אין התפלה באה כתקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה, מתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית התפלה הנשמתית התדירית הרי היא מתגלה. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ו"הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו". התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים. ולשם כך צריכים אנו לחשבונו של עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא שהתורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה.
נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו.
עכ"ד הגראי"ה.
התפילה המילולית שלנו היא ביטוי חיצוני לתפילה שמתרחשת תמיד בתוך הנשמה פנימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה