמו שכותב הרמב"ן (שמות הקדמה ד"ה השלים הכתוב),
שגאולת מצרים לא היתה שלימה עד שעמ"י הגיעו למעלת אבותם: למתן תורה
ולא"י, ששם יוציא כל אחד את כל סגולותיו ואת חלקו האמיתי בתורה.
כתוב ברמ"א בשם מסכת סופרים שהאומר
הלל על הנס צריך לאמרו בנגינה, וכן הדין במזמור לתודה (ש"ע נא, ט). ונתייחדו
אלה בכך, מפני ששני אלו הם חלק ממהלך הודאה לקב"ה.
ואחר כ"כ הרבה שנות גלות, זכינו לשוב
אל א"י, מקום שאמרו חז"ל –
דוכתא דמשה רבנו לא זכה לו. וכמו שיהושע נתבע יותר ממשה רבנו מפני שהיתה לו זכותה
של א"י (גמרא ערכין) – כן חובתנו גדולה יותר. ואמירת ההלל וההודאה
לקב"ה, צריכים לקבל משמעות הרבה יותר גדולה.
בע"ה שכשמחר נודה להקב"ה, נדע
להזדהות, נדע בבירור על מה אנחנו אומרים שירה ונזכה שאותה שירה גדולה שנאמר מחר,
תהיה כמו שאמר רש"י, שמכח: "עזי וזמרת י-ה", נבוא אל – "ותהי
לי לישועה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה