תכלית התורה היא לעדן ולרומם את האדם מעבר למה שכבר נטוע בו מעצם היותו נברא בצלם. כל אדם נברא עם מצפן מוסרי בתוך אישיותו ועליו לפתח את הצד הטוב. אמר ר' יוסף, אם לא מתן תורה, "כמה יוסף איכא בשוקא" [פסחים ס"ח:], רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי". התרוממות. לגבי מתן תורה כתוב "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים" [כ' ט"ז] - נסות מלשון להעלות על נס - לרומם לנשא. ועי' משנה פ"ו באבות שלימוד תורה לשמה "מרוממתו על כל המעשים". אין אנחנו שואפים ללמוד בצורה אינטלקטואלית כמו שלומדים בפקולטה לתלמוד באוניברסיטה ח"ו אלא להשתנות לטובה.
גם לפני מתן תורה היה כבר מושג של טוב ורע, כמו שרואים לדוגמה בעץ הדעת [דהיינו שמאפשר להבחין] בין טוב ורע. מתן תורה אמור היה לקדם את התגשמות הטוב בעולם ולעצור ולבלום את הרע.
עי' לשונו של הרמב"ם בס' המצות [קפ"ט] שמדגיש את הצורך לשנוא עמלק ושלא תיחלש שנאתנו עם הזמן. אנחנו מחנכים לשנאה? זה לא מסוכן? ה' נקרא "רחמנא" - אוהב. ר"ע - כלל כל התורה הוא אהבה. כל השירים קודש ושיר השירים [שיר האהבה] הוא קודש קדשים. איך נבין ציווי זה? איפה הרוממות?
הרמב"ם כותב בהל' סנהדרין [ט"ז] שהמלקים צריכים להיות חסירי כח ויתירי מדע, דהיינו הכח הדומיננטי יהיה הדעת. ביאר בפח"י [ר"ה מאמר ד' וגם בספרו על יו"כ] שהתכלית היא לא הכאב והצער הפיזי של הנלקה אלא שיתקן את מעשיו. לכן חשוב שהמלקים יהיו חלשים בכח, ואדרבה יפעילו את כח הדעת שלהם לחתור אל תכלית ההלקאה שהיא התשובה ושיפור המעשים, עיי"ש וינעם לך.
השפ"א [זכור תרמ"ו] מסביר את הרצף בין שקלים לזכור, שההתלהבות והאהבה לה' המתבטאות ע"י נתינת השקלים גורם למחיית עמלק. דהיינו מתוך אהבה יוקדת לה', א"א לסבול את עמלק. לאור דברי הפח"י מובן עומק הדבר: האהבה והנדיבות הן כח ראשון ואילו השנאה היא כח. אין כאן שנאה נטו אלא שורשה אהבה ודביקות בה'. אין כאן טינה אישית - "הם פגעו בנו, אנחנו נחזיר להם מנה אחת אפיים", אלא הכל למען ה' ולגוילוי יחודו. המלחמה נגד עמלק - לסלק את המפריעים לגילוי מלכותו בעולם כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק.
כמו קנאת "בקנאו את קנאתי" - קנאת ה'. אצל פינחס כתוב "ויקח רומח בידו" פשוט שאם דקר לקח רומח, אז למה כתוב? אלא, מסביר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שיש אנשים שמסתובבים עם רומח כדי למצוא אנשים לדקור. לא כן פינחס...
כל דיני שמים מטרתם להחזיר את הסוררים לקו הטוב והחסד. עולם חסד יבנה.
ה' הוא טוב וטבע הטוב להיטיב. השנאה היא לא התכלית של שום דבר. היא רק בבחינת כח שני. "אוהבי ה' - שנאו רע". השורש הוא אהבת ה'!
עי' לשונו הזהב של רמב"ם סוף מלכים שאין אנחנו רוצים גאולה כדי לשלוט באומות ולא להתנקם בהם אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ללא מפריע. החזון המשיחי אינו ח"ו רצון ילדותי וקטנוני להראות "מי הבוס" אלא להופעת עולם מתוקן מלא אלוקות ושבו אהבתו היא גלויה ומוחשית.
לאור דברינו מובן הדגש בפורים הוא על נתינה אהבה וחיבור לבבות. משלוח מנות. מתנות לאביונים. וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. העיקר הוא האהבה והשנאה היא לסלק את המפריעים. אפשר להבין את פרצופו האמיתי של עמלק אחרי שחווינו על בשרנו את שנות הזעם במחנות המוות.
יה"ר שנכה למחיית עמלק וממילא לריבוי אהבה וגילוי כבוד ה' בעולם, אמן.
גם לפני מתן תורה היה כבר מושג של טוב ורע, כמו שרואים לדוגמה בעץ הדעת [דהיינו שמאפשר להבחין] בין טוב ורע. מתן תורה אמור היה לקדם את התגשמות הטוב בעולם ולעצור ולבלום את הרע.
עי' לשונו של הרמב"ם בס' המצות [קפ"ט] שמדגיש את הצורך לשנוא עמלק ושלא תיחלש שנאתנו עם הזמן. אנחנו מחנכים לשנאה? זה לא מסוכן? ה' נקרא "רחמנא" - אוהב. ר"ע - כלל כל התורה הוא אהבה. כל השירים קודש ושיר השירים [שיר האהבה] הוא קודש קדשים. איך נבין ציווי זה? איפה הרוממות?
הרמב"ם כותב בהל' סנהדרין [ט"ז] שהמלקים צריכים להיות חסירי כח ויתירי מדע, דהיינו הכח הדומיננטי יהיה הדעת. ביאר בפח"י [ר"ה מאמר ד' וגם בספרו על יו"כ] שהתכלית היא לא הכאב והצער הפיזי של הנלקה אלא שיתקן את מעשיו. לכן חשוב שהמלקים יהיו חלשים בכח, ואדרבה יפעילו את כח הדעת שלהם לחתור אל תכלית ההלקאה שהיא התשובה ושיפור המעשים, עיי"ש וינעם לך.
השפ"א [זכור תרמ"ו] מסביר את הרצף בין שקלים לזכור, שההתלהבות והאהבה לה' המתבטאות ע"י נתינת השקלים גורם למחיית עמלק. דהיינו מתוך אהבה יוקדת לה', א"א לסבול את עמלק. לאור דברי הפח"י מובן עומק הדבר: האהבה והנדיבות הן כח ראשון ואילו השנאה היא כח. אין כאן שנאה נטו אלא שורשה אהבה ודביקות בה'. אין כאן טינה אישית - "הם פגעו בנו, אנחנו נחזיר להם מנה אחת אפיים", אלא הכל למען ה' ולגוילוי יחודו. המלחמה נגד עמלק - לסלק את המפריעים לגילוי מלכותו בעולם כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק.
כמו קנאת "בקנאו את קנאתי" - קנאת ה'. אצל פינחס כתוב "ויקח רומח בידו" פשוט שאם דקר לקח רומח, אז למה כתוב? אלא, מסביר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שיש אנשים שמסתובבים עם רומח כדי למצוא אנשים לדקור. לא כן פינחס...
כל דיני שמים מטרתם להחזיר את הסוררים לקו הטוב והחסד. עולם חסד יבנה.
ה' הוא טוב וטבע הטוב להיטיב. השנאה היא לא התכלית של שום דבר. היא רק בבחינת כח שני. "אוהבי ה' - שנאו רע". השורש הוא אהבת ה'!
עי' לשונו הזהב של רמב"ם סוף מלכים שאין אנחנו רוצים גאולה כדי לשלוט באומות ולא להתנקם בהם אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ללא מפריע. החזון המשיחי אינו ח"ו רצון ילדותי וקטנוני להראות "מי הבוס" אלא להופעת עולם מתוקן מלא אלוקות ושבו אהבתו היא גלויה ומוחשית.
לאור דברינו מובן הדגש בפורים הוא על נתינה אהבה וחיבור לבבות. משלוח מנות. מתנות לאביונים. וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. העיקר הוא האהבה והשנאה היא לסלק את המפריעים. אפשר להבין את פרצופו האמיתי של עמלק אחרי שחווינו על בשרנו את שנות הזעם במחנות המוות.
היה עתונאי חילוני אנטי-דתי ישראלי שאמר שהוא שונא את כל הדתיים חוץ מהרבי מסאטמר....
הסיפור היה שהגיע לרבי מסאטמר אחרי היסוסים רבים ובלית ברירה מחוסר אמצעים לבקש עזרה לממן ניתוח אשתו. הרבי נתן לו את כל ההוצאות כולל תקופת ההתאוששות בארה"ב. לפני שחזר הביתה רצה להיכנס לרבי להודות. כשנכנס הרבי נזף בו קשות וצעק עליו את מיטב ה"מחמאות" כנאה וכיאה לציוני חילוני.
אצל הרבי האהבה וטוב לב היו כח ראשון. הקנאות הייתה "כח שני" שנבעה מאותה אש יוקדת של אהבה לה' ולברואיו.
יה"ר שנכה למחיית עמלק וממילא לריבוי אהבה וגילוי כבוד ה' בעולם, אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה