לשון הרע בין איש לאשתו

מאת הרב חיים רבי/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פג




בס"ד פסח תשס"ב
לכבוד מערכת הירחון המתוק "וקנה לך חבר"
שלום וברכה!




ראה ראיתי מ"ש האברך היקר והחביב מזכה הרבים נעים הליכות ר' ניצן ראובן שליט"א בגליון ניסן תשס"ב (סי' ס) בענין דיבור לה"ר בין בעל ואשתו על אחרים, דברים נעימים וברורים והקיף והביא מכמה מקומות מרבנו הח"ח זיע"א בספרו שמירת הלשון ומסקנתו לאיסור, ותמה על מה שכתב בס' "אום אני חומה" בשם החזו"א להקל בזה. ולע"ד יש ליישב את קושיותיו ולהצדיק את הצדיק מעיקרא הוא רבינו החזו"א, ומאידך, גם לקיים את דבריו של הה"כ נר"ו בירחון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.




ונראה שיש להקדים תחילה, יסוד חשוב בדין לשון הרע, והוא שאיסור לה"ר, היינו שיזהר מלומר דברי גנאי על חבירו אפי' אם הוא מלכתחילה משער שלא יבוא למדובר שום רעה ע"י דיבורו (כלל ג' סעיף ו') וביאר (שם) רבנו הח"ח בפירושו הנפלא "באר מים חיים" (אות ז) שהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו ע"ש. ולכן אסור לספר אפי' לאחד בלבד שמבטיחו שלא יגלה לאחרים (ריש כלל ב'). ואם יספר לה"ר באופן שלא יתגלה לעולם מיהו המדובר, וכגון, שלא אמר שם העיר או המקום, ולא שאר סימנים כלל, מותר לכתחילה לשמוע כמו שמתבאר מלשון רבנו הח"ח (כלל ג' סעיף ד') שאם מתוך ענין הסיפור נשמע לשומע על איזה איש כיון המספר הזה, בכלל לה"ר הוא ע"ש. משמע, שאם לא מבינים על מי מדובר אין חשש איסור לה"ר.




ומעתה יש לחקור היאך הדין נוטה בבעל לאשתו שרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם, ועל ידי כן נרגעים. ויש בתוך סיפוריהם דברי לה"ר, האם נאמר שאשתו כגופו, וכאילו אף אחד לא יודע מזה, ושרי. ואל תתמה על החפץ, שכבר מצינו כיוצא בזה בענין נדרים, שאין שליחות בנדרים חוץ מבעל ואשתו, דאשתו כגופו (יו"ד סי' רלד סנ"ו). ונראה, שהדבר תלוי מי הם אותם בני הזוג, כי בעל המכיר באשתו שיכולה לספר לאחרים, אסור לספר לה ולא כלום, כי אפשר שיצא תקלה מזה. וכך הדגיש במפורש רבנו הח"ח (כלל ח' ס"י) בזה"ל: בודאי תיטור שנאה ותריב עם פלוני או אנשי ביתו וכו' ע"ש. אבל אם הזוג הם אנשי תורה ומכירים זה את זה ויודע צדיק נפש בהמתו (עיין כתובות סג.) וע"י שמדברים ביניהם לא זו בלבד שאין כאן לה"ר לאחרים אלא גם מרגיעים ומעודדים זה את זה, וזהו באמת מחיובים וזכיות של בעל ואשה זה עם זה. ובאופן זה התכוין להתיר בס' אום אני חומה בשם רבנו החזו"א זיע"א. ואפי' אם דבר זה יגרום שהצד השני יאמין מחמת הקרובה שביניהם.




ולפ"ז נראה שיש ליישב מה שתמה ידי"ן הרי"ך שליט"א (והובא בירחון שם ריש עמוד רצ) על ההיתר הנ"ל, שלא מצינו חיוב אישות שיש לאשה כלפי בעלה כי אם השנויים בכתובות (נט:) וכן הבעל יש לו חיוב אישות כלפי אשתו, כגון, שארה כסותה ועונתה. ואף שהבעל צריך לשמוע אותה ולהאזין לצרכיה, מ"מ זהו דוקא בדברים המותרים, אבל דברי לה"ר ורכילות איה איפוא מצאנו שהותרה הרצועה כדי להרגיעה. עכת"ד. ולהנ"ל יתכן ליישב, שבין בעל ואשתו זה היתר גמור, כי זהו באופן שלא יעבור לאחרים כלל, ואפשר שבכה"ג יש שיעבוד בין בעל ואשה לשמוע ולהרגיע זא"ז אף אם יהיה לה"ר באמצע. והרי זה דומה לרפואה שחייב לרפואתה ודינה כמזונות (כתובות נב:) ומה לי רפואת הגוף או רפואת הנפש וחז"ל בכתובות (סה:) אמרו על המשנה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שהכוונה אוכלת ממש. ומרן בב"י (אה"ע סי' ע') הביא מחלוקת ראשונים בזה, שי"א דכל זה מרצונה, אבל בלא"ה כל יום חייבים לאכול יחד, ובודאי מן הסתם שלא יאכלו בתענית הדיבור, אלא יושבים ומדברים על כל מה שמפריע להם זה עם זה. ועיין כתובות (פה.) שרבא סמך על אשתו בדיני שבועות וקריעת שטרות יותר ממה שסמך על רב פפא ורב אדא בר מתנא. כי היה קשור לאשתו מאוד וסמך על דבריה. וכמו שביאר רבנו הח"ח בהלכות רכילות (כלל ו', בבאר מיים חיים אות יב) ואפי' להאמין כיעו"ש היטב. ודבר זה מצוי מאוד בין בעל ואשתו, ועל זה התיר הרב אום אני חומה. וזהו מה שמצינו בכתובות (סה.) שסיפר רבא לה"ר לאשתו על אשת אביי שנהגה בחוסר צניעות. וכן בסוטה (מ.) מצינו שאשתו של רבי אבהו סיפרה לבעלה לה"ר על אשתו של המתורגמן. ומשמע זהו היתר גמור, ובעלה שמע וקיבל. כי שניהם צדיקים ולא מגלים לאחרים אלא יודעים הדברים לעצמם כדי לדעת כיצד להגיב ולפתור בעיות. וזה פשוט יותר ממ"ש הה"כ נר"ו (שם בעמו' רפט) ליישב לפי דרכו ההיא דסוטה הנ"ל.




וזה גם מרומז בכתובות (עב.) שאמרו על בעל ואשתו, אין אדם דר עם נחש בכפיפה, כלומר, בתוך סל אחד. הרי שבעל ואשה נחשבים זהו כמו זוג בסל אחד, וכן אמרו בסנהדרין (ז.) שהתירו לצדקיהו את שבועתו, אף שזה היה נגד ההלכה. והטעם פירשו התוס' שם, שהתירו לו כי היה לו קשה לשמור את הסוד בקרבו, וזה הפריע לו במלאכת שמים. ע"ש. וזה דומה קצת לדין בעל ואשתו, כשלא מגלים לאחרים. ונראה שלזה א"ץ שבעה תנאים, כי אין כוונתם לפעול עם אחרים בענין, אלא לשמוע זה את זה ולעזור ולהתקדם בחיים בצורה נכונה חיים של תורה וירא"ש. ומכאן יש ללמוד שמותר לרב לגלות באזני אשתו מסתורי לבו על אחרים, כי זה חיובים שביניהם, וגם זה יעזור להם לנהל היטב את ענייני הציבור כי שניהם כאחד טובים לפתור בעיות ולהציע הצעות לטובת הפרט והכלל, וגם לצורך קיומם וחיזוקם בעבודת הקודש יום יום שעה שעה. ואין זה דומה לרבקה אמנו שהיתה נביאה, ולא היתה צריכה לחיזוק מיצחק אבינו כלל, ובפרט שהיה סומא. ולכן אמרה לו סיבה אחרת. ודברי הרב אור החיים הקדוש זצ"ל שהביא הה"כ נר"ו (שם) צריכים עיון, מה שייך לומר רכילות ברשע כמו עשו. ואפשר, שכוונתו שבגלל אהבת יצחק לעשו לא יאמין לה, ודמי לרכילות. וצ"ע. ועכ"פ בנ"ד תלוי מי הם בני הזוג, ודי בזה.




בסיכום: אם ע"י הדיבורים יגרם שיאמינו זה לזה, ולא יודע הדבר לאחרים כלל ועיקר, אין בזה איסור.




[תגובה על הנ"ל]
מאת ר' ניצן ראובן/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פה




ראיתי כל הכתוב לחיי'ם מורנו ורבנו שליט"א בסימן הקודם להשיב על מה שכתבנו בגליון ניסן ש"ז. ואחר בקשת המחילה רבה, ירשה לי לנגוע בדב"ק ולשאת ולתת דבריו כדרכה של תורה.




ראשית, הנה אחר שהקדים הקדמה נפלאה הקשורה לדיני לשון הרע כתב וז"ל: יש לחקור בין דין בעל לאשתו הרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם ועל ידי זה נרגעים ויש בזה גם לשון הרע, אם נאמר אשתו כגופו וכאילו אף אחד לא יודע מזה יהיה מותר. ע"כ. הנה הן אמת שמצאנו ראינו בגמרא בכמה מקומות שאמרו "אשתו כגופו" בענין התרת נדריה, ובבכורות (פ"ה מ"ד) שנינו, שאשת כהן אינה יכולה להעיד על מום שנפל בבכור מטעם שאשתו כגופו, ועוד. וכעין זה אמרו עוד חז"ל ביבמות (סב:) אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו. מ"מ הדבר ברור, שזהו דוקא בעניינים שיש טעם לקשור מעשי האשה לבעלה, כגון ההיא דנדרים, הואיל והאשה נתונה ברשות בעלה, יש רשות לשלוט גם על נדריה ולהפר את הנדרים הקשורים אליו ופוגעים בחייו עם אשתו. ולכן אע"פ שאשתו כגופו איננה יכולה להפר נדרי בעלה. וגם בבכורות הנ"ל מה שאמרו "אשתו כגופו" משום שיש בזה הנאה משותפת ואשתו נחשבת כנוגעת בדבר. אבל כשהדברים מגיעים לענייני איסורים כגון דיבור לה"ר ביניהם שהתורה אסרה לדבר עם חבירו דברי גנות על ישראל אחר ואפי' כשלא יזיק לו הדיבור, מאין הרגלים לומר שאין בני הזוג נחשבים כשנים המדברים אלא כאחד המדבר עם עצמו. וכמו שלא יעלה על הדעת לומר הואיל "ואשתו כגופו" אם עשתה דבר איסור יחשב כאילו עשאו הבעל או שנתיר לאשה ח"ו ללבוש בגדי גברים הואיל ואשתו כגופו וכן עזה"ד, הוא הדין והוא הטעם בנ"ד. ומה גם שנודע מ"ש בעלי הכללים דהיכא דאמרינן "כף" הדמיון אינו השואה גמורה עיין שד"ח ח"ג (עמוד 255 מערכת כף כלל עה), ולכן מה שאמרו אשתו "כגופו" ולא גופו ממש. וברור.




גם מה שחילק מו"ר בין בעל ואשה שהם בעלי תורה ומכירים זה את זה שלא יצאו הדברים בפרהסיא, מותר לדבר בניהם לשון הרע. לבין בעל ואשה שאינם בעלי תורה שיש לאסור להם לדבר ביניהם לשון הרע. ע"כ. הנה אף לו יהי כן, הרי נתנו דברינו לשיעורין, כי ידוע ידעתי שכל אחד בשומעו זה החילוק יבא להתיר לעצמו לדבר עם אשתו מהטעם הנ"ל דקי"ל אדם קרוב אל עצמו ומי מדד בשאלו מים לקבוע מי הוא זה ואיזה הוא. וכבר כתב בזה החפץ חיים בהלכות רכילות כלל ו בבמ"ח ס"ק טז (וציינו גם מו"ר) ולשון חכמים תיטיב: כי מי יאמר שהן [הנשים] נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואים שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבריהם בצמצום אמיתי עכ"ל הנצרך. הרי דקרי בחי'ל שאף הנשים הנאמנות (היינו צנועות) גורעות ומוסיפות, כי ט' קבין נטלה האשה.




ומ"ש עוד מו"ר נר"ו, שזה דומה לרפואה שחייב לרפואתה וכו', לפע"ד שתי תשובות בדבר, חדא, כי הן אמת שצריך לרפואתה מ"מ בנ"ד רפואתה תלויה בשמיעתו ולא בדיבורם אחד עם השני. ועוד, אף אם ידברו ביניהם הרי יכולים לדבר מבלי להזכיר שמות כלל, ושב ורפא לה. ומה שהביא מו"ר נר"ו מדברי הגמרא בכתובות (סה:), וכתב, הדבר ברור "שלא אוכלים בתענית דיבור", אמת יציב נכון וקיים, מ"מ מהיכא תיתי שדיברו דיבורים אסורים ולא חסר על מה לדבר וכמו שלמדנו להועיל מו"ר בעצמו כמה פעמים ומרגלא בפומיה: דבר עם אשתך על אשתך, תדברי עם בעלך על בעלך". עכ"ל. וכבר הזהירונו רבותינו במשנה אבות (פ"א מ"ה) כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ותנא במאי קמיירי, אם נאמר בדברי עלמא, הרי מצוה איכא. ואם נאמר לשון הרע, האם מותר לדבר?! ואם נאמר בדברי חיבה ושאשתו נדה, פשיטא דאסור. אלא ודאי, שהואיל ואשה מטבעה דברנית (ואף הצנועות שבהן) וכמו שהעד העיד החפץ חיים הנ"ל יכולה להביאו לדבר לשון הרע וזה יגרום לו רעה וסופו לירש גיהנם. וע"ע בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא שם שכתב וז"ל: מצאתי כתוב כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך ארע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב. א"נ, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה. עכ"ל. ומסתימות לשונו משמע דמיירי שאף באשת ת"ח הדברים אמורים, מפני שטבע האשה להיות דברנית, וכיו"ב היה המעשה עם ברוריה אשתו של ר' מאיר שרצתה לומר שמה שאמרו "נשים דעתן קלה" אינה בכל אשה אלא יש נשים שדעתן לא קלה ולבסוף ראתה שאין השערתה מוכרחת כיודע סוף המעשה. ומ"ש מו"ר להביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא בכתובות (פה.), הנה התם מיירי אם אשה נאמנת כבי תרי או לא ולא מצאתי שנזכר שם היתר לדבר עמה לשון הרע, ואף אם נפשך לומר כן, מ"מ יראה נא מו"ר מה שכתב החפץ חיים שם בהלכה הבאה שכל זה בזמן התלמוד משא"כ בזמנינו. ור"ל, שבזמנינו אנו אין אדם יכול לומר שהוא באשתו שנאמנת כבי תרי כידוע. ומה שסיפר רבא לאשתו שחומא [חומה]אלמנתו של אביי גילתה זרועה אין בזה משום לשון הרע, כי המעיין בלשון הגמרא ישר יחזה פנימו שלא עשתה זאת בכוונה תחילה אלא מתוך שהרימה זרועה להראות לרבא גודל הגביעים "איגלי" זרועה והיינו שלא במתכוון, ולכן הרשה רבא לעצמו לספר לאשתו מה שארע בבית הדין אולם היא לא ראתה זאת הרוח נוחה ועשתה מה שעשתה. ע"ש. שו"ר לרבינו יוסף חיים בספר בן יהוידע (שם)שכתב שרבא כיון לתועלת גמורה כי רצה להרחיקה מן העיר ולפי דבריו נחה שקטה כל האר'ש.




ומ"ש מו"ר נר"ו לתרץ דברי הגמרא ולא הסכים לתירוצנו במאמרנו הנ"ל הוא לפי מה שכתב בראש מאמרו, אבל לפי מה שבארנו לעיל שאפילו לזוג בני תורה אסור לספר אחד לשני דברי גנות על חבירו לא יכון היטב תירוצו של מו"ר נר"ו, מה גם שהמעיין בגמרא (סוטה מ.) ימצא מבואר כתירוצנו השני שכתבנו במאמרנו. ומה שהביא מו"ר ראיה לדבריו מהגמרא בכתובות (עב.) שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו', לא זכיתי להבין מה דימיון יש לנ"ד, כי הדבר ברור שמה שאמרה הגמרא הנ"ל הוא בדרך משל (כדרכם של חז"ל) ור"ל, שזוג כביכול גרים בסל אחד לומר שהנזק כאשר יש נחש בתוך סל והאדם נמצא שם בהיסח דעת קטן, שלא ישמר מן הנחש, ישכנו, משו"ה הבעל שאשתו נדרנית יכול להוציאה בלא כתובה. וה"ה לענין הפרשת חלה שלפעמים לא מן הנמנע שיאכל בלא הפרשה. ועל זו הדרך יש לתרץ גם הראיה שהביא מו"ר נר"ו מסנהדרין (ז.) שדרך משל אמרו חז"ל.




ומש"כ מו"ר "שכוונתם לעזור ולהתקדם בצורה נכונה וכו' ומכאן שמותר למרא דאתרא לגלות מסתורי לבו וכו'. דין אמת הוא, שהרי מוכח להדיא שלתועלת הוא עושה זאת בכדי שתעזור לו בעצות נכונות ועל ידי זה יוכל המרא דאתרא לכוון את צאן מרעיתו לדרך הנכונה. והחפץ חיים (כלל י ס"ק לא) התיר זאת להדיא גבי מעשה רב ענן שסיפר למר עוקבא כיצד רב הונא שלח אליו מכתב ולכאורה הוא סיפר לשון הרע ותירץ, שכוונת רב ענן לא היה לגנות בזה לרב הונא רק בדרך עצה שאל, כאומר מה לעשות במה שיש לרב הונא תרעומת עלי. עכ"ל. ומבואר שהרוצה להתייעץ מותר להציג את מכלול הסיפור ועל מי הנדון כשאינו מכוין לגנות אלא לצורך עצה בלבד. אלא שהרב אום אני חומה שליט"א מתיר אפילו בדרך סיפור צער בעלמא שאין אשתו יכולה לעזור לו בזה אלא מספר לה משום צערו בכדי להפיג דאגתו, ומדברי החפץ חיים משמע שאין להתיר בזה.




ומש"כ מו"ר שאין ראיה מרבקה שהיתה נביאה ואינה צריכה חיזוק מיצחק ע"כ. אחר המחילה רבה, הנה גם שרה אמנו היתה גדולה בנביאות וברוח הקודש ואפילו הכי כאבה וזעקה באומרה לאברהם אבינו "חמסי עליך", ומבואר שאף גדולה כמו שרה אמנו צריכה עידוד. וכן מתבאר מרחל שאף שהיתה נביאה אמרה ליעקב אבינו "הבה לי בנים" כאשר ענה את המעונה "התחת אלוהים אני", אמר לו הקב"ה ככה עונים למועקות. ע"כ. ומבואר שאף רחל היתה צריכה חיזוק, ודון מינה לרבקה.




ומש"כ מו"ר להביא ראיה דבריו ממש"כ החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל ו' בבאר מים חיים סק"ל ששם מבואר שלהאמין מותר במקום שלא תצא תקלה, הנה מלבד שיש ליישב הדבר, גם לפ"ז יהיה מותר לקבל לשון הרע בין בעל לאשה אפילו כשאין ז' תנאים, וקשה, שהרי החפץ חיים זצ"ל בכלל י סעיף ב להדיא כתב שאפילו כשיש ז' תנאים אסור לקבל וכ"ש בנ"ד שאין ז' תנאים, ואם כנים אנו בזה, צ"ל גם הרב אום אני חומה שליט"א לא התיר לקבל. זהו הנלע"ד ועם מורנו ורבנו הסליחה כי נטיתי מהשורה כי תורה היא וללמוד אני צריך.




ובקשני מו"ר ועט"ר הגר"ח רבי שליט"א לפנות לכמה רבנים לשמוע חוו"ד בנ"ד. ושלחתי הדברים הנ"ל עם מ"ש בעניותין בחוברת ניסן תשס"ב (סימן ס) אל הגר"י רצאבי שליט"א מגדולי רבני תימן בדורנו. וגם אל הרה"ג ר' שלמה רוזנר מח"ס חפץ חיים וקיבלתי תשובתם במכתבם אלי כדלהן.




וזה לשון הגר"י רצאבי שליט"א במכתבו אלי




לק"י ה' אייר ה'תשס"ב ב' שי"ג




שלום רב, יאתה ויערב, לקראת האברך הנעלה שוקד באהלה של תורה, אוה למושב לו כולל "עטרת חכמים" בעיר חולון שהתלמוד נקנה בחבורה, כש"ת הר"ר ניצן ראובן שליט"א ואמיתו צנה וסוחרה.




א) מאי דבדיק לן מר בדין דיבור לשון הרע בין איש לאשתו, ואייתי מתניתא בידיה ספר אום אני חומה כרך שני דף ש' סימן נ"ז, שדעת הגרשז"א שאינו בכלל איסור לשון הרע כשמספר הבעל לאשתו דברים שמציקים לו, וכן האשה לבעלה, כיון שהוא חיוב אישות דידהו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו, ועדיפא האי עניינא טפי ממה שנסתפק הח"ח אם יש איסור לה"ר כשאומרו משום דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים. והרחיב קצת באא"ח שם לברר הדבר, ומסיים ששמע שהחזון איש ג"כ היקל בכיוצא בזה. וכת"ר האריך על זה בחוברת "וקנה לך חבר" ניסן ה'תשס"ב סימן ס' שמכמה מקומות בספר ח"ח יש סתירות לזה, בהלכות לה"ר כלל ח' סעיף י' וסעיף י"ד ובהלכות רכילות כלל ז' סעיף ה'. גם מהר"ח בן עטאר באור החיים על הפסוק (בראשית כ"ז מ"ו) קצתי בחיי מפני בנות חת, כתב, שלא רצתה רבקה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות, ואמרה סיבה אחרת. אבל מה שגילתה ליעקב, אדרבא קיימה מצות (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך ע"כ. וידוע שכל דברי האוה"ח סובבים הולכים לפי ההלכה. ושהטעם שנתן הגרזש"א זצ"ל להיתר משום חיוב אישות, אינו מובן, שלא מצינו שום חיובים בכגון זה בכתובות דנ"ט ע"ב ועכ"פ לא בדברים האסורים, והרחיב כיד ה' הטובה עליו.

ומלבד זה עוד שלחת לי משא ומתן נוסף ביניכם שלא נדפס עדיין [אמר הכותב: והנה הוא נדפס כעת בחוברת זו בסי' פג] בנושא דנן, שקלא וטריא בהלכה, אשרי העם שככה לו. ונדרשתי מאתכם לחוות דעתי העניה בזה. ומה אעשה, ובביתי אין לחם ואין שמלה, גם אין עיתותי בידי כעת לשדד עמקים, בפרט שנסתעפו הדברים לעניינים עמוקים, החובקים מרחבי הש"ס והפוסקים. ומה גם בדבר הנוגע למעשה יום יום, והעוון חמור וקרוב הדבר למכשול כי החילוקים דקים. מאידך גיסא, לעשות רצון מעלתכם חפצתי, ואהבה דוחקת את השורה לכתוב לכל הפחות על מקצת דמקצת מן הפלפולים שהעליתים ומיני ומינייכו מסתייעא מילתא ורווחא שמעתא.




ב. טעמו של הגרש"ז שזה מחיוב אישות וכו' אפשר שהדברים נוגעים ופוגעים במאי דכתב השל"ה בשער האותיות ע' דרך ארץ דף מ"ד ע"א, האשה בעת כעסו של בעלה תיישבהו, ובעת צרה תשיחהו, ובעת רעתו תנחמהו וכו' ע"כ. ודבריו ידועים והובאו בכמה ספרים. וסובר הגרשז"א בפשיטות דהוא הדין להיפך הבעל לאשתו. וכפי הנראה אין כוונתו שבדין לה"ר הותרה להם הרצועה, רק שלפי המציאות שכיח יותר אופני ההיתר ביניהם טפי מבאינשי אחריני, מהאי טעמא דקאמר. אבל אה"נ אין להם דין מיוחד, כי בודאי אין לנטות מהפשטות שבגמ' ובפוסקים לא מצינו חילוק בזה. ואילו היה לבעל ואשתו היתר, כל כי האי גוונא הוה להו לפרושי, כמו שמצינו בדוכתי טובא שמכח זה נעלו הפוסקים דלת בפני המצאות מחודשות, כיעויין למהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"א סי' קכ"ה ד"ה והנה, וח"ב סימן ב' וסוס"י ל"ב, וח"ג סימן מו. ואדרבא באדר"נ פרק ז' אות ג' משמע לאיסור, כמו שלמד משם הח"ח בבאר מים חיים כלל ה' אות כ"ד. אלא מיירי באופן שאילו היה שייך כזאת באדם אחר, ג"כ היה מותר. ולענין מה שהזכיר אודות זה שנסתפק הח"ח כשאומר לשון הרע משום דאגה, עיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שו"ע המקוצר יו"ד הלכות שמירת הלשון סי' קמא אות ט' ד"ה ויש. ואודות השמועה מהחזון איש שהעיר כת"ר שקשה לסמוך על שמועות וכו' אמת ויציב, גם אני הקטן שמעתי לפני שנים רבות מחכם אחד חריף בשמו של החזו"א לענין דיבור על ת"ח, שזה כמו לדבר על אומנות של נגר ונפח, ובפירוש אמר, שדעתו בזה דלא כחפץ חיים, ומי יודע. עכ"פ דברינו הם דלא כהבנת האא"ח, שסובר דלהגרשז"א לא בעינן ששת התנאים שנזכרו בח"ח שם.




ג. ודברי אור החיים קילורין לעיניים, דמוכח מיניה דפשיטא ליה דשייך איסור רכילות בין אשה לבעלה כמו שאר אדם. הגם שעיקר פירושו אינו מוכרח דמטעם זה הוא, כי אפשר לומר שסברה רבקה שלא יאמין לה יצחק, וא"כ לא יסכים יעקב ללכת בלא ידיעתו. והרי מעיקרא היו יצחק ורבקה מחולקים בדעותיהם, כמו שנאמר (בראשית כ"ה כ"ח) ויאהב יצחק את עשו וגו' ורבקה אוהבת את יעקב. ושם כתב באוה"ח טעם שלא גילתה רבקה ליצחק רשעו של עשו, אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה יעו"ש. ומה שכתב האוה"ח שאמרה סיבה אחרת, והוא תנא דמסייע למאי דכתב הח"ח בהלכות רכילות כלל ט' סי"ב תנאי רביעי, שאם יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת שלא יצטרך לגנותו, לא יספר לשון הרע, יש להעיר כי בנר השכלים (סראג אלעקול כת"י) הבין כי לא היה אמת בדבריה, כמובא בתו"ש שם אות ר"ה, קצתי קו"ף קטנה, מלמד שלא קצה אלא ערמה בלבה כדי שיברח יעקב. וקרוב לזה כתב הרשב"ם וז"ל: דרך חכמה אמרה רבקה ליצחק להרחיק יעקב מעשו ולא גלתה לו שבשביל שטימת אחיו עשתה כן. ע"כ. וגם הלא מסתברא שבדעת יעקב היה שלא לשאת אשה עדיין, כמו שאמנם נתעכב הרבה אחרי כן. אלא הוזקקה רבקה לכך משום פיקוח נפש ואי אפשר ליכנס לאיסור שקר, כדי להנצל מאיסור רכילות.




ד. ועובדא דכתובות דף (פה.) שהאמין רבא לאשתו מטעם דקים לי בגווה, פירש"י דלא משקרא, ולא האמין לרב פפא, והביא הח"ח בבאר מים חיים בהלכות רכילות כלל ו' אות י"ב בשם מהרי"ק שורש פ"ב שברור דרב פפא היה כשר והגון מאוד, אך צריך שיהא גס בו טובא, לכן לא הימניה כבי תרי, ומזה למד ידידנו המופלא הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א לנידוננו, יש להאיר בזה, דמ"מ אינו דין מיוחד בין איש לאשתו, כדמוכח מנידונו של מהרי"ק התם שאם יאמין הבעל לעד שאמרו לו בשם אשתו, שזה דוקא אם קים ליה בגוויה דעד זה טובא. כמו כן ראיתי באגרות משה יו"ד סימן נ' שביאר באופן אחר, כי קים ליה בגווה היינו שזה כאילו היא ידיעתו עצמו, משא"כ רב פפא שהוא רק מפני עדות, וא"כ לא מהני כיון שאינו אלא עד אחד יעו"ש באריכות ביאור נפלא, אך מובן מדבריו שזה לאו דוקא באשתו, כמו שאמנם דן מזה לענין שנשאל עליו להתיר לאדם שיאכל אצל בתו אף שאינה נאמנת באיסורין אבל ברור לו שלא תשקר [והוא חידוש גדול]. ובלאו הכי, זה מוכח מן הגמרא עצמה, שהרי שם בתר הכי אמר רב פפא זאת כלפי "אבא מר ברי" דקים ליה בגוויה, קרענא שטרא אפומיה, הרי שסמך על דברי בנו ובתוספות רי"ד שם הגירסא "אבא מרי".




ולפי קוצר דעתי אענה חלקי גם אני ליישב פלא זה, איך יתכן שהאמין רבא לאשתו שלא תשקר, ולא לרב פפא שהוא מגדולי רבותינו האמוראים, דשאני רב פפא שהוא עוסק בתורה והיא מכנסת בלבו של אדם ערמומיות משא"כ באשה שאסורה בת"ת מהאי טעמא כדאיתא בסוטה דף כ"א ע"ב. ומה גם, שיודע בחכמתו תירוצים וחילוקים אימתי מותר לשקר ולשנות וכיוצ"ב. הגם שנכון הדבר מצד ההלכה, מ"מ רבא אינו יכול לסמוך על זאת. ואכן מצינו ברב פפא עצמו בברכות דף מ"ג ע"ב שאמר הלכה כבית הלל, וקאמר תלמודא עלה, דלא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד. ופירש"י, שנתבייש לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך. ועיין שם בהגהות הב"ח והגר"א. ומה שנדפס שם בגליון בשם שו"ת הרמ"ע, ובניב שפתיים דף ס"ו ס"ז. ובתשובתי עולת יצחק ח"א סימן קכ"ב אות י"ג לענין אם מותר לשקר כדי להסתיר טבילתה משום צניעות. ואבא מר דקים ליה לרב פפא דלא משקר, היינו שגם באופנים שלפי ההלכה מותר, מ"מ ידע היה שמדת חסידות היתה בו, וכגון רב טביומי בסנהדרין דף צ"ז ע"א דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה. [וע"ע מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת מצורע על פסוק ואיש כי תצא ממנו, ד"ה ובכתובות, שם עמדנו על ענין מה שאמר רבא לבת רב חסדא על חומה דביתהו דאביי, כדאיתא בגמ' כתובות דף ס"ד ע"א שדנתם גם בזה בתשובותיכם]

ובכן אחתום בשים שלום טובה וברכה, ותקותי שקירבנו את הדעות להשכין שלום ביניהם אלא שכל אחד מיירי באוקימתא שונה. ותזכו להגדיל תורה ולהאדירה.




כעתירת הצב"י יצחק רצאבי ס"ט




וזה אשר השיב לי אשר על ידו השנ'י הרה"ג רבי שלמה רוזנר שליט"א




לכבוד הרה"ג ר' ניצן ראובן שליט"א
שלום וברכה וכל טוב סלה




קבלתי מאמרו בענין דיבור לשון הרע בין בעל לאשתו, ומאוד נהנתי מדבריו אשר לא השאיר פנה וזוית שלא דן בה בצורה קולעת. וכן דעתי להשיב לכל מי ששואל אותי שאין להקל בזה למי שרוצה להתנהג עפ"י מיש שמשנתו ברורה מרן הח"ח אלא עפ"י התנאים שכתב הח"ח זצוקללה"ה.




ושאלה זו נפוצה מאוד ולאו דוקא בין בעל לאשתו אלא גם בין אם לבתה ובין ידידים שרוצים להפיג דאגתם וצערם, והח"ח לא חילק בזה. ואם דעת החזו"א זצוקללה"ה לחלק ולהתיר, מי יבוא אחרי המלך לחלוק על החזו"א אבל לדעת הח"ח נראה שאין להקל בזה.




ואם ירצה אדם לפייס את אשתו או אשה את בעלה הרי יש דרכים מחוורים להתיר כגון ההיא דכתובות ס"ט והביאו הח"ח בכלל י' סקל"א שאם כוונתו להתייעץ מה לעשות אזי מותר.




וכן יכול הבעל ללמד זכות על מי שאשתו מספרת וכן להיפך, הרי התיר הח"ח לכתחילה לשמוע כמ"ש בכלל ו' סק"ז, שאם משער שיכול לתקן הדבר מותר ע"ש. ומקור דברי הח"ח הם מספר חסידים אות ס"ד "שצריך השומע ללמד זכות על מי שדיברו עליו ולומר למספר דברים טובים על המדובר". ומאי שנא בעל לאשתו או אדם לחבירו, וכן אדם לאביו, וכי בעל לאשתו אינו מצווה בלימוד זכות. וכי משום שאשתו מתרעמת על שכנתה או על מעביד או על מנהל ביה"ס מותר לקבל דבריה בלא שום לימוד זכות, ולשפך קיתון של רותחים על המנהל וכדומה. סוף דבר, אם החזו"א התיר מי אנחנו שנבוא אחריו לאסור. אבל עפ"י דברי מרן הח"ח זצוקללה"ה לא נראה שסבר לחלק בין איש לאשתו בין אב לבתו ובין אדם לחבירו וכמ"ש כת"ר להוכיח מכלל ח' ס"י שאין לחלק, וכמבואר שם בס"ק כ"ד. וכל היכא שיש תועלת כגון שמקפת למי שאינו הגון התיר, ובלאו הכי לא חילק הח"ח.




אשר על כן נ"ל שאם אדם ינהיג בביתו שדיבור לשון הרע הוא כמו כל לאו אחר, כגון תולעים וכו' אזי כמו אשתו נזהרת מאוד שלא להאכילו תולעים, כן גם אם יש לה בלבה איזה טינה על השכנה או על המנהל וכדומה, אזי ידונו בדיבור עפ"י הכללים המסורים שכתבנו כמו בשאר איסורים שצריך לדון להתיר או לאסור עפ"י הכללים המסורים לנו. ואין מילה "לתועלת" מתירה לספר. וכן לא ההיתר של "להשיח דאגתו" אלא א"כ הם בגדרי הח"ח שכתב כמה וכמה אופנים להקל, והבאני אותם בשו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' ב'.




יה"ר שנזכה לקדש מחשבותינו דיבורנו ומעשינו מבית ומחוץ. באופן זה, שידעו בני הבית שאין מדברים דיבורים האסורים בבית, ויתרגלו שדיבור האסור הוא ככל לאו שבתורה. ויקבלו בנפשם להזהר מלאו זה ותהיה תורתם ותפלתם רצויה לפני אדון הכל.




בברכת התורה הדו"ש
שלמה רוזנר




ועלה מן האר'ש: שבדיני לשון הרע בכלליו ובפרטיו אין חילוק כלל בין אדם לחבירו לבין איש לאשתו. אלא שבין איש לאשתו מצוי יותר שיפלו בהם דרכי ההיתר והם שבעת התנאים המבוארים בח"ח כלל י' סי"ד ובהגה שם. וכן הסכימו שני הרבנים הנזכרים למעלה. ולא זו אף זו שדברתי עם חתנו של הגרשז"א זצוק"ל [שממנו יצאה השמועה על דבר ההיתר הנ"ל וכנראה שעליה בנה דייק בעל אום אני חומה] ואמר לי במפורש, שמעולם לא התיר חותנו הגרשז"א לבעל ואשתו לדבר לשון הרע ללא תנאי ההיתר אלא שאמר שמצוי הדבר שבין בעל ואשתו יתקיימו תנאי ההיתר הנ"ל. ואף תנאי ה' שיכוין לתועלת מתקיים היטב בין בעל ואשתו עפ"י מה שכתב הח"ח (שם) בהגה: ואפשר דה"ה אם כוונתו בסיפורו להפיג את דאגתו מלבו הוי כמכוין לתועלת על להבא וכו' ע"ש. ואע"פ שכתבו בלשון "ואפשר" מ"מ בין בעל ואשתו יש להתיר בפשיטות מטעם זה. וזהו כל חידושו של הגרשז"א עכת"ד חתנו של הגרשז"א הנ"ל. ודברים אלו מחזקים ביתר שאת מ"ש בסוף מאמרי הקודם (ניסן תשס"ב סימן ס) שאין לסמוך על השמועות. ובפרט שהוכחנו מדברי הרב אור החיים והח"ח לאסור איסור בזה.