אורות הגבעה – פורים תשע"ח

                                    

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה בתוך שח"י

לזכות ידיד נפשי וידיד עליון וידיד כווולם, חכו ממתקים וכולו מחמדים, רודף צדקה וחסד, הר"ר מרדכי אדרי שליט"א ס"ט [או "מ"ט – מורוקאי טהור"]. רבי מרדכי נולד באדר, שמו "אדרי" וגם מרדכי, והוא באמת מוסיף שמחה לכולנו כל השנה. יה"ר שה' ישפיע עליו ממרומים שפע אין סופי בגשם ורוח יחד עם ביתו וכל אשר לו!!

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם רציני מאאאאדדד. אני כמעט לא מחייך ובוודאי לא צוחק. אבל לכבוד פורים, כדי קצת קצת להיכנס לאוירה הפורימית, ארשה לעצמי "בין הפרקים" לשתף אתכם במילי דבדיחותא....

ורבא היה פותח במילתא דבדיחותא. אף אנן ננקוט בשיפולי גלימתו ונספר:

שלושה יהודים ששמם `רבינוביץ`, נפגשים.
וכל אחד רוצה להראות שהוא `רבינוביץ` יותר חשוב.
"הייתי באמריקה כשקנדי נבחר. הוא עמד בין אלפי אנשים, מיד הבחין בי ואמר לכולם `תראו את האיש הזה, רבינוביץ, הוא חבר טוב שאני רוצה שכל אמריקה תכיר.'
אומר הרבינוביץ השני: "זה, כלום. כשהייתי לאחרונה בלונדון, רכבה המלכה אליזבט בראש פרשיה, עצרה את כל החבורה והכריזה `תסתכלו על רבינוביץ. זה החבר הכי טוב שלי`.
אומר הרבינוביץ השלישי: "גם אתה כלום וגם אתה כלום. הנה, הייתי באמריקה ופגשתי את טראמפ.
השיחה שלנו התארכה והתארכה והעיתונאים כבר התקבצו במקום. פתאום אני שומע את אחד העיתונאים שואל `מי זה האיש שמדבר עם רבינוביץ' ?" 

עכשיו קצת יותר ברצינות [אבל מותר לחייך תוך כדי קריאה כדי שיהיו הדברים "שמחים כנתינתם"]

תקנת קריאת מגילה

                           

חידושו של הבנין שלמה שהתקנה של קריאת הלילה מאוחרת

נאמר במגילה [ד'] אמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום וכו'. ומכאן הבן שואל – למה לא שמענו על התקנה הזאת עד זמנו של רבי יהושע בן לוי?? למה היא לא מוזכרת לא במגילה עצמה ולא במשנה? בספר בנין שלמה [סי' נ"ח], כתוב חידוש מפליג: שהתקנה של קריאת מגילה בלילה נתקנה בזמן האמוראים אבל לפני כן לא הייתה נהוגה. ומביא שתי הוכחות לדבריו: לגבי קריאת היום תנן במגילה [דף כ ע"ב] "כל היום כשר לקריאת המגילה" ולמה לא כתוב במשנה ג"כ שכל הלילה כשר לקריאת המגילה של הלילה? ועוד במה שכתוב במשנה [שם] "זה הכלל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה", ומקשים שם "זה הכלל לאתויי מאי?" ועונה הגמרא, "לאתויי אכילת פסחים דלא כראב"ע [שאפשר לאכול רק עד חצות]" ע"כ, והנה למה נדחקה הגמרא להעמיד את המשנה דלא כראב"ע, עדיף שהגמרא תעמיד שבא לרבות קריאת המגילה בלילה?? אלא ודאי שטרם נתקנה בזמן המשנה כלל עכ"ד.

סידרה של קושיות על יסודו של הבין שלמה

והאחרונים הרבו לדון ולהשתעשע בדבריו, והוכיחו שאין בכוח קושיותיו להכריח לחדש חידוש גדול כ"כ – וננקוט בשיפולי גלימתם ונלך בעקבי הצאן. בקשר להוכחה הראשונה, שמדייק מכך שלא הוזכרה במשנה שכל הלילה כשר לקריאת המגילה כמו דתנן דכשר כל היום, כבר קדם לו בדקדוק זה המרדכי [פ"ק דמגילה] שמזכיר שיטת ר"ת שמברכים שהחיינו גם בקריאה של היום. ואומר שכן משמע לקמן פ"ב דתנן כל היום כשר לקריאת המגילה ולקרות ההלל ובתר הכי קתני כל הלילה כשר לספירת העומר ואינו מזכיר לקרות המגילה משמע שאינו חייב לקרות בלילה כמו ביום עכ"ד. וכך כתב הריטב"א [מגילה ד'].

הרי שהמרדכי עמד על דקדוק זה שלא כתוב במשנה שכל הלילה כשר לקריאת המגילה. והוא מותיב לה והוא מפרק לה, שהוא משום שהחיוב של לילה אינו חזק כ"כ כמו החיוב של היום. וכן הוא בריטב"א בשם ר"ת. ולפי דעתם אין כאן הוכחה שבזמן המשנה לא היה כלל חיוב קריאה בלילה אלא יש כאן אינדיקציה שחיוב של היום חמור יותר. אבל לעולם גם בלילה חייבים במגילה. וכ"כ בתפארת ישראל על משניות סוף פ"ב דמגילה מדעת עצמו.

ומה שהגאון מהר"ש מדקדק ממה שלא אומרים דזה הכלל - לאתויי מגילה, גם זה אינו מכריח לחדש שמצות קריאת מגילה דלילה לא היה כלל בזמן המשנה, גם הערה זו כבר הייתה לעולמים, שהרי כבר הקשה זאת [הלח"מ פ"א מה' מגילה ה"ג] ומתרץ שמסתבר יותר להעמיד שבא לאתויי דבר המפורש במשנה מאשר להעמיד במקרא מגילה של הלילה שלא הוזכרה כלל במשנה.

בנוסף, יש לדקדק שקריאת מגילה של הלילה ג"כ תקנה קדומה היא, שהרי הריטב"א מגילה דף ד' כתב "מסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה, בלילה במקומן היו קורין אותה וכו'" ע"כ. והרי הקדמה ליום הכניסה לא היה אלא בזמן הבית וכמו"ש הרמב"ם בפ"א מה' מגילה ה"ט במה דברים אמורים שמקדימין וקוראין ביום הכניסה בזמן שיש להם לישראל מלכות ע"כ. וא"כ דברי הריטב"א שאומר שאלו המקדימין ליום הכניסה היו קוראים בלילה ביחיד, ע"כ מדבר בזמן המקדש. וכן הר"ן ריש מגילה מסתפק בזה וז"ל ומגילה דליליא אפשר דלא קרו לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר וכשם שהקילו על בני כפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא ביום או אפשר שקורין אותה בלילה ביחיד עכ"ל. עכ"פ מדברי שניהם מהריטב"א ומהר"ן אנו למדים שפשוט היה להם שקריאת מגילה של הלילה היו מחויבים ונוהגים גם בזמן המקדש וכ"ז דלא כמו שהעלה בס' בנין שלמה הנז'.

ועוד יש להקשות ממה שנאמר במשנה [מגילה דף כ ע"א] אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה. ושואלת הגמרא, לימא תהוי תיובתא דריב"ל דאמר חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ומשני כי קתני אדיום. הרי מפורש שפשוט לה לגמרא שחיוב מגילה של הלילה, תקנה קדומה היא, ולא עלתה על לבה לומר שנתחדשה אחרי המשנה, שאם צדק הבנין שלמה שבימי ריב"ל תקנוה, א"כ אין קושיא מהמשנה על ריב"ל, כי בתקופת המשנה המציאות הייתה שונה ואכן לא קראו בליל, ומה השאלה "לימא תהוי תיובתא על ריב"ל". אלא פשוט שקריאת מגילה של הלילה גם הייתה קיימת בזמן המשנה.

ויש גם להעיר מדברי הרמב"ם. בפרק א' הל' א' כתב שקריאת המגילה בזמנה היא מצ"ע מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים וכו' ובהמשך [בהל' ג'] כתב "ומצוה לקרותה בלילה וביום" ולא חילק בין קריאת הלילה לקריאת היום, משמע שקריאת הלילה היא שווה לקריאת היום.

נאמר במגילה [י"ז]: היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. ובירושלמי שם פ"ב ה"ב איתא - הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופירש הקה"ע דאל"כ איך הוא כותב את המגילה בפורים. והק' הצ"פ בפ"ב מהל' מגילה הי"ד שאפילו אם פורים אסור בעשיית מלאכה, ע"כ דהוא מקרא דימי שמחה ומשתה ויו"ט ועי' במגילה ה' דנחלקו בזה עיי"ש, ושוב אסור רק ביום דומיא דמשתה ושמחה דאינו נוהג אלא ביום, וא"כ איך מביאה ראיה שפורים מותר בעשיית מלאכה דילמא מה שנאמר "היה כותבה" מדובר בלילה?

אם נקבל יסודו של הבנין שלמה, הקושיא מסולקת מאליה. אין מקום לומר במשנה, לדעתו, שיצא ידי חובת קריאה בלילה, כי בזמן המשנה לא הייתה קריאה בלילה.

אבל לדידן, שהוכחנו לא כך, צריך ליישב את הקושיא בצורה אחרת.

יישוב לקושיית הצפנת פענח – לא יכול להיות שהמשנה מדברת על הלילה כי בקריאת הלילה לא צריך כוונה

וחזי הוית בס' שארית יוסף [ח"א סי' כ"ו] שמצא מקום ליישב קו' הצ"פ, בהקדם שיטת הבה"ג [הובאה בתוס' במגילה ד'], שאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים וכמש"כ בתוספתא בפ"ב דמגילה בהלכה דאנדרוגינוס [ודלא כמו שמבואר בערכין ב' ועי' ברש"י בערכין ג' דמוציאות אנשים]. ואולי הוא דמטעם שאף הן היו באותו הנס אין חייבות אלא בשמיעה ולא בקריאה. ועי' באבנ"ז [באו"ח בסי' תקי"א] דאין חיוב נשים רק משום פרסום נס, על כן אין חייבות אלא בשמיעה. [ועי' בטו"א ובהגהות אמרי ברוך מש"כ בזה ועי' באור שמח בפ"א מהל' מגילה דכשאשה קוראה הוי כקריאה בע"פ. ועי' בכל בו בסי' מ"ה דאין מוציאות אנשים משום דקול באשה ערוה כבברכות כ"ד. ועי' בסמ"ג הובא במג"א בסי' תרפ"ט דמגילה הוי כקרה"ת וכתב הרא"ם דהפסול הוא משום כבוד הצבור כדאי' במגילה כ"ג. ולפי"ד בדיעבד לכאורה יוצאות בקריאת נשים].

ובמרחשת [או"ח בסי' כ"ב] כתב לבאר את דברי הבה"ג, דהנה מובא במגילה י"ד דעת רנב"י שהטעם שאין אומרים הלל בפורים הוא משום דקרייתא זו הלילא. וכ"כ הרמב"ם [בפ"ג מהל' חנוכה ה"ו] שלא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. ומבואר שקריאת מגילה מקפלת בתוכה ב' דינים. א' דין קריאת מגילה וב' דין הלל. ושיטת רנב"י שבמצות קריאת מגילה נכללת ג"כ מצות קריאת ההלל. ועי' במאירי שם שלטעם זה, אם היה במקום שאין לו מגילה, עליו לקרוא את ההלל, שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה היא תחליף לו. [ועי' בברכ"י באו"ח בסי' תרצ"ג ובחת"ס באו"ח בסי' קצ"ב מש"כ בזה ועי' בכתב סופר בסי' ק"מ ואכמ"ל יותר].

ובסוכה ל"ח מובא - מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין וכו'. ומבואר שנשים פטורות מהלל. ועי' בתוס' שם שהפטור הוא משום דהוי מ"ע שהזמ"ג. ולפי"ז כיון שבאנשים ישנם ב' חיובים - חיוב דקריאת מגילה וחיוב דהלל, ובקריאת מגילה יוצאין ידי שניהם, מובן היטב מה שכתב הבה"ג דנשים אינן מוציאות את האנשים, דכיון דאין על הנשים חיוב הלל, ורק בעצם המצוה דקריאת מגילה הן חייבות, אינן יכולות להוציא אנשים שעליהם מוטלים ב' חיובים.

ולפי"ז אפי' להבה"ג אי"ז אלא בקריאת יום אבל בקריאת לילה, שאז אין חיוב הלל [כדדרשי' במגילה ב' מקרא דממזרח שמש עד מבואו עיי"ש], בזה נשים מוציאות נשים שבלילה אין הקריאה אלא משום פרסומי ניסא עכת"ד של המרחשת. [ואולי הא דבערכין ב' איירי בקריאת לילה ושוב ל"ק משם על הבה"ג].

ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' מגילה ה"ה: הקורא את המגילה בלא כונה לא יצא. וכתב המגיד משנה דהוא כפי מה שפסק בפ"ב מהל' שופר שצריך כונה לצאת. ושוב מסיק שאולי הכל מודים במגילה. ובלח"מ התעורר בטעמו של דבר דמ"ש מגילה משאר המצוות? ועי' בר"ה כ"ז דמדמה מגילה לשופר. ובספר גור ארי' יהודה בסי' כ"ב הביא בשם הגאון ר' מנחם זעמבא שכיון שיש חיוב של הלל בפורים, שוב יש במגילה מלבד עצם מצות קריאה, גם ענין שבח ולכן צריכים כוונה, כמש"כ רבנו יונה בברכות י"א דשבח בלי כונה לאו כלום הוא דהוי חסרון בחפצא דשבח.

 ומעתה נמצא, שבקריאת לילה לא צריך כוונה, כיון דלהגרמ"ז עיקר הכונה במגילה היא מפאת ההלל ובלילה הרי אין חיוב הלל. ואם כנים הם דברנו, מיושבת היטב קו' הצ"פ שבריש דברנו דע"כ אין להעמיד מה שנאמר שהיה כותבה וכו' בקריאת לילה, שהרי שם בהדיא קתני דרק אם כיון לבו יצא, ובלילה הרי לא צריך כוונה.

אלא שעל עיקר דברי המרחשת העיר שם לדון מדברי התוס' בסוכה ל"ח שהביא מפסחים ק"ח דנשים חייבות בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה. ומבואר שנשים חייבות בהלל דלילי פסחים. ומסיק התוס' דשאני הלל דפסח דעל נס בא ואף הן היו באותו הנס. וכ"כ המאירי במגילה כ'. ולפי"ז יש מקום לדון בהלל דפורים דמטעם שאף הן היו באותו הנס אולי נשים חייבות בהלל ושוב הדרא הקו' לדוכתא, למה אינן מוציאות את האנשים בדין של הלל.

השערה חדשה בסדר תקנת קריאת המגילה

שוב האיר ה' עיני ומצאתי תנא דמסייע [כפשוטו וכמדרשו] ל'בנין שלמה'. כתוב בתוספתא מגילה [ב, ב] ״קראה בלילה - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יוסי: מעשה ברבי יוחנן בן נורי, שקראה בצפורי בלילה, אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה "!

למדנו מדברי התוספתא שני דברים: א' בימי התנאים לא היתה מצות קריאה בלילה.  ב' היו אז ימי סכנה בהם היו מתאספים לקריאת  המגילה רק בלילה. לפי זה, נפתח לנו פתח להבין מה הביא את חכמי אותו הדור דוקא ׳כשרוב ישראל יצאו בגולה׳ לתקן קריאה גם בלילה [נלך בהמשך דרכנו עפ"י דברי הגר"י אהרנברג זצ"ל]. ידוע שבאותה תקופה רבו ימי שמד וסכנה מצד הרומאים, יתכן איפוא, שהורגלו לקרוא את המגילה בלילה, עד שטעו לכתחילה גם כשעברה הסכנה. וביקשו חכמי הדור להחזיר הדבר לתיקונו, אלא שלבטל לגמרי את הקריאה בלילה לא רצו, פן תחזור חלילה הסכנה ולא יקראוה כלל, ולתקן קריאה נוספת ביום, היו זקוקים לאסמכתא, שכן לא מצינו בשום מקום שתי קריאות שוות בלילה וביום, עד שבא ריב״ל ומצא סמך מן הפסוק ותיקן שיקראו לילה ויום. לילה - שמא תחזור הסכנה, ויום - מפני עיקר החיוב . בכך מובנים דברי הגמרא [מגילה ד'], "סבור מינה למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין דידה ביממא [בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלה"ק ולשנותה ביום היו סבורין דהאי ולשנותה לשון שונה משנה הוא – רש"י]. אמר להו רבי ירמיה, לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה."  מדוע חשבו תלמידי ריב״ל שכוונתו היתה לתקן שיקראו את המגילה בלילה ולשנות את משניותיה ביום? הרי שהיה פשוט להם שהקריאה היא דוקא בלילה, וביום מספיק ללמוד את המשניות!! הפוך על הפוך מדברי הבנין שלמה! הוא אמר שעיקר החיוב היה בקריאת היום וכאן רצו התלמידים לקרוא בלילה בלבד! אלא, שכיון שקשה היה בעיניהם שריב״ל יתקן תקנה של שתי קריאות, שהיא תקנה חדשה לגמרי, לכן עלה בדעתם, שתקנתו הייתה לשעת הסכנה בלבד, שאז היו קוראים את המגילה בלילה ובא הוא ותיקן לשנות המשניות ביום במקום קריאת המגילה בזמנה, כדרך שאמר ריב״ל עצמו (בגמרא שם): ״פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום״, הרי, שכשאין קוראין את המגילה, עכ״פ עוסקים בהלכות היום משום פרסומי ניסא.

והנה הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל סתר את יסודו של ה"בנין שלמה״ [שקריאת המגילה של לילה אינה מוזכרת במשנה], מפירוש רש״י בדברי המשנה (מגילה יט, א): ״בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו״ ובגמרא שם ביארו, דהיינו כשחזר למקומו בליל י״ד ופירש״י ש׳קורא כמקומו׳ היינו בליל י״ד. עוד הביא הגרצ״פ מכמה מקומות בדברי רבותינו הראשונים ז״ל, שנראה שפשוט להם שקריאת המגילה בלילה נהגה כבר בימי התנאים.  אלא שאין בכל זה כדי לדחות לגמרי את דברי ה״בנין שלמה״. א' כי גם לפי דברי הגרצ״פ, עדיין קשה (כטענת ה״בנין שלמה״) מדוע לא שנה רבינו הקדוש במשניותיו את החיוב לקרוא את המגילה בלילה כמו ששנה את החיוב ביום?! ב׳ הרי מוכח מדברי התוספתא הנ״ל שבימיהם לא נהגה קריאת מגילה בלילה !

קושיות אלו, הובילו את הגר"י אהרנברג לקיים את דברי ה״בנין שלמה״ באופן שונה במקצת: שאמנם בימי התנאים לא היה חיוב קריאת מגילה בלילה, אבל בכל זאת היו קוראים אותה בתורת מנהג בלבד, ומשום כך לא הוזכרה במשנה בתורת חיוב, אלא כעובדה (ואגב דין אחר)  .  

וראיה מ״מסכת סופרים״ [כ"א ח']:  ״...מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים - קורין.  לילה ויום - קוריו, הכל כמנהג המדינה...״. מדברי ה״מסכת סופרים״ מבואר, שקריאת היום בלבד היא חיוב (והיינו דנקט ״שני ימים״. אלא שהיא עוסקת באותם מקומות שהיו ספק מוקפות חומה וקראו בי״ד ובט״ו, כמ״ש המפרשים שם) ואילו קריאת הלילה היא מנהג בלבד, כסיום הלשון ״הכל כמנהג המדינה״.

על פי זה מיושבות כל הסתירות, שבאמת בזמן התנאים לא היה חיוב לקרוא את המגילה בלילה, לכן לא הוזכרה במשנה בתורת חיוב, אמנם היו מקומות שנהגו לקרוא גם בלילה, ועל פי מנהג זה נשנתה המשנה של ״בן עיר שהלך לכרך״.

לפי דרכנו, מצאנו פתרון פשוט ללשון תמוהה בתלמוד הירושלמי [מגילה ב' ד']: ״...עולה בירייה, [בשם] רבי לעזר, בשם רבי חנינה: רגיל צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום...״.  כל מפרשי הירושלמי נלאו למצוא פתרון לתיבת רגיל האמורה כאן. לפי האמור, נוכל לפרש בפשטות, ד״רגיל״ היינו מי שהוא רגיל לנהוג כך, לקרותה בלילה. וקמ״ל עולא בייריה דהנוהג כך, יש עליו חיוב לקיים  מנהגו, גם כשהוא נמצא במקום שאין נוהגין כן.

 ומצאתי שבס' 'מנחת אריה' מגילה ב. הביא מאחד הראשונים רבינו שמואל בר משולם בספר אהל מועד שכתב וז"ל וביום ג"כ מברך שהחיינו שהקריאה של יום עיקר החיוב אלא שנהגו בשל לילה רמז לכתוב שאמר אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ומבואר בדבריו שקריאה של לילה אינה חיוב אלא שנהגו כן והא דאריב"ל חייב אדם לקרותה בלילה, ביאר במנחת אריה שבזמן המשנה נהגו כן וריב"ל תיקן חובה, ומצאנו סמך לדברי הבנין שלמה.

מעתה, נוכל להפיץ אור חדש על השתלשלות תקנת קריאת המגילה בלילה וביום. בתחילה תקנו אנשי כנסת הגדולה את הקריאה ביום בלבד ככתוב במגילה. על פי זה שנו בתוספתא ״קראה בלילה לא יצא״. אחר כך היתה גזירת מלכות שלא לקרוא את המגילה, כעובדא המפורשת  בתוספתא שם, וקבעו במקומה את הקריאה בלילה בלבד. תקנה זו נהגה גם אחר שעברה הסכנה [כדוגמת נר חנוכה, שיש טוענים שהתקנה להדליק בפנים נשארה גם לאחר שעברה הסכנה – ויש חולקים בתוקף]. אמנם חכמי הדור ביקשו להחזיר את הקריאה כתיקונה הראשון, ביום. אלא שלא יכלו לבטל את הקריאה של הלילה, מחשש שמא יחזור הדבר לקלקולו.  מאידך, לא יכלו לתקן קריאה שנית ביום, כיון שלא מצאו סמך לחייב שתי קריאות. עד שבא ריב״ל ומצא סמך מפסוק ׳אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי׳, שיש ענין בקריאת המגילה לילה ויום ועמד והוסיף את הקריאה ביום.  אלא שתקנתו לא נתפשטה מיד בכל המקומות וזהו ששנינו ״מקום שנהגו לקרות את המגילה  ... לילה ויום -  קוריו, הכל כמנהג המדינה...״.   באותה תקופה הורה עולא ביראה ״הרגיל צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום...״ כלומר, מי שנוהג לקרותה בלילה וביום, אעפ״י שתקנה זו לא נתקבלה עדיין בכל ישראל, חייב להחזיק במנהגו, משום שנאמר ׳למען יזמרך כבוד ולא ידום... לעולם אודך׳, שיש ענין לקלס את הקב״ה ללא הפסקה, יומם ולילה. אט אט נתפשטה תקנת ריב״ל בכל ישראל ומאז חיוב היום והלילה נהיו שווים בקריאתה. כל זאת נאמר בדרך השערה בעלמא, ישמע חכם ויוסיף לקח.

 [עי' בכ"ז בשו"ת הר צבי סי' ק"כ, שו"ת דבר יהושע ח"א סי' מ"ו,  ברכת מועדיך סי' מ', קהילות קודש עמ' ע"ז והלאה, גבורת יצחק על הרמב"ם ועוד ועוד]

שלושה משוגעים מתכננים בריחה מבית המשוגעים:

משוגע א: אם החומה גבוהה, נעבור מעליה.

משוגע ב': אם החומה נמוכה, נחפור מתחתיה.

ביום הבריחה הם שולחים את משוגע ג' שיבדוק את השטח.

משוגע ג' חוזר ומבשר: "חברה... איזה באסה! אין חומה..."

קרא מגילה ביום וכיוון לקריאת הלילה

מעשה שהיה באחד שנאנס ולא קרא את המגילה כל הלילה, וסוף סוף קרא. אבל התברר, שקרא לאחר עמוד השחר. וכאן נשאלת השאלה – האם יצא ידי חובת קריאה של היום שהרי לא כיון לקריאה הנכונה? לכאורה, אם הקריאה בלילה היא תקנה מאוחרת וחלשה יותר [כדברי הבנין שלמה וככל האריכות שלנו דלעיל], א"א לצאת יד"ח, כי כיון על חובה בדרגה פחותה. וגם לפי הדעות באחרונים [עי' נודע ביהודה, טורי אבן ועוד] שחיוב הלילה הוא מדרבנן והחיוב של היום הוא מדברי קבלה, אינו יכול לצאת. לעומת זאת, אם שתי הקריאות הן באותו דרגת חיוב, יש מקום לומר שיוכל לצאת ידי חובה, מתוך הנחה שמהות שתי הקריאות שווה.

והנה, לפי הרמב"ם מצות קריאת שמע נמנית כמצוה אחת, ולפי הרמב"ן לשתי מצוות. ובמשנת חיים ריש בראשית כ' להוכיח מד' לב שמח על סה"מ שגדר המצוה לפי הרמב"ם הוא לקרוא את ב' ק"ש ורק בקריאת ב' הפעמים מקיים את המצוה ולהרמב"ן כל ק"ש היא מ"ע בפני עצמה. אך במנ"ח מ' קל"ו כ' דאם לא קרא א' מהן, מ"מ קורא השניה מה"ת אף להרמב"ם. ולפ"ז דהם ב' מצוות גם להרמב"ם צ"ל דהא דמנאם הרמב"ם במ"ע אחת, הטעם הוא הואיל והוי כמצוה הנכפלת.

ולדרכו של המנ"ח שגם להרמב"ם ב' ק"ש דערב ובקר הן ב' מצוות חלוקות, לכאורה אין בין הרמב"ם והרמב"ן נ"מ לדינא וכל מחלוקתם היא רק ביחס למנין המצוות. אלא הי' נראה דיש נ"מ לדינא במחלוקתם במקרה שקרא ק"ש בבקר וכוונתו היתה לקריאת ערב, האם יצא י"ח ק"ש של הבקר אף שכוונתו היה לשל ערב או דכיון שכוונתו היתה לק"ש של ערב הוי כקורא ק"ש בלי כוונה למצוה ואינו יוצא י"ח בכך. להרמב"ן דמונים את ב' ק"ש לב' מצוות, י"ל דאם קרא ק"ש זו בכוונה לק"ש השניה לא יצא י"ח אף דשניהם הם מצוות קריאת שמע. מיהו להרמב"ם דמנה את ב' מצות ק"ש דערב ובקר כמצות עשה אחת, י"ל דיצא י"ח הואיל וסוף סוף כיון למצות ק"ש וב' הק"ש הן בכלל אותה מצוה.

והנה בריש הל' מגילה וחנוכה כ' הרמב"ם "הל' מגילה וחנוכה יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינם מן המנין". ושם בפ"א ה"א כ' קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים. ובהלכה ג' כתב "ומצוה לקרותה בלילה וביום" עי"ש והיינו דאת ב' מצוות קריאת המגילה בלילה וביום מנה הרמב"ם במצות עשה אחת מדברי סופרים. ואזיל לשיטתו דמנה ב' מצוות ק"ש דערב ובקר במ"ע אחת במנין המצוות והיינו דאף שהם ב' מצוות הואיל והן מצוות הנכפלות נמנין למ"ע אחת וה"ה מצוות קריאת המגילה בלילה וביום. ולפ"ז נראה דהרמב"ן דמנה את מצוות ק"ש בערב ובבקר לב' מצוות במנין המצוות ה"ה דקריאת המגילה בלילה וביום הי' מונה לב' מצוות מדברי סופרים.

ומעתה י"ל דבנידון מי שקרא את המגילה ביום וכוונתו הי' לקריאת מגילה של לילה להרמב"ם יצא י"ח דהא היא מ"ע אחת וכיון למצוה זו כמו שנ' גבי ק"ש ואילו להרמב"ן כיון שהם ב' מצוות הרי בזה שכיון לקריאת לילה ולא של יום נחשב שלא כיון למצות קריאת המגילה של יום ואינו יוצא י"ח.  

