שיחת הגרי"ש שליט"א - פורים

                                                                                

 

כתוב בפרשת תצווה "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך וכו' {עד} מערב עד בוקר לפני ה'". הפסוק הזה בפרשת ואתה תצווה הוא בדיוק אותם שני פסוקים שכתוב בפרשת אמור, והמפרשים שואלים למה התורה אמרה שתי פסוקים בפרשת תצווה גם בפרשת אמור. אומר שם רש"י בפרשת תצווה: שהפס' פה בתחילת הפרשה מדבר על משהו עתידי שאני  עתיד לצוות אותך לקחת שמן זית ולערוך את המנורה וכו'.

והרמב"ן חולק עליו. אבל השאלה היא, הרי בפרשה תרומה מדברים על כלי המשכן, בפרשת תצווה מדברים על בגדי כהונה, מה נכנס פה באמצע הנושא הזה לקחת אליך שמן זית זך?

שנית, הרמב"ם בספר המצוות כותב מפורש, שהמצוות עשה לערוך את המנורה זה מה שכתוב פה בפרשת תצווה, שהוא מביא את הפס', יערוך אותו אהרן ובניו, ואילו בפרשת אמור כתוב יערוך אותו אהרן בלי ובניו, סימן שהרמב"ם למד שהפס' פה בפרשת תצווה זה המקור לציווי, ואחרי זה התורה חוזרת. ואילו ורש"י אומר לא כך, עיקר המקור זה פרשת אמור, ופה מדברים על שם העתיד. אבל מה נכנס פה להדליק נר פתאום עם המנורה? האור הזה שאנחנו צריכים לדעת עליו בין העשיית הכלים לבין לעשות בגדי קודש לאהרון אחיך?

דבר נוסף, הרי כל פרשת תרומה מדברת על תרומה – כל איש אשר ידבנו ליבו, כל הזמן מדברים על נדיבות לב. אז למה שפה בפרשת תצווה התורה מדברת בלשון ציווי? או שמדברים על משכן שזה גילוי הרצון האמיתי של עם ישראל לנדב, או שזה ציווי. למה בתחילת המשכן ויקחו לי תרומה ,לי לשמי, ואליו שמדברים פה על השמן ואחרי זה על הבגדי כהונה אנחנו מדברים בלשון אחרת, לשון ציווי?

ציווי לכאורה זה ההיפך הגמור של נדיבות לב, גם פה היו צריכים לבקש שבנ"י יתנו שמן זית בנדיבות.

 

הקב"ה כפה הר כגיגית אע"פ שישראל  אמרו נעשה ונשמע, אז אם יש רצון, למה צריך כפיה? אם יש עניין שזה יהיה בנדיבות לב, למה צריך ציווי.

[התוס' בשבת אומר שמא יחזרו  בהם כשיאור את האש הגדולה. למה שיחזרו בהם?  כמדומני דיברנו ע"ז פעם. את הפירוש לתוס' למדתי מאיזה בחור, שהוא בא לפה לחצי שבו"ש, שהוא נכנס לבית מדרש ראיתי שהוא נבהל, אמרתי לו, עכשיו אני מבין את התוס'. לפעמים אנשים נבהלים ממשהו גדול, הם רוצים איזה גננת, משהו גדול מפחיד אותם קצת. אבל זה אומר התוס'.

המרה"ל מפראג אומר יסוד גדול מאוד, אילו קבלת התורה הייתה מותנית רק בנעשה ונמשע מבלי שהיה כופה עליהם הר גיגית היה מי שטועה וסובר שהתורה נתנה לבחירה, אומרת התורה לא, נכון שאמרו נעשה ונשמע, אבל במהות לא שייך שיהיה קיום לעולם בלי תורה. לכן הקב"ה כפה הר כגיגית לא כדי לאפוקי מהרצון של עמ"י, אלא  להראות שאל תחשבו שהכל בגלל הבחירה, ואם מחר תחזרו בכם אז זה שום דבר לא. לא, התורה מבחינת  המציאות אין קיום לעולם בלי התורה. כמו שאומר נפש החיים: לו היה מציאות אחת של דקה אחת בעולם שאין תורה בכל הגלובוס העולם היה מיד מתפרק. זה הכוח המייצב של העולם.

התכוונתי היום לומר שיש דברים שמבטלים בשבילם תורה, שהרי מאן דקרי ותני לית ליה שיעורא, אפילו כל ישראל צריכים לצאת... .מה נעשה עם הנפש החיים? הנפש החיים אומר, שאם יש דקה אחת שלא לומדים שם תורה העולם לא קיים, אז אם כלל ישראל מתבטל כדי ללוות את מי שלומד ומלמד, אז על מה העולם יהיה קיים?

משמע מכאן, שזה לא סותר את הנפש החיים, ר' חיים ידע את הגמרא הזאת. הכוונה היא, אז העולם יהיה קיים על הכבוד של התורה. ר' חיים לא מתכוון להגיד שרק מי שפותח ספר העולם יהיה קיים. הגמרא במגילה אומרת שכבוד תורה עדיף מתורה. מה פירוש העדיף? הכוונה היא, מה שהתורה קוראת לזה כבוד, זה בעצם התמצית של התורה העצמה, לכן זה לא סותר את הנפש החיים. כלל ישראל יעסקו בכבוד למי שתני ומתני, לא עלינו שלא נדע, זה עצמו ג"כ קיום של העולם. כמו שהגמרא במגילה אומרת יש דבירם שהם מעל.

נחזור לעניינו, אומר המהר"ל, כדי שלא יהיה מי שיטעה שהכל תלוי בבחירה, יש דברים שלא תלויים רק בבחירה, נותנים לאדם את הבחירה אבל זה לא תלוי רק בו. למשל הרב כותב במשפט כהן בשם ספר בעל עקדת יצחק שהוא כותב שבחירה חפושית שייכת רק לאדם בפרט, בכלל ישראל אין שייך בה בחירה. יש מושג כזה, זה לא סותר, יש בחירה פרטית ויש בחירה כללית. התורה ניתנה מתוך רצון, אבל אין הכוונה שאילו לא היינו רוצים אז היה אחרת.

אותו דבר אפשר לומר שזה מה שהתורה באה להדגיש פה. נכון שהקמת המשכן הכל בא בנדיבות לב. הרמב"ן כותב בתחילת ספר שמות שישראל לא נחשבו גאולים אלא עד מתי שהשכינה שורה בתוכם. וזה היה היסוד שבתוך יציאת מצרים הקימו את המשכן, כדי שיהיה מקום לשכינה, לשרות באופן קבוע, ואז נחשבו לגואלים. זה מה שאומרת התורה, צריך מקום למשכן, צריך לסיים את המהלך שהתחיל  ביציאת מצרים, את כל ההבטחות לאברהם אבינו. לכן אומרת התורה, נכון שצריך להיות בנדיבות לב, אבל התורה פעם אחת כותבת לשון ציווי, כדי להדגיש שלא נטעה שבגלל שזה בא בנדיבות לב אז אם אנחנו לא רוצים - לא נותנים, מה שקשור לרוחניות להשראת השכינה בישראל זה דבר שהוא מחויב במציאות, רק זה זכות לאדם, שמתוך הבחירה שלו הוא מגיע להכרה הזאת שהוא צריך להיות שותף להשראת השכינה בישראל.

חז"ל אומרים, "ויהי בימי כו' הוא ברשעותו מתחילה ועד סוף". הוא באמת היה ברשעותו מתחילה ועד סוף? בהתחלה הוא באמת היה רשע, אבל בסוף הוא נתן את הכל לאסתר ומרדכי? למה ברשעותו עד הסוף?

המהר"ל באור חדש אומר, גם הטובה שאחשורוש עשה בסוף זה לא נבע מתוך הרצון הטוב שלו, אלא הקב"ה הכתיב לו, לכן הוא נחשב ברשעותו מתחילה ועד סוף.

אבל נראה לי שאפשר ללכת בעוד מהלך, ותיכף נקשר את זה לפרשה.

יש מושג בעולם שנקרא מלחמה קרה. ז"א, בין אומות העולם זה לא רק מלחמה של אחד פוגע בשני, יש תשתית לכל דבר. מתחת ללפני השטח יש מאבקים הרבה יותר עמוקים שהם גורמים לכל מה שקורה. בכל מלחמות הועלם זה היה ככה. המלחמה הקרה שאחד פוחד מהשני, זה הנס שע"ז אומות העולם עומד, אחרת אחד היה הורג את השני. בכל מאבק יש משהו מתחת לפני השטח שהוא זה שגורם ומתסיס את כל העולם כולו, בכל המאבקים, גם במאבק של יעקב ועשו, וגם בשנאה של המן לכל היהודים. זה לא רק בגלל שהוא רצה מדין אנטישמיות שבו להשמיד, בגלל שראה שמרדכי לא כורע ולא מתשחווה, סתם בגלל כבוד הורסים את כל העולם? נכון שזה המן, אבל בכבל זאת זה שאלה. על מה שכתוב ומרדכי לא  יכרע ולא יתשחוה, שואלים מהפרשים למה לא כתוב בלשון נכונה, ומרדכי לא כרע ולא השתחוה, מה זה היו"ד הזאת?

א"מ זצ"ל אמר פעם, כמו שרש"י אומר באז ישיר, רש"י אומר, היו"ד מסמלת את המחשבה של האדם במה שהוא עושה בפועל. לא רק שבמציאות הוא לא כרע ברף לפני המן, לא הייתה לו אפילו מחשבה להתשחוות לפניו. ממילא הוא לא כרע.

אבל מה התשתית פה?

יש פס' בספר עזרא פרק ד פסוק ו: "וישמעו צרי יהודה ובנימין כו' {עד} לבנות בית לאלוקים" זה לא שהם היו צדיקים כאלה שהם רצו לעוזר לבנות את ירשולים, הם רצו לחבל ע"י זה שיהיו שותפים איתנו. זרובבל תפס את העסק אמר להם שלא. "ויהי עם הארץ מרפים כו' {עד} על יושבי יהודה וירושלים" כתבו שיטנה אומר רש"י: שלא לבנות את בית המקדש, על יושבי יהודה וירושלים להשלינם שלא לבנות את הבית. ז"א שבזמן אחשורוש התחילו אנשים לבוא לא"י לבנות את ירושלים. מה שקשור למקדש, היו צרי יהודה שעצרו את התהליך. מי היו הצרי יהודה האלה? סתם? זה כתוב ברש"י במגילת אסתר, רש"י אומר בפרק ט פסוק י': שתלו את עשרת בני המן, ואומר רש"י: "ראיתי בספר סדר עולם" עיי"ש. לכן אותם תלו. היו לו רוב בניו, הרבה ילדים, את אותם אלה שעצרו את הבניה שלה מקדש תלו.

לפי מה שכתוב במגילת אסתר הייתה אנטישמיות לשמה, מי ישלוט פרשת הכסף. [דרך אגב העולם שואל, מרדכי מספר לאסתר את פרשת הכסף, זה שהוא מספר לה שהולכים להרוג את היהודים זה לא מספיק? הרי קים ליה בדרבה מיניה! מה אתה הולך לספר שיש כסף בעניין הזה? הפירוש הוא, שבאים לספר על איזה פרסי אחד שרוצה להרוג את כל היהודים יגידו שהוא לא נורמאלי, מה אתה משוגע! אבל ברגע ששומעים שהוא משלם כסף זה סימן שאצלו זה דבר רציני ביותר, שאת זה לא נותנים בחינם. לכן אומר מרדכי לאסתר, אל תזלזלי שהוא מג'נון, את פרשת הכסף הוא מתייחס לזה בכובד ראש, הוא הולך לקנות את כולם, הוא קנה את המלך, לכן אסור לזלזל בזה].

התשתית הייתה צרי יהודה, עשרת בני המן, בגלל שלא רצו שיבנו את המקדש. לכן כשאסתר באה למלך אמר לה: עד חצי המלכות, אומרת הגמרא ורש"י מביא את זה, ולא בית המקדש. אחושרוש חשד שזה מה שהיא תבקש, אמר לה: עד כאן, אני מוכן לדבר על הכל, על האנטישמיות, את זה לעצור. אבל להמשיך את הבניה של המקדש את זה אני לא אתן לך.

רואים מפה ראיה, שמתחת לפני השטח זה מה שהיה פה. הנושא הזה של החזרה לירושלים ולבנות את המקדש.

אחרי תפילת שמונה עשרה, אנחנו אומרים יהי רצון שיבנה בית כו' {עד} בתורתך. אותו דבר כמעט אומרים בויהי רצון שאומרים בקריאת הקרבנות למי שמספיק להגיע. [הייתי פעם בתפילה בשבת בבוקר בבית כנסת הגדול, כשאני הגעתי השערים כבר היו נעולים, מפני שהיה שם חזן גדול, למעלה משלושת אלפים איש היו בבית הכנסת. נכנסתי מפני שסדרתי מקום קודם, היה שם מאבק גדול אם להכנס או לא. זו הייתה תפילה מאוד מרוממות למי שאוהב. קם אחד הרבנים לדבר לפני תפילת מוסף, אמר כך: איזה בית כנסת בעולם זוכה ששלושת אלפים איש מגיעים לתפילה לא לישתבח, אלא לקרבנות שלפני בורך שאמר. אנשים הגיעו שם כ"כ מקודם כדי לתפוס מקום. איזה בית כנסת זוכה לזה?!] שם כתוב את הנוסח של תבנה בית המקדש במהרה בימינו, למה הבקשה הזאת לא כתובה בשמונה עשרה? על המשיח מדברים שם, על הכל מדברים, למה על הבקשה הזאת שתבנה בית המקדש זה לא בקשה בתוך שמונה עשרה? אחרי שהולכים אחורה אז נזכרים ותנבנה בית המקדש?

מפני שזה לא יכול להיות בקשה של שמונה עשרה, מפני שכל החסרונות שישנם בעולם הכל בגלל שאין בית המקדש. רק אנחנו לא חיים את זה, מפני שנולדנו למציאות כזאת שאין מקדש. אבל מבחינת האמת, כל החסרונות נובעות מכך. לכן אחרי תפילת שמונה עשרה, אנחנו אומרים, על כל מה שיבקשנו אנחנו יודעים שהכל תלוי בדבר אחד –שתבנה בית המקדש במהרה בימינו כל עוד שביהמ"ק לא בנוי, אין שמחה אמיתית בעולם, הכל למחצה לשליש ולרביע. לכן רק אחרי סוף התפילה אומרים את זה.

לא אני אומר את זה, זה כתוב אורות הקדש.

יש גמרא בחגיגה שאומרת, כתוב על הקב"ה עז וחדווה במקומו, הקב"ה שמח, אומרת הגמרא: זה רק בבתים חיצוניים, בבתי בראי, אבל מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו ששם הקב"ה יושב ובוכה על גאוותם של ישראל שנטלה מהם. מה זה גאוותם של ישראל? ושברתי את גאון עזכם, הכוונה לבית המקדש. שביהמ"ק חרב בת קול הומה כיונה, גמרא בברכות. הקב"ה בוכה במסתרים. כלפי חוץ הכל נראה שש ושמח.

מה הפשט פה?

כותב הרב באורות הקודש חלק ג' בעמ' קפט: "מיום שחרב בית המקדש {ציטוט עד} נשמת העולם כהה {המשך} כל אלה הם שמחות חיצוניות שמשמחות וכו'" עיי"ש. גם בחתונה אדם שזוכה לעשות שמחה, הוא צריך את תזמורת שתשמח אותו? הוא במהות הוא שמח, את התזמורת הוא מביא כדי לשמח את כל אלה שבאים. אבל יש מציאוית הפוכות, שבמהות יש צער, כלפי חוץ עושים את התזמורת.

הרב מתייחס לגמרא במסכת חגיגה, שהגמרא אומרת שכל עוד שאין בית המקדש, כל השמחות מבחינת אמת זה מבחינה חיוצנית. וזה נכון לא רק לגבי בית המקדש. כתוב בלבבי משכן אבנה, האדם עצמו משכן, כל עוד שאדם לא מרגיש שהמשכן הפרטי שלו בנוי כמו שצריך, גם אם ירקוד בחוץ יש הרבה דברים שזה רק חיצוני זה לא הכל נובע מבפנים. ככל שנקי יותר מבפנים, גם השמחה נובעת ממקור פנימי יותר, אז השמחה היא אמיתית יותר. לא שצריך לזלזל בשמחות אחרות, גם על דוד המלך כתוב שהיה לפעמים צריך לנגן קודם כדי לשמוח ואז הנבואה הייתה שורה עליו, לא תמיד הוא היה במצב כזה של שמחה. זה ההבדל בין מזמור לדוד ללדוד מזמור.

הרמב"ם במו"נ כותב על מה שכתוב בפס' והיה אור החמה כאור שבעת הימים. על איזה שבעת בימים מדובר? אם היו שאולים אותנו היינו אומרים, האור שבשעת ימי בריאת העולם שהקב"ה ברא לצדיקים, לעתיד לבוא, אור החמה יהיה כמו האור הזה שנברא בשבעת הימים. הרמב"ם אומר שם פירוש אחר, ומקורי והפלא ופלא: שלמה המלך חנך את בית המקדש, כמה זמן לקח חנוכת הבית? שבוע ימים, הגמרא אומרת במו"ק שבאותה שנה לא צמו ביוה"כ, זה היה בזמן חנוכת בביהמ"ק, השמחה האמיתית שהייתה בימי שלמה המלך היא כיפרה, ולא היו צריכים לשבת בתענית, מפני שזה היה שמחה של בנין בית המקדש, לא היה במסתרים תבכה נפשי, זו הייתה שמחה בפנים אצל כל יהודי וכל כלל ישראל. אומר הרמב"ם, ע"ז אומר הפס' שיהיה אור החמה לעתיד לבוא כמו אור שבעת הימים בזמן שלמה המלך שהוא חנך את המקדש, שהשמחה והאור הייתה בדרגה כ"כ גדולה שרק לעתיד לבוא אור החמה יהיה כמו האור הזה.

פורים כפורים, כך כתוב בחז"ל, אומר הגר"א שהשמחה שהייתה אמורה להיות ביוה"כ, אדם הרי צריך להיות שמח שמתכפרים לו העוונות, רחמנות על מי שאין לו יוה"כ. היה לי חבר שלא הרגיש טוב, לקחו אותו להדסה, עשו לו בדיקות, הכל בסדר. הלך ברגל מהדסה לבית. בשכונת הר נוף. הגיע לפנות בוקר, בכל זאת יוה"כ זה צום. הוא נרדם, בני הבית חשבו שיתעורר לבד. הוא התעורר לפני נעילה. והוא אמר לי שהוא פשוט הלך להשתגע, פתאום אדם קם אין לו יוה"כ. אפשר להשתגע. יש משהו שאדם יכול להיאחז בו שהוא פותח דף חדש השמחה הכי גדולה שיכולה להיות, אין לו יום כיפור. אבל זה לא היה חנוכת בית המקדש,. אצל שלמה המלך זה היה שמחה של שבעת ימים, אומר הרמב"ם, ע"ז נאמר והיה אור החמה, כשבעת ימי השמחה של שלמה המלך, השמחה הפנימית הכי גודלה גם בבתי בראי וגם בבתי גוואי. הכל תלוי בזה שהמקדש עומד על מכונו, גם המקדש הכללי וגם המקדש הפרטי של כל אדם.

כפי שאמרנו, חודש אדר, זה מה שהיה בפורים.

