אורות הגבעה תצוה תשע"ח

אורות הגבעה תצוה

העלון מוקדש לכל הכהנים בשכונה, כל אחד בשמו הטוב יבורך, המברכים אותנו יום יום באהבה, וה' משפיע דרכם שפע ברכה והצלחה לכולנו.  

ענייני כהן גדול

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"

א] כתב הרמב"ן וז"ל שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים כמו שאמר הכתוב [ישעיה סא י'] וכחתן יכהן פאר כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה" יעו"ש באריכות

ולפי"ז נראה דכל זה שייך לאהרן דעיקר הענין בזה שהכהן גדול ילבש בגדים הראוים לתפקידו דהן בגדי מלכות והוא דין בפנ"ע בכה"ג שילבש בגדים ויהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים מעתה נמצא דשאני בגדי כה"ג מבגדי כהן הדיוט בעיקר מצותן ודינם דאילו בגדי כהן הדיוט עיקרם הוא משום דבלא"ה הוי זר וכדאיתא בגמ' זבחים [יז, ב] הכהן בכיהונם - כ"ז שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, ובלא"ה הו"ל כזר דעיקר הענין של הבגדים הוא דכל שהוא מחוסר בגדים אין כהונתו עליו. אולם בכה"ג, מלבד עיקר הדין דמחוסר בגדים הוי זר, עוד יש דין נוסף של לבישת הבגדים לכבוד ולתפארת ושני דינים הם חדא דין דמחוסר בגדים הו"ל זר ודין זה נוהג גם בכהן גדול וגם בכהן הדיוט, ויש עוד דין נוסף בעבודת כה"ג דצריך שיהא לבוש בגדים שיהיה לכבוד וכן הוא בדברי הרמב"ן לקמן [פרשת כי תשא ל"א י'] עה"פ ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן וז"ל "כי בגדי השרד הם בגדי הכהונה עצמם וכו' בגדי היחוד כלומר בגדים שיתיחד לבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכו' והכתוב הזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד כמו שאמר לכבוד ולתפארת וכו' בגדי קודש וכו' וע"כ קראם בגדי השרד בגדי מלכות וכו' ומה שאמר בכאן וכו' ואת בגדי השרד ואת בגדי הקודש להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש עכ"ל.

ובזה מבואר היטב מה דאצל אהרן כתיב [כ"ח ג'] ועשו את בגדי אהרן לקדשו ולכהנו לי ואילו גבי בני אהרן כתיב [שם ד'] "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי", דבגדי כהן הדיוט עיקרם הוא לכהנו לי דבלא"ה אין עליהם תורת כהונה דבאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל כזר ששימש. אולם בבגדי כה"ג יש שני מעלות לקדשו ולכהנו דמלבד מה דע"י הבגדים חלה תורת כיהון דעיקר לבישתם הוא כדי שלא יהא מחוסר בגדים וזר. עוד יש בזה דין נוסף שיהא לבוש בגדי קודש בשעת עבודה לכבוד ולתפארת וכמש"כ הרמב"ן דלכן הן נקראין בגדי קודש וזהו לקדשו ולכהנו לי תרי ענינים אלו, ודו"ק.

ונראה דזהו גם הביאור בדעת הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל"ב שכ' וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים לא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצ"ע כמו הציצית עכ"ל. ובראב"ד שם השיג א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר עכ"ל. ויעו"ש ברדב"ז שכ' דאפשר לחלק דדוקא של כ"ג בין לשרת בין שלא לשרת פטור לפי שכ"ז שירצה היה עובד אבל בגדי כהן הדיוט בשעת עבודה פטור ושלא בשעת עבודה חייב ע"כ. ולפמש"נ הדבר מבואר היטב דשאני בגדי כהן גדול מכהן הדיוט, דאילו בגדי כהן הדיוט עיקרם משום דבלא"ה הוי זר וא"כ אע"ג דהותר לו כלאים כ"ז הוא רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אינו בדין שילבש את הבגדים כיון דאין לו צורך בבגדי כהונה אבל כהן גדול יש דין נוסף של לבישת בגדים לכבוד ולתפארת דצריך להיות לבוש בגדים שיהיה לכבוד ולתפארת ודין זה נוהג כל הזמן גם שלא בשעת עבודה דבעינן שיהא נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים ועל כן הותר לו בגדים אלו גם שלא בשעת עבודה דאין עיקר הדין בלבישת בגדי כהונה משום דבלא"ה הו"ל זר דאילו מש"ה אינו בדין שילבש בגדי כהונה רק בזמן עבודה אלא מכיון דיש בלבישת בגדי כהונה קיום דין של לכבוד ולתפארת א"כ בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום וממילא דהותר לו לבישתם גם שלא בשעת עבודה אע"ג דיש בהם כלאים ואתיין היטב דעת הרמב"ם.

ויסוד ד"ז יש ללמוד ממש"כ הרמב"ם בפ"ה דכלי המקדש ה"ז וז"ל יהיה לו מוכן במקדש והיא הנקראת לשכת כה"ג וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה וכו' ונמצינו למדין מדברי הרמב"ם דהדין כבוד ותפארת נוהג אצל כה"ג כל היום וא"כ כמו דמשום הדין כבוד ותפארת צריך שישב בלשכתו כל היום ה"נ משום לתא דכבוד ותפארת הנאמר בכה"ג בדין הוא שיהא לבוש בבגדים אלו כל היום גם שלא בשעת עבודה וכמש"נ. ובאמת שמדברי הרמב"ם בפ"ח הל"י שם משמע דבשעה שיושב בלשכתו היה לבוש בבגדי כהונה שלו וז"ל שם "כ"ג מניח בגדי זהב בלשכה שלו בלילה או בשעה שיצא מן המקדש" ומשמע להדיא דרק בשעה שיוצא ממנו צריך לפשוט את הבגדים ולהניחן בלשכה אבל כ"ז שיושב בלשכה הותרה לו הלבישה והדברים מבוארים היטב עפימש"כ. [ס' נחלת בנימין]

ב] מובא בגמרא בברכות [ס"ב]  "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל וגו' אריב"ח כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, שנאמר והמלך דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".

לכאורה קשה – מה הקשר? דוד ביזה את הבגדים אז מידה כנגד מידה היה צריך להתבזות ע"י הבגדים או ע"י אי לבישת בגדים? אבל מה הקשר בין ביזוי הבגדים להנאה שמפיק מהם, שכתוצאה מביזוים, נענש שלא זכה ליהנות בהם.

יש כאן מסר עמוק.  ישנן שתי מיני תועליות להנאות אנושיות, א' - יש ההנאה המגושמת-חומרית-גופנית שבה האדם שוה לכל בע"ח. ב' יש תועלת נוספת שלפעמים הם עושות רושם על רוחו של האדם, על כבודו ודימויו העצמי. מה העיקר? צריך תמיד להכיר שיסוד הדבר ועיקרו היא אותה התועלת האנושית-רוחנית-נפשית-ערכית שבה יש בה יתרון לאדם באשר הוא אדם לעומת בעל חי.

הבגדים עשויים לתכלית חשובה ומובנת -  הגנה מן הקור, זאת היא תכליתם הפשוטה שגם כל בע"ח מרגיש, ויש להם תוספת הגנה בטבעם, הלבוש הטבעי שלהם, עורם ושערם או צמרם וכיו"ב. יש יתרון נוסף לאדם שמנא הם מכבדותיה [ הבגדים מכבדים אותו -  שבת קי"ד] , הכבוד הנמשך מהבגדים שהאדם מתהדר בהם בתור אדם המעלה, חשוב ונכבד, הראוי לו לפי יתרונו השכלי. אדם שמכבד את עצמו, מרגיש את ערכו, ויש לו דימוי עצמי חיובי, יתנהג בהתאם למעמדו הרם. וידוע מה שהשריש הסבא מסלבודקה זצ"ל במושג גדלות האדם, שאם אדם מעריך את עצמו וחשיבותו ונכבדותו, יתנהג בהתאם. המזלזל בעצמו, עלול מאד להתנהג בצורה זולה [המילה "זלזול" פירושו "זול זול"]. לכן תלמידיו הקפידו על לבוש מהודר ומכובד. ועד עצם היום הזה, בחלק מהישבות הצועדים בדרך הסלובודקאית, הושם דגש רב על בגדים מהודרים ומשובחים.

 אשר על כן, ראוי לכבד את הבגדים, להורות שהדבר העקרי במציאות הבגדים לאדם הוא בשביל כבודו ומעלתו, לכסות ערותו ולהלבישו הוד, ומפני הטעם העיקרי הזה נזדמן ג"כ ההכרח הטבעי-המשני-השולי-יותר, שהאדם צריך לבגדים ג"כ להגנה מקור. זכינו לדין שהמטרה העיקרית של הבגדים היא הוד, הדר ותפארת ונגררת אחריה היא המטרה הטבעית-חומרית.

מעתה, מובן היטב, שהמבזה את הבגדים, שמצדם המוסרי פוגע בערכם, סוף שאינו נהנה מהם, מתוך שבטל העיקר בטלה הטפילה, שצריך הדבר שממנו יוצא מקור לימוד מוסרי שמועיל לישר מדותיו של אדם כהוקרת רעיון הבגדים מפני מוסריותם, מפני שהכבוד האנושי מונע את האדם מכמה דברים פחותים, מהשפל למדרגת מצב הבהמה להיות נשמר בעולם. וכל המזלזל בו בערכו המוסרי, הוא ראוי להוכח שבשפלות הערך המוסרי של הבגדים לא ימלאו הבגדים את מטרתם, כלומר שלא נמצאו בזה האופן שרק ההנאה החומרית הגסה ימציאו, אלא צריכים הם להתכבד ולהיות מחוברים תמיד עם ערך התכלית המוסרית, שאז יכיר האדם את ערכם של הבגדים, וערך המצות התלויים בהם כציצית וכלאים, שמחברים את צד הכבוד עם צד ההנאה שבהם.

ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שבכל מקום שאנו מוצאים הנאה מורגשת-חושית יחד עם תכלית מוסרית, שתמיד נתמקד בצד המוסרי.

לדוגמה – אדם מתחתן. יש כאן בהחלט הרבה גשמיות. האשה ב"ה מכבסת-מבשלת-אופה- מנקה-מקרצפת-מטפלת וכו' וכו'. נכון שאנחנו מברכים "שלא עשני אשה" אבל צריך להרגיש גם המון הכרת הטוב שעשה לאשה - אשה. למי יש סבלנות להיות עם הילדים כל הזמן אם לא האשה?? מי מסוגל לעשות אין-ספור כביסות לבגדים שהוא יודע בוודאות, שיתלכלכו ויצטרך עוד הפעם לכבס? "ברוך שעשה לאשתי אשה"!! ויש כמובן תועליות נוספות שאין כאן המקום לפורטם.

מצד שני, יש צד רוחני ונפשי. אשתי משלימה אותי. הרגש הנשי, המבט הנשי, הצריכים הנשיים המיוחדים, הרוחניות הנשית, התמימות הנשית, החצי מנשמתי שהיא מספקת לי, כל אלו ועוד ועוד, מעניקים לי חיים רוחניים מלאים יותר, שכל דפי הגמרא בעולם לא יכולים לספק לי. אם היה מספיק ללמוד ותו לא, הקב"ה לא היה מצווה עלינו להתחתן ולפרות ולרבות. כידוע לכולם, חיי משפחה כרוכים בהרבה ביטול תורה. אלא מכאן הוכחה שכדי לטפס אל הפסגה לשלימות אנושית ורוחנית, צריך להתחתן. 

השאלה הניצבת בפנינו היא – במה להתמקד? בצד הגשמי-חומרי-עולם-הזה-אי או בצד הערכי-נפשי-רוחני? עפ"י היסוד שהנחנו, ברור ופשוט שצריך להעריך את שני הצדדים אבל נקודת הכובד היא בצד הקדושתי.  

דוגמה נוספת [מתוך שלל הדוגמאות הקיימות] – אכילה. קיים צורך גשמי לאכול וכמו שבהמה אוכלת, גם אנחנו אוכלים. ויש גם צורך רוחני לאכול, כדי לברך, שיהיה כח לעבוד את ה', ולצדיקים יודעי ח"ן להעלות את הניצוצות שבאוכל וכו' וכו'. על מה הדגש? רוב האנושות מתמקד אך ורק בצד הגשמי והנאה החושית של האוכל. אני אפילו שמעתי [ולא ביררתי ובאמת קשה להאמין] שיש אנשים על כדור הארץ, אותו כדור הארץ שבו אנו חים, שמכניסים אוכל לפה מבלי לברך את ה' קודם וגם אח"כ. לא יאומן כי יסופר. מלעיטים עצמם כמו פרה, וממשיכים הלאה.

יהודי המכבד את עצמו, את ערכו ואת נשמתו, אוכל בצורה מכובדת, עם ברכות הכוונה ומתוך מודעות שתכלית אכילתו מתרוממות הרבה מעבר לכמות וסוגי התבלינים שבאוכל. זה גם מחייב את האדם לשמור על תזונה בריאה. מי שאוכל רק כדי להפיק ריגוש רגעי, אינו מתעניין בהשפעת האוכל על גופו לאורך זמן. הוא חי את ההשקפה "העשווית" של "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי" ולא מתחשב בתוצאות. אבל האוכל למען עבודת הבורא יתברך, מקפיד שהאוכל יתרום לבריאות גופו לטווח הארוך כדי שיוכל לעבוד את ה' לאורך ימים ושנים טובות.

וכבר כתב הרמב"ם, שאם ישמרו על הדיאטה שלו, לעולם לא יהיו חולים. הבה ננסה לגרום לכך שהרופאים יצטרכו לחפש פרנסה אחרת מהעדר חולים. הצעד הראשון הוא תזונה נכונה.

ישמע חכם ויוסף לקח.

ג] ועי' עוד בדברי הגמרא בברכות על כריתת מעילו של שאול בס' משנת רבי אהרן ח"א עמ' ע"ג שכך היא המציאות בעצם דהמבזה דבר אינו יכול ליהנות ממנו ע"כ עיי"ש. וזה מסביר גם את הגמרא שהתוהא ומתחרט על מעשיו הטובים, מאבד את זכות עשייתם, והביאור שמי שאינו מעריך את חשיבות המצוה ומאמין שאינה שווה כלום, לא יכול ליהנות ממנה. [עי' פחד יצחק יו"כ מאמר ו' ותבין יותר].  ומידה טובה מרובה. כגודל ההערכה – כך גודל השכר. ולכן אין לשער את חשיבות לימוד המצוות בעומק כדי לקבל מושג על רום תכליתן.

וכיו"ב ביאר בשפתי חיים [ח"ג ע' קס"ט] מאי דאמרי' בסנהדרין צ"ט א' המבזה את המועדים וכו' אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב דאין זה עונש אלא תוצאת התנהגותו של המבזה את הקדושה ע"ש. 

"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"

בס' שי לתורה ח"ב הביא שהגרי"ז ז"ל העיר למה הוצרך ציווי מיוחד לכל חכמי לב על עבודת בגדי כהונה, ותירץ דהנה כתב הרמב"ם בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ב הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר עכ"ל הרי שעל המשכן היה חיוב על כל אחד לעבוד את עבודת המשכן אבל בבגדי כהונה שלא נכלל במצות עשיית המקדש ליכא חיוב על כל א' לעשות את הבגדי כהונה ולכן נאמר ציווי מיוחד לחכמי לב לעשות את הבגדים עכ"ד.

והנה הרמב"ם בסהמ"צ מצ"ע ל"ג מנה לבישת הבגדים למצ"ע ולא מנה עשיית הבגדים למצוה. אולם בפ"י מהל' כלי המקדש ה"ד הוסיף הרמב"ם מצ"ע לעשות בגדים אלו וכו' ומבואר דחוץ מהמצוה של לבישת בגדים נאמר בזה מצ"ע של עשיית הבגדים. והגרי"ד סאלאבייציק זצ"ל ביאר שיש נפ"מ בזה דאם המצוה היא רק הלבישה אז רק הכהנים שייכים למצוה זו אבל אם נכלל במצוה גם עשיית הבגדים הרי זה שייך לכל ישראל ג"כ. ולכאורה דבריו אלו דלא כדברי מרן הרי"ז. אולם צ"ע בהן מצוה של עשיית הבגדים אם הוי מצוה על כל יחיד ויחיד או דלא מצוה על כל יחיד ואינו אלא חובת וי"ל דהמצוה של עשיית הבגדים לא הוי חובה על כל יחיד אלא על הצבור לבד ולפי"ז א"ש דלענין עשיית המשכן שהוי חיוב על כל יחיד ויחיד גם החכמי לב בכלל ול"צ ציווי מיוחד אבל בנוגע לעשיית הבגדים של"ה חיוב על כל יחיד ויחיד אלא על הצבור לא הי' חיוב על החכמי לב לעשות הבגדי כהונה ולכן היו ציווי מיוחד. והנה באמת בחידושי מרן עה"ת פ' תרומה כתב שגם עשיית לא הי' חובת היחיד אלא חובת הצבור וכמבואר ברמב"ם סוף ספר המצוות, אולם מהרמב"ם בהל' בית הבחירה מבואר שעשיית המשכן הוי חיוב על כל יחיד ויחיד ולפי"ד הרמב"ם בהל' ביה"ב שפיר י"ל כמש"כ. [רינת יצחק]

  

דירת כהן גדול בירושלים

הדברים דלהלן בנויים בחלקם על דברים שהשמיע מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בחול המועד פסח תשס"ט. הרחבנו בנקודות מסויימות וכן השמטנו כמה חידושים מפליאים. ויהיו הדברים לזכותו, שיתברך הוא וכל הנלווים אליו בכל מילי דמיטב בגשם וברוח יחד עם כל בית ישראל.

בס' מנחת חינוך במצוה קל"ו כתב וז"ל ועיין במס' סוכה [מ"ז ע"א] ובתוס' שם [ד"ה לינה] ובכמה מקומות בתוס' [בראש השנה דף ה' ע"א ובפסחים דף צ"ה ע"ב וזבחים דף צ"ז ע"א], דמי שמביא קרבן אפילו עצים היה טעון לינה בירושלים ולא היה יוצא עד למחר. וכן הוא ברמב"ם [הל' ביכורים פ"ג הל' י"ד ובכסף משנה שם בהל' י"ב], אם כן כיון דכהן גדול היה מקריב מנחה בכל יום [הוא המנחת חינוך שכהן הדיוט היה מביא ביום היכנסו לעבודה והכהן גדול היה מביא כל יום] היה טעון לינה בירושלים, על כן היה צריך הכהן גדול לדור בירושלים, כי היה צריך לינה. וכן הוא ברמב"ם [הל' כלי המקדש פ"ה הל' ז'] שכתב 'ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם' עיי"ש ברמב"ם. ועיין בכסף משנה שם שלא הראה מקום מוצא הדין ומה טעם יש בו. אך באמת הטעם דהיה טעון לינה בירושלים מפני הקרבן שמביא בכל יום. וזה אמת ברור ושמעתי זה מתלמידי מ' חיים משה יחיה עכ"ל המנחת חינוך.

אתה הראית לדעת מדברי המנ"ח, שהכה"ג היה חייב לגור בירושלים משום שמביא מנחת חביתין כל יום, והמביא קרבן טעון לינה. וזה פשר דברי הרמב"ם ש"אינו זז משם לעולם", וממנו יתד וממנו פינה לדיונים מסועפים, ומקצתם כדלהלן.

ראשון לציון, הרמב"ם השמיט דין לינה בקרבן, ולא הביאו אלא בהל' ביכורים [ג, י"ד ע"ש ועי' מה שהאריך באבי עזרי שם]. וכבר תמה הערל"נ [סוכה מ"ז:] על דבר השמיטה הזאת וכן בשפ"א [סוכה שם ור"ה ה.] וברש"ש שם. מעתה, קשה להצביע על דין לינה כמקור לדברי הרמב"ם כאשר הוא בעצמו אינו מביאו להלכה.

ולא אכחד שיש שדייקו מלשונו בהל' ביכורים שסובר שיש דין לינה בכל מקריבי קרבן. הא לך לשון קדשו: "הביכורים טעונין לינה, כיצד הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו, לא יצא באותו יום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהלך, כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהיו אלא בבקר". ויש שלמדו מכאן לכל מי שמביא קרבן, וזה הפירוש כשתבא לו דהיינו שבא להקריב קרבן. עיין דיון בספר שלמי שרה [לג"ר מ"מ שולזינגר זצ"ל סי' קע"ט]. 

וטובים השנים מן האחד, יש עוד להעיר מדברי השפ"א [זבחים צ"ז.], שכל דין לינה בירושלים הוא כאשר המקריב הגיע באותו יום ויצא באותו יום, שנראה שהגיע בדרך ארעי ומקרה אבל כאשר לן בירושלים בלילה הקודם מותר לו לצאת באותו יום [ועיי"ש נועם דבריו ביישוב קו' התוס' שם]. לפי דבריו נדחו דברי המנ"ח מכל וכל, כי הרי כבר הקדים הרמב"ם שהכה"ג חייב לדור בירושלים וא"כ שוב אינו חייב בלינה משום מנחת חביתין ככל מקריבי קרבן, שבודאי אינו נמצא שם בדרך ארעי ומקרה.

ועוד בו שלישיה, יש לעיין מדברי השפ"א [מנחות סה.] שמותר למי שחייב לינה לצאת לזמן קצר מירושלים בתנאי שיחזור לפנות ערב [עיי"ש שלכן היה מותר לצאת לקצירת העומר, ועי' בשו"ת חקל יצחק סי' פ"ד ובשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט ובערוך לנר ר"ה ה.]. ולפ"ז לא יוצדקו דברי הרמב"ם "ואינו זז משם".

בס' מקדש דוד [קונטרס מעניני קדשים ס"ה סק"ו] כתב עפ"י המבואר במו"ק [י"ד] דכה"ג כל השנה דינו כרגל, והדין הוא דמקריב קרבן טעון לינה, והוכיח המקד"ד דהיינו משום שיום הקרבת הקרבן נחשב כרגל ורגל טעון לינה. וכתב שיש נפק"מ למחלוקת אם פסח שני טעון לינה, אי פסח שני אסור בהספד ותענית. וא"כ, כהן גדול, מכיון שכל ימיו חשוב כרגל טעון לינה כל ימיו ולכן אינו זז משם. והנה, עיקר הוכחתו דכל השנה דין כה"ג דהוי כרגל ממש הוא ממה דילפינן במו"ק דין מצורע ברגל מכה"ג, הרי דהוי ממש כרגל, אמנם כתב בס' קובץ רשימות [עמ"ס מו"ק עמ' קסה] דלפמ"ש בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל דאין דינו כרגל ממש, דודאי גרע מרגל אלא שמ"מ לא גרע ממי שנצטרע קודם הרגל ע"ש א"כ א"א להוכיח מהסוגיא שדינו כרגל לכל מילי. ואשקוטה ואביטה בס' היקר 'שלמי שמחה' [לגר"ש עלברג זצ"ל ח"ה סי' ל"א] שאם יום הקרבת קרבן טעון לינה משום דהוי כרגל, מסתבר דאין הרגל מתחיל עד שעת הקרבת הקרבן אבל לא לפני זה. וא"כ מותר לו לכה"ג לצאת מירושלים לפני הבאת מנחתו עכ"ד עיי"ש וכ"כ הג"ר משה צוייג [אהל משה סי' כ"ב].

 והמחפש תענוגי עולם הזה ישים מבטו בספרי הגאון הרוגוצ'ובר. וראיתי אליו [בקונטרס ההשלמה כ: וכן בדברי ר' יוסף ענגל בגיליוני הש"ס ר"ה ה.] שחלק על המנ"ח והראה מקור לרמב"ם ממקום אחר, מציאה מקורית ומעניינת. בסנהדרין [דף י"ח ע"א] אי': "כהן גדול וכו' מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן [המלוים את המטה] נכסין [מעיני הכה"ג] והוא נגלה, הן נגלין [במקום אחר] והוא נכסה [מהם במקום שהם נגלים] ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר [ויקרא כא יב] ומן המקדש לא יצא ע"כ. ולמה נעצר בפתח שער העיר? אלא דמשמע שאסור לו לצאת מחוץ לירושלים. [וגם רבי יהודה יכול להסכים עקרונית עם רבי מאיר ולא נחלק עליו אלא לומר שאינו יוצא מן המקדש משום שאגב מרריה יגע במיטה, כדאי' בגמרא].

יצויין, שהפירוש הפשוט במשנה הוא שמחוץ לעיר אין כבר מקום להסתתר וזה נחשב כמלווה את המטה [יד רמ"ה ורע"ב]. ובס' בארות נתן [רבינוביץ עמ' נ"ו] העיר שההסבר הנ"ל לא היה נראה לו להרמב"ם, לפי שלא מצינו שמחוץ לחומה לא היה ישוב של בנינים ומבואות, והרים ודאי היו שם שעל ידם יכול היה להתכסות, ועל כן פירשו הרמב"ם שמה שיוצא עמהן עד פתח שער העיר הוא מפני שאסור לו לצאת אל מחוץ לירושלים. ואכן, ההסבר הזה למשנה [שאין מקום להסתתר] לא מופיע בגמרא ואינו מוכרח, מה שפותח את הפתח להסבירו כדברי הראגוצ'ובר והגר"י ענגל. מצד שני, הגמרא גם לא נימקה את אי-יציאתו באיסור לצאת מירושלים וכל הדיון שם סובב סביב איסור ההיטמאות ולא איסור היציאה מירושלים [עי' אהל משה סי' כ"ב].

ועינא דשפיר חזי בס' עבודת דוד [לגרא"ד גולדברג שליט"א סנהדרין יח.] שהקשה על מקור זה ממה שמפורש בסיפא דמתני' דהיה הולך אחר שאר מתים ומנחם אותם כשהיו עומדים בשורה אחרי הקבורה, והשורה היתה נעשית סמוך לבית הקברות שהיה חוץ לעיר, כמבואר ברמב"ם [פ"ג מהל' אבל] ולא היו קוברים מתים בתוך העיר, עיין אבות דר' נתן [פרק ל"ה] דלא היו קוברין מתים בירושלים, ואם כן מוכח דיכול לצאת מן העיר לפי שעה.

בס' בארות נתן הציע מקור נוסף לרמב"ם שאולי פירש את הפסוק "ומן המקדש לא יצא" לפי שיטתו [פירוש המשניות מע"ש פ"ג מ"ד ועוד] שכל ירושלים נקראת מקדש [שמעתי השבוע דיוק מת"ח על מה שאומרים בתפילה – "ולירושלים בית מקדשך" משמע שהיא-היא המקדש, אלא קשה לי לשון "בית" שירושלים אינה בית, ואולי הכוונה שכל ירושלים נקראת על שם העיקר דהיינו בית המקדש] וא"כ אסור לצאת מירושלים עיי"ש. ובדומה לזה, צדו עיני את הספר משיב שלום [לג"ר שלום יוסף פייגנביום אב"ד לאקאטש בס' שע"ו] שטען בתוקף שכל הפלפולים בנושא הם אך למותר, ולדעת הרמב"ם אסור לצאת מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש. וכדברי הרמב"ם [שם] "בית יהיה לו מוכן במקדש, והוא הנקרא לשכת כה"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא בלילה בלבד או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים" [לשון הרמב"ם שם] וכפשוטו של מקרא "ומן המקדש לא יצא", ומזה נובע האיסור לזוז מירושלים כדי שיהיה תמיד קרוב למקדש, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם באותה הלכה "ואינו זז משם", עכ"ד ה'משיב שלום'. ויש להוסיף את המבואר בקרית ספר "ויהא דר בירושלים כדי שיהא לעולם במקדש". הרי לן להדיא שהדירה בירושלים היא מחמת המצוה להיות במקדש. והיה קשה לי לעכל את ביאורו מכיון שאין משמעות ברמב"ם שיש איסור לצאת מן המקדש אלא שזהו כבודו ותפארתו, ואדרבה, מפורש שמותר לו לצאת משם "שעה או שתים" ומנין לנו לחדש איסור מכוח מה שנראה כהידור והנהגה אידיאלית. ויש מי שרצה לחדש [הרה"ג ר' פנחס זבלינסקי, הובא בבארות נתן והגר"א ארלנגר שליט"א בברכת אברהם סנהדרין י"ט. עיי"ש] שבאמת אין כוונת הרמב"ם לאיסור ממש אלא שאינו ראוי לצאת מירושלים אבל מותר בשעת הצורך לצאת. 

ביומא [ס"ט.] מסופר על הפגישה בין שמעון הצדיק שהיה כה"ג עם אלכסנדר מוקדון מחוץ לירושלים, ולפי המנ"ח תסתער הקושיה, כיצד יצא? אם נתפוס שאין כאן איסור ממש, מיושבת הקושיא [הרב זבלינסקי הנ"ל]. וכבר עמד בזה בשו"ת בית יצחק [ח"ד אבה"ע קמ"ג] ותירץ שמותר משום עת לעשות לה', וכך הסבירה הגמרא שם איך הוציא בגדי כהונה מחוץ לבית המקדש. אלא שהקשה רש"ה פיינזילבר זצ"ל הי"ד מקיידן ליטא [נרצח באכזריות עם אנשי קהילתו ע"י החיות הטורפות הנאצים והליטאים ימ"ש], שהגמרא תירצה בתירוץ הראשון שלא היו ממש בגדי כהונה אלא ראויים לבגדי כהונה, ולא נזקקה לתירוץ של "עת לעשות לה". וקשה, הרי גם אם לא היו ממש בגדי כהונה צריכים להגיע ל"עת לעשות לה'" כדי לנמק את היתר יציאתו מירושלים. ואדרבה, לא הפריעה לגמרא כלל עצם יציאתו מירושלים. וכך העיר מדיליה, להבחל"ח, מו"ר שליט"א.  

ותבט עיני בס' דגל ראובן [ח"ב סי' ט"ו] שעמד בשאלה איך יצא שמעון הצדיק מירושלים, ותירץ וז"ל "ולק"מ, דזהו רק גזירה דרבנן, ובשביל כבוד המלך ובשעת הגזירה בטח מותר לעבור על דין דרבנן [ועי' בגמ' ברכות י"ט: דמשום כבוד מלכים לא גזרו דרבנן כלל] אבל האיסור בבגדי כהונה במדינה סובר שהוא מה"ת [עי"ש ברש"י משום שנוהג בה דרך חול] לכן שפיר מקשה מהא דשמעון הצדיק ומשני דראויין לבגדי כהונה או משום עת לעשות עיי"ש.   

וע"ע בקובץ מוריה [קכג עמ' קז, שהקשה הגרשז"א זצ"ל איך עלה הכה"ג על הגג לומר הלל בפסח, הרי עליות לא נתקדשו? ותי' דלענין לינה אינו תלוי בקדושת ירושלים לענין הגובה אלא לשטח כמו שכתוב  "לאהליך" והיינו חוץ לירושלים ממש], משך חכמה [סו"פ צו], בקובץ הנאמן [שנה יא עמ' 17 והלאה], לחם חוקי [הג"ר זאב הוברמן ח"ב סי' ס"ה], משפט המלוכה [לגאון ר' יהודה גרשוני עמ' קצו שהוכיח מהירושלמי האומרת שכה"ג יכול להיות גם משוח מלחמה שלצורך מלחמה מותר לצאת], כלי חמדה [פ' תצוה עמ' קמ"ד, שהראה מקור לרמב"ם מדין הציץ שצריך להיות על מצחו תמיד וזה אפשר רק בירושלים ובכך הסביר גם את הגמרא ביומא ס"ט ע"ש ותמצא נחת], שיעורי משמר הלוי סנהדרין י"ח [הביא קושיית העולם מיומא כה. שהכה"ג לא היה מקריב בפועל את המנחת חביתין שלו (אם כי היה מממונו) אלא מי שזכה בפייס וא"כ היה מותר לו לצאת מירושלים], ספר חנוכת הבית [סי' ו', הקשה ממה שהכהן גדול שרף את הפרה האדומה מחוץ לג' מחנות על אף שהיה מותר בכהן הדיוט].  

והארה מוסרית מפורסמת עם עומק פסיכולוגי מדברי הגר"ח שמואלביץ: כך אמר דוד המלך לפני מותו לשלמה בנו "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחרים והוא קללני קללה נמרצת וגו' ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול". ואיך קיים שלמה צוואה זו? "וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך וגו' ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וגו' וילך שמעי ויבא את עבדיו מגת וגו' וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו הלא השבעתיך בה' ואעיד בך לאמר ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות וגו' ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת וגו"' [מלכים א' ב']. פרשה זו פרשה סתומה היא אנת שלמה אן חכמתך [כלשון הגמרא בשבת פ"ב]? הלא יכול היה שמעי להאריך ימים בשיבה טובה בירושלים מבלי לצאת ממנה לעולם, ואיך היה מתקיים צווי דוד אביו אלולא הפקיר שמעי את חייו. וגם שמעי עצמו ראש הסנהדרין מה ראה לנהוג כן ליתן את דמיו בראשו. ובפרט תמוה שהשביע שלמה את שמעי, הלוא על יד כך פוחתים עוד יותר הסיכויים שיצא שמעי מירושלים ואיך תתקיים צוואת דוד. אכן, דוקא הקושיות הללו מראות לנו את עומק חכמתו של שלמה החכם מכל האדם, בקי היה שלמה בכוחות הנפש וידע שככל שהאדם אסור יותר, כן תגדל תאוותו לצאת מן המאסר אף אם אין שום צורך אמיתי ביציאה הזאת. זהו הסוד המתגלה בסוף מסכת נדרים 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם' הגניבה וכמוה כל הנעשה בהסתר מפני שאסור לעשותו יש בהם מתיקות ונועם, שאין בדברים המותרים טעם של פריקת עול ושבירת מוסרות, נועם של 'איש לא יגביל אותי ולא ישלול את חירותי'. דוקא מפני שאיסור היציאה היה כרוך במות תמות וביותר מפני שנוספה שבועה על הגזירה, נלחץ שמעי בכפליים לנשום את אויר החוץ מירושלים. כך הוריד שלמה בחכמתו את שיבתו של שמעי בדם לשאול, עד כאן דברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ודפח"ח.

ולכאורה יש להקשות מכאן על איסור הכהן לצאת מירושלים, כיצד כובלים אותו ומצירים את צעדיו ומגבילים את תנועותיו? הרי מכבידים עליו וכמעט מכשילים אותו לצאת ולהפר את האיסור? [תשובה פשוטה תספק לנו דברינו לעיל, שבשעת הצורך או לזמן קצר, מותר לו לצאת, וזה בודאי יקל על שהותו שם, שהרי אינו מרגיש שאסור לצאת בכל מחיר]. וראיתי להסביר עפ"י דברי הרמב"ם דלעיל, שהמגורים בירושלים הם נחשבים "לכבודו ולתפארתו" של הכהן, וזה כל ההבדל. בשונה משמעי בן גרא, אין הכהן מרגיש אסור וכבול בירושלים אלא מרגיש הוא את העצמת כבודו-האישי-האלקי, ואשר על כן אין השהות בירושלים מהווה בשבילו מעמסה כבדה ובלתי-נסבלת. גם אנו הזוכים לשבת בבית ה' אמורים להרגיש את הנועם והתפארת [והתפארת – זו מתן תורה, ברכות נח] שבשהותנו במקדש מעט. לפעמים רואים אברכים שנחפזים לצאת מבית הכנסת בתום התפלה [או אולי גם לפני...] והלימוד, והפסוק הכל-כך שגור בפינו "אשרי יושבי ביתך" מהדהד באוזנינו ומקשה – אם הישיבה בבית ה' היא מקור לאושר – מנין הדחיפות לצאת משם. הפתרון הוא להפנים את הכבוד והתפארת להשאר שם, וממילא לא נרגיש כאסירים אלא כבני חורין, ואכן "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".