יש גם צד לדון לפי דברי הגמרא שקרייתא זו הלילא, והמאירי אומר שאם אין לו מגילה, חייב לקרוא הלל. ויש לעיין אם בקריאה של היום צריך לכוון גם על הלל. ואם צריך, נמצא שבכוונה על הקריאה של הלילה, לא יוכל לצאת בקריאת היום כי חסרה כוונה על הלל. כל זה כתבתי עפ"י הס' משנת חיים על פורים.

ויש להוסיף  שלפי השפ"א [שהובא ע"י מורנו ורבינו כ"ק האדמו"ר מדז'יקוב שליט"א בעלון עשר עטרות גיליון מספר 43] שיש מצוה לקרוא פעמיים אפילו לא קרא בלילה, מסתבר שיצא ידי חובה ויקרא פעם נוספת.  ולפי הברכ"י שהובא שם בשפ"א שאם החסיר בלילה יקרא ביום בתורת תשלומין, אולי יש אותו דין כמו בתפילה, שבקריאה הראשונה צריך לכוון לקריאה דהשתא ובקריאה השניה לתשלומין, וא"כ יצטרך לקרוא עוד פעמיים. או שמא יש לחלק? ויש לפלפל. ישמע החכם הקורא ויסף לקח!

איש אחד מטייל ברחוב כשלפתע הוא רואה ילד קטן מתאמץ מאוד להגיע לפעמון של דלת אך ללא הצלחה מרובה. הוא ניגש לעזור לילד ומצלצל בפעמון במקומו. הילד מחייך אליו והאיש שואל, “מה אומרים?” “לא אומרים”, צוחק הילד, “עכשיו זה הקטע שבורחים…”

זהות בין התורה לחיים

בגמרא בשבת (דף פ"ח ע"א ) איתא "ויתיצבו בתחתית ההר ,אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ,ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש [רש"י – "מאהבת הנס"] דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר."

וכתב הרמב"ן "קשה לי וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו , אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלת מודעא זו , ועוד למה הצריכם לקבלה וברית", דהיינו מה שייכת קבלה בזמן אחשורוש לחייבם למפרע ומה היה מתחילה.

בגמ' בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ה ע"א ) "שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו [לפני הנביא], אמר להן חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה , כלום יש לזה על זה כלום" ובהמשך הגמרא מביאה את נבואת יחזקאל "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' א-להים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם."

עניינו, כי הגיעו בתביעה זקני ישראל ליחזקאל שהברית הופרה ואין קשר עם הקב"ה , כי הברית היא כשהכל כסדר ויש לנו בית המקדש וארץ ישראל ונבואה , אולם עתה שגלינו וחסרנו כל זאת , ואף כי באופן של "מלכה ושריה בגויים אין תורה " ואם כן מה נשאר מהברית, וכיון שהבינו שהתורה שייכת רק באופן של ברית עם הקב"ה נותן התורה הרי כאשר לכאורה בטל החיבור, ממילא בטלה הברית ואין קיום לקבלת התורה.

אולם תשובת הנביא הייתה כי יש כאן טעות נוראה והאופן הזה שהם תובעים הוא הצד השני של "אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם " האופן של "ואם לאו.... " ובאמת הגיעו הדברים עד כדי כך וזו עצמה של גזירת המן שהגיעה מכח זה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".

ידועים מאד דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה , שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם ". וביאור הדברים, כי בגילוי הנסים הקב"ה מראה לנו שהוא מהווה את הבריאה על ידי שינוי הטבע , אולם זהו שורש לכל ההנהגה כולה של סדר העולם שכולו הוא התהוות והם הנסים הנסתרים, "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם ", אין כאן מנהג אלא הקב"ה מהוה הכל בכל עת.

ובגאולת מצרים נתחדש לנו שורש זה של הנסים הגלויים והודיע הקב"ה שהוא מהוה את העולם , אולם בפורים היה גילוי של הנסים הנסתרים כי כל מעשה המגילה הוא בתוך מנהגו של עולם ולמראית עין. כל כולו הוא "אוסף של כותרות", הצטברות של מקרים , ומתוך כל זה הודיענו ה' שהוא מהוה את הכל בכל עת עד שזכינו לנס הנפלא ו"נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" כשהמציאות עצמה הראתה שהיא מונהגת בידו יתברך.

וזהו עצם הדין שיש לסמוך גאולת פורים לגאולת מצרים ולכן קיי"ל דמצוות החודש נוהגות באדר השני, כי גאולת פורים היא הנסים הנסתרים היוצאים מהנסים הגלויים של גאולת מצרים.