מרדכי ואסתר לא התגברו על בית המן, על עמלק, רק בבחינת זה שבטלו הגזרות להרוג להשמיד ולאבד. אלא הם הצליחו להחזיר אחרונית את מה שרצו צרי יהודה, להפסיק את בניית ירושלים והמקדש. זה היה התשתית האמיתית של מה שהיה בזמן מרדכי ואסתר. לכן השמחה של פורים, פורים כפורים, כשיש מקדש, אע"פ שעדיין בפועל לא רואים את הבניין, אבל כשאתה נכנס למצב כזה שאפשר לבוא לירושלים ולבנות את המקדש, כשצרי יהודה לא קיימים אין שמחה גדולה מזו.

לע"ד זה פשט במשנה. כתוב כשם משנכנס אב ממעטים בשמחה כך משכנס אדר מרבין בשמחה. מה זה כשם? מה הקשר בין אחד לשני?

הפירוש הוא, על אותו עניין שאתה ממעט בשמחה בחודש אב בגלל חרבן הבית, על אותו עניין אתה יכול לשמוח בחודש אדר מפני שזה היה הנקודה המרכזית של הנצחון של מרדכי ואסתר שאפשר לבנות את המקדש.

 לכן המשנה אומרת כשם, זה בדיוק אותו דבר, על אותו עניין שאתה ממעט בשמחה בחודש אב, אתה מרבה בשמחה בחודש אדר . למה? אפשר לבנות מקדש!!!

והגמרא הרי אומרת, ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך למחות את עמלק ואחרי זה לבנות אה מקדש. והסדר הוא לעיכובא, צריך למחות את העמלק כדי שיהיה האפשר בכלל לבנות את המקדש.

בעלי התוספות בסוף פרשת בשלח, במלחמת עמלק שם, כותבים שעמלק שצינן את האמבטיה, הוא גזר על המילה, כך כתוב בחז"ל, והוא גזר גם ע"ז שלא יבנו מקדש. ז"א המאבק הראשון בזמן משה רבנו עם העמלק הראשוני התחיל עם זה – בנין בית המקדש. אולי גם המחלוקת יעקב ועשו, הייתה על אותו עניין.

בספר מאמרי ראי"ה שצריך ללמוד אותו בע"פ, הרב כותב, למה על רחל כתוב מבכה על בניה – קול ברמה נשמע, על איזה רמה מדברים פה? סתם קול שנשמע למעלה? אומר הרב פשט הפלא ופלא, יותר מזה: שמואל ודוד כתוב שהם ישבו בניות ברמה, אומרים חז"ל, מה הפשט בניות ברמה, הם ישבו ברמה מסוימת, במקום מסוים שהיו בשבט בנימין, והם דברו על בנין בית המקדש. דוד ושמואל תכננו את בנין בית המקדש. בפועל מי שעשה את זה היה שלמה המלך. כשרחל בכתה, אומר הנביא, קול ברמה נשמע, רמה זה היה בשבט בנימין, והיא הייתה קבורה בשבט יהודה, אבל היא בכתה ע"ז, לא רק ע"ז שאין מקדש, אלא ע"ז שגם בוטלו התכניות שהיו ברמה, כששמואל ישב עם דוד ברמות בניה, הבכיה לא רק  על המציאות שאין מקדש, אלא מזה שאין מקדש יוצא שכל הדיבורים ששמואל ישב עם דוד המלך בניות ברמה הם בטלו. האידיאה לבנות מקדש ירדה מן העולם בגלל שהחריבו את המקדש. ע"ז רחל מבכה על בניה, ע"ז שאין המחשבה הזאת שצריך לבנות את המקדש. וזה היה התמצית של השורש של מה שהיה במלחמה בזמן המן ומרדכי.

הגמרא אומרת, שמאיפה לומדים שמגילה צריכה לקרות אותה בלילה ובבוקר, בגלל שכתוב למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלוקי לעולם אודך. זה גמרא במגילה דף ד.' הפסו' הזה איפה נאמר? אומרים את זה כל בוקר, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. זה הפרק שאמרו אותו בזמן חנוכת בית המקדש של ששלמה המלך. ובפס' של הפרק הזה משם לומדים על חובת קריאת המגילה בלילה וביום, כמו שאמרנו, מפני שהנצחון של יום הפורים הוא קשור למקדש. לא רק לכל הדברים הגלויים שכתובים במגילה. לכן הפסו' שמדבר על חנוכת המקדש, אנחנו לומדים את הנושא של קריאת המגילה.

חז"ל אומרים שאין הכסא שלם על שימחה שמו של עמלק ימ"ש. איזה כסא לא שלם? כסא המלכות של ה'. על שלמה המלך כתוב שישב על כסא ה' (דברי הימים) גם על אחשורוש הרשע כשבת המלך על כסא מלכותו, אומרים חז"ל והתרגום – לא סתם הכסא שלו, הוא לקח את הכסא של שלמה המלך. שהוא נתן לאנשים לאכול מכלים מלכים שונים, אומרים הגמרא שהוא לקח מכלי המקדש, הכל היה חלק מהגזירה להראות ליהודים – תאכלו מהמשתה אבל תשכחו מהמקדש. לכן הוא ישב על כסא שלמה – כסא ה'. אין הכסא - מלכות ה' שלמה עד שימחה שמו של עלמק.

חז"ל אומרים שיום השבת שעליו נאמר זכור את יום השבת לקדשו הוא ההשלמה של זכות את אשר עשה לך עמלק. עמלק כידוע, בגי' ספק, הספיקות מתחילות משורש עמלק. כתוב במשנה בקידושין, כשר שבטבחים שותפו של עמלק. מה הקשר בין זה לבין עמלק?

אומר שם התוס' יו"ט, מדובר על טבח שיש לו ספק על הבשר והוא מכשיר אותו בגלל ספק, הוא שותפו של עמלק. הוא מקדש את הספיקות. יש גם במציאות של החיים אנשים כאלה שהדרך שלהם אף פעם לא ברורה להם, הם תמיד מקדשים את הספיקות, אולי ככה, אולי ככה, אולי אתה צודק אולי ההוא צודק. על הקב"ה כתוב – הודאי שמו כן תהילתו.

 היה סיפור על איזה רבנית שנכנסה לבעלה הרב ואמרה,  אני לא מבינה מה קורה פה, שצד אחד אומר את הטענות שלו, אתה אומר לו שהוא צודק. שצד שני נכנס ואומר את הטענות ההפוכות שלו אתה גם אומר  שהוא צודק – איך אפשר לנהל ככה ענינים? אמר לה הרב: גם את צודקת. יש אנשים שמקדשים את הספיקות, עמלק בגי' ספק. כשר שבטבחים, דהיינו שהוא מכשיר כל ספק, הוא שותפו של עמלק.

שבת, שהוא יום מנוחה, שם אנחנו אומרים בדיוק את אותם המילים. בשבת אומרים אתה פרק של נכון כסאך מאז, ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו. מפני שהשבת, שהעולם שובת, ניכרת יותר מלכותו של הקב"ה. לכן זכור את יום השבת לקדשו אומרים במקדש, זה התשובה, זה השלמה אולי, למה שאנחנו מצווים לזכור את אשר עשה לך עמלק.

אם שמרו ישראל שבת אחת אחרי שיצאו ממצרים לא הייתה שולטת בנו שום אומה ולשון, ומדובר על אותה שבת אחרי יציאת מצרים שהעם יצא ללקט את המן. למה הם יצאו ללקט את המן? מפני שלא היה להן בטחון מושלם. חז"ל ורש"י מביאים את זה, שבגלל שהיה להם את הספק הזה, לכן מיד נסמכה הפרשה של ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. מה הייתה התרופה?

משה רבנו אמר, ויהי ידיו אמונה. אותם הידיים שליקטו את המן בגלל שלא היו יציבים. אמונה זה דבר של קביעא וקיימא, דבר שאדם מזדהה איתו במאה אחוז הוא אדם אמין, הוא אדם שיש בו אמונה, הוא גם אדם מאמין. ברגע שיש ספיקות, מעוררים ספיקות, מחלישים את האמונה, מצננים את האמבטיה, אומר משה רבנו התרופה לכך היא רק דבר אחד, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש.

אותו דבר אומרים חז"ל שהמאבק של יעקב ועשו. ויאבק איש עמו שהעלו אבק עד כסא הכבוד. המאבק היה על כסא ה' בעולם. מאז יעקב ועשו, עד שהגיע תקופה של המן, אחשוורוש עמלק שבכל דור ודור.

כתוב בגמרא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע. מה הוא לא ידע? בין ארור המן לברוך מרדכי. אומר התוס': וצ"ל ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. וכך אומרים בפיוט. לכא' זה היפך הפשט בגמרא, הגמרא אומרת עד דלא ידע, ותוס' אומר צריך להגיד ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. אם עד דלא ידע היה צריך להגיד הפוך!

העולם טועה בפשט, עד דלא ידע אין הכוונה שנק' המבחן של האדם זה שאם הוא באמת במקום לברך הוא מקלקל. זה לא נק' המבחן של האדם. אלא הכוונה היא, מה שאתה במשך השנה אומר אחרי מחשבה ואחרי הגיון ואחרי משנה זהירות, ביום הפורים אתה יכול להגיע לכאלה עמקים בתוכך פנימה, שאפילו אם תהיה במצב של בלי דעת תאמר את הדברים מבפנים אפילו בלי דעת, שזה עצמו יהיה סימן שהדברים הם כ"כ טבועים בך, כ"כ פנימיים, כ"כ בפנים, שזה אדם יכול להגיע למצב כמו שהיה בזמן שלמה המלך בשבעת הימים של חנוכת המקדש כמו שאמרנו. פורים כפורים, שביום הפורים אדם יכול להגיע לאותו מצב, לאותה דרגת שמחה כמו שהיה בזמן שלמה המלך, שמחה ע"ז שיש מקדש, שמחה שאדם יודע שהוא עצמו נהפך למשכן. שאדם לא מסתכל על כל הדברים מבחוץ, הוא לא צריך תזמורת.  הוא יודע שמה שיצא ממנו הוא יגלה את התכנים הפנימיים בפורים מבלי שהוא יצטרך לחשוש, ואצל כל אחד זה קיים. ע"ז חז"ל אומרים עד דלא ידע, את אותם הדברים תגיד גם בחסור מודעות. ואז תראו שמה שיש בך בתור יהודי עמוק עמוק בנפש, הוא כ"כ אמיתי וכ"כ נכון, שכל מה שיש לך אחרי פורים זה מעין תחפושת. אבל בפורים אתה מגלה את אתה עצמך.

הראשון שהתחפש בעולם זה היה יעקב, שלבש את בגדי עשו, אבל עשו גם לא היה צדיק כ"כ גדול, גם הוא התחפש, היה צד את אביו איך מעשירם את התבן. אז שיעקב התחפש לעשו הוא בעצם התחפש לעצמו, הוא לא התחפש בעצם לעשו, מפני שעשו הוא עצמו היה דו פרצופי. וזה הנקודה הכי גבוה שאדם יכול להגיע בפורים. שבפורים אדם יכול לחשוב שהוא מחופש. אבל מצד האמת הוא לא מחופש, זה הוא בעצמו.

היה פעם בחור בישיבה תיכונית אמר לי, הרב, איך שאני נראה באלול זה הכל תחפושת, איך שאני נראה כל השנה זה אני. אמרתי לו, ילדי הצעיר, אתה טועה, בדיוק הפוך, איך שאתה נראה באלול זה הפנים האמתיות שלך, איך שאתה נראה כל השנה, זה התחפושת, אתה מרמה את עצמך, נדמה לך שאתה מתחפש.

חז"ל אומרים אלול זה ראשי תיבות  - איש לרעהו מתנות לאביונים. גם בפורים אפשר להגיע למצב הזה, גם שם מרומז האלול, גם שם אדם יכול לראות לא מתוך צער ולא מתוך איזשהו חשבון נפש של עוגמת נפש, אלא גם בזמן של שמחת אמיתית שסגולת הזמן עוזרת לאדם להגיע לזה, הוא יכול להיגע לאותם הדברים בפורים מבלי לחשוש לזה.

השמחה האמיתית של פורים שהיא נובעת מאז שחזר הרשות לבנות את ירושלם לבנות את המקדש. ואין שמחה להקב"ה אלא רק בזמן שהמקדש בנוי. כמו שהיה בזמן שלמה המלך, כמו שאמרתי בשם המו"נ, שע"ז נאמר והיה אור החמה וגו', זה האור הכי גדול שאדם יכול להקרין מתוכו, הוא לא צריך לדברים מבחוץ. זה הנק' הפנימיות האמיתית שבו.

בפרקים האלה שהתורה מדברת על המשכן ועל בגדי כהונה שא"א לזה בלי זה, התורה הייתה צריכה לכתוב באמצע את הנושא הזה של שמן המאור.

האור האמיתי זה לא רק הכלים, וזה לא רק הבגדים שהכהן מתכסה בהם. יש נק' אמצעית מרכזית שהיא מעידה על קיום השכינה. הגמא אומרת שזה עדות על כך שהשכינה שרויה בישראל, בכל אחד ואחד, זה מה שהתורה שמה פה באמצע את הנושא הזה של שמן זין להעלות תמיד בין הציווי על הכלים בין הציווי לבגדי הכהונה, שכולם מכוונים לנק' אחת, שצריך לעלות את האור.

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זה לא מוסב רק על האש שנמצאת במזבח במקדש, אלא כל אחד בפנים, אצל האדם בפנים, איזשהי אש בדרגה כזו גבוה או נמוכה לא תכבה. עמלק רצה לקרר את האמבטיה. וגם אצלנו, התופעה של צינון האמבטיה, ח"ו לא להשוות אף אחד לעמלק, אבל הופעה קיימת בכל שנה, בכל חצי שנה, בכל חודש. תמיד יעלו לא יודע מאיפה כל מיני נושאים, ויגידו זה לא בדיוק ככה אתה קיצוניים, אתה פאנטים. לקרר את האמבטיה, להכניס ספיקות בכל דבר, זוהי מידתו של עמלק. וכל עוד שעמלק לא נמחה, וכל עוד שח"ו מקדשים את הספיקות, אז האמבטיה עדיין נשארת צוננת. ע"ז באה התורה ואמרה : להעלות נר תמיד. אל תצנן את האמבטיה, אל תתחבר בכלל אל הדברים האלה, ואז בע"ה, כמו שחז"ל אומרים, שבזמן שיש מלחמת עמלק, בזמן שיש מלך, והוא משמיד את עמלק, אז אפשר לבנות  את המקדש, אז כסא ה' יחזור למקום האמיתי שלו.

