מו"ר הרה"ג ר' זאב קליין שליט"א

פרשת משפטים - שוחד 

ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים: (שמות פרק כג, ח)

זהירות יתירה

כתב הטור (חו"מ סי' ט) מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפילו לזכות הזכאי. וכתב הדרישה שהטור כתב כן גם לענין עריות צדקה וריבית, דכל היכא שיש יצה"ר צריך זהירות יתירה.

החזרת הכסף

כ' הרמב"ם (סנהדרין כג, א) וז"ל לא תקח שוחד, אין צריך לומר לעות את הדין אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד, וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן.

אי עביד לא מהני

ותמה הב"ח מנא ליה להרמב"ם דשוחד יוצא בדיינים, דא"א ללמוד מרבית, משום דהתם גלי קרא דוחי אחיך עמך, ודרשינן אהדר ליה כי היכי דניחי, כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, א) אבל כאן אין פסוק. ותי' הב"ח דס"ל להרמב"ם דברבית בעצם לא איצטריך קרא, דכיון דקאמר רחמנא (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך וכו', אי עבר ונתן גזל הוא ובעי להחזיר, דכיון דקאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני (תמורה ד, ב – ו, א), אלא כיון דכתיב ברבית (יחזקאל יח, יג) וחי לא יחיה, דאיכא למידרש למיתה ניתן ולא להשבון, אי נמי ממה דכתיב ויראת מאלהיך (ויקרא כה, לו) למורא ניתן ולא להשבון, כדדריש ליה אליבא דרבי יוחנן דאמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים, לכן צריך קרא שיוצא בדיינים, ולכן בשוחד לא איצטריך קרא, דפשיטא היא כיון דאמר רחמנא לא תקח אי עבר ולקח בעי למיהדר, דגזל הוא.

מכירת בהמת מעשר

כדבריו כתב גם המנ"ח (מצוה פג), ומוסיף דמזה מוכח דלא כדעת הלח"מ (פ"ו מה' בכורות ה"ח) אהא דכתב הרמב"ם (שם הל' ו) וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאין נגאל ואינו נמכר כלל, ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכו', והקשה הלח"מ דבפ"ק דתמורה אמר רבא מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והאי דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא, וא"כ אע"ג דלא קנה לוקח מ"מ לוקה משום דעבר על מימרא דרחמנא. ותי' הלח"מ דאע"ג דבכולי גמ' אביי ורבא הלכה כרבא הכא פסק הרמב"ם כאביי, והטעם דאמרו שם בסוף הסוגיא אלא כי קא מיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה, ופרש"י ז"ל בחד לישנא בשינוי קונה כגון גזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים, דלאביי קני ואינו משלם אלא עצים, וכיון דקי"ל דשינוי קונה וכסתם מתני' דהגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה לא קי"ל כרבא.

אלא שמתקשה ממש"כ המ"מ (פ"א מהל' גזילה ה"ט) גבי חומד עבדו וכו', שהרמב"ם סובר שמקחו קיים אף על פי שעובר בלאו, ואף על גב דאמר רבא בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו', הוי כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגדים וכו' משמע שס"ל שהרמב"ם פסק כרבא ואית ליה לרבא שינוי קונה, ומ"ש שם דפליגי בשינוי קונה סובר דהיינו דפליגי בתירוצם דמתרצין וכדפירש שם רש"י ז"ל באידך לישנא, א"כ אין מקום לתירוצו.

אעל"מ במלאכת שבת

עוד כתב המנ"ח שזה נגד דעת הר"ש יפה הובא במשל"מ (פ"ח מה' מלוה ה"א) דדעתם דפסק הר"מ כאביי, עי"ש שראייתו הוא מהא דפסק הרמב"ם (גירושין ג, יט) שהכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת, דמכאן מוכח דפוסק כרבא.

ומה שהביא ראיה מהרמב"ם שהגט כשר יש ליישב על פי מה שהק' האחרונים על הא דתנן  (חולין יד, א) שהשוחט בשבת שחיטתו כשירה, למה לא נאמר אי עביד לא מהני, וידועים הם תירוצו של המהרי"ט (ח"א סי' סט) שלא אומרים לא מהני אלא היכא שיתקן איסורו, (ר"ל שאם נאמר לא מהני אז אין כאן עבירה,) אבל בשחיטה שהאיסור הוא נטילת נשמה, ואפילו אם נפסול השחיטה הבהמה לא תחזור לחיותה, לא אומרים לא מהני, ומה"ט גט שנכתב בשבת כשר, שאפילו אם יפסול הגט נשאר העבירה.

 ובשו"ת הגרע"א (מהדו"ק סי' קכט) מוכיח שכ"ה שיטת התוס', שהגמ' (גיטין כ, ב) מוקי להאי דכתב גט על יד העבד בכתובת קעקע, וכתבו בתוס' דמדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול, מיהו אף אי הוי איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט, ואמאי הוי גיטא, נימא אי עביד לא מהני, דאע"פ דבשעה שנותן הגט אינו עובר, מ"מ נימא על מעשה הכתיבה דלא מהני, ויהיה כאלו כתבו קוף בעלמא דלא מהני לגרש בו, אלא ע"כ דס"ל כסברת מהרי"ט, וכיון שגם אם נימא לא מהני לא יתוקן העבירה דכתובת קעקע, מש"ה ל"ש ביה אי עביד לא מהני.

ובספר שעה"מ (הלכות גרושין שם) חילק בין איסור שהוא בעצם, לאיסור של "יומא קגרם", עי"ש מה שדן בזה באריכות.

ובשו"ת הגרע"א (מהדו"ק סי' קכט) כתב דאי עביד לא מהני לא שייך אלא היכא דהלאו על ענין פרטי, כמו הני דריש תמורה, בלאו דלא יחליפנו ולא תפדה, דמפרשינן לקרא דלא יהא כח להחליף ולפדות וחילופו ופדויו כלא היה, משא"כ במקום שנאמר דרך כללי, כמו לא תעשה כל מלאכה, דא"א לפרש שלא יהא לו כח לעשות מלאכה, דודאי אם יבנה בית או יטע כרם יהיה בנוי ונטוע, וא"כ פירושו דאינו רשאי לעשות, מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו ל"ש ביה א"ע לא מהני.

החזרת משכון של אלמנה

 ועי"ש שיש מבוכה גדולה בשיטת הרמב"ם, שלענין האיסור של לקיחת משכון מאלמנה (מלוה ולוה ג, א) כתב הרמב"ם שאם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו, וכתב הכס"מ בשם הריב"ש (סי' תפ"ח) דאתיא כרבא דאמר (תמורה ד, ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני, ורק בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני, שאינו חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, משום דגלי ביה קרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, מעיקרא לא. ועי"ש שהעלה דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כאביי או כרבא, ולכן עולים פסקי הרמב"ם והחינוך כהוגן, דבהל' מלוה פסק צריך להחזיר המשכון דדלמא הלכה כרבא דלא מהני, ולא קני משכון, ומחמת ספק קיימא המשכון בחזקת מרא קמא, ובהלכות בכורות פסק דלא לקי דדלמא הלכה כאביי, דהיכא דלא מהני לא לקי ואין מלקין מספק, עי"ש באריכות ואכמ"ל.

גבייה מנכסיו

ולפי"ז (דאמרינן אי עביד לא מהני) כתב המנ"ח דהוי חוב גמור ויש עליו שיעבוד נכסים, ואם מת צריכים היורשים לשלם ככל גזל וחוב דעלמא, ולא דמי לרבית דשם גזיה"כ דלבריה לא אמר רחמנא, אבל כאן דחייב להחזיר משום דלא מהני כלל, הרי הוא כגזל וכחוב דעלמא דיש עליו שיעבוד נכסים גם על היורשים.

אבל יש להעיר על דבריהם, שהגמ' (תמורה ו, א) מקשה השתא דשנינן כל הני שינויי, אביי ורבא במאי פליגי, ומשני ברבית קצוצה קמיפלגי, וכדרבי אלעזר דא"ר אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, והגמ' דוחה התירוץ שרבית קצוצה אי חוזר או לא תלוי בפסוקים, ואם איתא למה לא תי' הגמ' שנחלקו בהחזרת שוחד, ושו"מ שכן העיר בספר ברכ"י (חו"מ סי' ט, א) דאמאי לא מוקי בשוחד, דלאביי לא בעי למהדר ולרבא יוצאה בדיינין. וי"ל שאין האיסור בעצם לקיחת השוחד, אלא בפסיקת הדין על פי השוחד, ולכן לא שייך אעל"מ על לקיחת השוחד, וצ"ע. (ועי' לקמן שכעין זה כתב החו"י)

חילוק בין דין אמת או להטות

בספר אורים ותומים מביא בשם כנה"ג דבנטל שוחד לזכות הזכאי אינו חייב להחזיר, וכ' המנ"ח דאפשר אם נתן שוחד להטות הדין הדין בטל ואין מגיע לו שכירות בעד הפעולה, אך בנתן לו עבור דין אמת לזכות הזכאי דהדין קיים, אינו צריך להחזיר לו. ויש לדון בזה שהרי הוא קיבל שכר לדון, והוא עשה מה שקיבל על עצמו לעשות, וזה שאין דינו דין לא מעלה ולא מוריד.

לאו הניתק למקצת העשה

ובאורים השיג עליו, דלמה לא מנה הרמב"ם לאו זה בכלל הלוקין (פי"ט מסנהדרין), וע"כ מטעם דניתן לתשלומין (כמ"ש החינוך), הא בכה"ג (שנטל שוחד לזכות הזכאי לפי המשל"מ) לא ניתן לתשלומין, והו"ל ללקות. ותי' המנ"ח דאפשר שבמקום שיש קום ועשה כיון דמקצת הלאו ניתק, ניתק לכולו, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ה"ד). ובמצוה לח כתב דסברא זו, שעשה שהיא בקו"ע אין לוקין על הלאו אם ניתק לפלגא, הוא מוכרח, דאלת"ה הא מבואר ברמב"ם (פ"א מגזו"א, ובפי"ח מסנהדרין) דעל הגזל וגנבה אין לוקין, והא מבואר ברמב"ם (פ"ז מהלכות גנבה) דגם בגזל או גנב קרקע עוברים בלאו דגזל או גנבה, א"כ ילקה, כי דברים אלו אינם בכלל והשיב. אלא צ"ל כיון דמקצת הלאו, כגון במטלטלין ה"ל נל"ע, א"כ ניתק כולה אף באינו מקיים העשה, כמו גבי השבת העבוט דאין לוקין אף בעשיר. אבל כתב דלפי מש"כ בלאו דלא תחמוד דזה דוקא בלאו הניתק לעשה, אבל לאו שלא נל"ע רק הטעם שאינו לוקה הוא משום דניתן לתשלומין, א"כ במקום שאינו משלם לוקין, וכאן אינו ניתק לעשה אלא שניתן לתשלומין.

ע"י תביעה

מלשון הרמב"ם (הנ"ל) משמע שאינו חייב להחזיר השוחד אא"כ הנותן תובע אותו, וכן כתוב בשו"ע (חו"מ ט) וז"ל ואם לקחו, צריך להחזירו כשיתבענו הנותן. אבל בספר החינוך (מצוה פג) משמע שחייב להחזיר אפילו אם אינו תובעו, וז"ל ואם קיבלו שהוא בכלל ארור, וחייב להחזירו. ועי' בסמ"ע (ס"ק ג) שכתב שהטעם שבלא תביעה א"צ להחזירו הוא משום דקיבלו מרצון הנותן, ולא דמי לריבית דכתיב ביה (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך, עליך להחזיר לו כדי לחיות בו, וכתב הט"ז דאשתמיטתיה דברי רש"י (ב"מ סא, ב) שכתב  בד"ה ריבית קצוצה - וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו, הרי לן דגם בריבית בעינן תביעה, והא קמ"ל דיוצא בדיינין כשיתבענו.

שיעבודא דר"נ בריבית קצוצה

מוסיף הט"ז שאחד שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו בריבית קצוצה ועדיין לא החזירוהו לו, ובא המלוה לקחת אותו ריבית מיד אותו האיש מדין שיעבודא דרבי נתן, שא"צ ליתן לו, כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם, אין כאן ממון כלל. עוד כתב שהטעם שכופין אותו להחזיר הריבית הוא כדי לקיים עשה דוחי אחיך עמך - אהדר ליה כי היכי דניחי, וכאן לא מטי הריבית ללוה שיוכל להחיות עצמו, ע"כ אין מוציאין מדר"נ.

וכתב עליו הקצוה"ח (ס"ק א) שכיון דפריעת בע"ח מצוה וכופין אותו לקיים המצוה, כמבואר בפרק הכותב (כתובות פו, א), הכא נמי בזה שאין לו כסף כדי שיכול לצאת ידי חובתו, כופין אותו שיאמר רוצה אני לתבוע כדי שיהיה לו ממה לשלם, ולא יהיה לוה רשע אם יש בידו לפרוע.

ועי' בנתיה"מ שהעיר דכיון דשוחד וריבית אינו לוקה משום דהויין ניתק לעשה, דבני השבה נינהו, אם כן חייב להשיב כדי שלא ילקה, כמו בכל ניתק לעשה דלקי בלא קיימו, וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכתב התומים (סק"ב), כיון דמדעתו נתן, חזקתו מחלו כשאינו תובעו, א"כ מיושב קושיית הקצוה"ח שנכוף אותו שיאמר רוצה אני לתובעו, דחזקה שמחלו, ולא מועיל שיכפנו לתבוע. אבל יש להעיר א"כ איך מועיל שיתבענו אפילו בלי כפייה, שהרי כבר מחלו, האם נאמר שאינו חייב להחזיר השוחד רק אם יתבענו מיד, ואולי נאמר שאם תבעו בסוף אז הוברר הדבר למפרע שלא התכוון למוחלו, אבל כפייה לא יעזור שכבר גלה דעתו שמחל.

מחילה בריבית ושוחד

כתב הקצוה"ח (סימן ט ס"ק א) שאם מחל את השוחד להדיא, אין אחר המחילה כלום.  וכתב הקצוה"ח שתלוי במחלוקת הרמב"ם והגאונים לענין מחילה בריבית, וז"ל הרמב"ם (מלוה ולוה ד, יג) הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח, אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית, אפילו ברבית של דבריהם, הרמב"ם חולק וכתב שמאחר שאומרים למלוה להחזיר לו, וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו, אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. ויש לדון על הדמיון דבפשטות מחלוקת הגאונים והרמב"ם תלוי בעיקר גדר איסור ריבית, האם הוא גדר של גניבה, שאע"פ שנותן מרצונו התורה מחשיב אותו כגנב ומה"ט חייב להחזיר הריבית, או"ד שאין כאן אלא איסור בעלמא ולא מלתא דגזילה, שהרי מדעתו נתן, והחיוב להחזיר ג"כ אינו בגדר השבת גזילה, אלא מצוה בעלמא. וי"ל שהרמב"ם סובר שהוי גדר של גזל ולכן כמו שמועיל מחילה בגזל, מועיל ג"כ בריבית, אבל הגאונים ס"ל שאין כאן אלא איסור, ולכן לא מועיל מחילה, ואינו דומה לגזל, שכאן הרי תמיד יש מחילה ובכל זאת התורה מחייב החזרת הריבית. ולפי"ז כתב בספר אמרי בינה (הל' דיינם סי' טז) שלפי מה שהבאנו לעיל מהאחרונים שהחיוב להחזיר הוא מטעם אי עביד לא מהני, א"כ הוי חוב ממון ממש ולכו"ע מועיל מחילה.  

פחות משו"פ

נחלקו הראשונים האם יש איסור ריבית בפחות משו"פ, שיטת התוס' (כתובות מו, א) שאין ריבית בפחות משו"פ, דאת"ל שיש גם בפמשו"פ מה היה קושיית הגמ' (ריש פרק איזה נשך) למ"ל קרא בנשך בגזל וכו', אבל דעת הרמ"ה הובא בטור (יו"ד סי' קס"א) דבפחות מש"פ יש דין ריבית, וכתב המנ"ח דלענין שוחד עוברים בלאו על פחות משו"פ, דלא גרע משוחד דברים, דעוברים בלאו הזה דמי כתיב ובצע לא תקח, רק שוחד לא תקח, א"כ אפילו שוחד דברים, אם כן פמש"פ לא גרע משוחד דברים ועוברים בלאו, אבל בריבית נתמעט פמש"פ ואפילו קרקעות. לפי"ז העיר המנ"ח דזה פשוט דמ"מ פמש"פ לא ניתן להשבון, א"כ קשה אם לקח פמש"פ הו"ל ללקות כיון דלא ניתן לתשלומין, כמו חובל בחבירו, שאם חבל בשו"פ משלם ואינו לוקה, ובפמש"פ לוקה דאינו בר תשלומין, א"כ ה"נ, וה"ל להרמב"ם למחשביה ללאו זה בהדי הלוקין (פי"ט דסנהדרין). אבל בעיקר הנחת המנ"ח כבר תמהו עליו מהא דאיתא (כתובות קה, א) אמר רבי אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר כי השוחד יעור פקחים. משמע שאין איסור בפחות משו"פ, ומה שהוכיח מזה שגם שוחד דברים אסור, תמוה שהרי גם בריבית יש איסור ברבית דברים (ב"מ עה, ב), ובכל זאת ס"ל לתוס' שאין איסור רבית בפמש"פ.

ובספר חבצלת השרון הביא דברי מהרי"ק (כלל כא) בשם המרדכי שההיא דאמרינן (כתובות קה, ב) דאמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה, אתא ההוא גברא שקליה, א"ל מאי עבידתיך, א"ל דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא, שאינו אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות הוא, שהיו מחמירים על עצמן כדאשכחן בכמה דברים, אבל פסולים לא היו. ולפי"ז אפילו אם פמש"פ הוי כשוחד דברים, אינו אלא מדרבנן, ולכן אינו לוקה. 

בב"נ

בשו"ת חוות יאיר (סימן קלו) נשאל האם מותר לתת וחד לשופט גוי, דאולי יש בזה איסור משום ולפני עיור לא תתן מכשול, אחר שבני נח מוזהרין על הדינין, וא"כ הרי זה הנותן שוחד קאי בלפני עיור כמושיט לבן נח אבר מן החי.

וויכוח בין הדוכס לר' איציק רבה של העיר מנהיים

החו"י ענה לו שהדבר הזה שאל הדוכס הגדול בסגנון אחר לגיסו הר"ר איצק אב"ד ור"מ דמנהיים ומדינה פפאלץ, שהדוכס קאריל לודוויג, המופלג בחכמה, משתעשע לפרקים עם גיסו בדברי שכליים, ופעם אחד אמר לו הדוכס קובל אני לך על בעלי בתים אשר ממשלתך על נשמתם לתקנם, שלא די שהם מקלקלים מעשיהם וחוטאים, אף גם כי יחטיאו וירשיעו ויקלקלו שופטי ארץ שנותנים להם שחדים אשר נגד כל דת, כ"ש נגד הנאמר בתורתכם, והשיב דוודאי הדבר רע ומר מאד, דאפילו לא נאמר איסורו בתורה ראוי לאסרו מצד השכל. אבל טען שאם יש ליהודי איזה דבר משפט עם הגוי, שהגוי מכחש לו ממון שהלוהו, אף כי אין התנצלות לנותן השוחד, מ"מ הנותן שיודע שהדין עמו פטור מדיני שמים, כי ע"י השוחד יצא משפט אמת ותצא העושק מיד מבקש לעושקו. שנית אפשר כי אין כוונת המשחד שהשופט יעות המשפט, רק שכל אחד מתיירא פן חבירו נתן שוחד וע"י כך יטה לב השופט אליו, לכן חפץ לתקן במה שגם הוא נותן שוחד, וכל אחד מהם אם ידע שחבירו לא יתן גם הוא לא יתן. שלישית ידוע שאין שנאה כשנאת הדת, ומצד הטבע והמנהג בעלי דת אחד הם חבירים ואחים, ובבוא יהודי וגוי למשפט, בלי ספק יטה לב הדיין להתנצל בעד הגוי ולחשוד לישראל שמשקר ומערים בכל דבריו, לכן סבר היהודי שתהיה יד שכנגדו על העליונה, מצד קירוב דעת השופט לבעל דתו, לכן סבר לתקן מאזני צדק להעמיד דעת קנה מאזנים של השופט על היושר שלא ינטה אנה ואנה. וישרו דבריו בעיני הדוכס, אבל השיב דמה תאמר בשוחד שני בני ישראל המדיינים זה נגד זה, שאין תירוץ האחרון מספיק, חזר והשיב כי אז מצא השטן מקום לתשובה הקודמת שכל אחד חושד חבירו שהוא יתן שוחד לכן יעשה גם הוא כן, והכל לתקן המשפט וכל אחד אלו ידע שחבירו ישיב ידו ולא יתן גם הוא ימנע. והדוכס שחק ואמר חסדאין מילך, אם כי ידעתי ששערי תירוצים לא ננעלו הן באמת הן בשקר.

למה לא נאסר נתינת שוחד

ולעיקר הענין כ' החו"י דיש לתמוה למה לא הזהירה תורה גם לא תתן שוחד כמו דהזהירה

גבי ריבית לא תשוך ולא תשיך ללוה ולמלוה, ותי' כי אין נתינת שוחד איסור מצד הנתינה עצמה כמו ריבית, רק מצד הטיית משפט שגורם לכן אמרה לא תקח שוחד, ופרשו רז"ל אפילו לשפוט צדק, דאלו לשפוט עול כבר נאמר לא תטה משפט, כמ"ש קרא בתר הכי כי השחד יעור וכו', ר"ל שאין החשש שיעות המשפט במזיד רק ע"י השוחד יקרב דעתו לזכותו ויעוורו עיניו לראות אמת, לכן מצד הנותן אפשר שאין חטא אם נושה בחבירו מנה וטענו מאתיים, שהנתבע אם יודה האמת וירא מעיוות הדין אם נותן שוחד לדיין כי לבו יודע שהדין עמו, רק שלגבי מקבל השוחד שלא ידע הדין עם מי נאסר ודאי בכל ענין.

במה שנוקט החו"י שאין איסור שוחד בב"נ, כבר תמהו עליו מהירושלמי הובא ברמב"ן (בראשית פרק לד) וז"ל, אמרו בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג.

פסול קורבה

בספר או"ת (סי' ט) מביא דברי החו"י וכתב עליו שלא העלה דבר ברור, אבל עיקר ההיתר הוא על פי סברא, שהיסוד של איסור שוחד הוא שמקרב דעתיה של הדיין לבע"ד והוי כקרוב, א"כ בב"נ שגם קרובים כשרים לדון, מותר לתת שוחד. שהרי פשוט ומבורר שדעת הבן קרוב לבנו יותר ממי שקיבל שוחד, ובכל זאת מותר לו להיות שופט בב"נ, א"כ כ"ש שמותר לקבל שוחד. אבל עי"ש שמסופק האם באמת קרוב כשר לדון בב"נ, דאולי רק לענין עדות דהוי גזיה"כ, אבל להיות דיין הוא סברא, אבל מביא משו"ת הב"ח וחכ"צ שב"נ יכול להיות עד ודיין על בהמתו שנרבעת ע"י גוי.