והנה כל עצם ההתהוות נמשכת מהתורה , ובמעמד הר סיני קבלנו תורה ששייכת לנסים הגלויים, במצב של גילוי שכינה בקולות וברקים וב"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", ונמשך בבית המקדש בארץ ישראל ובגילוי הנבואה , אולם כשהגענו לגלות הרי שאין לנו את הבחינה של הנסים הגלויים ולכן באו ישראל לומר שבטלה הברית , אולם עתה נתחדש לנו עצם העניין של הנסים הנסתרים , ותוקפו של הנס היה בעצם בירור המציאות שכל כולה הראה כי כל דברינו ומקרינו הם נסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם. ומעתה מאהבה זו של גילוי הקב"ה בתוך המציאות שוב חזרו וקיבלו תורה , תורה שהיא בעצם המציאות, ועליה אין את המודעה רבה לאורייתא , כי כל המודעה הייתה מכח הקבלה של תורה שתלויה בגילוי שכינה אבל כעת הוברר שאין כלל מציאות בלי התורה וכל הקיום הוא "אם מקבלים את התורה" והפכו הוא "שם תהא קבורתכם" , ושייכת התורה לעצם הנהגת העולם , ומכח הגילוי הזה של הנס שהקב"ה בתוך המציאות קבלו תורה בבחינה זו.

וזהי הלשון שכתב רש"י "מאהבת הנס" כי האהבה הייתה על עצם הנס , וכמו שנתבאר שעצם הנס גילה את הנהגת הקב"ה שמהוה את הנהגת העולם כולו בתוך סדר העולם.

ומכאן הגיעה קבלת התורה שחזרו וקיבלוה מאהבת הנס ומההכרה שהקב"ה מהוה את המציאות כולה ובזה הגיעו לקבלת התורה באופן שהתברר כי אין מצב של "עבד שגירשו רבו", אלא קיום התורה הוא תמידי ואין מציאות כלל בלעדיו ועזיבתו בכל מצב איננה הופכת להיות ככל משפחות האדמה אלא חלילה ל"שם תהא קבורתם" באופן של "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" כפי שהתבטאה בגזירת "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ומעתה דבקו בקב"ה באהבתו וקבלו את התורה בתור עצם החיים.

ונמצא שנתברר עתה שקבלת התורה איננה אך באופן של גילוי שכינה אלא ביררה הקבלה של "הדור קיבלוה" שמציאות התורה כרוכה במציאות עם ישראל ובעצם הנהגת הבורא בעולם, ואין בלתה.   למדנו כי בפורים נתחדשה קבלת התורה ,ובאופן שלא היה במתן תורה , כי בהר סיני הייתה כפיית הר כגיגית , ובאמת כי העומק של קבלת התורה כש"הדר קיבלוה בימי אחשורוש" היה על ידי הגזירה כאשר נגזר דבר שלא היה מעולם והוא "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" והיה כאן ביטול מוחלט של מציאות החיים של כלל ישראל, וכאשר נעשה הנס הייתה זהות מלאה בין קבלת החיים לקבלת התורה וזאת הייתה קבלת תורה מחדש , קיבלו חיים היינו קיבלו תורה , הדר קיבלוה , קיבלו את החיים , והגיעה קבלת התורה מלכתחילה בתור כי הם חיינו .

ובתחילה קיבלנו בכפיה וכאילו לא קיבלנו, אבל כשמקבלים דבר בעצם החיים אין משמעות לכפיה כי זה החיים עצמם , לא שייך אונס כי אונס זה כביכול בדבר שעומד כנגדי, אבל כאן זה נתפס כעצם החיים והחיים זה עצם הרצון ואין למודעה רבה על מה לחול.

וזו קבלת התורה שלא הייתה בהר סיני, כי שם פרחה נשמתן והקב"ה הוריד טל של תחיה להחיות מתים וזו הייתה באמת קבלת התורה במציאות של חיים אבל לא הייתה זהות בין החיים לתורה אלא להיפך כי אמרו למשה "אם יוספים אנחנו כו' ומתנו " אלא "ואת תדבר" והקפיד משה עליהם וכי לא היה נאה לכם כו', והקב"ה אמר היטיבו וכו' מי יתן כו' והיה זה כביכול הכרת האמיתות במדרגה שלא שייכת למציאות ותפיסת החיים עצמם.

אבל בפורים הייתה קבלת התורה בזהות המלאה , קבלת התורה מחדש בהבנה שזו המציאות האמיתית, זו מציאותם של החיים באמת, והגילוי של הנס היה שסדר הדברים עצמו גילה את ההיפך מהגזירה של הכליון, והקב"ה התגלה בתוך המציאות של העולם והובררה עצם מציאות החיים האמיתית של "חיי עולם נטע בתוכנו."

וה' יזכנו לקבל תורה באמת, ולזכות לראות בגילוי שכינתו עלינו במהרה בשוב ה' ציון במהרה בימינו אמן. [עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל]

שנורר ממאה שערים הגיע לברוקלין, נכנס לשטיבל לתפילת מנחה.

תוך כדי שמונה עשרה של לחש, נאנח השנורר לכיוונו של הגביר: "אוי, ותן שכר טוב..."

לאחר כמה שניות השנורר שומע - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב..."

יה"ר שנכה כולנו תמיד לתת בשפע, בשמחה ובטוב לבב, עד שיבלו שפתותי העניים מלומר די!!!

בברכת פורים שמח באהבה רבה!!!!