כשמרדכי עלה על הסוס אומרת הגמרא, הסוס היה גבוה, הוא טיפס על המן וכך הוא הגיע לסוס, בזמן שהוא עלה על המן, הוא דרש את הפס' – ואתה על במותימו תדרוך. הפס' הזה זה הפסוק האחרון של הנבואה של משה רבנו. משם והלאה זה שמונה פסוקים אחרונים של התורה, שכתוב שיהושע כתב. ואת זה מרדכי אמר שהוא דרך על המן. אם היו שואלים אותנו, מה זה תדרוך – עכשיו אני יראה לך מי למעלה מי למטה. לכאורה זה פשט הכתובים.

אומרים השפ"א, בספר דברים, תדרוך מלשון דורך ענבים, מרדכי לא רצה למעוך את המן, מרדכי רצה להוציא את כל הניצוצות המועטים לטובה שיש אצל המן בזמן שהוא דורך עליו, לשון דורך ענבים. לכן אמרו חז"ל, מבני בניו של המן למדו תורה, אמנם בבני ברק, אבל למדו תורה. זו הנבואה האחרונה, זה היה התיקון לכל המציאות של עמלק בעולם.

הרי מאיפה נולד עמלק? מתמנה, לא רצו לקבל אותה, היא רצתה לחבר לאבות ולא קיבלו אותה. ואז ממנה נולד עמלק. דחו אותה. הגמרא ואמרת שמנשה היה דורש דרשות של דופי בתורה, על מה הוא דרש? הוא אמר זה חלק מהתורה? כן זה חלק מהתורה, לדעת שמה שאפשר לקרב אסור לרחק, שאם לא היו מרחקים את תמנה לא היה עמלק. לכן ידע מרדכי, שהתיקון האחרון לפני שדורכים על עמלק, זה לא סתם לכתוש ולהאביד ולהשמיד, אלא בדיוק להיפך, ואתה על במותימו תדרוך, מלשון דורך ענבים, תוציא מכל דבר את המעט הטוב שואלי נמצא בו. זה היה התיקון השורשי לאותה ותמנע הייתה פילגש.

כתוב שחתן מוחלים לו על כל עונותיו וזה נלמד מהפס' עשו נשא את מחלת. למה דווקא מחלת? היו לו עוד נשים! למה הוא נשא אותה? בגלל שהוא ראה שיעקב מצווה אז הוא עשה את זה מדין כיבוד הורים, אז רק את האישה שעשו נשא מדין כיבוד, ממנה אפשר ללמוד שמוחלים על כל עוונותיו, לכן זה נקרא מחלת. אבל כל הדברים שלא היו לשם שמיים, זה רק רע. זה ידע מרדכי שצריך לתקן, אסור לשכוח את השורש את היסוד, ואתה על במותימו תדרוך.

ואין הכוונה רק על אחרים, אלא הכוונה גם על עצמו, האדם צריך להיות דורך ענבים על עצמו, להוציא את הסולת הנקיה שבו בכל מצב שהוא. כך אנחנו מאמינים בני מאמינים.

כתוב ברב בעולת ראי"ה חלק א', הגמרא אומרת שפורים לא נאסר בעשיית מלאכה, לא כמו כל יו"ט שנאסר בעשיית מלאכה. זה לא בא להגיד שפורים הוא יו"ט יותר נמוך שלכן התירו לעשות בו מלאכה ולכן זה נותן משמעות אחרת ליום הזה. בידוק להיפך, קודשת הפורים היא כ"כ שהיא יכולה גם לקדש את החומר, אז גם לא היו צריכים לאסור את האיסור מלאכה בפורים, דוקא בגלל גדולת היום הזה, שהיא מקדשת את המעשה ידיים, גם אתה דברים שנראים לנו כביכול כחולין, לקדש גם את הכל.

הרב כותב להלכה, בסידור עולת ראי"ה, שאע"פ שאדם שתוי אסור לו להתפלל, בפורים הוא יכול להתפלל, היות וזה מצוות היום, זה צורת המצווה, שמתפללים לפני הקב"ה גם שנמצאים במצב כזה אדם לא צריך לחשוש מה יהיה. החזנים הבעלי תפילות הכי יפים שהיו בישיבה בפורים זה היו אלה ששתו. ראית מה זה תפילה. בלי משחקים בלי שום דבר. לא צריך להבהל, זה גדולת קדשות הפורים.

רצ"י תמיד אמר, שמי שרוצה להכנס לפורים בטוב יעשה הכנה. ילמד מסכת מגילה, או שילמד הרבה ר' צדוק, או שפ"א, כל אחד לפי נטיית הלב שלו, אבל להכנס לפורים מתוך הכנה. מצד אחד לזכור את אשר עשה לך עמלק שבכל דור ודור. ומצד שני, לא רק הסור מרע, אלא עשה טוב, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, שואל הרב, ממתי מתפללים על כליון? אומר, לפעמים יש רשעה שכל כולה רשעה שהתיקון שלה זה בכליון שלה, וזה עמלק, עמלק זה כל הרשעה כולה, שאין שם אפילו קורטוב אחד של טוב, רשעה שכזו, התיקון שלה זה להעביר אותה מהעולם, שהעולם יהיה מתוקן יותר וחסין יותר ובריא יותר.

שבת שלום ופורים שמח.