אורות הגבעה משפטים תשע"ח

            אורות הגבעה – משפטים תשע"ח

העלון מודפס לזכות ידיד נפשי הר"ר דניאל יעקב צוייגבוים שליט"א ורעייתו החשובה מרת פריידא שולמית, לרגל לידת בתם שיינא חי'. יה"ר שירוו ממנה רוב נחת דקדושה יחד עם שאר ילדיהם מנחם יצחק, מיכאל יהודה ורחל לאה.

וברכת הדרך למורנו האהוב, הרב הגאון רבי יוסף גרינולד שליט"א, לרגל העתקת משכן קדשו לארה"ב כדי להרביץ תורה ולקיים "ואלה המשפטים". הצלחה מרובה לו ולכל משפחתו בכל אשר יפנו וחסרונם יהיה ניכר מאד.

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ"

וכותב רש"י – "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני".

זה נקרא בשפה המודרנית "אמפתיה" – כלומר, הזדהות עם רגשות האחר. במינוח חזל"י – "נושא בעול עם חברו".   

אצטט כמה קטעים מדברי גאון המוסר ר' ירוחם זצ"ל [דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר י"א-י"ב]: "וכמו שהגאולה יצאה מה'שמתי לב להתבונן' [עי' רש"י שמות ג' ז' ד"ה "כי ידעתי את מכאוביו"] של הקב"ה, כביכול כמו כן במשה שהיה שליח הגאולה מגיד לנו הכתוב שהתהלך בדרכי ה' כמ"ש 'והלכת בדרכיו', מה הוא רחום אף אתה וכו' וזו היתה מדתו כדכתיב 'וירא בסבלותם' וכ' רש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהן, שזהו אותו ענין עצמו של שמתי לב להתבונן הנאמר בהקב"ה כביכול, שלפי המתבאר יוצא מזה ענין נושא בעול עם חבירו שענינה של מדה זו לחוש בצער זולתו בכל מה דאפשר. לכאורה, מה ענין התבוננות בצער השני? רגילים אנו להבין ענין התבוננות בלמוד אבל מה מקום להתבוננות בצרה? אבל האמת הוא, שבכדי ולהרגיש בצערו של חבירו צריך לתת לב להתבונן. ראית היסורים של האדם עדיין אינה ולא כלום. שקר הוא דובר ומרמה את עצמו אותו שחושב שבראיה בעלמא חש הוא בצער חבירו עד שהוא עצמו סובל מזה. בכדי להרגיש באמת במכאוביו של מי שהוא, צריך מתחילה לתת עיניו ולבו כמו שעשה משה וזוהי התחלת כניסה במדת נושא בעול עם חבירו, עד שמצינו שאמרו חז"ל במדרש [ש"ר פ"א] על מרע"ה וירא בסבלותם וכו' 'וה' נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד שהרכין עצמו לשאת עולם אתם יחד' ואין המכוון בזה שהי' עושה כן בכדי לעזור להם במשאם אלא בכדי לחוש ולהרגיש בסבלם, כי בכדי לחוש בצערו של אדם לחוש כל מכאוביו איך שהכאב חודר ועובר בהעורקים והגידים להרגיש מהלך הכאב ובאיזה עורק וגיד מקומו, לזאת צריך הרבה לתת לב להתבונן עד כדי הרכנת עצמו לחוש בעול המשא, וזהו גדר רחמים שהוא סוד הגאולה. וזכותו של משה רבינו היה גם כן משום זה. ומכל זה אנו רואים מהו ענין "נושא בעול". ומאידך גיסא נוכל לראות עד כמה מושחת הוא מי שאינו במדה זו. במאמרי אדמו"ר ז"ל חו"מ א' מאמר א' בדברו בענין זה מזכיר מה שאמרו ז"ל ב"מ פ"ג "תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער" [תהלים ק"ד כ'] אלו רשעים שבו שדומים לחי' שביער. הגדר של חיות יער הוא שאינם כלל באותה תכונה של הרגשה בצער זולתם דאילו היה בהם קצת הרגשה בצער זולתם לא היו טורפים ודימו חז"ל את מי שאינו מרגיש בצער זולתו לחית יער עכ"ל. רמז לדבר מהצדיקים: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וכו'". אין חושך מעובה יותר מאשר "ולא ראו איש את אחיו".

וכתב עוד שם וז"ל אמרו חז"ל אבות פ"ו שאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא נושא בעול עם חבירו. וצריך להתבונן במהותה של מדה זו שלכאורה היינו מיחסים אותה לאהבת הבריות אבל הרי זוהי מצות ואהבת לרעך כמוך. וחז"ל הלא קראו למדה זו נושא בעול עם חבירו שפשטם ומשמעם של דברים הוא, שיחוש אדם וירגיש בצער זולתו בעולו ומשאו. ובאמת זוהי מדה בפ"ע שאינה נכללת במצות ואהבת לרעך כמוך ולא עוד אלא כל מצות התורה כלולים במצוה זו שמדה זו הרי היא יסודה של תורה ויסודה של מצות ודרך השגתה וקנינה הוא תורה שלמה עכ"ל עיי"ש והדברים חודרים עד עמקי בטן.

אצלנו – יש הרבה סובלים. יש אלמנות ואלמנים, יתומות ויתומים, גרושות וגרושים, נשואים שהם בבחינת גרושים – קרי בעיות קשות בשלום בית [שפעמים רבות זה גרוע יותר מגירושין], חולות וחולים, נושרות ונושרים, משפחותיהם של כל הנ"ל, מעוכבי שידוך, השקועים בחובות כבדים ונאנקים תחת העול, אנשים שאין להם לגמור את החודש, הסובלים מכל מיני מחלות נפשיות כגון חרדות, כפייתיות, דיכאון ועוד ועוד עוד וחדלו לספור כי אין מספר. אנחנו אולי לא יודעים אבל יתכן מאד שהשכן, המתפלל לידינו בבית הכנסת, האח או הבן דוד נורא סובל. הרבה אנשים לא מספרים [בין היתר] כי מפחדים שיספרו לאנשים, ויגיבו באדישות מוחלטת או חלקית. זה מאד פוגע. אני ראיתי ושמעתי במו חושי שאנשים סיפרו לזולת על מצוקותיהם והתגובה שיקפה אטימות הלב, וחוסר אכפתיות ואמפטיה מוחלט. איפה אנחנו?? אין לאנשים לא זמן ולא לב לשמוע את הזולת. כבר הוכיחו חכמי הנפש במחקריהם [וחז"ל כבר ידעו זאת] שעצם ההקשבה כבר מקל מעל הסובל את משא סבלו. לכן קראו לזה "נושא בעול עם חברו" שפירושו שאם נושאים יחד בעול, מורידים את הכובד מהנושא הבלעדי. ויש גם מקרים שאפשר לעזור בפועל.

אקח דוגמא אחת שהזכרתי – הנושרים. שמתי לב שהיחידים שכואב להם על המצב הם ההורים המרגישים על בשרם את הרס המשפחה ו....אלו שמתפרנסים מזה. חוץ מזה – אין אוזן קשבת. אברך אולי אומר בסתר לבו או בתת מודע: מה זה מעניין אותי מה כמה פרחחים-שבאבניקים עושים ברח' בר אלין או ברח' בן יהודה? אני אברך משי!!! הצלחתי בזמנו לדרוש ולקבל דירה גדולה ומרוהטת בירושלים ועשר שנות תמיכה ביד רחבה משווער שאין לו לגמור את החודש! אשתי עובדת יומם ולילה כדי לפרנס אותי. אני מחדש בסוגיות עמוקות בש"ס. אני מהאריות שבחבורה!! וכשאני מוסר חבורות מלקקים את האצבעות מרוב עונג. זה מתחת לכבודי להתעניין ולהצטער על כאלו שנפלו לתוך זרועות הסטרא אחרא.

ואני הק' הצב"י אומר שמי שלא אכפת לו – מידותיו פגומות ותורתו פגומה.  ה' אינו אוהב כשאנשים – אפילו "בני תורה אמיתיים" – סותמים ואוטמים את לבם למצוקת הזולת. מה גם שהפסוק "וכשלו איש באחיו" מלמד שוכשלו איש בעון אחיו, ומכאן שכל ישראל ערבים זה בזה. אדם שלא ראה אינטרנט מעולם, בדיני שמים, יכול להיחשב כאדם הרואה שם זוועות בכל שעות היום. למה? איפה הצדק? א-ל אמונה ואין עוול! התשובה היא – אנחנו אחראים על הזולת. כולנו נשמה אחת.

אני לא אומר שכל אחד צריך ח"ו לסגור את הגמרא ולצאת החוצה ולעסוק כל היום בחסד ועזרה לזולת. אני כן אומר שצריך להרגיש את צער הזולת, ולנסות, כל אחד לפי דרכו ויכולתו, לעזור. וכל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו [עי' יבמות ק"ט].

דוגמה נוספת – יש הרבה אברכים שמחפשים משרה תורנית או אחרת אם מסיבת פרנסה או מסיבות אחרות. מישהו מתעניין בזה? יהודי רוצה לעבוד – נעזור לו במידת האפשר. יש כ"כ הרבה אנשים כאלו שיש להם הרבה "חברים" ומכרים אבל בסופו של דבר – הם לבד.

זכור נזכור, "את העני עמך" – תדמיין לעצמך כאילו אתה העני. זה ישנה את התמונה לגמרי.    

"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

פירש"י וז"ל ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף וכו' אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע עכ"ל. וצ"ב דהלא ישנן מצוות רבות שנאמרו בסיני ובאף אחת מהן לא אמרו אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים וכו' הלא בכל א' ממצות התורה אפשר לומר כן מאחר ששמע בהר סיני ועתה עבר על המצוה דינו להרצע?

והנה בספר פחד יצחק פסח מאמר מ"ג הק' וז"ל מצות עשה של קבלת עול מלכות שמים מפורשת היא בקרא "שמע ישראל ה' א' ה' אחד" וראוי לנו להתעורר על שדוקא מצוה זו נאמרה בתוך כרוז של השמעה.

ומבאר הענין, שמכל חושי האדם רק האוזן אינה משמשת אלא לקבלה דרק האוזן אפשר לה רק להתפעל בשום אופן אין בה דרך לפעול, ומכיון שמצב העבדות הוא התלות המוחלטת בזולת בבחינת לית ליה מגרמיה כלום, עיקר מציאות העבדות הוא בזה שהיא מכריחה את בעליה להימצא תמיד במצב של הכנה לקבל התפעלות מן הזולת. ולכן דוקא הפגיעה במדרגות העבדות היא היא פגימה בחוש השמיעה בעיקר ועל כן העבירה על ציווי זה של כי לי בנ"י עבדים היא המחייבת את רציעת האוזן מפני שאצל עבדי ה' חוש השמיעה הוא הכוח המתאים ביותר לתוכן העבדות אשר בנפשם. ידועים המה דברי ה'רבנו יונה' במעלות האוזן דאע"ג דסומא חשוב כמת, מ"מ חרשו נותן לו דמי כולו ואילו בסימא את עינו אין לו אלא דמי עינו. וסברת הענין היא, דחובל בחבירו משלם כפי מה ששמין את הנחבל כעבד. תכונתה של האוזן עושה אותה להמכשיר היותר מובהק של מצב העבדות ומתוך כך מתבאר הוא כרוז ההשמעה של 'שמע ישראל'. דדוקא מפני שהמצוה המפורשת בהך קרא דה' אחד היא המצוה של קבלת עומ"ש לכן פונים אל חוש השמיעה שהוא הכלי המיוחד המתאים ביותר למצב הנפש של קבלה קבלת עומ"ש היא ההכרזה על היותנו עבדים למלך הכבוד ועבד בלי אוזן אינו שוה כלום. חרשו נותן לו דמי כולו עכ"ד.

והעולה מדבריו שמעלת השמיעה מתפרשת בזה שהאוזן היא האבר שעל ידה יש את הביטוי של עבדות יותר מכל שאר אברי האדם משום שהשמיעה היא מהות של קבלה וזוהי עבדות. ולפי"ז כתב בס' אהל משה, מבואר היטב למה דוקא על עבירה זו מתאים שתרצע אוזנו כי רק מי שהמיר עבדות לקב"ה בעבדות לבשר ודם ומי שפגם בעול שמונח בשמע ישראל הוא זה שראוי שיענש באיבר של השמיעה שבו ועל ידו מקבלים עול מלכות שמים.

"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"

שוחד לעדי שקר?

א] יש לדון אם יש איסור שוחד לעדי שקר. ומכך שלא הוזכר בפוסקים, לכאורה אין בזה 

איסור. גם דנו בפקיד [עי' אריכות בס' נשך כסף ואכ"מ].  

השוחד מעוור שאר הדיינים

ב] כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ד' ג': ומהם חמשה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו, כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו. ואלו הן וכו' והמקבל שוחד להטות דין, אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה היא כחה כדי שיחזיר, שהדבר יש לו רגלים. ועוד שהוא מחזיק יד זה ומחטיאו".

והכס"מ פי' את דברי הרמב"ם, שהדבר יש לו רגלים היינו שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת, ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקיבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו.

אולם בהגהות טורי אבן לר"א רוקח בסוף הרמב"ם פי' את דברי הרמב"ם באופן אחר, שהדבר יש לו רגלים כלומר שאחרים שראו שזה דן את הדין כך יהיו סבורין שבאמת כך הדין וגם ידונו כן לעתיד. וזהו שכתב הרמב"ם אינו יודע עד היכן וכו' שכמה אנשים שלמדו ממנו יטו ג"כ הדין על שהדבר יש לו רגלים לילך מזה לזה.

וכן מפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל שמות שם "ושוחדא לה תקבל ארום שוחדא מסמי עינוי נסבוי ומטלטל חכימיא ממותבניהון" ופי' שם המפרש דכשקיבל שוחד מטה את החכמים היושבים אצלו מדרך ישובם לדרכו השוה הרי דשוחד לא רק שמעוור עיני הדיין הלוקח את השוחד אלא גם מעוור את שאר הדיינים היושבים אצלו.

דיוק ברמב"ם שרק המקבל שוחד להטות דין  

ג] הנה הר"מ נקט דהמקבל שוחד להטות דין וכעי"ז הוא הלשון ברי"ף בפרק שמיני ביומא וברבינו יונה שע"ת סוף שער א' והמקבל שוחד ע"מ להטות אחרים בדין ומשמע דהמקבל שוחד לדון דין אמת לא הוי בכלל זה. אמנם במאירי בחיבור התשובה כתב והמקבל שוחד ולא הוסיף להטות הדין. וכתב בס' לתשובת השנה דתוספת לשון זו דנקטי הרי"ף והר"מ משום דהכא איירי דוקא במקבל שוחד להטות דין לאפוקי נטילת שוחד לדון דין אמת דאף דהוא איסור גמור מדאורייתא כמבואר בגמ' כתובות ק"ה ומחויב להחזירו והובא בר"מ הלכות סנהדרין פכ"ג ה"א עיי"ש, מ"מ ע"י שמחזיר את השוחד שנטל תיקן את המעוות לגמרי משא"כ הכא דהר"מ קאי בעוונות שב"א לחבירו שאינו יכול לעמוד על המעוות שעשה כלפי חבירו וזה דוקא במקבל שוחד להטות דין שהיטה הדין מחמת השוחד והוא חושב שפסק כראוי וממילא אינו מחזיר לאותו בע"ד שיצא חייב בדין וכמש"כ הר"מ דאינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה היא כוחה כדי שיחזיר עכ"ד. ועוד צ"ע.

שופט עכו"ם 

ד] ועי' בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' י"ד דאיסור נטילת שוחד נוהג גם בשופט עכו"ם ב"נ. וכתב שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לארמאי להטות לו משפט ח"ו מלבד דהנותן עצמו שרוצה לעשות עוול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן. אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבלו וגורם לו לעוות משפט צדק וכו' אך לפעמים הישראל ידע בעצמו שהדין עמו ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה וידע ומבורר שחייב לו, אלא שמחוסר גוביינא וקשה להוציא חובו מיד הלוה והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו וסובר שעושה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק עיי"ש באורך. [עי' בס' לדופקי בתשובה הל' תשובה, ובס' אורח תשובה עמ' מ"ז ועוד ועוד.]

ה] איתא בכתובות ק"ה "אמר ר' אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן שנאמר כי השוחד יעור פקחים" משמע מלשון הש"ס דכל האיסור לקחת שוחד הוא רק בשוה פרוטה וא"כ ע"כ דהאיסור הוא שלא ליקח ממון שוחד ומאחר שהוא מאיסורי ממון, ממילא ליכא לאו בפחות משו"פ משום דאינו ממון.

אכן במנח"ח מצוה פ"ג סק"ב כתב דודאי אף בפחות משו"פ איכא לאו דהלא איסור שוחד ישנו אף בשוחד דברים וכדליף לה בכתובות ק"ה מדכתיב ושוחד לא תקח, ולא כתיב וממון לא תקח ומאחר דאף שוחד דברים אסור הרי נמצא דאינו מאיסורי ממון אלא כל ששם שוחד עליו אסור וא"כ אף בפחות משו"פ עובר בלאו. ואף דריבית ליכא בפחות משו"פ כמבואר בתוס' כתובות מ"ו [ד"ה אתיא], שוחד שאני וכמש"נ.

אמנם הנה הר"מ בפי"ט סנהדרין לא הביא לאו זה בכלל הלאוין שלוקין עליהן והיינו משום דהנה כתב הר"מ בפכ"ג סנהדרין ה"א שהדיין חייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן, וממילא הו"ל לאו הניתן לתשלומין דדעת הר"מ בפי"ח סנהדרין ה"ב דאין לוקין על לאו הניתן לתשלומין אף שאין בו עשה דהישבון. וכ"ה בחינוך שם דאין לוקין על לאו דשוחד לפי שהוא לאו הניתן להשבון. ומעתה הקשה במנח"ח דכיון דהאיסור של שוחד ישנו אף בממון פחות משו"פ, א"כ למה אין לוקה אם לקח שוחד פחות משו"פ, והלא פחות משו"פ לא ניתן לתשלומין והלא דכוותה איתא בכתובות ל"ב דהחובל בחבירו שו"פ אינו לוקה לפי שהוא משלם ואין אדם לוקה ומשלם ומבואר שם שאם חבל בפחות משו"פ לוקה משום שאינו ניתן לתשלומין וא"כ דכוותה בשוחד פחות משו"פ יהא לוקה וצ"ע.

ועי' באריכות בס' חבצלת השרון, ותמצית תירוצו הוא עפ"י מה שהעיר בעיקר דין שוחד דברים, דודאי אין איסור ליקח שוחד דברים, כי הלא שוחד דברים מיירי אף במקום שיש לו זכות לקבלו כגון בפורע חוב אריסותו או כגון שהבע"ד מכבדו, וע"כ דבאמת אין איסור בלקיחתו ואך שהוא נפסל בזה לדין וממילא דאסור לו לדון כל שקיבל שוחד דברים וכל האיסור שיש במעשה לקיחת השוחד זה אינו אלא בשוחד ממון, ובזה י"ל דאף אם לא דן אותו בסוף מ"מ עובר משעת לקיחה. הלא מעתה מיושבת היטב גם קושית המנח"ח בדין שוחד פחות משוה פרוטה, דאמנם כן ודאי דפחות משו"פ אסור דלא גרע משוחד דברים אכן בזה אין איסור במעשה הלקיחה כי אם בגוף הדין שהוא דן אחר שקיבל השוחד וממילא ניחא מה שאינו לוקה על פחות משו"פ כי כלפי לאו דמעשה לקיחת השוחד אין איסור אלא בלקיחת ממון בשו"פ וכלפי עיוות הדין והמשפט ודאי שזהו לאו שאין בו מעשה עכת"ד עיי"ש באורך. ועי' בס' בשולי המנחה על המנחת חינוך מצוה פ"ג. ויש להאריך בדיני שוחד ואכ"מ.  

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"

בת"י -  "וארום יזבון גבר בר ישראל ית ברתיה זעירתא לאמהו לא תיפוק כמפקנות עבדיא כנענאי דמשתחררין בשינא ועינא אלהן בשנין דשמיטתא ובסימניא וביובלא ובמותת רבונהא ופורען כספא" וקשה הרי אין זה דין שמיטה אלא דין שש שנים ואינו תלוי בשמיטה של עולם? ואין נראה דהת"י יש לו שיטה חדשה בדבר דע"ע יוצא בשמיטה וצ"ע. ורבים דנו בזה. [עי' בפרדס יוסף פ' משפטים, אור פני משה לגרי"ח סופר שליט"א סי' ו', כנפי יונה פ' משפטים, שארית יוסף להרה"ג ר' שלמה וואהרמן ז"ל ח"ג עמ' שצ"ט, איילת השחר פ' משפטים ועוד].   

והנה מבואר במגיד משרים [לר"י קארו] לענין דין העבד לצאת בשנה שביעית שהוא ע"ד שאמרו לענין שבת שההולך במדבר ונעלם ממנו אימתי שבת הרי הוא מונה ששת ימי מעשה וביום השביעי עושה שבת. ולכאורה אין יום זה שקבעו לשבת מיוחד משאר ימים שהרי אותו הספק הוא בבל הימים אלא שענינו זכר לשבת שלא תשתכח ממנו תורת שבת.

אמנם המגיד משרים למד אחרת, וביאר דאמנם דין שבת הוא והוא שענין שבת כשלעצמו אין תלוי דוקא בימים שקבעה תורה, דעצם ענין לעשות ששת ימי מעשה וביום השביעי שביתה הרי זהו כבר מתקיים דין שבת דהחפצא של שבת היינו להיות מונה ששת ימים למעשה ויום אחד למנוחה אלא שאף קבעה תורה שיקיים דין זה של שבת בימים שקבעה תורה אבל באופן שנעלם ממנו איזה יום שבת וכבר לא יתכן שיקיים שבת כתיקונו בימים שקבעה תורה עדיין אין נפטר מעיקר דין שבת שהוא ששת ימי המעשה ויום אחד למנוחה ולכן חייב לקבוע סדר הזה מעיקר הדין ודין תורה הוא.

ועד"ז ביאר הג"ר שמעון משה דיסקין אף ענין יציאת העבד לאחר שש שנים הרי הוא ג"כ ענין שמיטה שאף בשמיטה עיקר דין שמיטה הוא כמו בשבת להיות ששת שנים של עבודת קרקע ושנה אחת תנוח הקרקע אלא שקבעה התורה השנים שבו ינהג מלאכה והשנים שתתשבות הקרקע אבל בע"ע שם מתקיים הדין שמיטה במנין עצמו, נמצא דששת השנים שעובד בהם לרבו ובשביעית יצא חפשי, היינו רק שמיטה ממש אלא שאין תלוי במנין של עולם אלא במנין שלו. ועי' בחינוך שביאר שענין שמיטה הוא זכר לשבת ושיהא נחשב שנה ליום שכמו שמונים ששת ימי מעשה מונין ששת ימי מעשה ע"ש וזה עולה כמבואר שבכולם יש אף מנין כשלעצמו שאין תלוי במנינו של עולם ולפי"ז הרי זה מכוון היטב בדברי הת"י שכתב דתצא בשמיטתא דאמנם דין שמיטה הוא ופשוט.

ובזה ניחא לי מה שביארו התוס' דעכו"ם ששבת חייב מיתה אינו דוקא ששבת ביום שהוא שבת אצל ישראל אלא אפילו קבע לעצמו אחד מימי המעשה לשבת ג"כ חייב מיתה. ולכאורה קשה מאי שייטא האי לשבת שמתחייב ע"ז מיתה לפי שגזל שבת מישראל שהרי ניתנה שבת במתנה לישראל הרי אין ענין שביתתו מעין שבת כלל. אולם למבואר אף בישראל חשוב זה כשבת אלא שאין מתקיים בזה הדין שקבעה תורה שינהגו ישראלים שבת ביום מיוחד בדוקא אבל דין שבת הוא והרי ההולך במדבר אף זה חשיב ליה שבת ולכן עכו"ם ששבת לעצמו הרי גזל לשבת שנתנה לישראל עכ"ד. ולהעיר מהשיטה באחרונים שהעובר את קו התאריך באמצע ספירת העומר ממשיך לספור בהמשך למה שספר עד עכשיו ולא לפי מקומו וכך יחגוג שבועות ביום החמישים לספירתו ולא לפי מקומו. הרי אותו עיקרון של ספירה אישית-עצמאית מבלי להתחשב במה שאחרים עושים [אם כי ברור שיש לחלק בין שבת ושביעית שתלויות במנוחת שש שקדמו להן לבין ספירת העומר שאין דבר כזה. ועי' סיפור חביב הקשור לענין בס' שרי מאה ח"ה עמ' 261].

אבידת עכו"ם   

שיטת הב"ח שאין קנין באבידת עכו"ם ושלש קושיות עליו

בבבא מציעא [דף כ"ד] רבי שמעון בן אלעזר אמר שהמוצא אבידה במקום שהרבים מצויים שם אינו חייב להכריז מפני שהבעלים מתייאשים, והסתפקה הגמרא האם אמר את דבריו על מקום שיש רוב כנענים או גם על מקום שיש רוב ישראל. בתוס' [ד"ה "כי"] הקשו, א"כ [על הצד שהוא דיבר על רוב כנענים] מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים, אפשר לתת טעם פשוט יותר, דיש לתלות דמכנענים נפל שהרי הם הרוב וכו'. הנה ידוע שיטת הב"ח [יו"ד סימן קמ"ו] שהדין של אבידת עכו"ם מותרת היינו רק שאין איסור גזל ואין חיוב השבת אבידה אבל אינו קונה אותה להיות שלו. אמנם אם נתייאש אפילו אחר הגבהה קני שפיר ול"ח באיסורא אתא לידיה כיון דלא נתחייב בהשבתה מעולם. האחרונים פלפלו וסלסלו בדברי הב"ח. נציג ג' קושיות:

קושיא א' - הקשה הגרש"ש בשע"י [ש"ד פ"ח] על שיטה זו מדברי תוס' הנ"ל דמאי הקשו שלא צריכים להגיע לטעם של יאוש, הרי לפי הב"ח צריכים יאוש כדי ליצור מציאות שהחפץ יהפוך להיות שלו, שהרי בברייתא נאמר הלשון "הרי אלו שלו". ומוכח שאבידת עכו"ם ה"ה שלו גם בלא יאוש העכו"ם וזו ראיה מוכרחת דלא כהב"ח.

כפליים לתושיה - ועוד הקשה בגליון מהרש"א יו"ד סימן קמ"ו סק"א מתוס' ספ"ק דכתובות גבי תינוק המושלך, אם רוב ישראל – ישראל. ואמר ר"פ להחזיר לו אבידה. והקשו התוס' [ד"ה להחזיר], אמאי חייבין להשיב לו האבידה, הא אין הולכין בממון אחר הרוב, והיאך מוציאין מהמוצא שהוא מוחזק באבידה וע"ש מה שתירצו. והנה בשלמא אם ס"ל להתוס' דלהצד דהוא עכו"ם זכה הישראל באבידה מובנת קושייתם דהישראל הוא מוחזק אבל להב"ח דגם להצד דהתינוק הוא ממיעוט עכו"ם אין למוצא שום זכות וקניני ממון באבידה אלא רק היתר גזילה, א"כ הא אין לו דין מוחזק, דמוחזק אינו אלא בטוען שהממון שלו ובאים להוציא ממנו משא"כ כאן שאפילו לטענתו אין זה שלו, ואם יחטפנו אחר ממנו קונה, וא"כ התינוק אינו נחשב מוציא מחבירו ושפיר אזלינן בתר רוב ישראל. אלא מוכח 

דלא כהב"ח וזו נמי ראיה שלכאורה אין עליה תשובה.

ועוד בו שלישייה - ועוד הקשו על שיטת הב"ח מסוגיא דספ"ק דכתובות הנ"ל מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא? ואר"ל לנזקין. וכתבו הראשונים [עי' ר"ש ר"מ ורא"ש מכשירין פ"ב מ"ז] מדלא קאמר נ"מ להחזיר לו אבידה כדלעיל ברוב ישראל, מוכח דלגבי להחזיר לו אבידה אין דינו כישראל ופטור מהשבה וטעמא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא, ול"ד לרוב ישראל דהתם הרוב גופא מברר שלא בא לידיה בהיתר והמוצא אינו מוחזק. ולשיטת הב"ח דאפילו להצד דהתינוק הוא עכו"ם לית ליה קניני ממון ואינו מוחזק, נמצא דכל הספק אינו אלא אי איכא חיוב השבת אבידה ואיסור גזל, א"כ אמאי אין חייבין להחזיר אבידתו, דכבר כתב הרא"ש דספק השב"א לחומרא היכא דאין מוחזק וכמו"כ ספק איסור גזל נמי צריך להיות לחומרא. ובשלמא בכל ספיקא דממונא ביאר הקוה"ס כלל א' סימן ו' דהואיל ומצד הלכות הממונות איכא דין המע"ה דהדבר בחזקתו, ממילא ליכא אפילו ספק איסור גזל. אבל הכא דאפילו להצד שהתינוק הוא עכו"ם,  ג"כ לא זכה המוצא באבידה, א"כ כל הנידון אינו על הממונות אלא על הספק איסור גזל וספק השב"א וצריך להיות הדין דספיקו לחומרא. [עי' בשי' רבי שמואל ב"מ סי' כ"ד מה שתירץ ועוד ועוד ואכ"מ].

ראיה מהרא"ש [דלא כהב"ח] שיש זכייה באבידת עכו"ם ודחייתה

הרבה אחרונים חולקים על הב"ח וס"ל שאבידת עכו"ם מותרת הכוונה שיש היתר הנאה, כדמוכח מדברי הרא"ש [ריש מכילתין] "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה מדברי וזה אומר אני מצאתיה ובמקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה כותים". והיינו שהיה קשה לרא"ש שלכאורה הרי טלית זה דבר שיש בו סימן, וא"כ צריך להכריז למי זה נאבד, ומה שייך לומר אני מצאתיה, והרי הטלית אינה שייכת לא לזה ולא לזה, וכתב שמדובר במקרה שהמציאה שייכת למוצאה, אפי' שיש בה סימן כגון בעיר שרובה סימן, אזלינן בתר רובא ולהכי אין חיוב השבה. ולכאורה אם נפל מגוי אין היתר זכייה, ומה שייך בזה דין יחלוקו, והרי לא זכו בזה כלל, אלא ע"כ דגם באבידת עכו"ם יש היתר זכייה. אלא שכתב בשיעורי רבינו גרשון, דאולי י"ל דבאמת ההיתר של אבידת עכו"ם הוא רק פטור מחיוב השבה אלא דהכא העכו"ם ממילא מתייאש, דהרי אם גוי ימצא ודאי לא יחזיר לו, וגם אם ישראל ימצא כיון דזה עיר שרובא עכו"ם הוא גם לא יחזיר לו, ולהכי הוא מתייאש, ולא הוי יאוש שלא מדעת, דבטלית מסתבר שכבר נודע לו האבידה ונתייאש, ולא הוי באיסורא אתא לידיה כיון דאין בזה חיוב השבה.

בדין ישראל השומר חפצו של נכרי ונאבד

והנה, בב"ק קי"ג ב' אמר רב חמא בר גוריא מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא ראתי לידי' אימא ליהדרה אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידי' משמע ע"כ.

ובב"מ כ"ז א' פריך הגמ' לרבי יהודה דיליף מקרא דומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה הא דרבנאי [שומצאתה ממעט אבידת גוי] מנ"ל וכו' ובפנ"י שם הקשה דהוה מצי למימר דסבר כהני תנאי בפרק המקבל דף קי"א ב' דגזל עכו"ם מותר ולדידהו לא בעי כלל קרא להתיר את אבידתו עכ"ד. והנה הפנ"י הק' זה רק לס"ד דגזל עכו"ם מותר, אכן כתב הגר"ש ברמן, באמת נראה דמה"ט יש להקשות כן דאפי' למאן דס"ל דגזל עכו"ם אסור מ"מ לא בעי' קרא להתיר אבידת עכו"ם. וזה לפי מה שנתבאר בספר חוט המשולש הובא בס' אבן האזל פי"א מגזו"א הל"י דגזל עכו"ם אין איסורו מלא תגזול אלא מקרא דואכלת בזמן שהן מסורין בידך [גזל מותר משא"כ בזמן שאין מסורין בידך שגזל אסור – ב"ק קי"ד, ב] וכתב שם דמהך קרא לא ילפי' אלא היכי שגוזל ונוטל באלמות יעו"ש ולפי"ז באבידה שאין נוטל באלמות מודו כו"ע דגזל עכו"ם מותר וקשה אליבא דכו"ע, אמאי בעי קרא להתיר אבידתו.

ובדרוש וחידוש להגרעק"א [בהשמטות לדף ח' הנדפס בסוף הספר] כ' וז"ל יש לדון ראובן שהיה שומר של נכרי וקבל עליו אחריות שמירה ונאבד ממנו החפץ, היה נראה לענ"ד שיש על המוצאו חיוב השבה אף דגוף החפץ של נכרי מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם, לא מיבעיא לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון ישראל אלא אפי' לרבנן היינו שאין זה החפץ של השומר אבל מ"מ הוא מציל הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם, כך היה נראה לענ"ד בפשיטות גמור. אמנם חבירי ידידי הרב מו"ה ישראל נ"י מפקפק בדבר דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מקרי אבידת אחיך וחשבתי להביא ראי' לזה ממה שהק' הפנ"י בהא דפריך הש"ס לקמן דכ"ז א' ואידך הא דרבנאי מנ"ל דלמא סבר כמ"ד גזל נכרי מותר וכיון דמותר לגוזלו פשיטא דאין עליו חיוב השבה דהא מותר אפילו לגזול הך חפץ, ולזה היה נראה דבנ"ד לא מקרי אבידת אחיך ואיצטריך קרא לנ"ד דפשיטא דאסור לגזול הך חפץ כיון שהוא באחריות ישראל וצ"ע לדינא עכ"ל.

וכתב הגרש"ב שדברי הגרעק"א צריכים הסבר וביאור, דהנה בעיקר מה שנקט הגרע"א יש איסור גזל ודאי בחפץ זה שהוא באחריות ישראל אף אם לא נקרא אבידת אחיך צריך ביאור, שאיזה סברא יש לחלק בין גזילה לאבידה, דאי אמרי' דבכה"ג אסור משום דחשיב דגוזל הישראל א"כ איכא גם מצות השבה לישראל. עוד צ"ב במה שהביא הגרע"א סברא בשם ה"ר ישראל לומר דאין כאן חיוב השבה משום דלרבנן דס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מקרי האי חפץ אבידת אחיך, דהנה לכאו' סברא זו הויא סברא מעליא אם היינו דנים לחייבו בהשבת אבידה להישראל מחמת דעצם החפץ טעון השבה להישראל ובזה שפיר קאמר ה"ר ישראל דלא מקרי אבידת אחיך. אולם הרי כשצידד הגרע"א לומר דיש כאן חיוב השבת אבידה, ביאר הוא עצמו דהחיוב אינו משום דזה החפץ של השומר כי אם משום דבמה שמחזיר לו את החפץ הזה מציל הוא את נכסי השומר האחרים שלא יצטרך לשלמם ואיכא כאן מצות הצלת ממון לגבי הנכסים של השומר ונראה דאין זה מעיקר קרא דהשבת אבידה אלא דזה נלמד מדין דראה מים שוטפים ובאים על שדה חבירו דמחוייב לגדור בעדם. ומעתה תמוה מה שהשיב לו ה"ר ישראל דלא מקרי האי חפץ אבידת אחיך דהרי הנכסים האחרים של השומר הישראל הא ודאי הוו ממון אחיך ולא חשיבי אבידת עכו"ם.

ואולי אפשר לומר בכוונתו דהנה נראה פשוט דגם להגרע"א דיש כאן חיוב השבת אבידה, מ"מ אין על המוצא איסור לזכות בחפץ ורק דצריך אח"כ להחזירו להישראל האובד [וכגון אם האבידה היתה אתרוג ודאי דיכול הישראל המוצא לזכות בחפץ כדי לקיים מצות נטילת לולב ורק דאח"כ צריך להחזירו להישראל כדי שיוכל להשיבו להעכו"ם], ונמצא דאין אנו יכולים מדין מצות השבת אבידה לעכב את הישראל מלזכות בחפץ ורק דאנו יכולים לומר לו דאף שכבר זכה בחפץ מ"מ יחזירנו להאובד. ומעתה נראה דהרי קיי"ל דבהשבת אבידה שלך קודם ואין מחוייב להפסיד ממון כדי להציל ממון חבירו ומשו"ה כיון שעל החפץ מצד עצמו אין דין השבה ומותר לו לזכות בחפץ עצמו משום דהוי אבידת עכו"ם, ל"ש כאן דין חיוב השבה להחזירו לישראל השומר משום הצלת ממונו של השומר דהא בשביל להציל ממונו של השומר נצטרך לחייב את המוצא להפסיד את גוף החפץ שכבר זכה בו וליחנו לשומר ומדין הצלת ממון חבירו אינו מחוייב להפסיד את ממונו ואין להקשות דא"כ גם לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי לא יתחייב להחזיר את החפץ לבעלים כיון דגם לר"ש מותר להמוצא לזכות בחפץ ורק שצריך להשיבו להשומר וא"כ נפטרנו מהשבה כדי שלא יפסיד החפץ דנראה דכל האי דינא דשלך קודם ואין צריך להחזיר אבידה במקום הפסד הוא רק בדמים אחרים של המוצא אבל בחפץ זה עצמו שחייב עליו בהשבה ודאי דחייב להשיבו אף שעל ידי זה יפסיד המוצא את החפץ דזהו חיוב השבת אבידה להחזיר את החפץ לבעליו ולא ליטלו לעצמו. ומשו"ה לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי וחל חיוב השבת אבידה על חפץ זה עצמו ודאי דצריך להחזירו לבעליו ולא להשאירו לעצמו. אבל לרבנן דס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואין עליו כלל חיוב להשיב החפץ לבעלים וכל חיובו הוא רק למנוע מהבעלים הפסד של הממון האחר שיצטרך לשלם להעכו"ם בזה אמרי' דמחמת כן אין מחוייב להפסיד את החפץ עצמו השייך להמוצא. ולפי"ז יתכן גם לבאר מה דפשיטא לי' להגרע"א דלגזול את חפץ העכו"ם מיד השומר ישראל ודאי דאסור ורק חיוב השבת אבידה ליכא. ומשום דבאופן שהחפץ ביד הישראל, הרי במה שלוקח החפץ מהישראל הוא מזיק נכסי הישראל האחראים לחפץ זה ואיכא בזה איסור ואין לו היתר לזכות בחפץ זה, כיון דבזה הוא מזיק את חבירו, ורק לענין חיוב הצלה שייך לומר דליכא חיוב הצלה בכה"ג, דכיון דהוא מפסיד ממון לא חל עלי' חיוב הצלה בכה"ג.

אולם מעתה תמוה מש"כ הגרע"א דבזה מיושב קו' הפנ"י דלמ"ד דגזל עכו"ם מותר לא בעי' קרא דאבידתו מותרת ותי' הגרע"א דבעי' קרא בכה"ג דהישראל שומר על אבידת העכו"ם. אולם לדברינו אין מקום לתי' הגרעק"א דהא לפי מה שכתבנו א"צ לזה קרא דהיתר אבידת עכו"ם וסגי לזה בהיתר גזילת עכו"ם, דכיון דעל החפץ עצמו ליכא חיוב השבה, א"כ החפץ עצמו איכא היתר גם לגוזלו, ומה דאנו אוסרים עליו ליטול החפץ, הא הוי רק משום הצלת ממון הישראל האחראי לשמירת החפץ, וזה הרי ידעי' מקרא דשלך קודם שאין מחוייב להפסיד ממונו בשביל מצות השבת אבידה והצלת ממון עכ"ד הגאון רבי שלמה ברמן ודפח"ח. ועוד האריכו בדברי רעק"א ואין כאן מקום להאריך, ישמע חכם ויוסף לקח!

שבת שלום ואורות אין סוף!!!